בס"ד
[דברים י"ב כ"ח] משה רבינו מצווה את בנ"י בזה"ל "שמר ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני יקוק אלהיך", והנה יש להתבונן במה שציווה על השמירה ורק אח"כ על השמיעה, והן אמנם ש"נעשה ונשמע אמרו כאחד" והקדימו נעשה לנשמע, אך זה היה דווקא כשקבלו עליהם בנ"י את התורה ורצו להראות חביבות התורה עליהם, אך בציווי של הקב"ה לכאו' היה לצוות על השמיעה ורק אח"כ על השמירה, ונלאו המפרשים לבאר הענין.
ובאור החיים הק', כ' דברים נפלאים הנוגעים ליסוד קיומינו כבני תורה, וז"ל עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (זהר ח״ג קצג.) כי מי שהוא בעל עברות שערי דעת התורה ננעלים בפניו, ותמצא (שלחן ערוך האר״י ז״ל הלכות תלמוד תורה) כי שערי פתחי ההבנה בדברי התורה הם הקשיות שיעמדו בפני האדם, והם סוד הקלפות המתהוים מעברות האדם, וזה שהעיר הכתוב במאמר זה שמר ושמעת, פרוש, אם אתה רוצה שתעמד על אמתת התורה להבין אמריה, שמר המצוות לבל תעבר עליהם, ובזה ״ושמעת את כל״ וגו׳, ע"כ דבריו הק'.
ומוסר השכל יש לנו ללמוד מן הדברים הללו, אין חכמת התורה כשאר חכמות, חכמת התורה היא חכמה אלוקית עמוקה מני ים, ובאשר אנו ילודי אשה קרוצי חומר, מן הדין שאין תורה זו שייכת בנו, אמנם חסד עשה עימנו הקל, וניתנה תורה לבני אדם, ואין המשמעות שניתנה תורה לחושבים בצורה חומרית קרוצת חומר, אלא שאף ילודי אשה יכולים לבטל שכלם ולשעבד עצמם לתורה – ואז הם שייכים בהבנתה וברזי סודותיה.
שאם תאמר, אין חכמת התורה אלוקית ומרוממת, אלא אך דבריה ישרים יותר במבחן השכל האנושי, מתמטית מאד ופילוסופית עד לב השמים, הלא אין ענין זה שייך לעבירות, ומה ענין בעל עבירות ששערי דעת תורה ננעלים בפניו, שהלא לכאו' אין ענין מצוות ועבירות שהם שכר ועונש לחכמת התורה שהיא בליבות בנ"א, וע"כ שאין זו חכמת התורה כהבנתם שהיא ככל החכמות אלא שעמוקה היא מכולם, אלא חכמה אחרת לגמרי – חכמה אלוקית.
ובאיוב [כ"ח כ"ח] כתיב "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה" ובגמ' שבת [ל"א ב'] אמרינן עלה וכתיב: ״ויאמר לאדם הן יראת ה׳ היא חכמה וגו׳״ — שכן בלשון יוני קורין לאחת ״הן״. תסתיים. וחזינן שזו לבדה חכמה – יראת ה'.
ובנפה"ח [ש"ד פ"ד] הביא דברי הזוהר וז"ל בהקדמת הזוהר י"א ב' אמר רשב"י שהיראה איהי תרעא לאעלא לגו מהימנותא ועל פקודא דא אתקיים כל עלמא כו' ודא עקרא ויסודא לכל שאר פקודין דאו' מאן דנטיר יראה נטיר כולא לא נטיר יראה לא נטיר פקודי אורייתא כו' ע"ש.
ובפ' בהר ק"ח א' מאי עול מ"ש אלא כהאי תורה כו' ה"נ איצטריך לי' לבר נש: לקבלא עלי' עול בקדמיתא ולבתר דיפלח לי' בכל מה דאצטריך. ואי לא קביל עליה האי בקדמיתא לא ייכול למפלח. ה"הד עבדו את ה' ביראה מהו ביראה כד"א ראשית חכמה יראת ה' כו'.
ובאמת יש לידע, דמחד אמרינן יראת ה' היא חכמה, והיינו שרק זו היא החכמה, ומאידך בתהילים [קי"א י'] "ראשית חכמה יראת השם", אמנם הכל מבואר על נכון, דהחכמה העליונה היא גופא יראת ה', והיינו דבשביל להיות שייך בחכמה האלוקית מחוייב הוא הדבר דיהא לו יראת ה', וכשיש יראת ה' אז שייך בחכמה העליונה והיא ראשית לכל החכמה האלוקית שיוכל להתבונן ולהשכיל בליבו, וז"ש ראשית חכמה יראת ה', והיינו שבכדי להיות שייך ב'חכמה' מחוייב הדבר שיהא ירא אלוקים – שיראת ה' גופא היא היא המדרגה של 'החכמה העליונה', ובלא יראת ה' לא נמצא בזו המדרגה כלל.
וז"ש יראת ה' היא אוצרו, וכפי שהרחיב בזה הנפשה"ח בדימוי הגמ' בין 'יראה' ל'אוצר' המשמר התבואה, ולכאו' לפ"ד צ"ב דאינו אוצר גרידא שהוא תנאי להבנת התורה, אלא היא גופא מדרגת החכמה וא"כ אם אין 'יראה' החכמה מאין תימצא, והנראה בזה דלכאו' היה מקום לתמוה דלאחר דהשכיל להבין התוה"ק מה איכפ"ל דלא יהא בו יראה, דהלא כבר ניתנה בו החכמה, והביאור בזה דהחכמה היינו להשכיל דבר, ועצם השכלת הדבר גופא תלויה בהבנתו ששיך להשכיל הדבר, וכשלית ביה יראה שוב אינו במדריגת החכמה, ואין בידו כלום, וזהו מה שהמשילו לאוצר המשמר התבואה, שאין היראה תנאי גרידא להבנת התורה, וכעין קנס הוא, אלא עצם מה ששייך ביראה היא גופא מה ששייך במדריגת החכמה, וכשלית אחיזת המדריגה - לית ביה ולא מידי.
ועומק הדברים, דהדרך היחידה להיות שייך בחכמה אלוקית, היא התבטלות מוחלטת לעליונים והתחברות לשורש הנצח האין סופי, דכשאדם אינו 'ירא השם' – פי' הדברים שבהשכלתו נדמה לו העולם כקיים כדבר נפרד כביכול מהקב"ה, ועצם האחיזה של העולם כקיים מצ"ע, זהו תפיסה גשמית וחומרית של העוה"ז, וזו תפיסה הסותרת מעצם קיומה את החכמה העליונה שהיא נצח ואין סוף, וכשאדם ירא שמים היינו שמושכל אצלו מי מקיים ומהווה את העולם וזה עצם קיומו של העולם – והאיך לא ירא מלפניו, וכשאדם שייך בהשגה זאת, אז שייך בחכמה העליונה, וכל עוד שאינו ירא השם, אזי תפיסתו חומרית ומגושמת והאיך יוכל להשכיל בלבבו עומק הדברים ודקות עיונם שאינם שייכים בראייה חומרית המשכילה את הדבר כ'חומר', והלא כל מהות החומר והגשמיות – היא התפיסה המדודה והמוגבלת לאחיזת החומר, והאיך יהא שייך בענינים שכל מהותם הוא דווקא עומק הנצח ואין סוף.
וכל אלו הדברים, אינם שייכים רק בחכמת הנסתר והסוד, אלא אף בפשט דברי התורה כשר או פסול טמא או טהור וכדו', הן הן גופי תורה – חכמה אלוקית אשר מי ישכיל לעמוד על טיבם ובוריים, והדרך היחידה לכך היא – יראת ה', שהיא לבדה חכמה.
[ובעוונותינו הרבים, נתקלקלה השורה ובתוך ביהמ"ד מצאנו צעירים גם ישישים, החושבים להבין עומק דברי התוה"ק ע"י הבנתם והגיון ליבם, ומדברים לאמר הנה נתנה תורה לבנ"א, ואין בתורה זולתי 'הרציונל' ההגיוני אשר נח בליבנו, ויאמרו זה טהור וזה טמא, ומדמים בליבם כי זו תורת ה' אמרות טהורות רח"ל, ולא ידעו כי ליבם לב האבן, והגיונם המבוסס על תפיסת 'אני' ואין זולתי, והאיך ישכילו להבין דברי תורה מזוקקים ככסף שבעתיים.
ובעומק הדברים, הלא תפיסת 'הרציונל' של האדם, היא עצמה תפיסת החומר הגשמית האבסולוטית, שהלא כשישכיל האדם בלבבו את אמיתת כוחו ויושר לבבו, יאמר אינני ועליתי על המקום אשר דיבר האלוקים, כי אם הבנת הדברים היא מחמת עצמם והם 'החכמה', וכל תקוותי היא לשים אוזני על הדברים, להסכית היטב לדברים שנאמרו, ואז – להשכיל הבנת הדברים, אך אם דרך לימודו של האדם תהיה האיך 'אני' מבין את הדברים, הלא וודאי שהבנתו כאין תיחשב, הבל ורעות רוח... חכמה אולי תהיה בדברים, אך דברי תורה לא נמצא שם, כי אם חכמה חיצונית ככל החכמות.
ואם כנים הדברים, יובן היטב מהות הענין בקבלת בנ"י את התורה, שהקדימו 'נעשה' ל'נשמע', והיינו משום שצורת קבלת התורה אינה בדרך של נשמע, מאחר שצורת קבלת הדברים אצל האדם, היא אך לפום דרגתו ותפיסתו, אך התורה עצמה שהיא אלוקית היא הרבה מעבר ל'תפיסה' של בן אנוש, ולכך הקדימו 'נעשה' והיינו קבלת ועשיית הדברים מצ"ע, ורק לאחר שיש את צורת הדברים כפי שהם, ניתן להשיג הבנת ומהות הדברים, ואבוי אם קבלת הדברים נעשית בצורה של 'נשמע' שאז כל תוכן הדברים מוגבל לנשמע של המקבל, ואז יהיה לו את הדברים אך כפי איך שקבלם, ואת הדברים עצמם לא יהיה לו, ולכך מחוייב הדבר שיקדימו נעשה לנשמע, ואכ"מ.
ולזה כיוון רבינו מרן הגר"ח הלוי, הבנת הדברים מצד עצמם, ולא הבנת הדברים כפי ש'אני' מבין אותם, ולכך אין לנו אלא דעת רבותינו הראשונים ז"ל ודאחריהם, שהלא דבריהם הם הדברים המאירים האמיתיים, ועליהם נסכית אוזנינו לשמוע ולהבין דברי תורה עצמם, ושם תהיה ההבנה ברורה ומחוורת כשמלה, כשנשכיל להבין האיך הדברים מובנים מצ"ע, ומה שאנו איננו מבינים הדבר, אי"ז אלא מחמת דלותינו וגודל חומריותינו, שאיננו משכילים להבין אף צורת הדבר.
ותפיסה זו, היא ראשית ה'יראת ה' היא חכמה' האמור בחז"ל, כיוון שלאחר ונשכיל דלותינו ועוצם חומריותינו, אז נדע האיך לגשת לדברים, לא כגישה לחכמה חיצונית בעלמא, אלא האיך אנו מתבטלים לקב"ה ואז נהיה שייכים בחכמה העליונה, וזו ראשית ההתבטלות, לידע שאין אנו משיגים צורת ועומק הדברים, כי אם ע"פ דברי ודעת רבותינו ז"ל.]
[דברים י"ב כ"ח] משה רבינו מצווה את בנ"י בזה"ל "שמר ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני יקוק אלהיך", והנה יש להתבונן במה שציווה על השמירה ורק אח"כ על השמיעה, והן אמנם ש"נעשה ונשמע אמרו כאחד" והקדימו נעשה לנשמע, אך זה היה דווקא כשקבלו עליהם בנ"י את התורה ורצו להראות חביבות התורה עליהם, אך בציווי של הקב"ה לכאו' היה לצוות על השמיעה ורק אח"כ על השמירה, ונלאו המפרשים לבאר הענין.
ובאור החיים הק', כ' דברים נפלאים הנוגעים ליסוד קיומינו כבני תורה, וז"ל עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (זהר ח״ג קצג.) כי מי שהוא בעל עברות שערי דעת התורה ננעלים בפניו, ותמצא (שלחן ערוך האר״י ז״ל הלכות תלמוד תורה) כי שערי פתחי ההבנה בדברי התורה הם הקשיות שיעמדו בפני האדם, והם סוד הקלפות המתהוים מעברות האדם, וזה שהעיר הכתוב במאמר זה שמר ושמעת, פרוש, אם אתה רוצה שתעמד על אמתת התורה להבין אמריה, שמר המצוות לבל תעבר עליהם, ובזה ״ושמעת את כל״ וגו׳, ע"כ דבריו הק'.
ומוסר השכל יש לנו ללמוד מן הדברים הללו, אין חכמת התורה כשאר חכמות, חכמת התורה היא חכמה אלוקית עמוקה מני ים, ובאשר אנו ילודי אשה קרוצי חומר, מן הדין שאין תורה זו שייכת בנו, אמנם חסד עשה עימנו הקל, וניתנה תורה לבני אדם, ואין המשמעות שניתנה תורה לחושבים בצורה חומרית קרוצת חומר, אלא שאף ילודי אשה יכולים לבטל שכלם ולשעבד עצמם לתורה – ואז הם שייכים בהבנתה וברזי סודותיה.
שאם תאמר, אין חכמת התורה אלוקית ומרוממת, אלא אך דבריה ישרים יותר במבחן השכל האנושי, מתמטית מאד ופילוסופית עד לב השמים, הלא אין ענין זה שייך לעבירות, ומה ענין בעל עבירות ששערי דעת תורה ננעלים בפניו, שהלא לכאו' אין ענין מצוות ועבירות שהם שכר ועונש לחכמת התורה שהיא בליבות בנ"א, וע"כ שאין זו חכמת התורה כהבנתם שהיא ככל החכמות אלא שעמוקה היא מכולם, אלא חכמה אחרת לגמרי – חכמה אלוקית.
ובאיוב [כ"ח כ"ח] כתיב "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה" ובגמ' שבת [ל"א ב'] אמרינן עלה וכתיב: ״ויאמר לאדם הן יראת ה׳ היא חכמה וגו׳״ — שכן בלשון יוני קורין לאחת ״הן״. תסתיים. וחזינן שזו לבדה חכמה – יראת ה'.
ובנפה"ח [ש"ד פ"ד] הביא דברי הזוהר וז"ל בהקדמת הזוהר י"א ב' אמר רשב"י שהיראה איהי תרעא לאעלא לגו מהימנותא ועל פקודא דא אתקיים כל עלמא כו' ודא עקרא ויסודא לכל שאר פקודין דאו' מאן דנטיר יראה נטיר כולא לא נטיר יראה לא נטיר פקודי אורייתא כו' ע"ש.
ובפ' בהר ק"ח א' מאי עול מ"ש אלא כהאי תורה כו' ה"נ איצטריך לי' לבר נש: לקבלא עלי' עול בקדמיתא ולבתר דיפלח לי' בכל מה דאצטריך. ואי לא קביל עליה האי בקדמיתא לא ייכול למפלח. ה"הד עבדו את ה' ביראה מהו ביראה כד"א ראשית חכמה יראת ה' כו'.
ובאמת יש לידע, דמחד אמרינן יראת ה' היא חכמה, והיינו שרק זו היא החכמה, ומאידך בתהילים [קי"א י'] "ראשית חכמה יראת השם", אמנם הכל מבואר על נכון, דהחכמה העליונה היא גופא יראת ה', והיינו דבשביל להיות שייך בחכמה האלוקית מחוייב הוא הדבר דיהא לו יראת ה', וכשיש יראת ה' אז שייך בחכמה העליונה והיא ראשית לכל החכמה האלוקית שיוכל להתבונן ולהשכיל בליבו, וז"ש ראשית חכמה יראת ה', והיינו שבכדי להיות שייך ב'חכמה' מחוייב הדבר שיהא ירא אלוקים – שיראת ה' גופא היא היא המדרגה של 'החכמה העליונה', ובלא יראת ה' לא נמצא בזו המדרגה כלל.
וז"ש יראת ה' היא אוצרו, וכפי שהרחיב בזה הנפשה"ח בדימוי הגמ' בין 'יראה' ל'אוצר' המשמר התבואה, ולכאו' לפ"ד צ"ב דאינו אוצר גרידא שהוא תנאי להבנת התורה, אלא היא גופא מדרגת החכמה וא"כ אם אין 'יראה' החכמה מאין תימצא, והנראה בזה דלכאו' היה מקום לתמוה דלאחר דהשכיל להבין התוה"ק מה איכפ"ל דלא יהא בו יראה, דהלא כבר ניתנה בו החכמה, והביאור בזה דהחכמה היינו להשכיל דבר, ועצם השכלת הדבר גופא תלויה בהבנתו ששיך להשכיל הדבר, וכשלית ביה יראה שוב אינו במדריגת החכמה, ואין בידו כלום, וזהו מה שהמשילו לאוצר המשמר התבואה, שאין היראה תנאי גרידא להבנת התורה, וכעין קנס הוא, אלא עצם מה ששייך ביראה היא גופא מה ששייך במדריגת החכמה, וכשלית אחיזת המדריגה - לית ביה ולא מידי.
ועומק הדברים, דהדרך היחידה להיות שייך בחכמה אלוקית, היא התבטלות מוחלטת לעליונים והתחברות לשורש הנצח האין סופי, דכשאדם אינו 'ירא השם' – פי' הדברים שבהשכלתו נדמה לו העולם כקיים כדבר נפרד כביכול מהקב"ה, ועצם האחיזה של העולם כקיים מצ"ע, זהו תפיסה גשמית וחומרית של העוה"ז, וזו תפיסה הסותרת מעצם קיומה את החכמה העליונה שהיא נצח ואין סוף, וכשאדם ירא שמים היינו שמושכל אצלו מי מקיים ומהווה את העולם וזה עצם קיומו של העולם – והאיך לא ירא מלפניו, וכשאדם שייך בהשגה זאת, אז שייך בחכמה העליונה, וכל עוד שאינו ירא השם, אזי תפיסתו חומרית ומגושמת והאיך יוכל להשכיל בלבבו עומק הדברים ודקות עיונם שאינם שייכים בראייה חומרית המשכילה את הדבר כ'חומר', והלא כל מהות החומר והגשמיות – היא התפיסה המדודה והמוגבלת לאחיזת החומר, והאיך יהא שייך בענינים שכל מהותם הוא דווקא עומק הנצח ואין סוף.
וכל אלו הדברים, אינם שייכים רק בחכמת הנסתר והסוד, אלא אף בפשט דברי התורה כשר או פסול טמא או טהור וכדו', הן הן גופי תורה – חכמה אלוקית אשר מי ישכיל לעמוד על טיבם ובוריים, והדרך היחידה לכך היא – יראת ה', שהיא לבדה חכמה.
[ובעוונותינו הרבים, נתקלקלה השורה ובתוך ביהמ"ד מצאנו צעירים גם ישישים, החושבים להבין עומק דברי התוה"ק ע"י הבנתם והגיון ליבם, ומדברים לאמר הנה נתנה תורה לבנ"א, ואין בתורה זולתי 'הרציונל' ההגיוני אשר נח בליבנו, ויאמרו זה טהור וזה טמא, ומדמים בליבם כי זו תורת ה' אמרות טהורות רח"ל, ולא ידעו כי ליבם לב האבן, והגיונם המבוסס על תפיסת 'אני' ואין זולתי, והאיך ישכילו להבין דברי תורה מזוקקים ככסף שבעתיים.
ובעומק הדברים, הלא תפיסת 'הרציונל' של האדם, היא עצמה תפיסת החומר הגשמית האבסולוטית, שהלא כשישכיל האדם בלבבו את אמיתת כוחו ויושר לבבו, יאמר אינני ועליתי על המקום אשר דיבר האלוקים, כי אם הבנת הדברים היא מחמת עצמם והם 'החכמה', וכל תקוותי היא לשים אוזני על הדברים, להסכית היטב לדברים שנאמרו, ואז – להשכיל הבנת הדברים, אך אם דרך לימודו של האדם תהיה האיך 'אני' מבין את הדברים, הלא וודאי שהבנתו כאין תיחשב, הבל ורעות רוח... חכמה אולי תהיה בדברים, אך דברי תורה לא נמצא שם, כי אם חכמה חיצונית ככל החכמות.
ואם כנים הדברים, יובן היטב מהות הענין בקבלת בנ"י את התורה, שהקדימו 'נעשה' ל'נשמע', והיינו משום שצורת קבלת התורה אינה בדרך של נשמע, מאחר שצורת קבלת הדברים אצל האדם, היא אך לפום דרגתו ותפיסתו, אך התורה עצמה שהיא אלוקית היא הרבה מעבר ל'תפיסה' של בן אנוש, ולכך הקדימו 'נעשה' והיינו קבלת ועשיית הדברים מצ"ע, ורק לאחר שיש את צורת הדברים כפי שהם, ניתן להשיג הבנת ומהות הדברים, ואבוי אם קבלת הדברים נעשית בצורה של 'נשמע' שאז כל תוכן הדברים מוגבל לנשמע של המקבל, ואז יהיה לו את הדברים אך כפי איך שקבלם, ואת הדברים עצמם לא יהיה לו, ולכך מחוייב הדבר שיקדימו נעשה לנשמע, ואכ"מ.
ולזה כיוון רבינו מרן הגר"ח הלוי, הבנת הדברים מצד עצמם, ולא הבנת הדברים כפי ש'אני' מבין אותם, ולכך אין לנו אלא דעת רבותינו הראשונים ז"ל ודאחריהם, שהלא דבריהם הם הדברים המאירים האמיתיים, ועליהם נסכית אוזנינו לשמוע ולהבין דברי תורה עצמם, ושם תהיה ההבנה ברורה ומחוורת כשמלה, כשנשכיל להבין האיך הדברים מובנים מצ"ע, ומה שאנו איננו מבינים הדבר, אי"ז אלא מחמת דלותינו וגודל חומריותינו, שאיננו משכילים להבין אף צורת הדבר.
ותפיסה זו, היא ראשית ה'יראת ה' היא חכמה' האמור בחז"ל, כיוון שלאחר ונשכיל דלותינו ועוצם חומריותינו, אז נדע האיך לגשת לדברים, לא כגישה לחכמה חיצונית בעלמא, אלא האיך אנו מתבטלים לקב"ה ואז נהיה שייכים בחכמה העליונה, וזו ראשית ההתבטלות, לידע שאין אנו משיגים צורת ועומק הדברים, כי אם ע"פ דברי ודעת רבותינו ז"ל.]