במשנה במסכת ראש השנה (כט:) מובא יסוד מפורסם לגבי נחש הנחושת שעשה משה רבנו במדבר: "וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאין, ואם לאו – היו נימוקים". המשנה מדגישה כי הנחש כשלעצמו לא היה אלא כלי משני; הרפואה האמיתית הייתה תלויה לחלוטין בהכנעת הלב ובשיעבודו לקדוש ברוך הוא.
אולם, מנגד, מצינו בגמרא במסכת עבודה זרה (מד.) שבח עצום ששיבחו חכמים את חזקיהו המלך על שכתת ושבר את אותו נחש נחושת: "כיון דחזא דקא טעו ישראל בתריה, עמד וכיתתו".
וכאן מתעוררת קושיה עצומה:
אם כל מהות הרפואה של נחש הנחושת הייתה גלויה ותלויה בשיעבוד הלב לשמיים, ומי שלא שיעבד את לבו – כלל לא התרפא אלא נימוק ומת, כיצד עלה על דעתם של ישראל ברבות השנים לטעות אחריו ולעשותו עבודה זרה? הרי הם חזו בעיניהם שהחפץ כשלעצמו אינו מחיה ללא רצון ה'!
יסוד הטעות: הפיכת האמצעי למטרה (על פי הרמב"ם)
הביאור בזה נוגע בשורש דק ועמוק בהבנת גדר עבודה זרה. הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק א') מבאר שטעותם של עובדי כוכבים הראשונים לא הייתה בכך שכפרו בבורא עולם, אלא שהם ביקשו לעבוד את "המתווכים" והמשמשים שלו, באמרם שכך הם מכבדים את רצון המלך.
זהו בדיוק עומק הכשל הלוגי והרוחני שאליו נפלו ישראל ברבות הדורות עם נחש הנחושת: הם ידעו היטב שהכוח והרפואה שייכים לקדוש ברוך הוא, אך הם החלו לייחס לקדושה העצמית של החפץ משקל משל עצמו. הם אמרו: "כיוון שהקדוש ברוך הוא בחר דווקא בנחש הזה כצינור שדרכו עובר השפע והרפואה, הרי שיש לנחש כוח של מתווך בלעדי". ברגע שאדם מתחיל להקטיר, לזבוח או לבקש מה"צינור" והאמצעי – במקום לפנות ישירות אל המקור – הוא חוצה את הגבול הדק והופך חפץ קדוש לעבודה זרה.
המסר עבורנו:
הרי לנו תמרור אזהרה נצחי ויסודי בעבודת השם, הנוגע לאופן שבו אנו ניגשים לחפצי קדושה, לסגולות, למקומות קדושים ואף לצדיקי אמת.
הקדוש ברוך הוא בחר להנהיג את עולמו דרך "לבושים" וצינורות גשמיים. הוא ציווה על עשיית נחש הנחושת, כשם שציווה על בניין בית המקדש, כתיבת תפילין, או הליכה לחכמי הדור. כל אלו הם אמצעים נשגבים ומקודשים, שמטרתם האחת והיחידה היא לעורר את התודעה, לפתוח את הלב, ולהביא את האדם לידי הכנעה ודבקות בריבונו של עולם.
אך כאן אורבת הטעות הדקה של דורות המדבר המאוחרים: כאשר אדם מתחיל לייחס לחפץ, למקום או למתווך כוח סגולי עצמאי ומנותק; כאשר הוא בוטח ב"סגולה" כשלעצמה, או תולה את הישועה בכוחו העצמי של הכלי – הוא מחטיא את המטרה לחלוטין. ברגע שהאמצעי הופך למטרה, נשבר הקשר הישיר עם המאציל העליון, והקדושה עלולה להפוך חלילה לעבודה זרה.
עלינו לזכור תמיד את העיקרון הלמדני הבהיר: הצינור אינו המקור, והכלי אינו המשפיע. בכל פעם שאנו משתמשים בכלי קדושה או מחפשים ישועה, עלינו להביט מעבר לחומר, לזכור ש"אין עוד מלבדו", ולהשתמש באמצעי אך ורק כדי לקיים את תכלית הכל: "ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים".
אולם, מנגד, מצינו בגמרא במסכת עבודה זרה (מד.) שבח עצום ששיבחו חכמים את חזקיהו המלך על שכתת ושבר את אותו נחש נחושת: "כיון דחזא דקא טעו ישראל בתריה, עמד וכיתתו".
וכאן מתעוררת קושיה עצומה:
אם כל מהות הרפואה של נחש הנחושת הייתה גלויה ותלויה בשיעבוד הלב לשמיים, ומי שלא שיעבד את לבו – כלל לא התרפא אלא נימוק ומת, כיצד עלה על דעתם של ישראל ברבות השנים לטעות אחריו ולעשותו עבודה זרה? הרי הם חזו בעיניהם שהחפץ כשלעצמו אינו מחיה ללא רצון ה'!
יסוד הטעות: הפיכת האמצעי למטרה (על פי הרמב"ם)
הביאור בזה נוגע בשורש דק ועמוק בהבנת גדר עבודה זרה. הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק א') מבאר שטעותם של עובדי כוכבים הראשונים לא הייתה בכך שכפרו בבורא עולם, אלא שהם ביקשו לעבוד את "המתווכים" והמשמשים שלו, באמרם שכך הם מכבדים את רצון המלך.
זהו בדיוק עומק הכשל הלוגי והרוחני שאליו נפלו ישראל ברבות הדורות עם נחש הנחושת: הם ידעו היטב שהכוח והרפואה שייכים לקדוש ברוך הוא, אך הם החלו לייחס לקדושה העצמית של החפץ משקל משל עצמו. הם אמרו: "כיוון שהקדוש ברוך הוא בחר דווקא בנחש הזה כצינור שדרכו עובר השפע והרפואה, הרי שיש לנחש כוח של מתווך בלעדי". ברגע שאדם מתחיל להקטיר, לזבוח או לבקש מה"צינור" והאמצעי – במקום לפנות ישירות אל המקור – הוא חוצה את הגבול הדק והופך חפץ קדוש לעבודה זרה.
המסר עבורנו:
הרי לנו תמרור אזהרה נצחי ויסודי בעבודת השם, הנוגע לאופן שבו אנו ניגשים לחפצי קדושה, לסגולות, למקומות קדושים ואף לצדיקי אמת.
הקדוש ברוך הוא בחר להנהיג את עולמו דרך "לבושים" וצינורות גשמיים. הוא ציווה על עשיית נחש הנחושת, כשם שציווה על בניין בית המקדש, כתיבת תפילין, או הליכה לחכמי הדור. כל אלו הם אמצעים נשגבים ומקודשים, שמטרתם האחת והיחידה היא לעורר את התודעה, לפתוח את הלב, ולהביא את האדם לידי הכנעה ודבקות בריבונו של עולם.
אך כאן אורבת הטעות הדקה של דורות המדבר המאוחרים: כאשר אדם מתחיל לייחס לחפץ, למקום או למתווך כוח סגולי עצמאי ומנותק; כאשר הוא בוטח ב"סגולה" כשלעצמה, או תולה את הישועה בכוחו העצמי של הכלי – הוא מחטיא את המטרה לחלוטין. ברגע שהאמצעי הופך למטרה, נשבר הקשר הישיר עם המאציל העליון, והקדושה עלולה להפוך חלילה לעבודה זרה.
עלינו לזכור תמיד את העיקרון הלמדני הבהיר: הצינור אינו המקור, והכלי אינו המשפיע. בכל פעם שאנו משתמשים בכלי קדושה או מחפשים ישועה, עלינו להביט מעבר לחומר, לזכור ש"אין עוד מלבדו", ולהשתמש באמצעי אך ורק כדי לקיים את תכלית הכל: "ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים".