האם אפשר להתפלל מנחה לאחר השקיעה.

אכן, זו טענה אלימתא!

מעניין מאוד.
ייש"כ, ותודה רבה.

ובכן מה הלכה למעשה האם עדים להתפלל בדיעבד אחר השקיעה, או להשלים במעריב?

במאמר המוסגר סיפא לי האמו"ר שפעם שאל את הגרש"ז אויערבאך שבמקום שבו הוא נמצא יש מנין שמתחילים כל יום בשקיעה, מה הדין לענות קדיש וקדושה אחריהם, והגרש"ז צחק מאוד, ואמר שראה בספרים שיש כאלו שהשתבשו להתפלל דווקא בשקיעה, בחושבם שזה הזמן של מנחה.

כך כתב לי גם מו"ר הרב זלמן קורן

תפילת מנחה לאחר השקיעה​

בס"ד, אלול תשפ"ה, לר' מיכאל צוריאל

שאלתך היא למעשה חצי תשובה, כי פוסקים שפסקו כר"ת (שזו למעשה לשון רוב הפוסקים שמזמנו עד זמן הגר"א ובעל התניא) הזהירו שלא להתפלל מנחה כשמגיע בין השמשות, דהיינו ג' רבעי מיל קודם צה"כ (שלושה מילין ורבע אחרי השקיעה), וכפי שמובא במשנה ברורה סי' רל"ג סעי' א' ס"ק י"ד שציין שאף על פי שבשו"ע עצמו (בהגהה) כתוב שזמן תפילת מנחה הוא עד צאת הכוכבים, הכונה היא עד סמוך לצאת הכוכבים, דהיינו בתחילת בין השמשות, כפי שמפורש בדרכי משה.

(ולעצם פשר הלשון, שכתב בשו"ע "צאת הכוכבים" וכתבו אחרונים "לאו דווקא", עיין במאמרו של הגאון רבי יחיאל מיכל שלזינגר זצ"ל, בספר הזכרון "אש תמיד", ובמבוא שלי למאמר).

והמשנה ברורה עצמו בסי' רל"ג שם הזהיר שלכתחילה לא להתפלל מנחה אחרי השקיעה (הראשונה). ובשער הציון סעיף קטן כ"א חידש, שאפילו הנוהגים כגר"א יכולים בדיעבד להתפלל אחרי השקיעה, כי כדאי הוא רבי יוסי לסמוך עליו בשעת הדחק (ולדעתו של רבי יוסי, בשלושת רבעי מיל הראשונים שאחר השקיעה הוא ודאי יום). וכיו"ב כתב המ"ב גם לעניין סעודה שלישית שצריך להתחיל אותה לפני השקיעה, אך בדיעבד כדאי הוא רבי יוסי לסמוך עליו בשעת הדחק (סי' רצ"ט סעיף א').

והמדקדק יראה שלא כתב המ"ב כן, אלא בצירוף שיטת ר"ת, שבמקומם הייתה עיקר, רק שהיו שהחמירו כגר"א. אך בעיקר הדין לא הלך בדרך זו, שהרי להולכים בשיטת ר"ת אמנם התיר להתפלל אחרי השקיעה וגם אחרי צאת הכוכבים שלפי הגר"א, אך הדגיש במפורש שאין להתפלל מנחה בזמן בין השמשות של ר"ת. ולמעשה במקומות רבים לא סמך על רבי יוסי לקולא, כגון לעניין מי שנזדמן לו שופר בסוף היום בבין השמשות, שתוקע בלי ברכה, ועוד רבות.

ואם כן לדידן שאנו נוהגים במוצאי שבת לקולא שלא כר"ת, חזר הדין לעיקרו שאין לסמוך בזה על רבי יוסי, ולא כפי שמורים כמה מורי הוראה על סמך מה שראו במשנה ברורה. ואני מצרף בזה שני עמודים מתוך ספרו של הגאון הרב ידידיה מנת שכתב בזה דברים בקיצור.

וכפי ששמעתי, החזו"א החמיר בכל זה מאוד. ואירע הדבר שבשבת אחותו נטלה ידים לסעודה שלישית אחרי השקיעה, והורה לה לא להתחיל לאכול, אף על פי שנטלה ידים בברכה (ובנטילת ידים שמטהרת ידים לאכילה, אם לא אכל אין זו ברכה לבטלה, וכפי שאשה שטבלה לנדתה ומסיבה כל שהיא לא שימשה, אין ברכתה על הטבילה ברכה לבטלה, ואכמ"ל).

ובביאור עניין זה, לכאורה צ"ע מדוע באמת במחלוקת זו לא נאמר לפחות בדינים דרבנן שכדאי הוא רבי יוסי לסמוך עליו בשעת הדחק. אך כבר עמד על כך רבי אריה ליב ליפמן מקרטינגא בספרו "אור היום" (וילנא תרס"א), וכתב שאמנם הכלל הוא שסומכין בשעת הדחק על היחיד במקום שלא נאמרה ההלכה בהדיא, אך בנדון דידן שרבי יוחנן פסק במפורש לחומרא בין כרבי יהודה ובין כרבי יוסי, אי אפשר לסמוך בשעת הדחק על רבי יוסי נגד רבי יהודה, מצורפים בזה דבריו בנדון:




אלא שהוא לא פירש מה נשתנה דין זה משאר המחלוקות הדומות לו. אך נראה בבירור שמכיוון שהסתמכות על דברי רבי יוסי בנדון שכיח כמו בין השמשות עלולה לגרום למכשול, ולכן בזה בין השמשות דרבי יהודה חמור, ואין להקל נגדו ולעשותו יום אפילו בשעת הדחק.

אני כשלעצמי לא זכיתי להבין את עיקר דברי המשנה ברורה בזה. כי בגמ' ברכות ט' ע"א מסופר על זוגא דרבנן שהשתכרו בחתונת בנו של רבי יהושע בן לוי, ולא קראו קריאת שמע של ערבית עד עלות השחר, ואמר להם ריב"ל לקרוא קריאת שמע של ערבית אחר עלות השחר כי כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק (והובא להלכה בשו"ע או"ח סי' רל"ה סעיף ד' בהגהה לגבי אנוס). ומכאן הוציא המ"ב את דינו.

וקשה להבין איך ייתכן שאירוע בלתי שכיח זה של אי קריאת שמע לפני עלות השחר נכנס לשו"ע, ולעומתו לגבי דין מתאחר בתפילת מנחה (באונס) שהוא מן המעשים הנעשים בכל יום, לא בא בפוסקים זכרו של הרעיון לסמוך על רבי יוסי בשעת הדחק במשך כאלף ושבע מאות שנה, עד שחידש אותו המשנה ברורה (בצירוף שיטת ר"ת במקום שלהלכה תפסו עיקר כר"ת, ונקטו כגר"א רק כחומרא).

ובאמת מצינו בגמ' שההרחקה מתפילת מנחה בזמן הגבולי הייתה חשובה מאוד אצל חכמי הש"ס, שהרי בברכות דף כט עמוד ב אמרו: "לייטי עלה במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי חמה, מאי טעמא? דלמא מיטרפא ליה שעתא". ופשוט שזו הסיבה שבגללה בנדון דידן פסק רבי יוחנן לחומרא כרבי יהודה ולא התירו לסמוך על רבי יוסי, וכפי שדקדק בזה בספר אור היום.

ואף על פי כן כיום אינני מוחה במי שמתפלל אחרי השקיעה, כי כתב בספר האשכול (אלבק ליקוטים הלכות תפילה דף ל"ט ע"ב): "ונשאל מר רב שרירא ורב האיי ז"ל צבור שאחרו תפלת המנחה ביום ששי עם דמדומי חמה ודחקתן העת, יש אומרים מתפלל שמונה עשרה כהלכתן, כי לא תקנו ז' ברכות אלא משום טורח, והאי כיון דעראי הוא, לא איכפת לן שמתחיל בשמונה עשרה ומשלימה בשבת. ויש אומרים שאומר שלש ראשונות ופוסק. ויש אומרים שאומר ג' ראשונות ושומע תפלה וג' אחרונות. ויש שפרשו שפוסק באיזה ברכה שמרגיש בה כי בא השמש, ואומר יתגדל, הלכה כמאן. והשיבו, כבר ממה שאמרתם עם דמדומי חמה, וממה שאמרתם פוסק באיזה ברכה שמרגיש בה כי בא השמש [משמע] שהתחיל ועדיין לא בא השמש, ולא יפה הוא זה, כי מבוא השמש עד עונת ק"ש ערבית יש ריוח לומר שמונה עשרה. [ו]בזמן שמתחיל שליח צבור בשעה שיש דמדומי חמה ועדיין לא בא השמש אף על פי שבא השמש משלים. והכין מנהגא דרבנן כד מתרמי דחק העת. אבל אין נופלין על פניהם אחריה. ואנו אומרים כי בודאי אם אפשר לעשות כן עושין, ואם אי אפשר, וחלה שבת או יום טוב, אין לך שעת דחק גדולה מזו ומתפלל הביננו. ואם דחק העת שאפילו כדי הביננו אין בו, <בודאי> יש לו לעשות ולומר אבות וגבורות וקדושת השם וחותך. כל זה בהכנסת שבת ויום טוב דאיכא שתי תפלות משונות זו מזו, אבל בימי החול לא צריכינן לכולי האי, אלא גומר והולך אפילו בלילה".

אלא שדבריו מנוגדים לדברי כל הפוסקים שכתבו במפורש שאין להתפלל מנחה בבין השמשות, כמבואר במשנה ברורה רל"ג ס"ק י"ד.

ועיין במרדכי מסכת ברכות פרק תפילת השחר רמז צ': "הגה"ה כתב רב האי גאון שזה לא היה עושה רבי יאשיה שהיה מתפלל של מו"ש בשבת אלא למצוה שהיה לו להחשיך לדבר מצוה כגון על עסקי המת אבל בשלא לדבר מצוה אין ראוי להתפלל דכיון שכבר נהגו העולם להתפלל מנחה עם שקיעת החמה אין לו להתפלל ערבית אלא משקיעת החמה ואילך עכ"ל משמע דמשקיעת החמה יכול להתפלל ואף על פי שלא נראו הכוכבים ופירש רבינו ברכיה מטקולא דבפרק תפלת השחר משמע דהא דרב צלי של שבת בע"ש היינו בשעה ורביע קודם הלילה דהיינו פלג המנחה ע"כ".

ואם אפשר להתפלל ערבית אחרי השקיעה קודם צאת הכוכבים, ודאי כוונתו שאי אפשר להתפלל אז מנחה, ומה שאמר שנהגו העולם להתפלל מנחה "עם שקיעת החמה", או שהכוונה שנהגו לסיימה קודם השקיעה, או שלדעתו מכיון שהתחיל בתוך הזמן, יכול הוא להמשיך גם אחר כך ואין זה סותר שזה כבר זמן ערבית (וכמו שמפורש בשמו של רב האיי גאון בסוף הדברים שהובאו בספר האשכול). אך להתחיל מנחה אחרי השקיעה, ודאי אי אפשר כיוון שאז הוא זמן ערבית. וזה סותר את דברי רב האיי גאון עצמו כפי שהם מובאים באשכול.

ובעיקר ההנחה של המ"ב שלגבי מי שלא התפלל מנחה קודם השקיעה, נקרא הדבר שעת הדחק, מעודי לא זכיתי להבין זאת. כי איני יודע מה דחק הוא, כשאדם עומד בשעה מסוימת ושואל מה ה' דורש מאיתו, ואם חשש ברכה לבטלה מחייב שלא להתפלל, כיצד חשש הפסד מנחה יתיר לו זאת. ודווקא את דברי הגר"ע יוסף זצ"ל, שהתיר בשעת הדחק לעשות הפסק טהרה אחרי השקיעה אני מבין היטב, כי דחיית טבילה היא שעת הדחק. אך מה עניינו לשאלה מה ה' דורש מאדם חמש דקות אחרי השקיעה. ואמנם מבחינת ההרגשה, צר לו לאדם לחשוב שהפסיד תפילה, אך לעומת זאת צריך להבין כי לפי דעת התורה להיכנס לספק ברכות הוא הפסד יותר גדול, וראוי לו לאדם להצר על זה שכך אירע לו, ולא לעשות מעשה ולהתפלל כדי להרגיש שכביכול הכל בסדר. ואמנם כנגד טענה זו השיבו לי כי אמנם בסברא לכאורה כן הוא, אך מה נענה לדברי ריב"ל שהתיר בשעת הדחק לקרוא קריאת שמע של ערבית בברכותיה, אחרי עלות השחר.

אבל אחר העיון נראה שאין הדברים דומים, כי קריאת שמע של ערבית עצמה מצווה דאורייתא, ומספק ודאי יש לקרוא אותה אחרי עלות השחר, אם יש דעה של תנא שעדיין לעניין זה זמן זה הוא לילה, ומכיוון שהוצרך אדם מפני הדחק לקרוא קריאת שמע עצמה מעיקר הדין - הדין (תוך הסתמכות על רבי שמעון), הותר לו (או לייתר דיוק חייבוהו) לומר ברכות (חוץ מברכת השכיבנו), וכפי שמי שמברך ברכת המזון מספק, מברך ארבע ברכות ולא שלוש, אף על פי שהרביעית חובה מדרבנן בלבד, ולמצב זה ניתן לקרוא שעת הדחק, ואינו עניין לתפילת מנחה (ועיין ברא"ש בברכות שם לעניין גדר הזמן שמעלות השחר עד הנץ).

בברכת התורה

זלמן מ. קורן