מורגלים אנו להאשים את בעל הבית שגירש את בר קמצא, ברוע לב, בשנאת חינם ובאכזריות וחוסר התחשבות.
אך בגמרא, לא מוזכרת כלל האשמה זו, ואף בסיבת חורבן ירושלים לא הוזכר המזמין, אלא הטעות שבין קמצא לבר קמצא היא זו שהחריבה את ירושלים.
והרי אמרו בגמרא "אמר הואיל ויתבי רבנן ולא מחו ביה, ש"מ קא ניחא להו", והלא דבר הוא? מדוע לא מחו ביה רבנן?
ברצוני להציע זוית ראיה חדשה למעשה זה.
בגמרא (סנהדרין דף כג עמוד א) מובא "תניא נמי הכי, כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין, לא היו חותמין על השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהן, ולא היו יושבין בדין אלא אם כן היו יודעין מי יושב עמהן, ולא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מסב עמהן".
והרי בר קמצא, לכל הפחות הוכיח סופו על תחלתו, שרשע הוא, שהרי אף אם נקבל את ההנחה שהיה כן מעשה שאינו ראוי כלפיו, וכי מחמת כך יהין יהודי כשר למסור את בית המקדש לחורבן ביד קיסר רומי, ואת בני ישראל כולם להריגה ולצרות? הרי בהכרח שלא היה בר קמצא מאותם שנקיי הדעת יסבו עמו לסעודה.
ומכיון ש"יתבי רבנן", הרי שלא יכלו "נקיי הדעת" לשבת עם בר קמצא בסעודה, ונמצא שאילו לא היה בר קמצא עוזב את הסעודה היו נקיי הדעת עוזבים את הסעודה, וכי מוטל על בעל הבית להשאיר את בר קמצא בסעודתו ולגרום לעזיבת החכמים ונקיי הדעת את הסעודה?
יתרה מכך, אם ננסה להבין מדוע הסכים בר קמצא לשלם על הישארותו בסעודה עד שאמר "יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך", וכי היה כבודו יקר בעינין עד כדי תשלום מופלג שכזה? ועוד, אם היה כבודו יקר בעיניו, הרי עדיף היה לו אם היה קם ויוצא מיד מן הסעודה ולא יתבזה בהמשך הויכוח עם בעל הבית.
ניתן לשער, שאכן היתה לו מטרה בהישארותו בסעודה יחד עם נקיי הדעת שבירושלים, שהישארות זו תהוה מעין חותמת כשרות על בר קמצא, שהרי נקיי הדעת שבירושלים שלא ישבו בסעודה עד שידעו מי יסב עמהן, ואם כן הרי בהסכמתם לבוא לסעודה זו אף שהוזמן אליה בר קמצא הרי מוכרח מכך שכשר בר קמצא בעיניהם. (ואף אם היו קמים והולכים מן הסעודה, לא היה בזה די שהרי כבר נאותו לישב עמו, ורק בהוצאתו בפומבי מן הסעודה התברר שהזמנתו בטעות היתה).
ומצאנו 'חותמת כשרות' מעין זו, "דמאן דמשתעי ריש לקיש בהדיה בשוקא יהבו ליה עיסקא בלא סהדי", ששיחת ריש לקיש עם אדם בשוק היתה חותמת כשרות על צדקותו ואמינותו, ועד שכתוצאה מכך "רבי אלעזר דהוה מרא דארעא דישראל ולא הוה משתעי ריש לקיש בהדיה" ומכך הכריחה הגמרא שלא יתכן ש"וריש לקיש מי משתעי בהדי רבה בר בר חנה" עד שהוכרחה הדבר לומר שאם היה מעשה זה עם ריש לקיש בהכרח שהיה זה זעירי.
נמצא, שלא נותרה ברירה ביד "רבנן" אלא להוציא את בר קמצא מן הסעודה בצורה כזו, שילמדו כולם שלא הוזמן כלל לסעודה, ואינו אדם כשר הראוי לשבת בסעודה עם "נקיי הדעת שבירושלים".
ובר קמצא בראותו כי נסכלה מחשבתו, ולא רק שלא קיבל 'חותמת כשרות' אלא עוד קיבל 'חותמת פסול' שאין נקיי הדעת שבירושלים מסבים עמו לסעודה, בערה בו חמתו עד שגרמה לו ללכת אל קיסר רומי ולגרום לחורבן בית המקדש ולהריגת רבים וטובים מבני ישראל.
אך בגמרא, לא מוזכרת כלל האשמה זו, ואף בסיבת חורבן ירושלים לא הוזכר המזמין, אלא הטעות שבין קמצא לבר קמצא היא זו שהחריבה את ירושלים.
והרי אמרו בגמרא "אמר הואיל ויתבי רבנן ולא מחו ביה, ש"מ קא ניחא להו", והלא דבר הוא? מדוע לא מחו ביה רבנן?
ברצוני להציע זוית ראיה חדשה למעשה זה.
בגמרא (סנהדרין דף כג עמוד א) מובא "תניא נמי הכי, כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין, לא היו חותמין על השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהן, ולא היו יושבין בדין אלא אם כן היו יודעין מי יושב עמהן, ולא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מסב עמהן".
והרי בר קמצא, לכל הפחות הוכיח סופו על תחלתו, שרשע הוא, שהרי אף אם נקבל את ההנחה שהיה כן מעשה שאינו ראוי כלפיו, וכי מחמת כך יהין יהודי כשר למסור את בית המקדש לחורבן ביד קיסר רומי, ואת בני ישראל כולם להריגה ולצרות? הרי בהכרח שלא היה בר קמצא מאותם שנקיי הדעת יסבו עמו לסעודה.
ומכיון ש"יתבי רבנן", הרי שלא יכלו "נקיי הדעת" לשבת עם בר קמצא בסעודה, ונמצא שאילו לא היה בר קמצא עוזב את הסעודה היו נקיי הדעת עוזבים את הסעודה, וכי מוטל על בעל הבית להשאיר את בר קמצא בסעודתו ולגרום לעזיבת החכמים ונקיי הדעת את הסעודה?
יתרה מכך, אם ננסה להבין מדוע הסכים בר קמצא לשלם על הישארותו בסעודה עד שאמר "יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך", וכי היה כבודו יקר בעינין עד כדי תשלום מופלג שכזה? ועוד, אם היה כבודו יקר בעיניו, הרי עדיף היה לו אם היה קם ויוצא מיד מן הסעודה ולא יתבזה בהמשך הויכוח עם בעל הבית.
ניתן לשער, שאכן היתה לו מטרה בהישארותו בסעודה יחד עם נקיי הדעת שבירושלים, שהישארות זו תהוה מעין חותמת כשרות על בר קמצא, שהרי נקיי הדעת שבירושלים שלא ישבו בסעודה עד שידעו מי יסב עמהן, ואם כן הרי בהסכמתם לבוא לסעודה זו אף שהוזמן אליה בר קמצא הרי מוכרח מכך שכשר בר קמצא בעיניהם. (ואף אם היו קמים והולכים מן הסעודה, לא היה בזה די שהרי כבר נאותו לישב עמו, ורק בהוצאתו בפומבי מן הסעודה התברר שהזמנתו בטעות היתה).
ומצאנו 'חותמת כשרות' מעין זו, "דמאן דמשתעי ריש לקיש בהדיה בשוקא יהבו ליה עיסקא בלא סהדי", ששיחת ריש לקיש עם אדם בשוק היתה חותמת כשרות על צדקותו ואמינותו, ועד שכתוצאה מכך "רבי אלעזר דהוה מרא דארעא דישראל ולא הוה משתעי ריש לקיש בהדיה" ומכך הכריחה הגמרא שלא יתכן ש"וריש לקיש מי משתעי בהדי רבה בר בר חנה" עד שהוכרחה הדבר לומר שאם היה מעשה זה עם ריש לקיש בהכרח שהיה זה זעירי.
נמצא, שלא נותרה ברירה ביד "רבנן" אלא להוציא את בר קמצא מן הסעודה בצורה כזו, שילמדו כולם שלא הוזמן כלל לסעודה, ואינו אדם כשר הראוי לשבת בסעודה עם "נקיי הדעת שבירושלים".
ובר קמצא בראותו כי נסכלה מחשבתו, ולא רק שלא קיבל 'חותמת כשרות' אלא עוד קיבל 'חותמת פסול' שאין נקיי הדעת שבירושלים מסבים עמו לסעודה, בערה בו חמתו עד שגרמה לו ללכת אל קיסר רומי ולגרום לחורבן בית המקדש ולהריגת רבים וטובים מבני ישראל.