בגדר מצות כיבוד אב ובגדרי מחילה בכבוד הורים
א} הנה מצינו ג' דינים בכיבוד אב א- דין כיבוד ב- דין מורא ג-דין איסור חבלה מיוחד באב.
והנה יל''ע דהה מצינו בסוגיא בקידושין דהאב שמחל על כבודו כבודו מחול, והינו דלמחול על כבודו יכול האב.
ב} ויל''ע אם יכול למחול גם על דין מורא וכגון בביזוי האב אם יוכל למחול ע''ז, ועי' בלשון החינוך דמבואר בלשונו לכאורה דמהני מחילה גם על מורא האב.
ואמנם במנחת חינוך שם כותב בשם הר''ן דאי אפשר למחול על דין מורא [וכבר עוררו שלא נמצא כן בר''ן לפנינו אך כן הוא בריב''ש שכותב דהאב אינו יכול למחול על בזיונו].
ג} ויל''ע בביאור ההבדל בין כבוד למורא, והנה ידועה חקירת המנ''ח האם מצוה של כיבוד הורים היא מצוה לחבירו או מצוה למקום, ונ''מ אם בעי בקשת מחילה בעיו''כ המעכבת עי''ש.
וביאור הצדדים לענ''ד, מראה דאין הכונה שהדין הוא שכבוד האב הוא כבודו של השי''ת באשר ג' שותפים באדם, אלא ודאי שהדין הוא לכבד את האב באשר הוא אביו, רק נראה שהנה בבא''ל הדין הוא שיש כאן גם תביעה של השני כנגדו שלא יפגע בו וע''כ בעי גם את מחילתו, אך בכיבוד אב יל''ד דאי''ז עומד כתביעה של האב אלא הדרישה מהאדם הוא על עצם זה שינהג בכבוד אביו ולא מצד דרישת אביו והאב אינו תובע ע'''ז, ויל''ע בזה, ועכ''פ כמדו' שזה ביאור הצדדים.
ובאמת הקשו האחרונים לפי הצד שהוא דין ב''א למקום, א''כ איך מהני מחילת האב ע''ז, וראיתי באחרונים [במשמר''ח, וראיתי שמביאים שכן כתב הברכ''ש ביבמות וצל''ע שם],שבאמת אי''ז גדר של מחילה אלא שדין כבוד הוא רצונו של אדם זהו כבודו ואם רוצה באופ''א א''כ אין בזה מהלך של כבוד כלל, ובאמת אי''ז מחילה ממש.
ולפי'''ז[הינו אם נימא דדין כיבוד הורים הוא דין של ב''א למקום, ומחילה בכבוד הינו מצד שמפקיע את הכבוד שבזה],מובן היטב הצד שבמורא לא מהני מחילה.
ועוד היה אפ''ל דאף שבכבוד הוא דין ב''א לחבירו מ''מ במורא הוא דין ב''א למקום, [ולכן דיקא במורא לא מהני מחילה]אך אי''ז מסתבר למתבונן דמסברא יותר יוכל לתבוע את מוראו מאשר את כבודו.
ד} והנה נתעוררתי להקשות מסוגיא מפורשת ממה שמצינו בקידושין ל''ב שרצה לנסות את בנו אם יכעס והגמ' מבארת שלא היה בזה לפני עור כי מחל לו לפני''ז, וצ''ע שהרי התם הוא מורא[שהרי ההבדל הוא בפגיעה או בכבוד חיובי ואכמ''ל], וא''כ מבואר להדיא שמהני מחילה גם על מורא, ובס''ד שוב מצאתי שעמד בזה הטורי אבן בגמ' זו ובאמת הוכיח מזה דמהני מחילה גם במורא, אך אכתי צ''ע בזה לדעת הריב''ש הנ''ל, וצ''ע בזה.
ה} והנה בסנהדרין פ''ד מצינו ''בֵּן מַהוּ שֶׁיַּקִּיז דָּם לְאָבִיו? רַב מַתְנָא אָמַר: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״. רַב דִּימִי בַּר חִינָּנָא אָמַר: מַכֵּה אָדָם וּמַכֵּה בְהֵמָה, מָה מַכֵּה בְהֵמָה לִרְפוּאָה – פָּטוּר, אַף מַכֵּה אָדָם לִרְפוּאָה – פָּטוּר.
רַב לָא שָׁבֵיק לִבְרֵיהּ לְמִישְׁקַל לֵיהּ סִילְוָא. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא לָא שָׁבֵיק לִבְרֵיהּ לְמִיפְתַּח לֵיהּ כְּוָותָא, דִּילְמָא חָבֵיל וְהָוְיָא לֵיהּ שִׁגְגַת אִיסּוּר.''
והינו שדנו שם בגמ' אם מותר ליטול הקוץ כדי לרפאותו והגמ' מתירה א''ז מכוח קראי או מכוח ''ואהבת'', ומ''מ האמרואים נמנעו מזה כי אולי יחבו בטעות גם במה שאינו ממש הרפואה, וע''ע בגמ' שם שדנה מצד גדרי אינו מתכוין וכו'.
ופשטות הגמ' [וכן נקט החזו''א שם] דאירי גם במחל האב, וצ''ל לפי''ז דדין חבלה ודאי הווה דין של בין אדם למקום, וע''כ לא מהני ביה מחילה.
[ואולי זהו גופא המחלו' אם שיכא לואהבת לרעך כמוך שהמכוון הוא דהווה כדין ב''א לחבירו ולפי הצד הזה באמת יהני מחילה ואמוראי שלא התירו לבניהם הינו כי סברו שזה מצד הגז''ש, ויל''ע בזה].
ו} ואמנם המנ''ח נוקט דכל הסוגיא שם אירי בלא מחילה, וצ''ע מדוע מעו האמוראים בניהם והרי יכלו למחול להם ע''ז, וצ''ע בזה.
ועוד יל'''ע משיטת המנ''ח עצמו שהבאנו לעיל דבמורא לא מהני מחילה ולכאורה חבלה גריעא יותר וודאי הווה דין ב''א למקום [אם מורא הוא כן] וא''כ צ''ע איך ס''ל דבחבלה מהני מחילה ובמורא לא מהני.
ויל''ד דבמחילה בחבלה ע''י שיש לו תועלת בזה הוא כבר אינו מגודר כעשיה של לחבול באב אלא כעשיה של תועלת לאב, משא''כ במורא שלעולם אי אפשר להשתנות ההגדרה של גוף המעשה וצ''ע בזה.
ז} אמנם עיקר הנידון אם הוא דין למקום או לחבירו צ''ע, וביותר שהיותר נראה בחבלה שהוא אינו במחילה, וצ''ע שיהיו דיני האב שונים זמ''ז, וצ''ע בזה.
[והכיוון הוא כנראה שלעולם הווה דין למקום, רק מ''מ הוא מסור לעצמו למחול על כבוד עצמו, ובזה יש שיעורים בכוח מחילתו,וצל''ע בהבנה בזה].
א} הנה מצינו ג' דינים בכיבוד אב א- דין כיבוד ב- דין מורא ג-דין איסור חבלה מיוחד באב.
והנה יל''ע דהה מצינו בסוגיא בקידושין דהאב שמחל על כבודו כבודו מחול, והינו דלמחול על כבודו יכול האב.
ב} ויל''ע אם יכול למחול גם על דין מורא וכגון בביזוי האב אם יוכל למחול ע''ז, ועי' בלשון החינוך דמבואר בלשונו לכאורה דמהני מחילה גם על מורא האב.
ואמנם במנחת חינוך שם כותב בשם הר''ן דאי אפשר למחול על דין מורא [וכבר עוררו שלא נמצא כן בר''ן לפנינו אך כן הוא בריב''ש שכותב דהאב אינו יכול למחול על בזיונו].
ג} ויל''ע בביאור ההבדל בין כבוד למורא, והנה ידועה חקירת המנ''ח האם מצוה של כיבוד הורים היא מצוה לחבירו או מצוה למקום, ונ''מ אם בעי בקשת מחילה בעיו''כ המעכבת עי''ש.
וביאור הצדדים לענ''ד, מראה דאין הכונה שהדין הוא שכבוד האב הוא כבודו של השי''ת באשר ג' שותפים באדם, אלא ודאי שהדין הוא לכבד את האב באשר הוא אביו, רק נראה שהנה בבא''ל הדין הוא שיש כאן גם תביעה של השני כנגדו שלא יפגע בו וע''כ בעי גם את מחילתו, אך בכיבוד אב יל''ד דאי''ז עומד כתביעה של האב אלא הדרישה מהאדם הוא על עצם זה שינהג בכבוד אביו ולא מצד דרישת אביו והאב אינו תובע ע'''ז, ויל''ע בזה, ועכ''פ כמדו' שזה ביאור הצדדים.
ובאמת הקשו האחרונים לפי הצד שהוא דין ב''א למקום, א''כ איך מהני מחילת האב ע''ז, וראיתי באחרונים [במשמר''ח, וראיתי שמביאים שכן כתב הברכ''ש ביבמות וצל''ע שם],שבאמת אי''ז גדר של מחילה אלא שדין כבוד הוא רצונו של אדם זהו כבודו ואם רוצה באופ''א א''כ אין בזה מהלך של כבוד כלל, ובאמת אי''ז מחילה ממש.
ולפי'''ז[הינו אם נימא דדין כיבוד הורים הוא דין של ב''א למקום, ומחילה בכבוד הינו מצד שמפקיע את הכבוד שבזה],מובן היטב הצד שבמורא לא מהני מחילה.
ועוד היה אפ''ל דאף שבכבוד הוא דין ב''א לחבירו מ''מ במורא הוא דין ב''א למקום, [ולכן דיקא במורא לא מהני מחילה]אך אי''ז מסתבר למתבונן דמסברא יותר יוכל לתבוע את מוראו מאשר את כבודו.
ד} והנה נתעוררתי להקשות מסוגיא מפורשת ממה שמצינו בקידושין ל''ב שרצה לנסות את בנו אם יכעס והגמ' מבארת שלא היה בזה לפני עור כי מחל לו לפני''ז, וצ''ע שהרי התם הוא מורא[שהרי ההבדל הוא בפגיעה או בכבוד חיובי ואכמ''ל], וא''כ מבואר להדיא שמהני מחילה גם על מורא, ובס''ד שוב מצאתי שעמד בזה הטורי אבן בגמ' זו ובאמת הוכיח מזה דמהני מחילה גם במורא, אך אכתי צ''ע בזה לדעת הריב''ש הנ''ל, וצ''ע בזה.
ה} והנה בסנהדרין פ''ד מצינו ''בֵּן מַהוּ שֶׁיַּקִּיז דָּם לְאָבִיו? רַב מַתְנָא אָמַר: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״. רַב דִּימִי בַּר חִינָּנָא אָמַר: מַכֵּה אָדָם וּמַכֵּה בְהֵמָה, מָה מַכֵּה בְהֵמָה לִרְפוּאָה – פָּטוּר, אַף מַכֵּה אָדָם לִרְפוּאָה – פָּטוּר.
רַב לָא שָׁבֵיק לִבְרֵיהּ לְמִישְׁקַל לֵיהּ סִילְוָא. מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא לָא שָׁבֵיק לִבְרֵיהּ לְמִיפְתַּח לֵיהּ כְּוָותָא, דִּילְמָא חָבֵיל וְהָוְיָא לֵיהּ שִׁגְגַת אִיסּוּר.''
והינו שדנו שם בגמ' אם מותר ליטול הקוץ כדי לרפאותו והגמ' מתירה א''ז מכוח קראי או מכוח ''ואהבת'', ומ''מ האמרואים נמנעו מזה כי אולי יחבו בטעות גם במה שאינו ממש הרפואה, וע''ע בגמ' שם שדנה מצד גדרי אינו מתכוין וכו'.
ופשטות הגמ' [וכן נקט החזו''א שם] דאירי גם במחל האב, וצ''ל לפי''ז דדין חבלה ודאי הווה דין של בין אדם למקום, וע''כ לא מהני ביה מחילה.
[ואולי זהו גופא המחלו' אם שיכא לואהבת לרעך כמוך שהמכוון הוא דהווה כדין ב''א לחבירו ולפי הצד הזה באמת יהני מחילה ואמוראי שלא התירו לבניהם הינו כי סברו שזה מצד הגז''ש, ויל''ע בזה].
ו} ואמנם המנ''ח נוקט דכל הסוגיא שם אירי בלא מחילה, וצ''ע מדוע מעו האמוראים בניהם והרי יכלו למחול להם ע''ז, וצ''ע בזה.
ועוד יל'''ע משיטת המנ''ח עצמו שהבאנו לעיל דבמורא לא מהני מחילה ולכאורה חבלה גריעא יותר וודאי הווה דין ב''א למקום [אם מורא הוא כן] וא''כ צ''ע איך ס''ל דבחבלה מהני מחילה ובמורא לא מהני.
ויל''ד דבמחילה בחבלה ע''י שיש לו תועלת בזה הוא כבר אינו מגודר כעשיה של לחבול באב אלא כעשיה של תועלת לאב, משא''כ במורא שלעולם אי אפשר להשתנות ההגדרה של גוף המעשה וצ''ע בזה.
ז} אמנם עיקר הנידון אם הוא דין למקום או לחבירו צ''ע, וביותר שהיותר נראה בחבלה שהוא אינו במחילה, וצ''ע שיהיו דיני האב שונים זמ''ז, וצ''ע בזה.
[והכיוון הוא כנראה שלעולם הווה דין למקום, רק מ''מ הוא מסור לעצמו למחול על כבוד עצמו, ובזה יש שיעורים בכוח מחילתו,וצל''ע בהבנה בזה].
