אמר ר' אבהו בן זוטרתי אמר רב יהודה בר זבידא בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע ומפני מה לא קבעוה משום טורח צבור מ"ט אילימא משום דכתיב בה (במדבר כג, כב) אל מוציאם ממצרים לימא פרשת רבית ופרשת משקלות דכתיב בהן יציאת מצרים אלא אמר ר' יוסי בר אבין משום דכתיב בה האי קרא (במדבר כד, ט) כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו ולימא האי פסוקא ותו לא גמירי כל פרשה דפסקה משה רבינו פסקינן דלא פסקה משה רבינו לא פסקינן (ברכות יב:).
ר' שמואל בר נחמן בשם רבי יהודה בר זבודא בדין היה שיהיו קורין פרשת בלק ובלעם בכל יום ומפני מה אין קורין אותן שלא להטריח את הצבור. רבי חונה אמר מפני שכתיב בה שכיבה וקימה. ר' יוסי בי רבי בון אמר מפני שכתיב בהן יציאת מצרים ומלכות אמר ר"א מפני שכתובה בתורה ובנביאים ובכתובים (ירושלמי ברכות פ''א ה''ה).
מבואר מב' התלמודים שהיה מתאים להבנת חז''ל לחייב את קריאת כל פרשת השבוע כמעט דבר יום ביומו ואפילו פעמיים אחת בבוקר ואחת בערב כל' הבבלי לקבוע בקריאת שמע.
והתמיהה זועקת מפני מה ? ולא מצא ר' יהודה בר זבידא טעם לפטור אלא משום טורח הציבור לקרוא כ''כ הרבה ? והרי אנו תמהים להפך מפני מה נכתבה פרשה זו כלל בתורה ? ולא זו בלבד, אלא שכאילו חולקת לה כבוד לעצמה, כמבואר בגמ' בב''ב (יד:) משה כתב ספרו ופרשת בלעם.
ובדברי התלמוד הבבלי במענה לשאלה זו אין אנו מוצאים מנוח, כאשר מסקנתו בשם ר' יוסי בר אבין שהוא משום הפסוק האחרון שבברכות בלעם, ומשום כך היה ראוי לקרוא הכול כדי לא לפסוק הפרשה, ובער אני ולא אדע האי כללא דכל פרשה מאי שיהטיה הכא, הלא לא מיירי בקריאת התורה אלא בקריאת שמע, ובזה שנינו בריש פ''ג דתענית שמותר לקרוא אפילו ע''פ, ולא חששו לאיסור המבואר בגיטין (ס:) שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם ע''פ, מאחר והוא קריאת מצוה של ,יחידים לעצמם ולא דרך לימוד מסודר הרגיל לציבור. ומעשה רב שאנו נוהגים לקרוא בתעניות מויחל משה, ואין אנו חוששים לפסוק שם פרשה שלא פסקה משה, והוא כעין האי טעמא שהוא סדרו של יום (ירושלמי יומא ריש פ''ז), ואינו חלק מקריאה בתורה רגילה באופן מסודר, שרק ע''ז שנינו שלא לפסוק באמצע פרשה ופסוק.
ובתלמוד ירושלמי הדברים באים באופן אחר, ונתנו ג טעמים לקריאת הפרשה, וחד מינייהו טעמא דהבבלי, אבל לא בתורת קריאת פסוק אחד, אלא כטעם לקריאת כל הפרשה, וכיוצא בזה מצינו בירושלמי לגבי קריאת שמע, שנתנו טעם לקריאתה משום שכתוב בה שכיבה וקימה, וברור שאי''ז עיקר הטעם, אלא המבואר במתני' שיקבל עליו עול מלכות שמים ועול מצות, אלא שזה טעם למה קוראים את זה בכל יום כי התורה רמזה לנו שזה יסודי לכל יום.
וכיוצא בדבר אני אומר לגבי פרשת בלק ובלעם, שמאחר וסיום פרשה זו כדרך סיומי פרשיות שמע והיה אם שמוע בשכיבה וקימה, הבינו חז''ל שפרשיות אלו יסודיות לנו לכל יום, אלא שטורח ציבור הוא, ומסתבר שלומדי תורה שאין עסוקים במלאכה, ראוי להם לקיים הבדין שיהיו קוראים ולקרוא, ועתה יש לנו להתבונן מה ענינה היסודי כל כך של פרשתנו.
ובתלמוד ירושלמי אמרו בה ג טעמים: שכתוב בה יציאת מצרים, שכתוב בה מלכות, שכתובה בתורה נביאים וכתובים. והנה על טעם ראשון הקשו בתלמוד בבלי, שפרשיות רבות נאמרה בהם יציאת מצרים ולמה לא בקשו לקבוע אותם גם כן ומה מיוחד בפרשתנו, וכיוצא בזה יש להקשות על הטעם השני של מלכות, שמצינו מקראות נוספות של מלכויות כמו שאנו אומרים בר''ה, וכאשר יתבאר הטעם השלישי תתישבנה קושיות אלו בעז''ה.
ומזה נבוא לבאור הטעם של רבי אלעזר שכתובה בתורה נביאים וכתובים, והוא דבר שמצינו בכמה ענינים בתלמוד בבלי, דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, והוא מראה על חשיבות הענין ויסודיותו בתורה שהוצרך להתבאר בג אופני הבאור של התורה שבכתב, ונביא כאן את המקום שנכתב דבר זה בנביאים שהוא מהפטרת השבוע.
עַמִּ֗י זְכָר־נָא֙ מַה־יָּעַ֗ץ בָּלָק֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב וּמֶה־עָנָ֥ה אֹת֖וֹ בִּלְעָ֣ם בֶּן־ בְּע֑וֹר מִן־הַשִּׁטִּים֙ עַד־הַגִּלְגָּ֔ל לְמַ֕עַן דַּ֖עַת צִדְק֥וֹת יְקֹוָֽק ובגמ' (ברכות ז.) מאי למען דעת צדקות ה'? אמר רבי אלעזר: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי - לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט; והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק: מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה', מלמד, שכל אותן הימים לא זעם.
והנה רבי אלעזר בא לסייע לדבריו ולבאר היחודיות של פרשת בלק בנביאים, ואנו עומדים ומשתאים למול דבריו שמוסיפים תמיהה על תמיהתנו, אם למעלה תמהנו למה נכתבה פרשה זו, הרי כעת אנו תמהים מה חטאנו עוינו ופשענו שאלמלא צדקות ה' שלא כעס היינו מתכלים ח''ו מן העולם, וכי מה ערך לדבריו של בלעם הרשע שמסוכנים עד כדי כך ?
ופתרון תעלומה זו מגלים לנו רבותינו במדרש תנחומא (ריש פרשת צו) שבלעם הרשע סנגורן של אומות העולם היה, ובפרשתנו אמרו שאמר בלעם להקב''ה לא נאה לך שתהיה נעבד משבעים אומות ולא מאומה אחת ??? וכאן אנו צוללים ליסודות הבריאה שהקב''ה העמיד לאחר המבול כמתואר בפרשת נח ונספרים שם שבעים משפחות שונות, ולא מצינו יחס של הקב''ה לאף אחת מהם מלבד משפחת אברהם יצחק ויעקב מהפרשה הסמוכה ואילך, ועל זה בא לקטרג בלעם וכמו שדרשו רבותינו שהקריב מזבחות פרים ואלים כנגד כל קרבנות האבות, ובא להדגיש את מעלת האומות שהם רבים רבים ובהם כבוד ה' מתגלה ביותר לעומת המיעוט הזניח של בני אברהם יצחק ויעקב.
ובזה באמת היה כעס מאת ה' כי אין זכות למשפחת אברהם להתקיים לבדה, אלא תפקידה ליטול שכר כולם ולמלוך על כל האומות ולהנהיגם לילך בדרך ה' ומשמתעכבת בביצוע תפקידה, ובא נציג אומות העולם ומתלונן עליהם שאין מתייחסים כראוי לרוב רובו של העולם, הרי שצריך צדקה מיוחדת מאת ה' לא לקבל תלונותיו.
ומהי התשובה שהשיבו ה' ? גם זה אנו למדים מדברי רבותינו במדרש תנחומא (צו) ע''י הפסוקים הממשיכים ומסיימים את הפטרתנו:
בַּמָּה֙ אֲקַדֵּ֣ם יְקֹוָ֔ק אִכַּ֖ף לֵאלֹהֵ֣י מָר֑וֹם הַאֲקַדְּמֶ֣נּוּ בְעוֹל֔וֹת בַּעֲגָלִ֖ים בְּנֵ֥י שָׁנָֽה:
(ז) הֲיִרְצֶ֤ה יְקֹוָק֙ בְּאַלְפֵ֣י אֵילִ֔ים בְּרִֽבְב֖וֹת נַֽחֲלֵי־שָׁ֑מֶן הַאֶתֵּ֤ן בְּכוֹרִי֙ פִּשְׁעִ֔י פְּרִ֥י בִטְנִ֖י חַטַּ֥את נַפְשִֽׁי:
אמרו רבותינו שם שבלעם אמר לה' בשם אומות העולם אם תרצה אנו נקריב לפניך אלפי אילים ורבבות נחלי שמן במקום האילים והשמנים המועטים שמקריבים ישראל, ועוד אמרו שבלעם הציע להקריב לפני ה' את בנו ואת בתו (שנרמז בל' פרי בטני) כנגד אברהם שהקריב את בנו (ולא את בתו שהיתה לו כמבואר בב''ב טז: לר' יהודה שבכל שמה).
אבל ע''ז משיבו ה' ומלמדו
(ח) הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה־יְקֹוָ֞ק דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹהֶֽיךָ:
ובל' רבותינו במדרש בפרשתנו כביכול רוח הקדש אומר טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב (משלי יז), טובה מנחה בלולה בשמן וחרבה מבית מלא זבחי ריב שאתה רוצה להכניס מריבה ביני ובין ישראל, וזה מה שאומר הנביא כאן שרצון ה' במעשי אברהם שעושה משפט וחסד והולך עם אלהיו בצניעות ובשלוה ובכנות, ואין רצונו בריבוי עבודה שכבוד גדול חיצוני יש בה אבל פנימיות אין בה אלא ריב עמוק ובל' הגמ' הידוע ''רחמנא ליבא בעי''.
והנה אנחנו חוזרים למה שפתחנו מפני מה בקשו לקבוע פרשת בלק ובלעם בכל שכיבה וקימה, לידע ולהפנים את מעלתנו מחד וחובתנו מאידך, מעלתנו בטהרת פנימיות הלב על פני טומאת חיצוניות האומות, וחובתנו בהגדלתה והשפעתה החוצה על כלל האנושות, כדי להצדיק את קיומנו המועט ככבשה בין שבעים זאבים הקימת בזכות צדקות ה' שלא כעס.
ואמנם טורח ציבור יש ואין קוראים הפרשה בכל יום, אבל לפחות השבוע כשקוראים אנו אותה בציבור נתבונן בענינה העמוק, שיש בה גם יציאת מצרים גם מלכות וגם כתבוה בתנ''ך, והיחודיות של יציאת מצרים ומלכות כאן דוקא היא, להדגיש את מטרת היציאה להיותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש שמלכות ה' תקרא עלינו, וילכו כל הגוים אחרינו לקרוא בשם ה' לעבדו שכם, ופרשה זו חריגה היא שכתבה משה אף שאיננה אישית לישראל אלא חיצונית לו, אבל נצרכת היא מאוד להפנים הזכות והאחריות של סגולתנו מכל העמים.
ר' שמואל בר נחמן בשם רבי יהודה בר זבודא בדין היה שיהיו קורין פרשת בלק ובלעם בכל יום ומפני מה אין קורין אותן שלא להטריח את הצבור. רבי חונה אמר מפני שכתיב בה שכיבה וקימה. ר' יוסי בי רבי בון אמר מפני שכתיב בהן יציאת מצרים ומלכות אמר ר"א מפני שכתובה בתורה ובנביאים ובכתובים (ירושלמי ברכות פ''א ה''ה).
מבואר מב' התלמודים שהיה מתאים להבנת חז''ל לחייב את קריאת כל פרשת השבוע כמעט דבר יום ביומו ואפילו פעמיים אחת בבוקר ואחת בערב כל' הבבלי לקבוע בקריאת שמע.
והתמיהה זועקת מפני מה ? ולא מצא ר' יהודה בר זבידא טעם לפטור אלא משום טורח הציבור לקרוא כ''כ הרבה ? והרי אנו תמהים להפך מפני מה נכתבה פרשה זו כלל בתורה ? ולא זו בלבד, אלא שכאילו חולקת לה כבוד לעצמה, כמבואר בגמ' בב''ב (יד:) משה כתב ספרו ופרשת בלעם.
ובדברי התלמוד הבבלי במענה לשאלה זו אין אנו מוצאים מנוח, כאשר מסקנתו בשם ר' יוסי בר אבין שהוא משום הפסוק האחרון שבברכות בלעם, ומשום כך היה ראוי לקרוא הכול כדי לא לפסוק הפרשה, ובער אני ולא אדע האי כללא דכל פרשה מאי שיהטיה הכא, הלא לא מיירי בקריאת התורה אלא בקריאת שמע, ובזה שנינו בריש פ''ג דתענית שמותר לקרוא אפילו ע''פ, ולא חששו לאיסור המבואר בגיטין (ס:) שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם ע''פ, מאחר והוא קריאת מצוה של ,יחידים לעצמם ולא דרך לימוד מסודר הרגיל לציבור. ומעשה רב שאנו נוהגים לקרוא בתעניות מויחל משה, ואין אנו חוששים לפסוק שם פרשה שלא פסקה משה, והוא כעין האי טעמא שהוא סדרו של יום (ירושלמי יומא ריש פ''ז), ואינו חלק מקריאה בתורה רגילה באופן מסודר, שרק ע''ז שנינו שלא לפסוק באמצע פרשה ופסוק.
ובתלמוד ירושלמי הדברים באים באופן אחר, ונתנו ג טעמים לקריאת הפרשה, וחד מינייהו טעמא דהבבלי, אבל לא בתורת קריאת פסוק אחד, אלא כטעם לקריאת כל הפרשה, וכיוצא בזה מצינו בירושלמי לגבי קריאת שמע, שנתנו טעם לקריאתה משום שכתוב בה שכיבה וקימה, וברור שאי''ז עיקר הטעם, אלא המבואר במתני' שיקבל עליו עול מלכות שמים ועול מצות, אלא שזה טעם למה קוראים את זה בכל יום כי התורה רמזה לנו שזה יסודי לכל יום.
וכיוצא בדבר אני אומר לגבי פרשת בלק ובלעם, שמאחר וסיום פרשה זו כדרך סיומי פרשיות שמע והיה אם שמוע בשכיבה וקימה, הבינו חז''ל שפרשיות אלו יסודיות לנו לכל יום, אלא שטורח ציבור הוא, ומסתבר שלומדי תורה שאין עסוקים במלאכה, ראוי להם לקיים הבדין שיהיו קוראים ולקרוא, ועתה יש לנו להתבונן מה ענינה היסודי כל כך של פרשתנו.
ובתלמוד ירושלמי אמרו בה ג טעמים: שכתוב בה יציאת מצרים, שכתוב בה מלכות, שכתובה בתורה נביאים וכתובים. והנה על טעם ראשון הקשו בתלמוד בבלי, שפרשיות רבות נאמרה בהם יציאת מצרים ולמה לא בקשו לקבוע אותם גם כן ומה מיוחד בפרשתנו, וכיוצא בזה יש להקשות על הטעם השני של מלכות, שמצינו מקראות נוספות של מלכויות כמו שאנו אומרים בר''ה, וכאשר יתבאר הטעם השלישי תתישבנה קושיות אלו בעז''ה.
ומזה נבוא לבאור הטעם של רבי אלעזר שכתובה בתורה נביאים וכתובים, והוא דבר שמצינו בכמה ענינים בתלמוד בבלי, דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, והוא מראה על חשיבות הענין ויסודיותו בתורה שהוצרך להתבאר בג אופני הבאור של התורה שבכתב, ונביא כאן את המקום שנכתב דבר זה בנביאים שהוא מהפטרת השבוע.
עַמִּ֗י זְכָר־נָא֙ מַה־יָּעַ֗ץ בָּלָק֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב וּמֶה־עָנָ֥ה אֹת֖וֹ בִּלְעָ֣ם בֶּן־ בְּע֑וֹר מִן־הַשִּׁטִּים֙ עַד־הַגִּלְגָּ֔ל לְמַ֕עַן דַּ֖עַת צִדְק֥וֹת יְקֹוָֽק ובגמ' (ברכות ז.) מאי למען דעת צדקות ה'? אמר רבי אלעזר: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי - לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט; והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק: מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה', מלמד, שכל אותן הימים לא זעם.
והנה רבי אלעזר בא לסייע לדבריו ולבאר היחודיות של פרשת בלק בנביאים, ואנו עומדים ומשתאים למול דבריו שמוסיפים תמיהה על תמיהתנו, אם למעלה תמהנו למה נכתבה פרשה זו, הרי כעת אנו תמהים מה חטאנו עוינו ופשענו שאלמלא צדקות ה' שלא כעס היינו מתכלים ח''ו מן העולם, וכי מה ערך לדבריו של בלעם הרשע שמסוכנים עד כדי כך ?
ופתרון תעלומה זו מגלים לנו רבותינו במדרש תנחומא (ריש פרשת צו) שבלעם הרשע סנגורן של אומות העולם היה, ובפרשתנו אמרו שאמר בלעם להקב''ה לא נאה לך שתהיה נעבד משבעים אומות ולא מאומה אחת ??? וכאן אנו צוללים ליסודות הבריאה שהקב''ה העמיד לאחר המבול כמתואר בפרשת נח ונספרים שם שבעים משפחות שונות, ולא מצינו יחס של הקב''ה לאף אחת מהם מלבד משפחת אברהם יצחק ויעקב מהפרשה הסמוכה ואילך, ועל זה בא לקטרג בלעם וכמו שדרשו רבותינו שהקריב מזבחות פרים ואלים כנגד כל קרבנות האבות, ובא להדגיש את מעלת האומות שהם רבים רבים ובהם כבוד ה' מתגלה ביותר לעומת המיעוט הזניח של בני אברהם יצחק ויעקב.
ובזה באמת היה כעס מאת ה' כי אין זכות למשפחת אברהם להתקיים לבדה, אלא תפקידה ליטול שכר כולם ולמלוך על כל האומות ולהנהיגם לילך בדרך ה' ומשמתעכבת בביצוע תפקידה, ובא נציג אומות העולם ומתלונן עליהם שאין מתייחסים כראוי לרוב רובו של העולם, הרי שצריך צדקה מיוחדת מאת ה' לא לקבל תלונותיו.
ומהי התשובה שהשיבו ה' ? גם זה אנו למדים מדברי רבותינו במדרש תנחומא (צו) ע''י הפסוקים הממשיכים ומסיימים את הפטרתנו:
בַּמָּה֙ אֲקַדֵּ֣ם יְקֹוָ֔ק אִכַּ֖ף לֵאלֹהֵ֣י מָר֑וֹם הַאֲקַדְּמֶ֣נּוּ בְעוֹל֔וֹת בַּעֲגָלִ֖ים בְּנֵ֥י שָׁנָֽה:
(ז) הֲיִרְצֶ֤ה יְקֹוָק֙ בְּאַלְפֵ֣י אֵילִ֔ים בְּרִֽבְב֖וֹת נַֽחֲלֵי־שָׁ֑מֶן הַאֶתֵּ֤ן בְּכוֹרִי֙ פִּשְׁעִ֔י פְּרִ֥י בִטְנִ֖י חַטַּ֥את נַפְשִֽׁי:
אמרו רבותינו שם שבלעם אמר לה' בשם אומות העולם אם תרצה אנו נקריב לפניך אלפי אילים ורבבות נחלי שמן במקום האילים והשמנים המועטים שמקריבים ישראל, ועוד אמרו שבלעם הציע להקריב לפני ה' את בנו ואת בתו (שנרמז בל' פרי בטני) כנגד אברהם שהקריב את בנו (ולא את בתו שהיתה לו כמבואר בב''ב טז: לר' יהודה שבכל שמה).
אבל ע''ז משיבו ה' ומלמדו
(ח) הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָֽה־יְקֹוָ֞ק דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹהֶֽיךָ:
ובל' רבותינו במדרש בפרשתנו כביכול רוח הקדש אומר טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב (משלי יז), טובה מנחה בלולה בשמן וחרבה מבית מלא זבחי ריב שאתה רוצה להכניס מריבה ביני ובין ישראל, וזה מה שאומר הנביא כאן שרצון ה' במעשי אברהם שעושה משפט וחסד והולך עם אלהיו בצניעות ובשלוה ובכנות, ואין רצונו בריבוי עבודה שכבוד גדול חיצוני יש בה אבל פנימיות אין בה אלא ריב עמוק ובל' הגמ' הידוע ''רחמנא ליבא בעי''.
והנה אנחנו חוזרים למה שפתחנו מפני מה בקשו לקבוע פרשת בלק ובלעם בכל שכיבה וקימה, לידע ולהפנים את מעלתנו מחד וחובתנו מאידך, מעלתנו בטהרת פנימיות הלב על פני טומאת חיצוניות האומות, וחובתנו בהגדלתה והשפעתה החוצה על כלל האנושות, כדי להצדיק את קיומנו המועט ככבשה בין שבעים זאבים הקימת בזכות צדקות ה' שלא כעס.
ואמנם טורח ציבור יש ואין קוראים הפרשה בכל יום, אבל לפחות השבוע כשקוראים אנו אותה בציבור נתבונן בענינה העמוק, שיש בה גם יציאת מצרים גם מלכות וגם כתבוה בתנ''ך, והיחודיות של יציאת מצרים ומלכות כאן דוקא היא, להדגיש את מטרת היציאה להיותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש שמלכות ה' תקרא עלינו, וילכו כל הגוים אחרינו לקרוא בשם ה' לעבדו שכם, ופרשה זו חריגה היא שכתבה משה אף שאיננה אישית לישראל אלא חיצונית לו, אבל נצרכת היא מאוד להפנים הזכות והאחריות של סגולתנו מכל העמים.
