נסיך המלך (ב): המלחמה על הייחודיות של הנתיב שלך

​

לאחר שהפכנו את פחד הנפש לזהירות מבורכת והגענו אל המנוחה ואל הנחלה של יישוב הדעת, אנו נדרשים לצאת אל פועל היצירה. אך שם, בשערי היישום של שאיפותינו, הזירה משתנה באחת – ממאבק פנימי נגד ספקות עצמיים, למלחמה חזיתית מול קולות הרקע של העולם הסובב אותנו.


מה עושים כשדווקא האנשים הקרובים אליך ביותר – חברים לספסל הלימודים או מכרים מהשכונה – מנסים לכבות את הברק בעיניך ולגרור אותך בחזרה אל הבינוניות הנוחה להם? בכל פעם שבן תורה מבקש להתעלות ולפרוץ קדימה, העולם שולח לעברו חצים ציניים השואלים בחלקלקות: "מי אתה בכלל?".

במאמר זה נחשוף את הסיפור המדהים על הרכב בכבישי אלעד, ונלמד את משפט המחץ שמעניק לכל בן עלייה את הכוח לצעוד בנתיבו בלי להביט לאחור אפילו פעם אחת.​

לאחר שאדם זוכה בעמל רב ובמאמצים עצומים לעבור את המשוכה הפנימית של פחדיו וחששותיו, מגיע ליישוב הדעת המיוחל ומקבל החלטה אמיצה לצעוד בדרך של עלייה רוחנית – המבחן שלו רק משנה את פניו ועובר בבת אחת אל הזירה החיצונית. ברגע שבו אתה מתחיל ליישם בפועל את השאיפות הגבוהות שלך בתוך כותלי בית המדרש או מחוצה לו, אתה מגלה עולם חדש של אתגרים. זה קורה כשאתה מקבל על עצמך התמדה יוצאת דופן בלימוד הגמרא מעבר לשעות הסדרים הרגילות, כשאתה מאמץ הנהגה חסידית ומדוקדקת יותר בענייני קדושה ושמירת העיניים, או כשאתה לוקח על עצמך קבלות טובות ויציבות בתיקון המידות ובין אדם לחברו. דווקא שם, אתה נתקל פתאום ב"מבקרים" של החיים.

למרבה הכאב והצער העמוק, לא פעם אותם קולות מחלישים ומנמיכים מגיעים דווקא מהמעגלים הקרובים והמוכרים אלינו ביותר, מקום שבו היינו מצפים לקבל תמיכה וחיזוק. אלו יכולים להיות חברים לספסל הלימודים בישיבה, מכרים מהשכונה או אנשים בסביבה היומיומית שמסיבותיהם הפנימיות והלא מודעות שלהם, חשים פתאום מאוימים או לא בנוח מול הברק, הרצינות והרצון העז שלך להתעלות ולהשתנות לטובה. הם מתחילים לשדר לך מסרים מורכבים ומחלישים, לעיתים במילים בוטות ומפורשות שפוגעות ישירות בלב, ולעיתים ברמיזות דקות, בלעג סמוי, בעקיצות קטנות, בזלזול במסווה של דאגה או בחיוך ציני ומלגלג. מטרתם של כל אלו היא אחת ויחידה: להוריד אותך מהעץ הגבוה שטיפסת עליו, להחליש את הביטחון הפנימי שלך, ולהחזיר אותך אל הממוצע החברתי הנוח, הבינוני והמשמים שאינו תובע מהם דבר.

הקולות החיצוניים והמציקים האלו מנסים לטעת בתוכך שוב ושוב את השאלה המנמיכה וההרסנית ביותר, כזו שמכרסמת בכל חלקה טובה של שאיפה רוחנית: "מי אתה בכלל שתעז לפרוץ דרך כזו? מאיפה הגעת אל הדרגות האלו? מה, הכביש הזה שייך לאבא שלך שאתה מרשה לעצמך לנהוג פה כאילו העולם כולו שייך רק לך?". המילים והחצים הציניים שהם שולחים לעברך מהדהדים בתוכך שעות ארוכות, מעוררים מחדש את הפחדים הישנים והספקות המודחקים שחווית לפני קבלת ההחלטה, ומאיימים בצורה ממשית ומיידית למוטט את כל מבנה השאיפות הרוחניות שבנית בדם לבך ובעמל כה רב בפרק הקודם.

כדי להבין כיצד בן תורה וירא שמיים נדרש להגיב ולפעול מול אותם קולות רקע מחלישים מבלי להישבר, כדאי מאוד להיזכר במעשה אמיתי ומוחשי שהתרחש לא מכבר בעיר התורה אלעד. ליד הרחוב שבו התגורר מספר הסיפור, היה שטח אדמה גדול מאוד, רחב ידיים ומפותל, שהיה שייך מבחינה חוקית והיסטורית למשפחה עשירה, מוכרת ומיוחסת מאוד באותו אזור. יום אחד, אחד מילדי המשפחה הזו נסע ברכבו הפרטי בתוך אותו שטח אדמה פנימי המשפחתי. מתוך קלות דעת זמנית של נעורים, חוסר תשומת לב והתלהבות פזיזה, הוא נסע במהירות מופרזת לחלוטין ועשה כמה שטויות מסוכנות ובולטות על הכביש, תוך שהוא חורג לחלוטין מכללי הנהיגה והזהירות המקובלים.

נהג אחר, עובר אורח זר שעבר במקרה באותו מקום ונבהל עד עומק נשמתו מצורת הנהיגה הפרועה והמפתיעה, נעצר בחריקת בלמים דרמטית ומלאת כעס ממש לצדו של הבחור. הוא פתח את החלון לרווחה וצעק לעברו בקול רועם ומלא תרעומת ותוכחה: "מה אתה חושב שאתה עושה על הכביש הזה?! מה, הכביש הזה שייך לאבא שלך שאתה מרשה לעצמך לנהוג פה ככה?!". אותו בחור צעיר לא נכנס למגננה לחוצה, לא התנצל באימה או מבוכה, ואף לא הרים את קולו בוויכוח קטנוני, סוער ומיותר שאינו מוביל לשום מקום חיובי.

הוא פשוט הביט באותו נהג כועס ברוגע פנימי מוחלט, בשלווה נפלאה ובחיוך קל, ומלמל לעברו משפט אחד קצר, מדויק ושנון במיוחד: "כן. הכביש של אבא שלי. יש לך בעיות עם זה?". ומיד לאחר מכן סגר את החלון באיטיות והמשיך לנסוע בדרך שלו בלי להביט לאחור אפילו פעם אחת. כמה עוצמה אמונית אדירה ומסר עמוק מאין כמוהו מסתתרים מאחורי התשובה הישירה והמפתיעה הזו, כאשר אנו מעתיקים אותה בחרדת קודש אל עולמו הפנימי של בן העלייה ואברך הכולל שמתמודד עם קשיי הסביבה.

כאשר אתה צועד בדרך התורה, בנתיב השאיפות הרוחניות והקבלות שקיבלת על עצמך, ואנשים מסביב מנסים לרפות את ידיך – עליך לזכור היטב את אותו בחור מהרכב ולפתח חוסן נפשי איתן שאינו מושפע כלל מדעת הבריות ומהערותיהם. מי שמבקר אותך ומנסה להקטין את מעשיך, עושה זאת אך ורק מתוך המגבלות, החששות והתסכולים האישיים של עצמו, שכן קשה לו לראות מישהו אחר שפורץ קדימה ומשאיר אותו מאחור. התגובה הנכונה והיהודית ביותר לציניות וללעג שלהם היא בשום אופן לא ויכוח קולני, אלא התמדה שקטה, רגועה, עקשנית ובטוחה בנתיב המיוחד והקדוש שסללת לעצמך בעזרת השם, מתוך ידיעה ברורה שיש לך את כל הזכות בעולם לשאוף הכי גבוה שניתן.



השורה התחתונה לעבודת השם: הציניות של הסביבה אינה מעידה עליך, אלא על המגבלות והתסכולים של המבקרים עצמם. התגובה הנכונה ביותר למי שמנסה להקטין את קומתך הרוחנית היא לא ויכוח קולני ומיותר, אלא התמדה שקטה, עקשנית ובטוחה בנתיב המיוחד שסללת לעצמך, מתוך ידיעה שזכותך לשאוף הכי גבוה שניתן.


​

אולם, התשובה השנונה "הכביש של אבא שלי" אינה רק הגנה מפני הציניות, אלא תעודת הזהות האמונית העמוקה ביותר של בן תורה בעולמו. במאמר הבא והמסכם, נפגוש בחור תמים באוטובוס סוער, ונבין כיצד תודעת השייכות המוחלטת לאדון הכל הופכת אותנו לבני מלכים שאינם תלויים עוד במחיאות כפיים בשר ודם.


תורה היא ולימוד היא צריכה. לכל הערה המיישרת את הלב ולכל הארה המוסיפה נופך ועומק בדברי רבותינו ובתוכן המאמרים, אשמח מאוד לקבל את פני פניני מחשבתכם​