זיכני ה' להיות מיושבי ביתו בין ספסלי הישבה"ק, וככל בן תורה חשתי צמרמורת מחרב בני בליעל הנעוצה בציפור נפשינו. התורה הקדושה. כן גם אני בתחילה חיפשתי אשמים. חיפשתי על לפרוק כעס וחימה. וכי אני. כן אני שאם כל הקושי העז נלחם על עוד דקות לימוד הגמ' ואני נחשב עבריין, ורק בגלל עשיית צורכי בעולם.
כן הכאב צורב, הנפש לא יכולה לעקל מציאות מעוותת זו, שכל צרוע וכל זב נהפכו לבעלי הדעה, פתאום אף אדם שלא קרה ושנה יכול למסור חבורה בחילול ה', מלחמת מצווה, ועוד כמה מצוות תקשורתיות המבוססות על עיוות עיקרי היהדות.
אך לצד הכאב העז ניסיתי לחשוב היכן האור בתוך החושך, היכן למעשה ביקשו להרע ונימצאו מטיבים?
באחד הימים ראיתי קבוצת חיילים במדים משוחחים זה על דא וזה על הא, אבל ראיתי זיק שונה בשיח ביניהם, כן ראיתי שהם נלחמו פעם כתף אל כתף נגד אויב משותף ראיתי איך כל אחד חש חוב של חיים לחבירו שעמד לצידו, שנלחם למענו, ראייתי אחוות לוחמים.
ולפתע נזכרתי בימים ימי חודש תשרי תשפ"ד, ימים אווירת חושך וצלמוות, מלאך המוות סובב ברחובות, ה' שלח דברו, ירד לשוחח קשות את עמו, סיפורי אימה שבים משדה הקרב, ואט אט מתברר רמת הרוע הקיים בעולם, רמת הגועל שיכול להיות ולצד כל זה עמוק בתוך הלב אחד עמוק יותר ואחד טיפה פחות היה תחושת ביטחון ולצערינו ולדאבונינו ביטחון בבני אדם בטחון בחילים לבושי מדים בלוים כל חיל שראינו רגש עז של הכרת הטוב חשנו כלפיו חשנו כמתנצלים שרבותינו לא הסכימו לנו אבל בעיקרון.....
באותה התקופה הייתי בחור ישיבה גדולה צעיר הקושי היה כפליים ללמוד בעת מלחמה להתנזר מקווי נייס ולישר מחשבותי הישר אל שדה הקרב האמיתי אך למעלה מכל זה חשתי נבגד חשתי בזמן אמת אפילו קצת זילזול הרגשתי לא חיוני אפילו קצת מיותר בני גילי במדים שווים הרבה יותר איי כמה היה קשה אותה תקופה שאף חרדים מבולבלים הביעו בחוצות הערכת יתר לחילים תינוקות שנשבו יותר ממי שלא נשבה.
איני יודע חשבונות שמים אך דבר אחד ברור שהיום אני הולך ברחוב עם ראש מורם אני רואה בחור נוסף אנו מרגישים מכנה משותף אנו מרגישים לוחמים כתףאל כתב נכון שלא תמיד באותו חייל זה מקדיש חייו יותר וזה פחות באיכות וזה בכמות אך דבר אחד בנינו אחוות לוחמים.
כן הכאב צורב, הנפש לא יכולה לעקל מציאות מעוותת זו, שכל צרוע וכל זב נהפכו לבעלי הדעה, פתאום אף אדם שלא קרה ושנה יכול למסור חבורה בחילול ה', מלחמת מצווה, ועוד כמה מצוות תקשורתיות המבוססות על עיוות עיקרי היהדות.
אך לצד הכאב העז ניסיתי לחשוב היכן האור בתוך החושך, היכן למעשה ביקשו להרע ונימצאו מטיבים?
באחד הימים ראיתי קבוצת חיילים במדים משוחחים זה על דא וזה על הא, אבל ראיתי זיק שונה בשיח ביניהם, כן ראיתי שהם נלחמו פעם כתף אל כתף נגד אויב משותף ראיתי איך כל אחד חש חוב של חיים לחבירו שעמד לצידו, שנלחם למענו, ראייתי אחוות לוחמים.
ולפתע נזכרתי בימים ימי חודש תשרי תשפ"ד, ימים אווירת חושך וצלמוות, מלאך המוות סובב ברחובות, ה' שלח דברו, ירד לשוחח קשות את עמו, סיפורי אימה שבים משדה הקרב, ואט אט מתברר רמת הרוע הקיים בעולם, רמת הגועל שיכול להיות ולצד כל זה עמוק בתוך הלב אחד עמוק יותר ואחד טיפה פחות היה תחושת ביטחון ולצערינו ולדאבונינו ביטחון בבני אדם בטחון בחילים לבושי מדים בלוים כל חיל שראינו רגש עז של הכרת הטוב חשנו כלפיו חשנו כמתנצלים שרבותינו לא הסכימו לנו אבל בעיקרון.....
באותה התקופה הייתי בחור ישיבה גדולה צעיר הקושי היה כפליים ללמוד בעת מלחמה להתנזר מקווי נייס ולישר מחשבותי הישר אל שדה הקרב האמיתי אך למעלה מכל זה חשתי נבגד חשתי בזמן אמת אפילו קצת זילזול הרגשתי לא חיוני אפילו קצת מיותר בני גילי במדים שווים הרבה יותר איי כמה היה קשה אותה תקופה שאף חרדים מבולבלים הביעו בחוצות הערכת יתר לחילים תינוקות שנשבו יותר ממי שלא נשבה.
איני יודע חשבונות שמים אך דבר אחד ברור שהיום אני הולך ברחוב עם ראש מורם אני רואה בחור נוסף אנו מרגישים מכנה משותף אנו מרגישים לוחמים כתףאל כתב נכון שלא תמיד באותו חייל זה מקדיש חייו יותר וזה פחות באיכות וזה בכמות אך דבר אחד בנינו אחוות לוחמים.