הריקוד בסוף קידוש לבנה.

בסיומו של סדר קידוש לבנה נהגו ישראל לרקוד מעט. אולם קודם לכך מסיימים את הסדר בתפילת "עלינו לשבח" ומשננים שוב את מילות האמונה, שהם משתחוים להבל וריק, ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים לפני מלך מלכי המלכים.

רבינו החפץ חיים בביאור הלכה פירש את הטעם לתפילת עלינו דוקא בסיום סדר זה, ושלא כדרכו בחיבור ההלכתי הזה נכנס לרמזי הדין: ביאור הלכה סימן תכו "וכלל הברכה להש"י לבדו! ולזולתו ח"ו אין לברך ולהתפלל. רק ע"י הלבנה נראה גבורותיו וזהו להקביל פני אביהם די [פמ"ג]. ושמעתי מאחד דברי טעם במה שנהגו בכמה מקומות אחר קידוש לבנה לומר עלינו לשבח היינו שלא יטעו ח"ו במה שאנו יוצאין נגד הלבנה ושמחין נגדה שיש שום חשש רעיון שאנו נותנין כבוד ללבנה לכך אנו אומרין עלינו לשבח ומסיימין כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל וגו' אין עוד ומה שאנו יוצאין הוא רק כדי לראות גבורות של הקדוש ברוך הוא שהוא מאיר ברצונו לכל באי עולם וכענין שנאמר שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה".

כלומר שחלילה יכול אדם להתבלבל ולטעות במקומות שנצטווינו על פי התורה לנהוג בחפצים מסויימים בדרך מסויימת שנראית ככבוד, ועלינו להזכיר שכל השבח הוא רק של ה' וח"ו אין שום דבר אחר.

וייתכן להוסיף על דברי אותו אחד, שזהו גם הריקוד שאחרי הקידוש לבנה, בו נהגו לשורר "טובים מאורות שברא אלוקינו יצרם בדעת בבינה ובהשכל כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל, מלאים זיו, ומפיקים נגה, נאה זיום בכל העולם. שמחים בצאתם וששים בבואם עושים באימה רצון קונם! פאר וכבוד נותנים לשמו! צהלה ורנה לזכר מלכותו! קרא לשמש ויזרח אור, ראה והתקין צורת הלבנה." שבכל המילים הללו מתפייטים ומשננים שוב שהבורא של המאורות הוא ה', והוא זה שנתן בהם את הכח, וכל מעלתם שעושים רצון קונם, והכבוד שהם נותנים לשמו. ורק לכן הוא ציוה שהשמש תזרח והירח יהיה בצורתו.