בשלשה מקומות אנו מגדירים את בית המקדש כבית חיינו, א' ביה"ר שאומרים לאחר קריאת התורה אנו אומרים: "לכונן את בית חיינו". ב' אנו אומרים בברכת ההפטרה בשבתות ומועדים: "רחם על בית חיינו". ג' נו אומרים בשבת ר"ח בתפילת מוסף: "ונוטל כבוד מבית חיינו". ד' ברכת החודש (בנוסח עדות המזרח): התפילה נפתחת במילים: "יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, לכונן את בית חיינו ולהשיב את שכינתו בתוכנו"..
הנה משמעות המילים "בית חיינו" אינו שבית המקדש הוא דבר טוב בשבילנו, או בית שמסייע לנו, ואי אפשר בלעדיו, אלא ההגדרה שכתובה בתיבות אלו היא, שבית המקדש הוא עצם החיים שלנו, איננו חשוב כאויר לנשימה, ואף לא נחשב כחלק מאתנו כלב או מח, אלא בית המקדש הוא החיים בעצמם, וזהו "בית חיינו"
וכשבית המקדש חרב המשעות בזה שחסר לנו בחיות, דהיינו שנלקח מאתנו חלק מהחיים זו היא ההכרה האמיתית שצריך לחוש כשנו יושבים על הקרקע ומבכים את בית המקדש, אין אנו מבכים דבר חיצוני, ואפילו אם נחשוב שהוא חשוב ככל שיהיה, זו טעות, אלא אנו מבכים את עצמנו, את החיים שלנו בעצמם.
ובמה בית המקדש נחשב כבית חיינו? איפה מתבטה הענין שהוא חלק מהחיים שלנו?
כתב בזה הגר"א, (ליקוטי הגר"א סד"צ) כי מעת שחרב הבית יצאה רוחנו עטרת ראשנו, ונשארנו רק אנחנו הוא גוף שלה בלא נפש, ויציאה לחו"ל הוא הקבר, ורימה מסובבת עלינו ואין בידינו להציל הן העובדי כוכבים האוכלים בשרינו, וכו' ע"כ.
וכך הביא הכוזרי (מאמר השני אות כט-ל) המלך הגדיר את החורבן: "עתה כשנגנז הארון אתם כגוף ללא ראש וללא לב". והחבר השיב לו: "צדקת, ויתר על כן אף לתואר גוף אין אנו ראויים, כי אנו כעצמות מפוזרות היבשות שראם יחזקאל, ע"כ. כלומר החבר הגדיר את החורבן שהיו כמת נחשבנו, ואף גרוע ממת כי עצמותינו אינם מוחברות, אלא מפוזרות על פני השדה.
זה הצורה האמיתית שאנו צריכים לחוש בעת שאנו מבכים על בית המקדש, יושבים לארץ, ומקוננים על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו.....
הלואי....
הנה משמעות המילים "בית חיינו" אינו שבית המקדש הוא דבר טוב בשבילנו, או בית שמסייע לנו, ואי אפשר בלעדיו, אלא ההגדרה שכתובה בתיבות אלו היא, שבית המקדש הוא עצם החיים שלנו, איננו חשוב כאויר לנשימה, ואף לא נחשב כחלק מאתנו כלב או מח, אלא בית המקדש הוא החיים בעצמם, וזהו "בית חיינו"
וכשבית המקדש חרב המשעות בזה שחסר לנו בחיות, דהיינו שנלקח מאתנו חלק מהחיים זו היא ההכרה האמיתית שצריך לחוש כשנו יושבים על הקרקע ומבכים את בית המקדש, אין אנו מבכים דבר חיצוני, ואפילו אם נחשוב שהוא חשוב ככל שיהיה, זו טעות, אלא אנו מבכים את עצמנו, את החיים שלנו בעצמם.
ובמה בית המקדש נחשב כבית חיינו? איפה מתבטה הענין שהוא חלק מהחיים שלנו?
כתב בזה הגר"א, (ליקוטי הגר"א סד"צ) כי מעת שחרב הבית יצאה רוחנו עטרת ראשנו, ונשארנו רק אנחנו הוא גוף שלה בלא נפש, ויציאה לחו"ל הוא הקבר, ורימה מסובבת עלינו ואין בידינו להציל הן העובדי כוכבים האוכלים בשרינו, וכו' ע"כ.
וכך הביא הכוזרי (מאמר השני אות כט-ל) המלך הגדיר את החורבן: "עתה כשנגנז הארון אתם כגוף ללא ראש וללא לב". והחבר השיב לו: "צדקת, ויתר על כן אף לתואר גוף אין אנו ראויים, כי אנו כעצמות מפוזרות היבשות שראם יחזקאל, ע"כ. כלומר החבר הגדיר את החורבן שהיו כמת נחשבנו, ואף גרוע ממת כי עצמותינו אינם מוחברות, אלא מפוזרות על פני השדה.
זה הצורה האמיתית שאנו צריכים לחוש בעת שאנו מבכים על בית המקדש, יושבים לארץ, ומקוננים על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו.....
הלואי....