מי רב עם החתול?​

'אתם רבים כמו חתולים'. אין כמעט מי שלא שמע את הביטוי הזה, וסביר להניח שגם אמר אותו, או לכל הפחות חשב אותו.
'אתם נראים כמו חתול ועכבר', גם זה משפט שנשמע לא מעט במחוזותינו.
אמת, החתולים מככבים בראש סמל המריבות. עד שלא תעבור הארץ כולה לפחים מוטמנים נזכה לראות את מחזה המוסר המגחיך של שני חתולים הנעמדים זה מול זה, מייללים בקול בוכים, אף אחד לא רוצה לריב כמובן, ו... פתאום בשבריר שניה צרחות היסטריות, תקיפות שריטות, מרדפים ורצון נקמה בעיניים.
צודק מי שמשווה את זה לחלק גדול ממריבות הילדות [וגם הבגרות], שאף אחד לא יודע לומר על מה ומי הם התחילו, שני הצדדים מתקיפים ומותקפים כאחד, שניהם יכלו למנוע את המריבה אם היו מוותרים בשלב הראשון ומחליטים לסגת מהעמידה 'הנועזת'...
אבל מהיכן נולדה ההשוואה למריבות חתול ועכבר? אפשר להבין מה רוצים מהחתול התוקף ורודף את העכברים מבלי רחם, אבל מה רוצים מהעכבר המסכן? וכי הוא שותף במריבה שאנחנו מפילים עליו את האשמה? האם אנחנו לא מפלילים אותו סתם רק בגלל רגש הסלידה הטבעית שיש לנו ממנו? או שמא כנקמה על שוטטותו בבתים וכרסום חפצים? אבל איך הוא קשור למריבה עם החתול שרודף אותו.

אגדת החתול העכבר​

אין זה מאמר העוסק בדקדוק לשון ואף לא ביחסי בעלי חיים. אבל ננסה להתעמק בשורש המריבה של החתול והעכבר כמשל, ובעז"ה נוכל להבין ולזהות טוב יותר תופעה קיימת ונרחבת במריבות אנושיות גם כן, ובעיקר בין ילדים.
בבראשית רבתי (תחילת פרשת נח) המיוחס לר"מ הדרשן מובאת האגדה הידועה:

'צדיק לפני. למה צדיק, לפי שהיה עושה צדקות עם כל אשר היו בתבה. אמרו, בתחילה בימי אדם הראשון היו חתול ועכבר בביתו של אדם הראשון שותפין זה עם זה. יום אחד נכנס תחרות בלבו של עכבר על חתול והלך אצל אדם, אמר לו אדוני תן לי רשות על החתול להורגו שהוא גנב וקוביוסטוס. אמר לו אדם, הואיל וספרת עליו לשון הרע תהיה לו למאכל. מיד קפץ החתול על העכבר והרגו. כיון שראו בניו של עכבר ונקבתו כן ברחו לסעיפי ההרים ולנקיקי הסלעים ולחורי עפר, אמרו עוד לא תהיה פלטה לפני החתול אויבינו. כשבא נח והכניסן בתבה, יום אחד היה החתול ונקבתו היו עומדין זה אצל זו, אמר החתול לנקבתו זכורני כשהייתי תינוק הביא לי אבא ממשפחתו של זה ואכלתיו והיה טוב למאכל, ועתה ארדוף אחריו ואשיגנו ואוכלנו. כיון ששמע עכבר כדברים הללו נס מפניו ורדף החתול אחריו, ונעשה לו נס ונזדמן לו חור אחד ונכנס שם. הכניס החתול פיו בחור להוציאו מתוכו ונשכו העכבר, גם החתול קרע לו בצפורנו שפתו התחתונה כחצי זרת. אחר שעה הלך העכבר אצל נח, אמר לו איש צדיק עשה לי צדקה ותפור לי מה שקרע לי החתול אויבי. אמר לו לך והביא לי נימת שערו. הלך אצל החתול עצמו ומצאו ישן ותפס משערו וחזר לנח ותפר קרעו. ולזה נקרא איש צדיק'.​
הבהרה חשובה: בשאלה האם חיבור זה הוא אכן חלק מחיבורו של ר"מ הדרשן רבו של הערוך או שמא מדובר בחיבור מאוחר יותר ששאב הרבה גם מחיבורו של ר"מ הדרשן אין הכרעה ברורה או הוכחה חד משמעית. השאלה משמעותית בעיקר בקטעים [שגם אגדה זו היא חלק מהם] שבהם נראה כי המקור לבראשית רבתי הוא מספר אלפא ביתא לבן סירא, שגם היחס לספר זה שנוי במחלוקת, ואכמ"ל.
בכמה ספרים חשובים ציטטו את אגדה זו בשם הב"ר, והלכתי בעקבותיהם. ובפרט לעניינינו שאין מדובר בלימוד הנלמד מאותו מעשה, ואף לא דרכי מוסר הנקנים משם, ולו יהי שנתייחס לאגדה זו כאל משל ואליגוריה המלמדים על תופעה קיימת.


ננסה להתעמק בפרטי המעשה, עד כמה עמוקה שיכולה להיות מריבת חתול ועכבר.
העכבר בא לפני אדם הראשון וקובל על החתול שהוא גנב. כתגובה לכך אדם נותן לחתול רשות לאכול את העכבר. האם אדם הראשון בדק קודם לכן את פרטי התלונה של העכבר? החתול אכן גנב?
נראה שעובדה זו אינה משנה כלל את התמונה. ורק לעצם הדבר שהעכבר התלונן על החתול וסיפר עליו לשון הרע הוא נענש במיתה, וכתוצאה מכך אף הוא נרדף לעולם ועד. ודאי שעוון לשון הרע חמור הוא, אבל כך עונשו של מספר לשון הרע?
אם כן, נדלג קדימה למעלה מ1000 שנים, העכבר בא אל נח ומתלונן על החתול שקרע את שפתו. כאן אנחנו לא מוצאים שנח מענישו על סיפור לשון הרע. וכי בשביל לבקש שיתפור לו קרע הוא צריך לספר על החתול שקרע את זה, ועוד לומר שהחתול הוא אויבו. כמדומני שלומדי חפץ חיים יסכימו שאין זה לשון הרע לצורך. ומדוע נח לא מענישו אלא מתייחס אליו יפה? האם זו מחלוקת בין נח לאדם כיצד היחס ללשון הרע?

היחס לילד המלשין​

בא נבחן את עצמנו:
כהורים, או כמחנכים אלו שזכו לכך, נתקלים לרוב בילד שמגיע לספר לנו ברוב דאגה: 'ישראל לקח מהארון בלי רשות', 'יוסף חיים העליב את יעקב', ועוד כהנה וכהנה כיד ה' הטובה עלינו ועל בנינו.
מה התגובה שלכם? אני לוקח הימור שהתגובה אינה אחידה בכל פעם. פעם נגער בילד המלשין על כך שהוא תוחב את אפו במעשיו של אחרים, ופעם נרוץ לגעור בילד מושא התלונה. לפעמים שמזה ומזה אל תנח ידך, ופעמים שהתגובה תהיה התעלמות.
כי מצד אחד ברור לנו שלמרות שהאינטרס שלנו כביכול הוא לעודד את המלשינים למיניהם, כך נוכל לתפוס שליטה יותר טובה בנעשה, נדע את המוקדים הבעייתים, או גם נפענח תעלומות, אבל עם כל זאת אנו מבינים שילד שהולך ומלשין על אחרים [על התנהגות שאינה פוגעת במתלונן] אין זה תקין. ומצד שני, אם נודע לנו על מי שעשה עוול האם לא נגיב על זה.
לפי מה תהיה התגובה? אולי עדיף לא לשאול... נקוה שהיא נובעת משיקול דעת לגופו של ענין ומהבנה נכונה איך צריך להתייחס נכון לסיטואציה, ולא ממצבי רוח מתחלפים היוצרים 'דעה' משתנה בכל פעם.

מה המניע של ילד להלשין?​

אבל אולי ננסה לנתח פעם אחת את התופעה בעצמה. במבט מפוכח, מדובר בהתנהגות לא טבעית בין אנשים, ובודאי בין חברים או אחים. מה יכול לגרום לילד לרוץ ולהלשין על השני? הרי הוא יודע היטב שבזה הוא 'מסתבך' עם אותו ילד, שלפעמים הוא באמת חבר טוב שלו. וכי שוחר צדק הוא נהיה פתאום? האם הוא לא עשה כך אתמול ושלשום? הטבע האנושי אמור להרחיק את האדם מהזירה, לא להתערב, גם אם הוא ראה עוול הוא יעדיף לרוב לעצום עיניים כאילו לא ראה, ובמקרה הגרוע יותר להצטרף אליו בעצמו [וחשוב להדגיש: אין המדובר במעשים חריגים או חמורים במיוחד, שבהם הרגש של היושר בהחלט יכול להניע לפעולה, או הרגש של הפחד מעצם המעשה. המדובר כאן הוא על מעשים שליליים, אבל כאלו המצויים בכל מקום לפי עניינו ולפי הרגליו].
כל אחד יכול להעיד שלפעמים נראה על הילד המתלונן כמו שמחה לאיד על תפיסת השני, מה שמעיד שאין כוונתו לשם שמים, והוא לא פועל ממידות נאצלות ומיושר מוחלט. ומצד שני: האם באמת הילד שמגיע אלינו להלשין ולהתלונן עושה זאת מתוך רוע ומידות מושחתות?

העכבר מבקש להרוג!​

נניח בנתיים לשאלת הילד המלשין ונחזור אל העכבר שבא להלשין על החתול הגנב. בהלשנה זו העכבר חשף לכאורה את מניעיו כבר בעצם הבקשה: 'תן לי רשות על החתול להורגו שהוא גנב וקוביוסטוס'. מיקי מאוס חביב [מאוס...], החתול חטא, אתה סבור שצריך להענישו? לו יהי. אבל מה פשר הבקשה להרוג אותו? הוא לא גנב ממך, הוא לא הזיק לך, תן לאדם להחליט בדינו ובודאי לבצע אותו. הבקשה החצופה להרוג אותו מלמדת לכאורה יותר מהכל שזו המטרה, כל השאר זה רק תירוץ והסבר לבקשה.
לא יפלא איפוא על הפסק המחמיר שקיבל מיודענו. לכאורה.
אבל רק לכאורה. כי הרי אין עכבר רע יש עכבר שרע לו... וכנראה היה לו מאוד רע. ואת זה נגלה רק בהמשך.
במאמר הבא נמשיך להעמיק בעז"ה בעלילות החתול והעכבר. ובשאלת הילד המלשין. וכמובן נשתדל לחזור ולפענח את המריבות בין הילדים והיחס אליהם.