היו שנתקשו בלשון הפייט "ועיר האלו' מושפלת עד שאול תחתיה" שהרי ירושלים דהשתא מלאה בגשר המיתרים ורכבת קלה, איצטדיונים מפוארים ומוזיאונים ומגדלים גורדי שחקים. ואיך נאמר בנוסח נחם " העיר האבלה והחרבה והבזויה והשוממה, האבלה מבלי בניה, והחרבה ממעונותיה, והבזויה מכבודה, והשוממה מאין יושב, והיא יושבת וראשה חפוי, כאשה עקרה שלא ילדה"...
אולם על כל אלו עונה בעל חובת הלבבות שכאשר מתעוותים הערכים כל בנין כזה הוא חורבן... "וכל אשר נוסף העולם ישוב נוסף שכלם חורבן" ויכול האדם להמשך אחר תאוות עד שיהפכו בעיניו לערכים, וכל מי שכופר בהם ח"ו מורד באלהי זהב שלו...
ונשים לב לכל מילותיו המדוקדקות:
"ומן הידוע כי הגברת התאוה על השכל היא ראש כל חטאת וסבת כל גנות ולא נטה עם אל העולם עד שנטו מן התורה והשיאם היצר להניח ישוב עולם הצלתם ונטה בהם מדרך אבותיהם אשר היה דרך די הצורך בעולם והספק ממנו ולהסתפק בדבר המספיק לחיות בו ויפה להם התפארה בו והרבות מהונו וחבב עליהם להתעדן ולהתנשא בו עד אשר צללו במצולות ימיו וחייבם היצר לסבול צער גליהם והעולם מושל בהם ואוטם אזניהם ומעצים את עיניהם ואין מהם אחד אלא מתעסק בתענוגו כשישיגנו ויזדמן לו והוא תורתו ודתו עד שטרד אותו מאלהיו כמו שאמר (ירמיה ב) תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך וגו׳. ומהם מי שימנע התענוג ההוא ומחשבתו עליו ונפשו שואפת עליו ותלויה בו ושונה בבקשתו לילה ויומם כמו שאמר (תהלים לה) און יחשוב על משכבו יתיצב על דרך לא טוב, ושניהם בענינו טובעים מהשיג הטוב בו נגזרים ונלאים מפסידים בסחורתם ונפשם פחותה ובחירתם רעה, סכלים בערך התמורה והמומר בה כמו שאמר (שם קו) וימירו את כבודם בתבנית שור וגו', ואינם סרים קרואי ההרגל הגובר ורהבי הסחורות המפסידות לטרוד (ס״א לענות) לבותם בתולדות רהביו ולישב בלבם גלגוליו וכל אשר התערבו רחקו וכל אשר רחקו מאור האמת אשר נפרד ממנו בחברת היצר אשר ידעו התאבכה האפלה עליהם וגדל העולם בלבם, ויף חוזקו בעיניהם, ויושיבו אותו בהחרב שכלם, וכל אשר נוסף העולם ישוב נוסף שכלם חורבן עד אשר חשבו דרכו הרעה כי היא הטובה ותעותו כי היא הישרה ושמוהו לחוק ולמוסר ויורישו אותו האבות את בניהם והעיר עליו משכילם וצוו בו המונם והתקנאו עליו שריהם עד אשר נתבסם היצר בהם (ס"א ביניהם) ונתמלאת החמת, ושב בהם הדבר הנכרי בע ולם נודע והדרך הנכונה בו נכריה והמספיק ממותריו הרעב הכופר ועשה כל אחד מהם כאשר ראה שעשה רעהו, והאוחז ממנו די ספקו נקרא עצל והמתאחר (ס״א והמתעצל) מהרבות בו מקצר והמסתפק במספיק ממנו חלש והעובר אותו משתדל ומשתבחים בו ומתנשאים ובעבורו מתחברים וכועסים ורוצים, ובעבור הגמול בו עושים בטניהם אלהיהם ותורתם מלבושיהם ומוסרם חזוק משכניהם ותועים במצולות הסכלות שבים במרוצות העצלה עמוסים במעמסות התאוות ומבקשים גמול העובדים במעשה העוברים ומדרגות הצדיקים במנהגי הרשעים,כמו שאחז״ל עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר בפינחס. "...
ועל זה אמר הושע ח, יד "וַיִּשְׁכַּ֨ח יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־עֹשֵׂ֗הוּ וַיִּ֙בֶן֙ הֵֽיכָל֔וֹת" כל בנין של אלילות כזו הוא חורבן! הוא עוד אבן להיכל הכפירה כביכול המדינה היא "אתחלתא דגאולה". (הרי אילו היה בא אלינו נביא ונותן אות ומופת ומנבא את קום המדינה ואומר לנו שעלינו לעזור בבנינה וממילא לגיוס בנים ובנות לצבא שמחנך לאפיקורסות היה דינו לא תאבה לו ולא תשמע אליו, "מות יומת הנביא ההוא"...)
אולם על כל אלו עונה בעל חובת הלבבות שכאשר מתעוותים הערכים כל בנין כזה הוא חורבן... "וכל אשר נוסף העולם ישוב נוסף שכלם חורבן" ויכול האדם להמשך אחר תאוות עד שיהפכו בעיניו לערכים, וכל מי שכופר בהם ח"ו מורד באלהי זהב שלו...
ונשים לב לכל מילותיו המדוקדקות:
"ומן הידוע כי הגברת התאוה על השכל היא ראש כל חטאת וסבת כל גנות ולא נטה עם אל העולם עד שנטו מן התורה והשיאם היצר להניח ישוב עולם הצלתם ונטה בהם מדרך אבותיהם אשר היה דרך די הצורך בעולם והספק ממנו ולהסתפק בדבר המספיק לחיות בו ויפה להם התפארה בו והרבות מהונו וחבב עליהם להתעדן ולהתנשא בו עד אשר צללו במצולות ימיו וחייבם היצר לסבול צער גליהם והעולם מושל בהם ואוטם אזניהם ומעצים את עיניהם ואין מהם אחד אלא מתעסק בתענוגו כשישיגנו ויזדמן לו והוא תורתו ודתו עד שטרד אותו מאלהיו כמו שאמר (ירמיה ב) תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך וגו׳. ומהם מי שימנע התענוג ההוא ומחשבתו עליו ונפשו שואפת עליו ותלויה בו ושונה בבקשתו לילה ויומם כמו שאמר (תהלים לה) און יחשוב על משכבו יתיצב על דרך לא טוב, ושניהם בענינו טובעים מהשיג הטוב בו נגזרים ונלאים מפסידים בסחורתם ונפשם פחותה ובחירתם רעה, סכלים בערך התמורה והמומר בה כמו שאמר (שם קו) וימירו את כבודם בתבנית שור וגו', ואינם סרים קרואי ההרגל הגובר ורהבי הסחורות המפסידות לטרוד (ס״א לענות) לבותם בתולדות רהביו ולישב בלבם גלגוליו וכל אשר התערבו רחקו וכל אשר רחקו מאור האמת אשר נפרד ממנו בחברת היצר אשר ידעו התאבכה האפלה עליהם וגדל העולם בלבם, ויף חוזקו בעיניהם, ויושיבו אותו בהחרב שכלם, וכל אשר נוסף העולם ישוב נוסף שכלם חורבן עד אשר חשבו דרכו הרעה כי היא הטובה ותעותו כי היא הישרה ושמוהו לחוק ולמוסר ויורישו אותו האבות את בניהם והעיר עליו משכילם וצוו בו המונם והתקנאו עליו שריהם עד אשר נתבסם היצר בהם (ס"א ביניהם) ונתמלאת החמת, ושב בהם הדבר הנכרי בע ולם נודע והדרך הנכונה בו נכריה והמספיק ממותריו הרעב הכופר ועשה כל אחד מהם כאשר ראה שעשה רעהו, והאוחז ממנו די ספקו נקרא עצל והמתאחר (ס״א והמתעצל) מהרבות בו מקצר והמסתפק במספיק ממנו חלש והעובר אותו משתדל ומשתבחים בו ומתנשאים ובעבורו מתחברים וכועסים ורוצים, ובעבור הגמול בו עושים בטניהם אלהיהם ותורתם מלבושיהם ומוסרם חזוק משכניהם ותועים במצולות הסכלות שבים במרוצות העצלה עמוסים במעמסות התאוות ומבקשים גמול העובדים במעשה העוברים ומדרגות הצדיקים במנהגי הרשעים,כמו שאחז״ל עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר בפינחס. "...
ועל זה אמר הושע ח, יד "וַיִּשְׁכַּ֨ח יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־עֹשֵׂ֗הוּ וַיִּ֙בֶן֙ הֵֽיכָל֔וֹת" כל בנין של אלילות כזו הוא חורבן! הוא עוד אבן להיכל הכפירה כביכול המדינה היא "אתחלתא דגאולה". (הרי אילו היה בא אלינו נביא ונותן אות ומופת ומנבא את קום המדינה ואומר לנו שעלינו לעזור בבנינה וממילא לגיוס בנים ובנות לצבא שמחנך לאפיקורסות היה דינו לא תאבה לו ולא תשמע אליו, "מות יומת הנביא ההוא"...)