בעזרת ה' יתברך סוגית מלאכות שאשה עושה לבעלה
שנינו במשנתנו (כתובות נט:) אלו מלאכות שאשה עושה לבעלה:
טוחנת
ואופה
ומכבסת
מבשלת
ומניקה את בנה
מצעת לו המיטה
ועושה בצמר
ובתלמוד ירושלמי (פרק ה הלכה ו) שנינו: תני שבעה גופי מלאכות מנו והשאר לא הוצרכו חכמים למנותם. [ודבר זה מפורש בתוספתא (הלכה ג) ומדויק במשנה בהמשך כפי שנבאר].
ובתוספתא (שם) שנינו: כופה לעשות לבנו ולבתה לאחיו ולאחיה ולהטיל לפני בהמתו מקום שנהגו שלא לעשות אחת מכל אלו אינו יכול לכופה.
אמנם בגמ' (סא:) שנינו: תניא אינו כופה לא לעמוד לפני אביו ולא לעמוד לפני בנו ולא ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו, ומבואר לכאורה ממש היפך דברי התוספתא.
אלא שיש ליישב בפשיטות שתלוי במקום שנהגו כמו שמסיימת התוספתא ובאתריה דתנא דהבבלי נהגו שלא לעשות אחת מכל אלו (חוץ מליתן תבן לפני בקרו) ולהכי תניא שאינו כופה.
ומזה יוצא שבזמננו אף בשבעה גופי מלאכות אינה עושה את כולם לבעלה מאחר ובחלק ממקומותינו לא נהגו בחלק מהם, ולא מצינו חילוק בין שבעה גופי מלאכות למלאכות אחרות אלא בזה שאת השבעה הוצרכו חכמים למנותם ואת השאר לא אבל לא ברמת החיוב שלהם.
וכן להפך ישנם מלאכות שלא נמנו ואף על פי כן תתחייב בהם בזמננו מאחר ונהגו בהם, שהרי זה מפורש אף בתלמוד הבבלי שכופה אף על מלאכה נוספת שלא נשנתה במשנה והיא ליתן תבן לפני בקרו.
[והנה בבית מאיר דייק מל' השו''ע הפך הדברים, אבל כבר העירו עליו שאינו מוכרח כלל והשו''ע אורחא דמילתא קתני ואין ללמוד מזה כלום].
ומכל מקום יש ענין מיוחד בשבעה גופי מלאכות ששנינו שהם המלאכות העיקריות הנצרכות בבית (בזמן חכמי המשנה והתלמוד) ולכך מנו אותם חכמים.
ואמרו בתלמוד ירושלמי (שם) שאין דרך האשה להיות יושבת בטילה בתוך ביתו ולכך אפילו הכניסה לו שפחה במקומה עדיין צריכה לעשות כמה מן המלאכות.
וכך אנו שונים בהמשך משנתנו (שם):
הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת
שתים אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה
שלש אינה מצעת לו המיטה ואינה עושה בצמר
ארבע יושבת בקתדרא [וכאן מדויקים דברי התוספתא שישנם עוד מלאכות שלא נמנו שאם לא כן גם בשלשה יושבת בקתדרא שהרי לא עושה שום מלאכה מן השבעה ופשוט שו''ר שכן כתבו התוס']
והקשו בשני התלמודים למה בהכניסה לו שפחה אחת עדיין עושה לו מלאכות הלא הביאה לו אשה במקומה, ותרצו שהשפחה לא יכולה לטרוח את כל השבעה מלאכות גם לעצמה וגם לבעל ולאשה.
ועל זה הקשו בתלמוד בבלי (סא.) למה בהכניסה שתי שפחות ושלוש עדיין עושה לו מלאכות ותרצו שישנם אורחים רבים לפעמים.
אמנם על זה יש להקשות לכאורה מה ענין המלאכות הנותרות דוקא (שהם מצעת המיטה ועושה בצמר) לאורחים הלא הם מלאכות המיוחדות לצרכי הבית ומשמע שהאשה עושה אותם תמיד בכה''ג.
ולפי התלמוד ירושלמי שהבאנו מקודם מיושב מאוד שאין דרך האשה להיות יושבת בטילה בתוך ביתו, ולכך כל זמן שאפשר למצוא תעסוקות נוספות לשפחות כגון לאורחים רבים כמו שכתב התלמוד הבבלי עדיין האשה צריכה לעשות את מלאכות הבית הנותרות.
ועוד יש לבאר על פי התלמוד הירושלמי את סדר ההדרגה של המלאכות לפי השפחות [שלכאורה תמוה ששפחה אחת עושה הטחינה האפיה והכיבוס והשניה הבישול וההנקה, כי בישול נראה שייך לטחינה ואפיה ולמה הכיבוס נתחבר אתם במקומו].
ואמרו בתלמוד הירושלמי על ידי שהדברים הללו של בזיון לפיכך תלו אותם בשפחה, ומבואר שהמלאכות מסודרות לפי המבוזה המבוזה תחילה שהוא ניתן לשפחה (טחינה אפיה כיבוס ואח''כ בישול והנקה).
ועוד בב' התלמודים שאפילו הכניסה לו ק' שפחות ועבדים כופה לעשות לו דברים של יחיד, שהם סיכת הגוף (או רחיצתו) ורחיצת הרגלים (או הצעת מיטתו) ומזיגת הכוס משום שהיא חיבת לו, ומבואר שיש חיבה מיוחדת שהאשה עושה את הדברים הללו לבעלה ולזה אין תחליף כלל.
[ול' כופה נמצא בירושלמי ולא ראה אותו רש''י ולכך יכל לפרש על הבבלי שהוא לא חיוב אלא מדה טובה שהנהיגו חכמים, ואין ספק שאם היה רואה הירושלמי היה חוזר בו כדרכו במקומות אחרים שמביא הירושלמי שמצא ושו''ר בדרכי משה שהביא שכבר הקשו כן על רש''י]
ומסתבר לי שאף את חלק מן השבעה מלאכות שאינם של בזיון יש ענין שהאשה תעשה לבעלה ולא השפחה. אלא שכשיש כמה שפחות אין זה מן היושר שלא תשתמש בהם, כי מרגישה בזה מנוצלת ומבוזבזת והוא צער גדול בשבילה (שמעתי מידידי הרב חיים איינהורן שליט''א).
ולכן כל זמן שיש מה להעסיק את השפחות לא נפטרת ממלאכות אלו וכמו שנתבאר מקודם, ונראה שאפילו יש לו ממון לקנות שפחה במקרה שאשתו לא רוצה שיקנה כי רוצה לעבוד בעצמה שומעים לה שאומרת כהלכה כמו שבארנו מהירושלמי [וזה דלא כמוש''כ בבאר היטב].
שנינו במשנתנו (סג.) המורדת על בעלה פוחתים לה מכתובתה שבעה דינרים בשבת רבי יהודה אומר שבעה טרפעיקים עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה רבי יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך עד שאם תפול לה ירושה ממקום אחר גובה הימנה וכן המורד על אשתו מוסיפים על כתובתה שלשה דינרים בשבת רבי יהודה אומר שלשה טרפעיקים.
ובשני התלמודים הובאה מחלוקת אמוראים על איזה מרידה מדובר כאן, האם על מרידה מחיוב העונה של תשמיש המיטה הנזכר במשנה הקודמת (המפרידה בין משנתנו הראשונה של ז מלאכות למשנתנו זו), או על מרידה מחיוב המלאכה הנזכר במשנתנו של ז המלאכות.
ומסקנת התלמוד הבבלי (סג:) שאין ספק שעיקר משנתנו זאת מדברת על מרידה מתשמיש [וכהמשך למשנה הקודמת ובפרט שחיוב המלאכה של האיש שהוא חיוב מזונות נזכר רק במשנה הבאה], אמנם יש מקום לומר שהמשנה רומזת גם למרידה מחיוב המלאכה של האשה והאיש.
ולפי רמז זה באר התלמוד הירושלמי (פרק ה הלכה ח) מפני מה האשה נענשת בשבעה (דינרים או טרעפיקים) ואילו האיש בשלושה.
שמשום שהאשה חיבת לבעלה שבעה מלאכות לכך המורדת מפסידה שבעה ומשום שהאיש חיב לאשתו שלשה דברים שאר כסות ועונה לכך מפסיד שלוש.
[ואמנם הירושלמי דחה את זה משום שלהבנתו דעת האמורא המפרש כך היא שרק זה הפרוש, והקשה על זה שאינו מוחלט כי פעמים שמכניסה שפחות ואז חיבת פחות מלאכות ופעמים שהבעל מתנה שתמחל לו על שאר כסות ועונה, ולהבבלי שזה רק רמז ניחא].
ומבואר ששבעת המלאכות שנמנו יש בהם חשיבות עיקרית יותר משאר מלאכות עד כדי השפעה על גובה הקנס למורדת מהם, ונפקא מינה לזמננו שיש להתחקות אחר שבעת המלאכות האלו איך הם מתקיימות או לחילופין איזה מלאכות נכנסות במקום המלאכות הללו.
טוחנת – בזמננו מכניסה שפחה שעושה כן והיא המכונה של המפעל וכל זמן שהמנהג שלא לטחון בבית אינו יכול לכופה שתטחן בעצמה.
ואופה – בדרך כלל גם כן מכניסה שפחה כמו בטוחנת ולכן הדין שוה.
ומכבסת – מכניסה שפחה שמסיעת לה הרבה בדבר והיא מכונת הכביסה ובמקומות שהמנהג פשוט שגם מכונת היבוש מסייעת יכולה לפטור את עצמה מלדאוג ליבוש כל זמן שלא קונה לה מכונת יבוש לשפחה, וכמבואר בתלמודים שראויה להכניס דינה כמי שהכניסה.
[ודע שכבר בזמן הראשונים נשתנה המנהג מזמן המשנה ולא נהגו נשי אשכנז לטחון ולכבס ופסק מהרי''ח שאין כופין אותם כמבואר בהגהות אשרי על הרא''ש פרק ה סימן כג, ומאידך מנהגם היה לצאת לעבוד במשא ומתן לרווחת הבית ולפי מה שנתבאר לעיל כופין אותם על זה]
מבשלת – במקומות שהמנהג שקונים אוכל מוכן אינו יכול לכופה לבשל.
ומניקה את בנה – בזמננו הנושא מורכב ומשתנה מחמת ההרגל של עבודת הנשים באופן גורף סדיר וממושך מה שלא היה בזמן המשנה, ולא זו בלבד אלא ששנינו במשנה (סד:) אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה מאחר ואין לה כל כך זמן וכוח כמו בדרך כלל.
[ונראה מסברא פשוטה שאף במעוברת פוחתים לה ממעשה ידיה משום חולשתה ומוסיפים על מזונותיה ואף שלא נתבאר במפורש]
ופעמים יכול להיות ויכוחים בין הבעל לאשה האם להניק או לא ועל זה אמרו בגמרא (סא.):
''אמר רב פפא בדק לן רב הונא בר חיננא היא אומרת להניק והוא אומר שלא להניק שומעין לה צערא דידה הוא.
הוא אומר להניק והיא אומרת שלא להניק מהו כל היכא דלאו אורחה שומעין לה היא אורחה והוא לאו אורחיה בתר דידיה אזלינן או בתר דידה אזלינן ופשיטנא ליה מהא עולה עמו ואינה יורדת עמו.
אמר רב הונא מאי קראה והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל רבי אלעזר אמר מהכא כי היא היתה אם כל חי לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה''.
ומבואר מזה לזמננו שאף שכבר כתבנו מקודם שיכול הבעל לכופה על מלאכות שנהגו בהם אף שלא נזכרו במשנה ולכן יכול לכופה לצאת לעבוד במשרה כל שהיא כמקובל, מכל מקום אם זה גורם לה שלא תוכל להניק בכלל לכאורה אינו יכול לכופה על זה שהרי צער שלה הוא.
אמנם מצד סברא זו יש לדחות שמאחר ודרך העולם להתגבר על צער זה כיום והולכות לעבוד אף על פי כן - יכול לכופה על זה כיון שעל דעת כן נתחתנו ונחשב כאילו מחלה על צערה בפרוש מאחר ולא מחתה.
אמנם יש לעיין האם צער שלה הוא רק בהשארת ריבוי החלב בגופה או גם במניעה מהנקה ישירה לתינוק שבכך מתעוררים געגועיה עליו ולכאורה נראה עיקר כהצד השני.
[ושו''ר שכצד הראשון פרש''י וכצד השני פ' הרמב''ם ושניהם אמת, ונראה שרש''י פ' כן רק משום שאף כששפחה היתה מניקה מ''מ היתה קרובה לתינוק ומצויה אצלו תדיר כמו שנכתוב לקמן ולא כמו בזמננו]
ולפי זה יש לומר שלא מועיל מחילה שלה על צערה או שלו על המלאכה שחיבת לו כיון שהוא בא על חשבון הילד שמפסיד גידול אמהי מינקות.
ומה שאמרו בגמרא שאם דרכה בכך ואין דרכו בכך אינו יכול לכופה משום שעולה עמו ואינה יורדת עמו, יש לפרש שדרכו בכך ששוכר מניקות ולא מטריח את נשותיו להניק בעצמם משום חולשת הגוף.
אבל פשוט שבזמנם היו נשארות בבית ליד ילדיהם ומגדלות אותם כדרך האמהות, ולא כמצוי בימינו שהולכות לזמן ממושך לעבודה וליבם ודעתם על עבודתם וכשחוזרות פעמים רבות שאין להם מצב רוח לתינוק לדבר אל לבו ולהשקיע בגידולו.
[ושמע מינה מסיום דברי הגמרא הפך המקובל במבט שטחי כיום שחיובי הנשים הם לטורח עליהם ולרוב פחיתותם שהרי בפרוש אמרו לחיים נתנה ולא לצער, ופוק חזי נשי דהאידנא כמה חסרות שמחת חיים וסיפוק עצמי הם לעומת נשי דדורות שלפנינו ובהמשך נרחיב בזה]
והנה ממסקנת דברינו יוצא חידוש נוסף להלכה שאף שכתבנו מקודם שהבעל כופה על אשתו לעבוד שאר עבודות לפי המנהג ובמקומות רבים המנהג שהולכת לעבוד מחוץ לבית, מכל מקום המנהג הנכון הוא לגדל את הילדים בבית ולא לצאת לעבוד ולכן אינו יכול לכופה על זה.
וכן להפך במקרה שהיא רוצה לצאת לעבוד כשאר חברותיה והוא רוצה שתשאר בבית לגדל את הילדים נראה שכופה שלא לצאת לעבוד, ואף שלא נמנה דבר זה בין שבעת המלאכות שעושה לבעלה נראה שהוא מרוב פשיטותו והרגלו בכל בתי ישראל כמלאכה שרשית של האשה.
[וראה לדוגמא בגמרא ביבמות (סג.) שאפילו אשתו של רבי חייא שהיתה מצערת אותו וקרא עליה את המקרא ומוצא אני מר ממות את האשה בכל זאת היתה מגדלת את בניו והסתפק בזה (ובזה שמצילתו מן החטא) עד כדי שהיה מחפש לתת לה מתנות]
ואמנם בזמננו מקובל לתת את גידול הילדים למוסדות הציבור ובדומה לתקנת יהושע בן גמלא על לימוד תורה לבנים המבוארת בגמרא בבבא בתרא (כא.), אך המתבונן רואה שאין דמיון בין הדברים מאחר וגידול הילדים בחום אימהי אין לו תחליף במוסד בשונה מלימוד תורה לבנים.
ומצינו במשנתנו בסוף המסכת (קי:) הכול מעלים לירושלים ואין הכול מוציאים ובגמרא שם שנינו תנו רבנן הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות ואם לאו תצא בלא כתובה היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות כופין אותו לעלות ואם לאו יוציא ויתן כתובה.
ומבואר מזה שאפילו דבר שאינו חיוב כלל (בשונה מארץ ישראל למשל שהוא מצות עשה גמורה) אלא מעלה רוחנית מסוימת אם האשה מונעת את בעלה מלהגיע לזה כופה על זה ואם לאו תצא בלא כתובה.
ונראה שהוא הדין לענין גידול הילדים בבית שאף אם אינו חיוב גמור ואפשר לקיים את הענין בשליחה למוסדות, מכל מקום אם הבעל דורש לקיים את הענין בשלמות כופה לעשות כן ואם לאו תצא בלא כתובה.
[ולהתנו רבנן שבבבלי ה''ה להפך שכופה אותו ואם לאו יוציא ויתן כתובה ובתוספתא שבירושלמי מבואר שאין כופין אותו לגבי א''י וי-ם ומ''מ יש מקום לומר שלגבי גידול הילדים כן כי הוא חובה בסיסית יותר]
ואפשר לדרוש בזה את המקרא (שהובא בגמרא מקודם) ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי, ואם האשה הראשונה נקראה בשם זה הרי שזה מהות האשה להיות אם החיים ובמשמעות תמידית לאורך חייה לגדלם ולטפחם (וכדברי הגמרא אמר אביי אמרה לי אם).
ובסוף ספר ישעיהו כתוב כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ומבואר שמהות האמא לנחם את בנה ולעודדו ולחזקו בכל תהלוכותיו.
אמנם כמובן כל הנושא הוא מצד הדין ודברים בין הבעל לאשה והטיעון החברתי לעומת הטיעון העקרוני של טובת הענין.
אבל כשבאים לדון מצד טובת הענין בעצמו בודאי שיש להגביל את גידול הילדים בבית באופן שלא יבוא על חשבון חיי חברה בסיסים תקינים הן של האשה והן של הילדים, אף על פי שבהכרח חיי החברה האלו מושפעים במידה מסוימת מהנורמות החברתיות המקובלות.
אלא שיש לשאוף כמובן לשינוי פני החברה שתהיה מתוקנת כרצון ה' בבריאתו ובתורתו כמו שכתוב באברהם למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, ודרשו במשנה בתחילת מסכת יומא ביתו זו אשתו.
וצדקה ומשפט בהנהגת האשה והבנות מפורש בספר תהילים אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, ובמסכת יבמות (עז.) דרשו את הכתוב כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה על הבנות באופן כללי שאין דרכם לצאת לשוק וכן דרשו שם ובמדרשי אגדה מעוד מקראות.
[והנה דעת רבי יוחנן בן ברוקא במדרש רבה בראשית (פרשה ח סימן יב) שהאיש כופה את אשתו שלא תצא לשוק ודייק לה שם מקרא ואף מסיק שהלכה כמותו, אמנם מקבילת הדברים בתלמוד הירושלמי למסכת יבמות (פרק ו הלכה ו) ושם למסקנה נדחים הדברים]
ואחר כתבי כל זאת אינה ה' לידי דברי הירושלמי (פרק ד הלכה ח) שלמד מהמשנה שהבאנו מקודם שמניקה פוחתין ממעשה ידיה ומוסיפים על מזונותיה שאב חיב במזונות בניו הקטנים, ומבואר במפורש גם לאידך גיסא שחיוב ההנקה מורחב לגידול הילדים בכללות.
ואמנם בתלמוד הבבלי (סה:) דחו הראיה מן המשנה ששמא פחיתת המעשה ידים ותוספת המזונות הוא משום החולי של המינקת ולא משום חיוב מזונות לילד, אבל לא דחו מצד שחיוב הנקה הוא רק לכ''ד חודש ואילו החיוב לזון קטנים מפורש בב' התלמודים שהוא עד גיל שש.
ולאחר גיל שש מתבאר מסוגית הבבלי שם [בהשואה למימרת רב אסי לגבי עירוב שעד גיל שש נגרר אחרי אמו ובמקור הסוגיא מבואר שמכאן ואילך אחרי אביו] שהחיוב לגדל את הילדים עובר לאב ומאז מקיים את חיובו ללמדו תורה ואומנות כמבואר בקידושין (כט.) ובכתובות (נ.).
מצעת לו המטה – אין הבדל בין זמננו לזמן המשנה מצד האפשרות הסבירה לקיום המלאכה, ומצינו בתלמוד הבבלי (סא.) שמנו מלאכה זו במלאכות שאשה עושה לבעלה בעצמה דוקא ללא שפחות, ופרשו הראשונים שיש לחלק בין הצעה לשינה שיש בה חיבה להצעה בקימה שהיא מלאכת טורח.
ובתלמוד הירושלמי לא נמנית מלאכה זו בכלל המלאכות שעושה בעצמה אלא נמנית מלאכת הסיכה במקומה וכמו שהזכרנו מקודם.
ובכל שלושת או ארבעת המלאכות הללו שזה מוסיף את רחיצת הרגלים ומזיגת הכוס, בזמננו המנהג שאין הבעל להקפיד על זה כל כך וממילא בודאי אינה חיבת, ואם מקפיד לכאורה כופה לעשות כן כיון שהוא המנהג הנכון מפני שהם מלאכות המחבבות אותה עליו.
אבל יותר נראה שצריך למצוא מלאכות חיבה מקבילות לזה ולא להצמד לדוגמאות אלו דוקא שאינם מקובלות ומוזרות אפילו בעיני האשה.
ועושה בצמר – מלאכה זו היא הנקראת בלשון המשנה שבסוף הפרק מעשה ידיה ושם מפורש כמה צריכה לעשות וכך אנו שונים שם (סד:):
ואם אין נותן לה מעה כסף לצורכה מעשה ידיה שלה ומה היא עושה לו משקל חמש סלעים שתי ביהודה שהן עשר סלעים בגליל או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהן עשרים סלעים בגליל.
והטעם משום שכל ו' המלאכות הראשונות הם מלאכות הבית לצרכי החיים המתכלים של הבעל בבית ואין בהם יצירה חדשה קימת שאפשר לסחור בה וכמו כן אין בהם קצבה אלא לפי צורך הבית.
אבל מלאכה זו מלבד הצורך של בגדים לבני הבית יש בה גם צורך מסחרי שיוכל הבעל לסחור בתוצרת ולכן יש בה גם קצבה כמה היא עושה לו (לשבע ימים כמבואר משאר קצבאות המשנה שם למזונותיה).
ובזמננו כבר כתבנו שכופה לעשות מלאכה לפי המקובל במקומות מגוריהם ויותר מדויק בקהילותיהם (כי בזמננו עיקר חילוק המנהגים הוא לפי קהילות ולא לפי מקומות בעקבות המהפכה הטכנולוגית).
ואינו יכול לכופה לעשות בצמר כלל כי איננה יודעת זאת וכבר מכניסה לו שפחות שיעשו לו את זה והם המפעלים השונים שמייצרים הבגדים.
עוד מבואר במשנה שתקנו שיתן לה מעה כסף תחת מעשה ידיה אלה ובגמרא (מו:) שנינו שתקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה ומשמע כל המזונות השנויים במשנה ולא רק המעה כסף.
ופרשו בגמרא (נט. לדעת רב ושמואל) שכונת המשנה אם אינו נותן לה מעה כסף מותר מעשה ידיה שלה ולכן מיד מפרש כמה מעשה ידיה שנדע כמה הוא מותר, ולפי זה תקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה ומעה כסף לצרכיה תחת מותר מעשה ידיה וכמו הסברא שהמצוי כנגד המצוי.
ועוד חדשו בגמרא (נח: לדעת רב וכן דעת רבא פג.) שיכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה דהיינו שלא תעשה לו בצמר (אלא לעצמה) ולא יזון אותה כלל (אלא תדאג למזונותיה בעצמה).
ובארו שמאחר ועיקר התקנה היא שהבעל יזון אותה שזה משלושת חיוביו הידועים בתורה שאר כסות ועונה (בדרך רמז לתקנת חכמים כמו ששנינו בגמרא מו: מז.), אם היא מוחלת על זה הרשות בידה וממילא אין לו זכות במעשה ידיה כלל שהרי תקנו לו את זה כנגד מה שזן אותה.
אבל ברור ופשוט ששאר הו' מלאכות שאשה עושה לבעלה חיבת לעשותם כרגיל ולא פוחתת מהם כלל, שהרי לא נתקנו כנגד משהו אלא הם מעיקר החיוב שלה כשנישאת לו והרי הם כנגד חיוב עונה (וכסות ומזון מועטים המחויבים מהתורה כמבואר במכילתא) של הבעל.
[והתוספות כתבו שפטורה כי צריכה זמן לעשות לעצמה מעשה ידים מרובים כדי שתוכל לפרנס עצמה בהם, ותמוה ביותר שהרי מי בקש ממנה לומר איני ניזונית ואיהי דגרמא לנפשה ובהכרח תאלץ לעבוד קשה, אבל אינו פוטר אותה מ ז מלאכות בשום אופן שהם יסוד הבית]
ובזמננו נראה לחדש שאשה אינה יכולה לומר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה אלא מעשה ידיה לבעלה תמיד וממילא תמיד חיב במזונותיה וזה בהקדם הצעת הסבר שינוי מעמד האשה בזמננו מזמן הגמרא:
שהנה ברור ופשוט וידוע מעמד האשה בעולם בכלל ובישראל בפרט עד לפני כמאה שנה שהיה נחות ביותר לעומת האיש ביחס לזמננו, ויסוד הדברים בתורה שהאשה נבראה להיות עזר לאדם ולא בשוה לו ובעקבות חטאה נתקללה בקללות נמרצות המפורשות בתורה ובגמרא.
וכך אמרו (ערובין ק:) אמר רב יצחק בר אבדימי עשר קללות נתקללה חוה:
דכתיב אל האשה אמר הרבה ארבה אלו שני טפי דמים
אחת דם נדה
ואחת דם בתולים
עצבונך זה צער גידול בנים
והרנך זה צער העיבור
בעצב תלדי בנים כמשמעו
ואל אישך תשוקתך מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שיוצא לדרך
והוא ימשל בך מלמד שהאשה תובעת בלב והאיש תובע בפה זו היא מדה טובה בנשים כי קאמרינן דמרצייא ארצויי קמיה
הני שבע הויין כי אתא רב דימי אמר
עטופה כאבל
ומנודה מכל אדם
וחבושה בבית האסורים
מאי מנודה מכל אדם אילימא משום דאסיר לה ייחוד איהו נמי אסיר ליה ייחוד אלא דאסירא לבי תרי.
ובזמננו כמה נתרחקו בנות ישראל מקללות אלו שהרבה מהם אינם מגדלים בניהם כמו שהזכרנו מקודם שהולכים לעבוד ושולחים אותם למוסדות, וכשחוזרים מיום עבודה מעייף נותנים להם לשחק בגינה עם השכנים ולא מתיחסים אליהם כראוי.
[ואינם יולדות בעצב שלוקחים סם מרדים ולא מרגישים את הצער, ולא כל כך משתוקקים לבעליהם אלא לחברותיהם בעבודה או בכלי התקשורת השונים, ופעמים חס ושלום לבעלים אחרים החברים עמהם בעבודתם וזה מביא לכך שאינם מנודות מכל אדם ובאים לידי זימה.
ואפילו בנות ישראל ששומרות דת אבותיהם בכללות בכל פרטיה, בעוונותינו הרבים נתפשט אצלם שלא להתעטף כאבל אלא ככלה, ומכסות שערותיהם בשערות חברותיהם הדומה לשערותיהם ובסלסול ובצבע ובעיצוב ובאורך כמעשה שערותיהם וכדאי בזיון וקצף]
ואפילו בנות ישראל הכשרות והצנועות המתעטפות כאבל אינם חבושות בבית האסורים כלל ועיקר ויוצאות לשוק ומדברות (ושוחקות) בפרסום.
ודבר ברור ופשוט למתבונן שאין מעשה ה' קללה לשם נקמה חס ושלום בישראל שנקראו בניו ומשפחתו ורק אותם יודע מכל משפחות האדמה, אלא דרך תיקון הוא לחטא אמם הקדמון למען יטב להם כל הימים לחיותם כהיום הזה [וכמו שהבאנו מקודם דברי הגמרא לחיים נתנה].
ולכן כל בת ישראל היראה את דבר ה' תנסה לחזור ולהתקלל בכל העשר קללות כראוי כדי שתזכה להתברך מברכת ה' לבית יעקב אלו הנשים שתהיה בת ממלכת כהנים וגוי קדוש ממשבצות זהב לבושה.
ולנדון שלנו בענין מעשה ידיה של אשה ומזונותיה הנה המקרא שהבאנו מקודם ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך, פשוטו הוא בהנהגה הכללית של החיים ולא רק בתשמיש כפי שדרשו בגמרא, וכמו שאמרו במדרש (תנא דבי אליהו רבה פרשה י) אין אשה כשרה אלא העושה רצון בעלה.
ומאחר ובזמננו עינינו הרואות שבהרבה אם לא ברוב בתי ישראל האיש והאשה כמעט שוים בחשיבותם וחיים כשותפים ולא כחיי עיקר ועזר, נראים הדברים שהוא משום יציאת האשה למעשה ידים גדולים וחשובים הרבה יותר מחמש סלעים שתי בשבוע של עשייה בצמר.
ובאשר על כן אין לנו שום מקור בגמרא שיכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה, מאחר וכיום במקרה כזה היא הופכת את המעמדות בבית והיא נהיית שוה לו ופוגמת בחשיבותו, ואם כן אין זה שייך רק לה אלא גם לו ולא מועיל מחילתה בזה אם הוא לא מוחל.
ובתלמוד ירושלמי (פרק ד הלכה ו) שנינו על משנת האב זכאי בבתו בקידושיה ובמציאתה ובמעשה ידיה נשאת יותר עליו הבעל שאוכל פרות בחייה, תקנה תקנו שיהא מפקח על נכסי אשתו ואוכל תני הבעל שאמר איני אוכל ואיני מפקח אין שומעים לו.
[ואמנם בתלמוד בבלי הביאו נוסח ברייתא לפיכך בעל אוכל פרות והקשו והוסיפו שפרקונה תחת פרות, והוא תמוה שזה שנינו במשנה בנפרד נשבית חיב לפדותה ללא קשר למשהו שמקבל בעד, ולהברייתא המבוארת בירושלמי ניחא וכנראה לפני הבבלי לא היתה ברייתא זו]
ומבואר שאין הבעל יכול להמנע מלפקח על נכסי אשתו אף על פי שאין זה מעיקר חיוב מזונותיה, והטעם נראה שחלק מהרגשת היציבות של האשה בחייה זה שבעלה מפקח על נכסיה ולכן מחויב בזה תמיד.
וממילא אותו דבר להפך שמאחר וחלק מהיציבות של הבעל בחייו זה שהוא השולט והמפרנס את אשתו והיא עושה את רצונו, וממילא אשתו מחויבת בזה תמיד ואינה יכולה בזמננו לומר איני ניזונית ואיני עושה, ומאחר וזה גורם לה שתרגיש בעלים על עצמה ולא תעשה רצונו תמיד.
[ולכל המזדעזעים מהבוטות שבקטעים האחרונים ומהחוסר חיבור כביכול למציאות הנה לפניכם תאור מן המציאות שכתבה אלונה שפיגל:
באחת מקבוצות הזוגיות שלי ישבה אישה מתוקה ואמרה בתסכול-בעלי רוצה ממני דברים… לבשל לו, להגיש לו. אני מבינה את זה, אבל לא בא לי. אני מרגישה מושפלת. כמו שפחה. אז אני לא עושה – והוא מתעצבן.
שאלתי אותה שאלה פשוטה: זה תמיד היה ככה? היא אמרה שלא. שנים היא בישלה, הכינה, נתנה –והכל היה טוב עד שהשתתפה ב“סדנת העצמה” והמנחה הסבירה לה שהיא- טיפוס מְרַצֶה ושזה לא טוב, זה מוחק אותה. ומאז הכול השתבש ביניהם.
שאלתי: מתי היה לך יותר טוב? אז – או עכשיו? והיא ענתה בכנות אז.
והאמת? זה לא סיפור חריג, אני שומעת אותו שוב ושוב, באינסוף גרסאות. מה קרה פה? מצד אחד את מבינה שזוגיות טובה נבנית מנתינה. מצד שני אנחנו חיות בעידן שבו כולם צועקים לך משפטי "העצמה נשית"-
את לפני הכול!! תדאגי לעצמך!! אל תוותרי על עצמך!! וחלילה וחס, אל תְּרַצִי!!!! וזה כל כך מבלבל, ובלי שנשים לב אנחנו מתרחקות מעצמינו ומה'ביחד' שאנו כל כך רוצות.
אז מה אני חושבת על זה? זו דעה לא פופולרית... אבל שימי לב כי יש פה דיוק. זוגיות היא לא משחק של מי מעל ומי מתחת. זוגיות היא עמדה נפשית של חברות. וחיבור נבנה מתנועה של נתינה וקבלה. הבעיה היא לא הנתינה.
הבעיה היא העמדה שממנה את נותנת. כשאני נותנת מתוך תחושת "חייבת" אני מרגישה קטנה או שפחה הצד השני מרגיש ממני תחושה של "רודן" או "שתלטן "ואין זוגיות.
כשאני נותנת מתוך בחירה לתת אני מתמלאת ומרגישה סיפוק וחיבור מעצם הנתינה!! והצד השני מרגיש אהוב ומלא ורוצה להעניק לי בחזרה.
ומה עם ה"אני" שלי?? איך לתת בלי להרגיש חסרה? אם אני עומדת לפני עוגה ואתן חתיכה למישהו, ישאר לי פחות... אבל ה"אני" שלי הוא לא "עוגה" כשאני נותנת מעצמי מתוך בחירה האני שלי לא מצטמצם, הוא מתרחב גם אל האחר ושם נוצר חיבור אמיתי. לב אל לב- ע''כ]
עד כאן בארנו סתמות משנתנו שמסקנתה שאם הכניסה לו ארבע שפחות יושבת בקתדרה ואינה עושה מאומה אמנם רבי אליעזר ורבי שמעון בן גמליאל חולקים על זה וכך אנו שונים במשנתנו (נט:):
רבי אליעזר אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה רשב''ג אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי שיעמום.
ובגמרא (סא:) פרשו הנפקא מינה בין רבי אליעזר לרשב''ג במשחקת בכלבים וכאילו קוסמת בהם שאין בזה חשש שיעמום (בלשוננו דכאון מלשון שממה שהאדם חסר תועלת וכמבואר בגמרא בבא מציעא פ.), אבל יש בזה חשש זימה ולכן צריך מלאכה ופסקו הלכה כרבי אליעזר.
והנה קיימא לן (גיטין לח.) כל מקום ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו, ויש לומר שאף על פי שהלכה כרבי אליעזר מכל מקום הלכה גם כרשב''ג לענין מה שנתפרש בדבריו ולא נתפרש בדברי רבי אליעזר, והוא שלא רק הבעל כופה לאשתו אלא אפילו מוחל יוציא ויתן כתובה.
[שוב ראיתי כעין דברי ברא''ש שהשיג על הרי''ף בזה שפסק כר''א לבד]
ובזמננו בהכניסה לו שפחות בדוגמת מכונות ועוזרות ואינה משחקת בקסמים אלא מתעסקת בדברי תורה ויראה ובזיכוי הרבים, דבר פשוט הוא שלא כופה לעשות מלאכה ותמשיך במעשיה ביתר שאת ויתר עוז.
[ואף על פי שרבי אליעזר לשיטתו במשנה בסוטה (כ.) שהמלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות, ובירושלמי (פרק ג הלכה ד) שנינו שרבי אליעזר אמר ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים, כבר נהגו היתר במאה שנים האחרונות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך כידוע.
ואף על פי שבארנו מקודם הדרך הנכונה בהנהגת בנות ישראל מכל מקום באופן מעשי אנו רחוקים מזה ובנתיים צריך להתיר הלימוד להם]
שנינו בתלמוד הירושלמי (פרק ה הלכה ב וכן הוא בתוספתא פרק ד) נושא אדם אשה ומתנה עמה על מנת שלא לזונה ולפרנסה ולא עוד אלא שתהא זונתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה מעשה ברבי יהושע בנו של רבי עקיבא שנשא אשה והתנה על מנת שלא לזון ושלא לפרנס ולא עוד אלא שתהא זונתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה וכיון שבאו שני רעבון וחלקו הנכסים ביניהם התחילה קובלת עליו לחכמי ישראל אמר להם היא נאמנת עלי יותר מן הכל אמרה להם בודאי כך התניתי עמו [אמרו לה חכמים] אין אחר קניין כלום [ול' התוספתא אין כלום אחר הקיצה].
תמונת המצב בזמננו בקרב רבים אם לא הרוב של הציבור החרדי מזכירה ממש את דברי התלמוד הירושלמי, שבנות ישראל הכשרות נשאות על מנת שיהיו זנות ומפרנסות את בעליהם כדי שיוכלו ללמוד תורה, וברור שבמקרים אלו הם באמת חיבות בזה כמבואר בתוספתא.
ואף על פי שכולם מקבלות כתובה מבעליהן כדת משה וישראל ושם מפורש שהבעל מתחייב לזון ולא האשה ואין הבעל מתנה בפרוש כלל, מכל מקום מאחר והמנהג פשוט בקרב הרבה מהציבור הזה שעל דעת כן נישאת הוי בכלל דברים שבלבו ובלב כל אדם המבטלים את הנכתב.
אמנם נשאלת השאלה מה דין מעשה ידיהם שאינו נצרך למזונות למי הוא שייך שדבר זה לא נתפרש, ואף אם אפשר ללמוד מסתימת הדברים שהדין כתקנת חכמים שמעשה ידיה לבעלה ואף שלא זן אותה מאחר שמחלה, מכל מקום בזמננו אינו ברור כלל שמוחלות על כך.
והנה מציאות זו כבר היתה לעולמים בימי מהרי''ט (שו''ת חו''מ סימן סז דיבור המתחיל ומה שמספקא) וכתב שם שבלא ניזונית כלל פשוט שמעשה ידיה לעצמה, אבל בניזונת מעט או בהיתה ניזות בתחילה מעשה ידיה לבעלה משום שמסתמא מחלה כל זמן שלא פרשה.
אמנם שמועה שמעתי בשם חכמי בית הדין של בני ברק (שנוסד על ידי הרב ניסים קרליץ זצ''ל וכיום מנוהל על ידי חתנו ותלמידו הרב שריאל רוזנברג שליט''א), שמורים להלכה שדין מעשה ידיה של אשת אברך חרדית הוא לעצמה (אמנם כעת הרב סילמן שליט''א הכחיש לי הענין).
ונתנו טעם משום שמאחר והוא אינו זן אותה כל כך אם כן הרי היא כמי שאמרה איני ניזונית ואיני עושה ואף על פי שלא אמרה כן בפרוש, ויש לומר שאינו דומה לזמן המהרי''ט שהנשים שדיבר בהם היו יוצאות דופן וממילא לא חשבו על שינוי מהמקובל משא''כ בזמננו שזה הנורמה.
אבל גם בזה יש לפקפק מאחר וכפי הנתבאר מקודם יש בזה חסרון ופגיעה במעמד הבעל בזמננו, וא''כ אף בבתים חרדיים מאוד שהאשה מכבדת את הבעל מכל מקום ודאי אינו נחשב כמי שאמרה בסתמא מפני שאפשר שרוצה לתת לבעלה את מעמדו הראוי לו לגמרי.
ועל כן למעשה צריך ברור בכל אשה בפני עצמה מה דעתה לאור מצב השלום בית שלהם כעת ולאור הצפי למצב בהמשך וכמובן הראוי יותר לשאול קודם החתונה שתנשא על דעת כן שאז לא יהיה בזה שום חשש.
ולגוף המנהג באמת הדבר תמוה מאוד שסתם בעל ואשה יתנהגו באופן של יחיד כרבי יהושע בנו של רבי עקיבא וברור, ופשוט שאין כן דרך התורה לרוב ככל ישראל כמבואר במשניות של כתובה ותנאי כתובה.
והטעם שהונהג בציבור החרדי כן הוא משום שבתחילת הדרך בתקופת קום המדינה היו לומדי התורה דלים מאוד מאוד ובעל החזון אי''ש זצ''ל ראה צורך הכרחי לשקם את עולם התורה ולבססו מחדש.
אבל כבר נתפרסם (בספר דרשות משמר הלוי עמוד קצב) שהחזו''א אמר את זה לשנים שלושה דורות בלבד וכמו שנתבאר הטעם, ואם כן בזמננו יש להחזיר המצב לקדמותו שהבעל זן והאשה מגדלת הילדים וכמו ששנינו בקידושין (כט.) שהאב מצווה ללמד את בנו אומנות.
א. ששה גופי מלאכות טרחה אשה מחויבת לעשות לבעלה שענינם הכנת פת ותבשיל ובגד ומיטה והנקת הילד ובראויה לשפחות פטורה.
ב. צריכה לעזור מעט בפרנסה במלאכה מקובלת לפי מנהג מקומה והוא תקנה כנגד חיוב המזונות של הבעל ויכולה למחול על זה ולהפטר מזה.
ג. אינה יכולה לשבת בטלה מחשש זימה ודכאון אפילו יש לה שפחות.
ד. חיבת בשלושה מלאכות של חיבה שענינם תיקון הסעודה והגוף.
ה. חיבת לגרום שלבעלה ישאר מעמד של מוביל ואחראי ולא של שותף.
ו. חיבת שהילדים שלה יגדלו בהנהגתה ובפיקוחה ולא רק במוסדות.
ז. בזמננו נהגו רבים שנישאת על מנת שתזון את בעלה ויוכל ללמוד תורה וממילא יש מקום לטעון שהרי היא כאומרת איני ניזונית ואיני עושה ויש מקום פקפוק [וצריך ברור], ואין זה מנהג נכון אלא יש לנהוג כתקנת כתובה שהבעל זן לבדו וממילא מעשה ידיה שלו כתיקון חכמים.
נספח: כתוב בסוף ספר משלי [ומוכר בבתי ישראל כשיר לפני הקידוש]
אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה.
בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר.
גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חיה.
דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה.
היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה.
ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה.
זממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם.
חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה.
טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה.
ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך.
כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון.
לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים.
מרבדים עשתה לה שש וארגמן לבושה.
נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ.
סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני.
עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון.
פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה.
צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל.
קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה.
רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה.
שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל.
תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה.
ויש לפרש המזמור כולו על דרך כל הענינים הקשורים בבאור סוגיתינו, ואם פתחנו את הסוגיא בשבעה מלאכות שאשה עושה לבעלה והתרחבנו לשלושה מלאכות שאיש עושה לאשתו ובסך הכול עשרה כנגד הספירות, נסיים בכ''ב שבחי אשת החיל כנגד כ''ב אותיות התורה.
וזה לשון המדרש (זוטא - רות (בובר) פרק ד פסוק יא)
אמר רבי אחא כל הנושא אשה כשרה כאלו קיים כל התורה כולה מראש ועד סוף ועליו הוא אומר אשתך כגפן פוריה וגו' (תהלים קכ"ח ג'), ולפיכך נכתבה אשת חיל מאל"ף ועד תי"ו.
ובמדרש משלי (כאן) אמרו
אשת חיל מי ימצא זו היא התורה ורחוק מפנינים מכרה שהיתה לפני ולפנים וזכה משה והורידה למטה לארץ בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר שלא חסר בה דבר.
ובפסיקתא (רבתי (איש שלום) פיסקא לה - רני ושמחי) אמרו
שלמה משבח את כנסת ישראל ואומר אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה (משלי ל"א י') אין הכתוב מדבר אלא כנגד ישראל אותה שעה שגלו ישראל מארצם היו מלאכי השרת אומרין לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם כשהיו ישראל שרויים בארצם היו מדובקים בע"ז עכשיו שהגלית אותם לבין אומות העולם על אחת כמה וכמה מה השיבן הקדוש ברוך הוא הריני בטוח על בניי שאינם מניחים אותי ומדבקים לע"ז אלא מוסרים עצמם עלי בכל שעה ושעה ולא דיין שהן מוסרין עצמם אלא שהם מקרבים אחרים תחת כנפיי רצונכם באו והסתכלו במצרים עשר מכות בלבד הבאתי עליהם ולא יכלו לעמוד בהם אלא נדעכו והלכו להם שנאמר דעכו כפשתה כבו (ישעיה מ"ג י"ז) ואף מלכות בבל הבאתי עליהם צרות קימעה ולא יכלו לעמוד בהם אלא בטלו והלכו להם מן העולם שנאמר הן ארץ כשדים זה העם לא היה אשור יסדה לציים הקימו בחוניו עוררו ארמנותיה שמה למפלה (שם /ישעיהו/ כ"ג י"ג), אבל ישראל אף על פי שאני מביא עליהם צרות וייסורים בעולם אינן נדחים מלפני אלא הרי הם קיימים לעולם ולעולמים גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה (משלי שם /ל"א/ י"ב) אמר להם הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת בואו ואודיע לכם צדקתם של בניי שאני טענתים בעולם כמה צרות, וייסורים הבאתי עליהם בעולם בכל דור ודור בכל שעה ושעה ולא בעטו בהם שקוראים את עצמן רשעים וקוראים אותי צדיק בפני והם אומרים בלשון הזה אבל אנחנו חטאנו העוינו הרשענו פשענו מרדנו ומרינו וסרנו ממצותיך ומשפטיך ולא שוה לנו ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית ואנחנו הרשענו לפיכך היה שלמה מקלס את כנסת ישראל אשת חיל מי ימצא.
וכך מסיים המדרש (זוטא שם)
ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור שנאמר זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל (שם /תהלים/ צ"ח ג') לבני ישראל לא נאמר אלא לבית ישראל.
הרי לנו שהאשת חיל הממלאת תפקידה בנאמנות הרי היא מקבילה לכ''ב אותיות התורה ולנאמנות כנסת ישראל בגלות והגאולה תלויה בה.
(וממילא נעים ונוח מנהג ישראל לשורר את הפרק בכניסת השבת כהוקרה לאם המשפחה שטרחה והכינה במסירות לכבוד שבת ולכבוד כנסת ישראל בת זוגה ולכבוד הגאולה התלויה בשמירת השבת)
ועתה נפרש המזמור בעזרת ה'
אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה- בסוף המזמור אומר רבות בנות עשו חיל וכאן אומר מי ימצא, והבאור ידוע שעשיית חיל מצויה אבל איננה קבועה ואיננה שרשית אבל אשת חיל שהחיל הוא חלק ממנה דבר זה מי ימצאנו, וכשנמצא שווי ממכרו עצום ורחוק מפנינים.
בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר- אשה שכזאת שמהותה היא חיל לב בעלה בטוח בה שתדאג לו לכל צרכיו והרי הוא בהרגשת שלמות וסיפוק מתמדת וגם השלל המעשי כמובן איננו חסר לו וכמו שמתואר בהמשך.
גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חיה- מהות האשת חיל לגמול טוב לבעלה והרבות בנות גומלות טוב וגם רע וכיצר לב האדם והיא גומלת רק טוב ולא רע ובמשך כל ימי חיה = באמת מי ימצא אשה כזאת ?
דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה- אחת מן ה ז מלאכות היא עושה בצמר אך אינה מחויבת לדרשו רק בעלה ממציא לה והיא עושה לו וכאן היא דורשת בעצמה.
ולא זו בלבד אלא מוסיפה לדרוש פשתים שבזה אינה מחויבת כלל שהרי משרבט את שפתיה כמו שאמרו בשני התלמודים שדוקא צמר שנינו ולא פשתים.
ונוסף על כל זה עושה את מעשה כפיה בחפץ וברצון לא כפורעת חוב אלא מתוך אהבה ותשוקה להיות עזר לבעלה ותועלת נוספת הבאה מכוח זה שהמעשה ידים גדלים מחמת החריצות הבאה מכוח הרצון.
היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה- כעת כבר חרגה האשת חיל לגמרי מתפקידה המחויב ומוסיפה שבח על שבחיה להיות סוחרת ממרחקים כאניות ולהביא לחם במקום בעלה כמו שיבואר בהמשך.
ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה- לא דיה שעבדה במשך היום להביא את הלחם ממרחק עוד לא נותנת די שינה לעיניה אלא קמה השכם להכין ולסדר צרכי המזון למשפחתה, ואף קביעות משרתותיה לא נשכח ממנה.
זממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם- דאגה האשה ללחם וכעת ליין וכדרכה מתכננת עצות מרחוק לקנות שדה (כנראה בשכר מעשה ידיה בצמר ופשתים העתידים להיות וכמו שנרמז בהמשך), ולא דיה בכך אלא שבמו ידיה נוטעת את הכרם על אף שעבודה גברית היא זו.
חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה- הוא המשך לכאורה למעשה נטיעת הכרם שמאחר וטבע האשה היא רכות ועדינות ולא יאותו לה מלאכות טורח כמו נטיעה, האשת חיל הנוטעת חוגרת מתניה בעוז ומאמצת זרועותיה יתר על מידתה להצלחת עבודת הנטיעה כראוי.
טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה- ותרא האשה כי טוב מסחרה להשגת לחם ויין ותאמר אוסיף עליו עוד כהנה וכהנה, ולא אסתפק בקימת השכם אלא אוסיף איחור שינה ומעשה ידי לאור הנר יתרבו.
ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך- תעשיית הצמר והפשתים עולה שלב ונהפכת לבית חרושת לבגדים על ידי הכישור והפלך הנתמכים בכפיה המסורות השלוחות בהם.
כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון- שמא נאמר מאחר וכל כך משקיעה ומרויחה ומצליחה אולי נגע בה יצר הקמצנות ושומרת כל תפוקתה לעצמה ולקרוביה ועוזריה ? תלמוד לומר = לא די שפותחת ידה לעני אלא אף משלחת בידיה לאביון כל צרכו ומחסורו.
[והנה שנינו (ב''ק קיט.) לוקחין מן הנשים מתנה מועטת אבל לא מתנה מרובה והלשון ידיה שלחה לאביון לפי פרושנו משתמע יותר ממתנה מועטת, אבל כשבטח בה לב בעלה כמובן יכולה ליתן לפי רצונה מאחר ומסכים על ידה בכל מעשיה]
לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים- פעמים מצוי שהדואגים לעניים והאביונים שוכחים כבר לדאוג לביתם לעתיד ונתקעים בעת מצוקה בחוסר אמצעים [וכתקנת אושא בנוסחתה ששנינו בתלמוד בבלי (נ.) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש].
ואשת החיל שלנו לא כן עמה אלא אע''פ ששלחה ידיה לאביון מכל מקום לא שכחה לדאוג לביתה לכל מחסורו לכל התקופות ואף בימי השלג אין לה מורא מאחר והלבישתו בבגדי שני המחממים ומרהיבים באדמימותם העזה [כדכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו].
מרבדים עשתה לה שש וארגמן לבושה- שמא נאמר לעתיד דואגת היא כראוי ומרוב חשש חוסכת מן ההוה לפחות מעצמה את שלמותו ונוחיותו ? תלמוד לומר = שעושה לה בגדים מעוצבים [רובד מלשון שורה וסדר] משובחים ומפוארים משש וארגמן לכבודה ולכבוד בעלה המוזכר מיד.
נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ- כל הטורח הזה למה ? הרי לא כך הם טבעיה ומפני מה מתאמצת יתר על מידתה ?
תלמוד לומר למען היות בעלה נודע בשערים מקום הדין [כמוזכר כסדר בתורה שמקום המשפט בשערים] עם הזקנים החכמים, וכמו ששנינו בתוספתא בבנו של רבי עקיבא שנשא אשה על מנת שתהא זנתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה.
ובגמרא (ברכות יז.) נשים במאי קא זכין בנטורי לגברייהו עד דאתיא מבי כנישתא, ורבי עקיבא עצמו אמר על אשתו שלי ושלכם שלה הוא (כתובות סב.) וממילא מובן מאוד מעשה בנו בבקשו אשה הדומה לאמו [ואמר היא נאמנת עלי יותר מן הכול כלשון הכתוב בטח בה לב בעלה].
סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני- לכאורה הוא תאור למה שנכתב קודם על המסחר שנהלה כולל זממת קיחת השדה שהוא על ידי עשיית סדינים וחגורות ומכירתם לכנענים [סוחרים בלשון המקרא].
עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון- על דרך מה שבארנו מקודם (בלא תירא ומרבדים) שאע''פ שמוכרת הסדינים והחגורות מכל מקום לבושה הדור וחזק על ידי הסדין והחגור שלה [חגור קושר את הבגד בחזקה ומזרז את האדם למלאכתו] שחגרה בו בעוז מתניה כנזכר מקודם.
השחוק ליום אחרון נראה לפרשו על יום שאחרי המכירה ולאו דוקא אחרון ממש [וכמו שמצינו והאמינו לקול האות האחרון והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה], והמכוון שאף לאחר שמכרה סדין וחגור ממשיכה לשחוק ביום שאחרי בלבושה ההדור והעז בסדינה וחגורה.
פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה- עד כאן פרש מעשיה מכאן ואילך משבחה בדיבוריה שאיננה רק אשת מעש אלא גם דברי חכמה והוראות לחסד שגורים בפיה ועל לשונה ומלמדת אחרים לנהוג כמוה כמו שמבאר מיד.
צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל- לא מסתפקת בלנאום אמרים אלא צופה אחר הנהגת בני ביתה לראות שייושמו הדברים בשטח בפועל תוך כדי דוגמא אישית מתמדת של מניעת העצלות [לחם הוא דבר קבוע ולא אוכלת אותו מתוך עצלות = לא מתעצלת בקביעות].
קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה- לאחר שבניה קמים על רגליהם ועומדים לעצמם וכבר אינם בכלל ביתה בכללות הרי שהם מעידים על ישרות הנהגתה שהצמיחה פרות מתוקים כאלה, וכשרואה את זה בעלה הרי שהגיע זמנו להללה בהלל הגדול שמתאר מיד.
רבות בנות עשו חיל ואת עלית כל כולנה- כבר נתבאר החילוק בין עשיה לאשת חיל ולענינינו כאן הדגש הוא שעלתה בעשיתה על כולם ומזה נהפכה לאשת חיל במהותה בהתמדה ובעקביות הבלתי נלאית.
שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל- שנינו בתלמוד בבלי (נט:) מתניתין דלא כרבי חייא דתני רבי חייא אין אשה אלא ליופי אין אשה אלא לתכשיטי אשה והעוסקת במלאכות מתמעט יפיה ותכשיטיה לא נאות למראה שלה.
ועל זה אומר שקר החן שמוסיפים התכשיטים והבל היופי הטבעי והעיקר היא אשה יראת ה' והיא תתהלל בהלל שנזכר, ולכן עדיף ריבוי המלאכות אף באופן קיצוני כמתואר כאן ואף שממעיט הרבה היופי והחן עד שאפשר לומר עליהם ששקר והבל הם.
תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה- תנו לה לאשת החיל הלל גמור מכוח פרות מאמציה הנזכרים להצמיח משפחה מפוארת, ובאמת אינכם צריכים אפילו לתת אלא מעשיה עצמם הם יהללוה בכל השערים על ידי שנודעים שם בעלה ובניה ומעידים שלנו שלה הוא כנזכר מקודם.
שנינו במשנתנו (כתובות נט:) אלו מלאכות שאשה עושה לבעלה:
טוחנת
ואופה
ומכבסת
מבשלת
ומניקה את בנה
מצעת לו המיטה
ועושה בצמר
ובתלמוד ירושלמי (פרק ה הלכה ו) שנינו: תני שבעה גופי מלאכות מנו והשאר לא הוצרכו חכמים למנותם. [ודבר זה מפורש בתוספתא (הלכה ג) ומדויק במשנה בהמשך כפי שנבאר].
ובתוספתא (שם) שנינו: כופה לעשות לבנו ולבתה לאחיו ולאחיה ולהטיל לפני בהמתו מקום שנהגו שלא לעשות אחת מכל אלו אינו יכול לכופה.
אמנם בגמ' (סא:) שנינו: תניא אינו כופה לא לעמוד לפני אביו ולא לעמוד לפני בנו ולא ליתן תבן לפני בהמתו אבל כופה ליתן תבן לפני בקרו, ומבואר לכאורה ממש היפך דברי התוספתא.
אלא שיש ליישב בפשיטות שתלוי במקום שנהגו כמו שמסיימת התוספתא ובאתריה דתנא דהבבלי נהגו שלא לעשות אחת מכל אלו (חוץ מליתן תבן לפני בקרו) ולהכי תניא שאינו כופה.
ומזה יוצא שבזמננו אף בשבעה גופי מלאכות אינה עושה את כולם לבעלה מאחר ובחלק ממקומותינו לא נהגו בחלק מהם, ולא מצינו חילוק בין שבעה גופי מלאכות למלאכות אחרות אלא בזה שאת השבעה הוצרכו חכמים למנותם ואת השאר לא אבל לא ברמת החיוב שלהם.
וכן להפך ישנם מלאכות שלא נמנו ואף על פי כן תתחייב בהם בזמננו מאחר ונהגו בהם, שהרי זה מפורש אף בתלמוד הבבלי שכופה אף על מלאכה נוספת שלא נשנתה במשנה והיא ליתן תבן לפני בקרו.
[והנה בבית מאיר דייק מל' השו''ע הפך הדברים, אבל כבר העירו עליו שאינו מוכרח כלל והשו''ע אורחא דמילתא קתני ואין ללמוד מזה כלום].
ומכל מקום יש ענין מיוחד בשבעה גופי מלאכות ששנינו שהם המלאכות העיקריות הנצרכות בבית (בזמן חכמי המשנה והתלמוד) ולכך מנו אותם חכמים.
ואמרו בתלמוד ירושלמי (שם) שאין דרך האשה להיות יושבת בטילה בתוך ביתו ולכך אפילו הכניסה לו שפחה במקומה עדיין צריכה לעשות כמה מן המלאכות.
וכך אנו שונים בהמשך משנתנו (שם):
הכניסה לו שפחה אחת לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת
שתים אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה
שלש אינה מצעת לו המיטה ואינה עושה בצמר
ארבע יושבת בקתדרא [וכאן מדויקים דברי התוספתא שישנם עוד מלאכות שלא נמנו שאם לא כן גם בשלשה יושבת בקתדרא שהרי לא עושה שום מלאכה מן השבעה ופשוט שו''ר שכן כתבו התוס']
והקשו בשני התלמודים למה בהכניסה לו שפחה אחת עדיין עושה לו מלאכות הלא הביאה לו אשה במקומה, ותרצו שהשפחה לא יכולה לטרוח את כל השבעה מלאכות גם לעצמה וגם לבעל ולאשה.
ועל זה הקשו בתלמוד בבלי (סא.) למה בהכניסה שתי שפחות ושלוש עדיין עושה לו מלאכות ותרצו שישנם אורחים רבים לפעמים.
אמנם על זה יש להקשות לכאורה מה ענין המלאכות הנותרות דוקא (שהם מצעת המיטה ועושה בצמר) לאורחים הלא הם מלאכות המיוחדות לצרכי הבית ומשמע שהאשה עושה אותם תמיד בכה''ג.
ולפי התלמוד ירושלמי שהבאנו מקודם מיושב מאוד שאין דרך האשה להיות יושבת בטילה בתוך ביתו, ולכך כל זמן שאפשר למצוא תעסוקות נוספות לשפחות כגון לאורחים רבים כמו שכתב התלמוד הבבלי עדיין האשה צריכה לעשות את מלאכות הבית הנותרות.
ועוד יש לבאר על פי התלמוד הירושלמי את סדר ההדרגה של המלאכות לפי השפחות [שלכאורה תמוה ששפחה אחת עושה הטחינה האפיה והכיבוס והשניה הבישול וההנקה, כי בישול נראה שייך לטחינה ואפיה ולמה הכיבוס נתחבר אתם במקומו].
ואמרו בתלמוד הירושלמי על ידי שהדברים הללו של בזיון לפיכך תלו אותם בשפחה, ומבואר שהמלאכות מסודרות לפי המבוזה המבוזה תחילה שהוא ניתן לשפחה (טחינה אפיה כיבוס ואח''כ בישול והנקה).
ועוד בב' התלמודים שאפילו הכניסה לו ק' שפחות ועבדים כופה לעשות לו דברים של יחיד, שהם סיכת הגוף (או רחיצתו) ורחיצת הרגלים (או הצעת מיטתו) ומזיגת הכוס משום שהיא חיבת לו, ומבואר שיש חיבה מיוחדת שהאשה עושה את הדברים הללו לבעלה ולזה אין תחליף כלל.
[ול' כופה נמצא בירושלמי ולא ראה אותו רש''י ולכך יכל לפרש על הבבלי שהוא לא חיוב אלא מדה טובה שהנהיגו חכמים, ואין ספק שאם היה רואה הירושלמי היה חוזר בו כדרכו במקומות אחרים שמביא הירושלמי שמצא ושו''ר בדרכי משה שהביא שכבר הקשו כן על רש''י]
ומסתבר לי שאף את חלק מן השבעה מלאכות שאינם של בזיון יש ענין שהאשה תעשה לבעלה ולא השפחה. אלא שכשיש כמה שפחות אין זה מן היושר שלא תשתמש בהם, כי מרגישה בזה מנוצלת ומבוזבזת והוא צער גדול בשבילה (שמעתי מידידי הרב חיים איינהורן שליט''א).
ולכן כל זמן שיש מה להעסיק את השפחות לא נפטרת ממלאכות אלו וכמו שנתבאר מקודם, ונראה שאפילו יש לו ממון לקנות שפחה במקרה שאשתו לא רוצה שיקנה כי רוצה לעבוד בעצמה שומעים לה שאומרת כהלכה כמו שבארנו מהירושלמי [וזה דלא כמוש''כ בבאר היטב].
שנינו במשנתנו (סג.) המורדת על בעלה פוחתים לה מכתובתה שבעה דינרים בשבת רבי יהודה אומר שבעה טרפעיקים עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה רבי יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך עד שאם תפול לה ירושה ממקום אחר גובה הימנה וכן המורד על אשתו מוסיפים על כתובתה שלשה דינרים בשבת רבי יהודה אומר שלשה טרפעיקים.
ובשני התלמודים הובאה מחלוקת אמוראים על איזה מרידה מדובר כאן, האם על מרידה מחיוב העונה של תשמיש המיטה הנזכר במשנה הקודמת (המפרידה בין משנתנו הראשונה של ז מלאכות למשנתנו זו), או על מרידה מחיוב המלאכה הנזכר במשנתנו של ז המלאכות.
ומסקנת התלמוד הבבלי (סג:) שאין ספק שעיקר משנתנו זאת מדברת על מרידה מתשמיש [וכהמשך למשנה הקודמת ובפרט שחיוב המלאכה של האיש שהוא חיוב מזונות נזכר רק במשנה הבאה], אמנם יש מקום לומר שהמשנה רומזת גם למרידה מחיוב המלאכה של האשה והאיש.
ולפי רמז זה באר התלמוד הירושלמי (פרק ה הלכה ח) מפני מה האשה נענשת בשבעה (דינרים או טרעפיקים) ואילו האיש בשלושה.
שמשום שהאשה חיבת לבעלה שבעה מלאכות לכך המורדת מפסידה שבעה ומשום שהאיש חיב לאשתו שלשה דברים שאר כסות ועונה לכך מפסיד שלוש.
[ואמנם הירושלמי דחה את זה משום שלהבנתו דעת האמורא המפרש כך היא שרק זה הפרוש, והקשה על זה שאינו מוחלט כי פעמים שמכניסה שפחות ואז חיבת פחות מלאכות ופעמים שהבעל מתנה שתמחל לו על שאר כסות ועונה, ולהבבלי שזה רק רמז ניחא].
ומבואר ששבעת המלאכות שנמנו יש בהם חשיבות עיקרית יותר משאר מלאכות עד כדי השפעה על גובה הקנס למורדת מהם, ונפקא מינה לזמננו שיש להתחקות אחר שבעת המלאכות האלו איך הם מתקיימות או לחילופין איזה מלאכות נכנסות במקום המלאכות הללו.
טוחנת – בזמננו מכניסה שפחה שעושה כן והיא המכונה של המפעל וכל זמן שהמנהג שלא לטחון בבית אינו יכול לכופה שתטחן בעצמה.
ואופה – בדרך כלל גם כן מכניסה שפחה כמו בטוחנת ולכן הדין שוה.
ומכבסת – מכניסה שפחה שמסיעת לה הרבה בדבר והיא מכונת הכביסה ובמקומות שהמנהג פשוט שגם מכונת היבוש מסייעת יכולה לפטור את עצמה מלדאוג ליבוש כל זמן שלא קונה לה מכונת יבוש לשפחה, וכמבואר בתלמודים שראויה להכניס דינה כמי שהכניסה.
[ודע שכבר בזמן הראשונים נשתנה המנהג מזמן המשנה ולא נהגו נשי אשכנז לטחון ולכבס ופסק מהרי''ח שאין כופין אותם כמבואר בהגהות אשרי על הרא''ש פרק ה סימן כג, ומאידך מנהגם היה לצאת לעבוד במשא ומתן לרווחת הבית ולפי מה שנתבאר לעיל כופין אותם על זה]
מבשלת – במקומות שהמנהג שקונים אוכל מוכן אינו יכול לכופה לבשל.
ומניקה את בנה – בזמננו הנושא מורכב ומשתנה מחמת ההרגל של עבודת הנשים באופן גורף סדיר וממושך מה שלא היה בזמן המשנה, ולא זו בלבד אלא ששנינו במשנה (סד:) אם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה מאחר ואין לה כל כך זמן וכוח כמו בדרך כלל.
[ונראה מסברא פשוטה שאף במעוברת פוחתים לה ממעשה ידיה משום חולשתה ומוסיפים על מזונותיה ואף שלא נתבאר במפורש]
ופעמים יכול להיות ויכוחים בין הבעל לאשה האם להניק או לא ועל זה אמרו בגמרא (סא.):
''אמר רב פפא בדק לן רב הונא בר חיננא היא אומרת להניק והוא אומר שלא להניק שומעין לה צערא דידה הוא.
הוא אומר להניק והיא אומרת שלא להניק מהו כל היכא דלאו אורחה שומעין לה היא אורחה והוא לאו אורחיה בתר דידיה אזלינן או בתר דידה אזלינן ופשיטנא ליה מהא עולה עמו ואינה יורדת עמו.
אמר רב הונא מאי קראה והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו של בעל רבי אלעזר אמר מהכא כי היא היתה אם כל חי לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה''.
ומבואר מזה לזמננו שאף שכבר כתבנו מקודם שיכול הבעל לכופה על מלאכות שנהגו בהם אף שלא נזכרו במשנה ולכן יכול לכופה לצאת לעבוד במשרה כל שהיא כמקובל, מכל מקום אם זה גורם לה שלא תוכל להניק בכלל לכאורה אינו יכול לכופה על זה שהרי צער שלה הוא.
אמנם מצד סברא זו יש לדחות שמאחר ודרך העולם להתגבר על צער זה כיום והולכות לעבוד אף על פי כן - יכול לכופה על זה כיון שעל דעת כן נתחתנו ונחשב כאילו מחלה על צערה בפרוש מאחר ולא מחתה.
אמנם יש לעיין האם צער שלה הוא רק בהשארת ריבוי החלב בגופה או גם במניעה מהנקה ישירה לתינוק שבכך מתעוררים געגועיה עליו ולכאורה נראה עיקר כהצד השני.
[ושו''ר שכצד הראשון פרש''י וכצד השני פ' הרמב''ם ושניהם אמת, ונראה שרש''י פ' כן רק משום שאף כששפחה היתה מניקה מ''מ היתה קרובה לתינוק ומצויה אצלו תדיר כמו שנכתוב לקמן ולא כמו בזמננו]
ולפי זה יש לומר שלא מועיל מחילה שלה על צערה או שלו על המלאכה שחיבת לו כיון שהוא בא על חשבון הילד שמפסיד גידול אמהי מינקות.
ומה שאמרו בגמרא שאם דרכה בכך ואין דרכו בכך אינו יכול לכופה משום שעולה עמו ואינה יורדת עמו, יש לפרש שדרכו בכך ששוכר מניקות ולא מטריח את נשותיו להניק בעצמם משום חולשת הגוף.
אבל פשוט שבזמנם היו נשארות בבית ליד ילדיהם ומגדלות אותם כדרך האמהות, ולא כמצוי בימינו שהולכות לזמן ממושך לעבודה וליבם ודעתם על עבודתם וכשחוזרות פעמים רבות שאין להם מצב רוח לתינוק לדבר אל לבו ולהשקיע בגידולו.
[ושמע מינה מסיום דברי הגמרא הפך המקובל במבט שטחי כיום שחיובי הנשים הם לטורח עליהם ולרוב פחיתותם שהרי בפרוש אמרו לחיים נתנה ולא לצער, ופוק חזי נשי דהאידנא כמה חסרות שמחת חיים וסיפוק עצמי הם לעומת נשי דדורות שלפנינו ובהמשך נרחיב בזה]
והנה ממסקנת דברינו יוצא חידוש נוסף להלכה שאף שכתבנו מקודם שהבעל כופה על אשתו לעבוד שאר עבודות לפי המנהג ובמקומות רבים המנהג שהולכת לעבוד מחוץ לבית, מכל מקום המנהג הנכון הוא לגדל את הילדים בבית ולא לצאת לעבוד ולכן אינו יכול לכופה על זה.
וכן להפך במקרה שהיא רוצה לצאת לעבוד כשאר חברותיה והוא רוצה שתשאר בבית לגדל את הילדים נראה שכופה שלא לצאת לעבוד, ואף שלא נמנה דבר זה בין שבעת המלאכות שעושה לבעלה נראה שהוא מרוב פשיטותו והרגלו בכל בתי ישראל כמלאכה שרשית של האשה.
[וראה לדוגמא בגמרא ביבמות (סג.) שאפילו אשתו של רבי חייא שהיתה מצערת אותו וקרא עליה את המקרא ומוצא אני מר ממות את האשה בכל זאת היתה מגדלת את בניו והסתפק בזה (ובזה שמצילתו מן החטא) עד כדי שהיה מחפש לתת לה מתנות]
ואמנם בזמננו מקובל לתת את גידול הילדים למוסדות הציבור ובדומה לתקנת יהושע בן גמלא על לימוד תורה לבנים המבוארת בגמרא בבבא בתרא (כא.), אך המתבונן רואה שאין דמיון בין הדברים מאחר וגידול הילדים בחום אימהי אין לו תחליף במוסד בשונה מלימוד תורה לבנים.
ומצינו במשנתנו בסוף המסכת (קי:) הכול מעלים לירושלים ואין הכול מוציאים ובגמרא שם שנינו תנו רבנן הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות ואם לאו תצא בלא כתובה היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות כופין אותו לעלות ואם לאו יוציא ויתן כתובה.
ומבואר מזה שאפילו דבר שאינו חיוב כלל (בשונה מארץ ישראל למשל שהוא מצות עשה גמורה) אלא מעלה רוחנית מסוימת אם האשה מונעת את בעלה מלהגיע לזה כופה על זה ואם לאו תצא בלא כתובה.
ונראה שהוא הדין לענין גידול הילדים בבית שאף אם אינו חיוב גמור ואפשר לקיים את הענין בשליחה למוסדות, מכל מקום אם הבעל דורש לקיים את הענין בשלמות כופה לעשות כן ואם לאו תצא בלא כתובה.
[ולהתנו רבנן שבבבלי ה''ה להפך שכופה אותו ואם לאו יוציא ויתן כתובה ובתוספתא שבירושלמי מבואר שאין כופין אותו לגבי א''י וי-ם ומ''מ יש מקום לומר שלגבי גידול הילדים כן כי הוא חובה בסיסית יותר]
ואפשר לדרוש בזה את המקרא (שהובא בגמרא מקודם) ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי, ואם האשה הראשונה נקראה בשם זה הרי שזה מהות האשה להיות אם החיים ובמשמעות תמידית לאורך חייה לגדלם ולטפחם (וכדברי הגמרא אמר אביי אמרה לי אם).
ובסוף ספר ישעיהו כתוב כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ומבואר שמהות האמא לנחם את בנה ולעודדו ולחזקו בכל תהלוכותיו.
אמנם כמובן כל הנושא הוא מצד הדין ודברים בין הבעל לאשה והטיעון החברתי לעומת הטיעון העקרוני של טובת הענין.
אבל כשבאים לדון מצד טובת הענין בעצמו בודאי שיש להגביל את גידול הילדים בבית באופן שלא יבוא על חשבון חיי חברה בסיסים תקינים הן של האשה והן של הילדים, אף על פי שבהכרח חיי החברה האלו מושפעים במידה מסוימת מהנורמות החברתיות המקובלות.
אלא שיש לשאוף כמובן לשינוי פני החברה שתהיה מתוקנת כרצון ה' בבריאתו ובתורתו כמו שכתוב באברהם למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, ודרשו במשנה בתחילת מסכת יומא ביתו זו אשתו.
וצדקה ומשפט בהנהגת האשה והבנות מפורש בספר תהילים אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, ובמסכת יבמות (עז.) דרשו את הכתוב כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה על הבנות באופן כללי שאין דרכם לצאת לשוק וכן דרשו שם ובמדרשי אגדה מעוד מקראות.
[והנה דעת רבי יוחנן בן ברוקא במדרש רבה בראשית (פרשה ח סימן יב) שהאיש כופה את אשתו שלא תצא לשוק ודייק לה שם מקרא ואף מסיק שהלכה כמותו, אמנם מקבילת הדברים בתלמוד הירושלמי למסכת יבמות (פרק ו הלכה ו) ושם למסקנה נדחים הדברים]
ואחר כתבי כל זאת אינה ה' לידי דברי הירושלמי (פרק ד הלכה ח) שלמד מהמשנה שהבאנו מקודם שמניקה פוחתין ממעשה ידיה ומוסיפים על מזונותיה שאב חיב במזונות בניו הקטנים, ומבואר במפורש גם לאידך גיסא שחיוב ההנקה מורחב לגידול הילדים בכללות.
ואמנם בתלמוד הבבלי (סה:) דחו הראיה מן המשנה ששמא פחיתת המעשה ידים ותוספת המזונות הוא משום החולי של המינקת ולא משום חיוב מזונות לילד, אבל לא דחו מצד שחיוב הנקה הוא רק לכ''ד חודש ואילו החיוב לזון קטנים מפורש בב' התלמודים שהוא עד גיל שש.
ולאחר גיל שש מתבאר מסוגית הבבלי שם [בהשואה למימרת רב אסי לגבי עירוב שעד גיל שש נגרר אחרי אמו ובמקור הסוגיא מבואר שמכאן ואילך אחרי אביו] שהחיוב לגדל את הילדים עובר לאב ומאז מקיים את חיובו ללמדו תורה ואומנות כמבואר בקידושין (כט.) ובכתובות (נ.).
מצעת לו המטה – אין הבדל בין זמננו לזמן המשנה מצד האפשרות הסבירה לקיום המלאכה, ומצינו בתלמוד הבבלי (סא.) שמנו מלאכה זו במלאכות שאשה עושה לבעלה בעצמה דוקא ללא שפחות, ופרשו הראשונים שיש לחלק בין הצעה לשינה שיש בה חיבה להצעה בקימה שהיא מלאכת טורח.
ובתלמוד הירושלמי לא נמנית מלאכה זו בכלל המלאכות שעושה בעצמה אלא נמנית מלאכת הסיכה במקומה וכמו שהזכרנו מקודם.
ובכל שלושת או ארבעת המלאכות הללו שזה מוסיף את רחיצת הרגלים ומזיגת הכוס, בזמננו המנהג שאין הבעל להקפיד על זה כל כך וממילא בודאי אינה חיבת, ואם מקפיד לכאורה כופה לעשות כן כיון שהוא המנהג הנכון מפני שהם מלאכות המחבבות אותה עליו.
אבל יותר נראה שצריך למצוא מלאכות חיבה מקבילות לזה ולא להצמד לדוגמאות אלו דוקא שאינם מקובלות ומוזרות אפילו בעיני האשה.
ועושה בצמר – מלאכה זו היא הנקראת בלשון המשנה שבסוף הפרק מעשה ידיה ושם מפורש כמה צריכה לעשות וכך אנו שונים שם (סד:):
ואם אין נותן לה מעה כסף לצורכה מעשה ידיה שלה ומה היא עושה לו משקל חמש סלעים שתי ביהודה שהן עשר סלעים בגליל או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהן עשרים סלעים בגליל.
והטעם משום שכל ו' המלאכות הראשונות הם מלאכות הבית לצרכי החיים המתכלים של הבעל בבית ואין בהם יצירה חדשה קימת שאפשר לסחור בה וכמו כן אין בהם קצבה אלא לפי צורך הבית.
אבל מלאכה זו מלבד הצורך של בגדים לבני הבית יש בה גם צורך מסחרי שיוכל הבעל לסחור בתוצרת ולכן יש בה גם קצבה כמה היא עושה לו (לשבע ימים כמבואר משאר קצבאות המשנה שם למזונותיה).
ובזמננו כבר כתבנו שכופה לעשות מלאכה לפי המקובל במקומות מגוריהם ויותר מדויק בקהילותיהם (כי בזמננו עיקר חילוק המנהגים הוא לפי קהילות ולא לפי מקומות בעקבות המהפכה הטכנולוגית).
ואינו יכול לכופה לעשות בצמר כלל כי איננה יודעת זאת וכבר מכניסה לו שפחות שיעשו לו את זה והם המפעלים השונים שמייצרים הבגדים.
עוד מבואר במשנה שתקנו שיתן לה מעה כסף תחת מעשה ידיה אלה ובגמרא (מו:) שנינו שתקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה ומשמע כל המזונות השנויים במשנה ולא רק המעה כסף.
ופרשו בגמרא (נט. לדעת רב ושמואל) שכונת המשנה אם אינו נותן לה מעה כסף מותר מעשה ידיה שלה ולכן מיד מפרש כמה מעשה ידיה שנדע כמה הוא מותר, ולפי זה תקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה ומעה כסף לצרכיה תחת מותר מעשה ידיה וכמו הסברא שהמצוי כנגד המצוי.
ועוד חדשו בגמרא (נח: לדעת רב וכן דעת רבא פג.) שיכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה דהיינו שלא תעשה לו בצמר (אלא לעצמה) ולא יזון אותה כלל (אלא תדאג למזונותיה בעצמה).
ובארו שמאחר ועיקר התקנה היא שהבעל יזון אותה שזה משלושת חיוביו הידועים בתורה שאר כסות ועונה (בדרך רמז לתקנת חכמים כמו ששנינו בגמרא מו: מז.), אם היא מוחלת על זה הרשות בידה וממילא אין לו זכות במעשה ידיה כלל שהרי תקנו לו את זה כנגד מה שזן אותה.
אבל ברור ופשוט ששאר הו' מלאכות שאשה עושה לבעלה חיבת לעשותם כרגיל ולא פוחתת מהם כלל, שהרי לא נתקנו כנגד משהו אלא הם מעיקר החיוב שלה כשנישאת לו והרי הם כנגד חיוב עונה (וכסות ומזון מועטים המחויבים מהתורה כמבואר במכילתא) של הבעל.
[והתוספות כתבו שפטורה כי צריכה זמן לעשות לעצמה מעשה ידים מרובים כדי שתוכל לפרנס עצמה בהם, ותמוה ביותר שהרי מי בקש ממנה לומר איני ניזונית ואיהי דגרמא לנפשה ובהכרח תאלץ לעבוד קשה, אבל אינו פוטר אותה מ ז מלאכות בשום אופן שהם יסוד הבית]
ובזמננו נראה לחדש שאשה אינה יכולה לומר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה אלא מעשה ידיה לבעלה תמיד וממילא תמיד חיב במזונותיה וזה בהקדם הצעת הסבר שינוי מעמד האשה בזמננו מזמן הגמרא:
שהנה ברור ופשוט וידוע מעמד האשה בעולם בכלל ובישראל בפרט עד לפני כמאה שנה שהיה נחות ביותר לעומת האיש ביחס לזמננו, ויסוד הדברים בתורה שהאשה נבראה להיות עזר לאדם ולא בשוה לו ובעקבות חטאה נתקללה בקללות נמרצות המפורשות בתורה ובגמרא.
וכך אמרו (ערובין ק:) אמר רב יצחק בר אבדימי עשר קללות נתקללה חוה:
דכתיב אל האשה אמר הרבה ארבה אלו שני טפי דמים
אחת דם נדה
ואחת דם בתולים
עצבונך זה צער גידול בנים
והרנך זה צער העיבור
בעצב תלדי בנים כמשמעו
ואל אישך תשוקתך מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שיוצא לדרך
והוא ימשל בך מלמד שהאשה תובעת בלב והאיש תובע בפה זו היא מדה טובה בנשים כי קאמרינן דמרצייא ארצויי קמיה
הני שבע הויין כי אתא רב דימי אמר
עטופה כאבל
ומנודה מכל אדם
וחבושה בבית האסורים
מאי מנודה מכל אדם אילימא משום דאסיר לה ייחוד איהו נמי אסיר ליה ייחוד אלא דאסירא לבי תרי.
ובזמננו כמה נתרחקו בנות ישראל מקללות אלו שהרבה מהם אינם מגדלים בניהם כמו שהזכרנו מקודם שהולכים לעבוד ושולחים אותם למוסדות, וכשחוזרים מיום עבודה מעייף נותנים להם לשחק בגינה עם השכנים ולא מתיחסים אליהם כראוי.
[ואינם יולדות בעצב שלוקחים סם מרדים ולא מרגישים את הצער, ולא כל כך משתוקקים לבעליהם אלא לחברותיהם בעבודה או בכלי התקשורת השונים, ופעמים חס ושלום לבעלים אחרים החברים עמהם בעבודתם וזה מביא לכך שאינם מנודות מכל אדם ובאים לידי זימה.
ואפילו בנות ישראל ששומרות דת אבותיהם בכללות בכל פרטיה, בעוונותינו הרבים נתפשט אצלם שלא להתעטף כאבל אלא ככלה, ומכסות שערותיהם בשערות חברותיהם הדומה לשערותיהם ובסלסול ובצבע ובעיצוב ובאורך כמעשה שערותיהם וכדאי בזיון וקצף]
ואפילו בנות ישראל הכשרות והצנועות המתעטפות כאבל אינם חבושות בבית האסורים כלל ועיקר ויוצאות לשוק ומדברות (ושוחקות) בפרסום.
ודבר ברור ופשוט למתבונן שאין מעשה ה' קללה לשם נקמה חס ושלום בישראל שנקראו בניו ומשפחתו ורק אותם יודע מכל משפחות האדמה, אלא דרך תיקון הוא לחטא אמם הקדמון למען יטב להם כל הימים לחיותם כהיום הזה [וכמו שהבאנו מקודם דברי הגמרא לחיים נתנה].
ולכן כל בת ישראל היראה את דבר ה' תנסה לחזור ולהתקלל בכל העשר קללות כראוי כדי שתזכה להתברך מברכת ה' לבית יעקב אלו הנשים שתהיה בת ממלכת כהנים וגוי קדוש ממשבצות זהב לבושה.
ולנדון שלנו בענין מעשה ידיה של אשה ומזונותיה הנה המקרא שהבאנו מקודם ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך, פשוטו הוא בהנהגה הכללית של החיים ולא רק בתשמיש כפי שדרשו בגמרא, וכמו שאמרו במדרש (תנא דבי אליהו רבה פרשה י) אין אשה כשרה אלא העושה רצון בעלה.
ומאחר ובזמננו עינינו הרואות שבהרבה אם לא ברוב בתי ישראל האיש והאשה כמעט שוים בחשיבותם וחיים כשותפים ולא כחיי עיקר ועזר, נראים הדברים שהוא משום יציאת האשה למעשה ידים גדולים וחשובים הרבה יותר מחמש סלעים שתי בשבוע של עשייה בצמר.
ובאשר על כן אין לנו שום מקור בגמרא שיכולה אשה לומר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה, מאחר וכיום במקרה כזה היא הופכת את המעמדות בבית והיא נהיית שוה לו ופוגמת בחשיבותו, ואם כן אין זה שייך רק לה אלא גם לו ולא מועיל מחילתה בזה אם הוא לא מוחל.
ובתלמוד ירושלמי (פרק ד הלכה ו) שנינו על משנת האב זכאי בבתו בקידושיה ובמציאתה ובמעשה ידיה נשאת יותר עליו הבעל שאוכל פרות בחייה, תקנה תקנו שיהא מפקח על נכסי אשתו ואוכל תני הבעל שאמר איני אוכל ואיני מפקח אין שומעים לו.
[ואמנם בתלמוד בבלי הביאו נוסח ברייתא לפיכך בעל אוכל פרות והקשו והוסיפו שפרקונה תחת פרות, והוא תמוה שזה שנינו במשנה בנפרד נשבית חיב לפדותה ללא קשר למשהו שמקבל בעד, ולהברייתא המבוארת בירושלמי ניחא וכנראה לפני הבבלי לא היתה ברייתא זו]
ומבואר שאין הבעל יכול להמנע מלפקח על נכסי אשתו אף על פי שאין זה מעיקר חיוב מזונותיה, והטעם נראה שחלק מהרגשת היציבות של האשה בחייה זה שבעלה מפקח על נכסיה ולכן מחויב בזה תמיד.
וממילא אותו דבר להפך שמאחר וחלק מהיציבות של הבעל בחייו זה שהוא השולט והמפרנס את אשתו והיא עושה את רצונו, וממילא אשתו מחויבת בזה תמיד ואינה יכולה בזמננו לומר איני ניזונית ואיני עושה, ומאחר וזה גורם לה שתרגיש בעלים על עצמה ולא תעשה רצונו תמיד.
[ולכל המזדעזעים מהבוטות שבקטעים האחרונים ומהחוסר חיבור כביכול למציאות הנה לפניכם תאור מן המציאות שכתבה אלונה שפיגל:
באחת מקבוצות הזוגיות שלי ישבה אישה מתוקה ואמרה בתסכול-בעלי רוצה ממני דברים… לבשל לו, להגיש לו. אני מבינה את זה, אבל לא בא לי. אני מרגישה מושפלת. כמו שפחה. אז אני לא עושה – והוא מתעצבן.
שאלתי אותה שאלה פשוטה: זה תמיד היה ככה? היא אמרה שלא. שנים היא בישלה, הכינה, נתנה –והכל היה טוב עד שהשתתפה ב“סדנת העצמה” והמנחה הסבירה לה שהיא- טיפוס מְרַצֶה ושזה לא טוב, זה מוחק אותה. ומאז הכול השתבש ביניהם.
שאלתי: מתי היה לך יותר טוב? אז – או עכשיו? והיא ענתה בכנות אז.
והאמת? זה לא סיפור חריג, אני שומעת אותו שוב ושוב, באינסוף גרסאות. מה קרה פה? מצד אחד את מבינה שזוגיות טובה נבנית מנתינה. מצד שני אנחנו חיות בעידן שבו כולם צועקים לך משפטי "העצמה נשית"-
את לפני הכול!! תדאגי לעצמך!! אל תוותרי על עצמך!! וחלילה וחס, אל תְּרַצִי!!!! וזה כל כך מבלבל, ובלי שנשים לב אנחנו מתרחקות מעצמינו ומה'ביחד' שאנו כל כך רוצות.
אז מה אני חושבת על זה? זו דעה לא פופולרית... אבל שימי לב כי יש פה דיוק. זוגיות היא לא משחק של מי מעל ומי מתחת. זוגיות היא עמדה נפשית של חברות. וחיבור נבנה מתנועה של נתינה וקבלה. הבעיה היא לא הנתינה.
הבעיה היא העמדה שממנה את נותנת. כשאני נותנת מתוך תחושת "חייבת" אני מרגישה קטנה או שפחה הצד השני מרגיש ממני תחושה של "רודן" או "שתלטן "ואין זוגיות.
כשאני נותנת מתוך בחירה לתת אני מתמלאת ומרגישה סיפוק וחיבור מעצם הנתינה!! והצד השני מרגיש אהוב ומלא ורוצה להעניק לי בחזרה.
ומה עם ה"אני" שלי?? איך לתת בלי להרגיש חסרה? אם אני עומדת לפני עוגה ואתן חתיכה למישהו, ישאר לי פחות... אבל ה"אני" שלי הוא לא "עוגה" כשאני נותנת מעצמי מתוך בחירה האני שלי לא מצטמצם, הוא מתרחב גם אל האחר ושם נוצר חיבור אמיתי. לב אל לב- ע''כ]
עד כאן בארנו סתמות משנתנו שמסקנתה שאם הכניסה לו ארבע שפחות יושבת בקתדרה ואינה עושה מאומה אמנם רבי אליעזר ורבי שמעון בן גמליאל חולקים על זה וכך אנו שונים במשנתנו (נט:):
רבי אליעזר אומר אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה רשב''ג אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי שיעמום.
ובגמרא (סא:) פרשו הנפקא מינה בין רבי אליעזר לרשב''ג במשחקת בכלבים וכאילו קוסמת בהם שאין בזה חשש שיעמום (בלשוננו דכאון מלשון שממה שהאדם חסר תועלת וכמבואר בגמרא בבא מציעא פ.), אבל יש בזה חשש זימה ולכן צריך מלאכה ופסקו הלכה כרבי אליעזר.
והנה קיימא לן (גיטין לח.) כל מקום ששנה רשב''ג במשנתנו הלכה כמותו, ויש לומר שאף על פי שהלכה כרבי אליעזר מכל מקום הלכה גם כרשב''ג לענין מה שנתפרש בדבריו ולא נתפרש בדברי רבי אליעזר, והוא שלא רק הבעל כופה לאשתו אלא אפילו מוחל יוציא ויתן כתובה.
[שוב ראיתי כעין דברי ברא''ש שהשיג על הרי''ף בזה שפסק כר''א לבד]
ובזמננו בהכניסה לו שפחות בדוגמת מכונות ועוזרות ואינה משחקת בקסמים אלא מתעסקת בדברי תורה ויראה ובזיכוי הרבים, דבר פשוט הוא שלא כופה לעשות מלאכה ותמשיך במעשיה ביתר שאת ויתר עוז.
[ואף על פי שרבי אליעזר לשיטתו במשנה בסוטה (כ.) שהמלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות, ובירושלמי (פרק ג הלכה ד) שנינו שרבי אליעזר אמר ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים, כבר נהגו היתר במאה שנים האחרונות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך כידוע.
ואף על פי שבארנו מקודם הדרך הנכונה בהנהגת בנות ישראל מכל מקום באופן מעשי אנו רחוקים מזה ובנתיים צריך להתיר הלימוד להם]
שנינו בתלמוד הירושלמי (פרק ה הלכה ב וכן הוא בתוספתא פרק ד) נושא אדם אשה ומתנה עמה על מנת שלא לזונה ולפרנסה ולא עוד אלא שתהא זונתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה מעשה ברבי יהושע בנו של רבי עקיבא שנשא אשה והתנה על מנת שלא לזון ושלא לפרנס ולא עוד אלא שתהא זונתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה וכיון שבאו שני רעבון וחלקו הנכסים ביניהם התחילה קובלת עליו לחכמי ישראל אמר להם היא נאמנת עלי יותר מן הכל אמרה להם בודאי כך התניתי עמו [אמרו לה חכמים] אין אחר קניין כלום [ול' התוספתא אין כלום אחר הקיצה].
תמונת המצב בזמננו בקרב רבים אם לא הרוב של הציבור החרדי מזכירה ממש את דברי התלמוד הירושלמי, שבנות ישראל הכשרות נשאות על מנת שיהיו זנות ומפרנסות את בעליהם כדי שיוכלו ללמוד תורה, וברור שבמקרים אלו הם באמת חיבות בזה כמבואר בתוספתא.
ואף על פי שכולם מקבלות כתובה מבעליהן כדת משה וישראל ושם מפורש שהבעל מתחייב לזון ולא האשה ואין הבעל מתנה בפרוש כלל, מכל מקום מאחר והמנהג פשוט בקרב הרבה מהציבור הזה שעל דעת כן נישאת הוי בכלל דברים שבלבו ובלב כל אדם המבטלים את הנכתב.
אמנם נשאלת השאלה מה דין מעשה ידיהם שאינו נצרך למזונות למי הוא שייך שדבר זה לא נתפרש, ואף אם אפשר ללמוד מסתימת הדברים שהדין כתקנת חכמים שמעשה ידיה לבעלה ואף שלא זן אותה מאחר שמחלה, מכל מקום בזמננו אינו ברור כלל שמוחלות על כך.
והנה מציאות זו כבר היתה לעולמים בימי מהרי''ט (שו''ת חו''מ סימן סז דיבור המתחיל ומה שמספקא) וכתב שם שבלא ניזונית כלל פשוט שמעשה ידיה לעצמה, אבל בניזונת מעט או בהיתה ניזות בתחילה מעשה ידיה לבעלה משום שמסתמא מחלה כל זמן שלא פרשה.
אמנם שמועה שמעתי בשם חכמי בית הדין של בני ברק (שנוסד על ידי הרב ניסים קרליץ זצ''ל וכיום מנוהל על ידי חתנו ותלמידו הרב שריאל רוזנברג שליט''א), שמורים להלכה שדין מעשה ידיה של אשת אברך חרדית הוא לעצמה (אמנם כעת הרב סילמן שליט''א הכחיש לי הענין).
ונתנו טעם משום שמאחר והוא אינו זן אותה כל כך אם כן הרי היא כמי שאמרה איני ניזונית ואיני עושה ואף על פי שלא אמרה כן בפרוש, ויש לומר שאינו דומה לזמן המהרי''ט שהנשים שדיבר בהם היו יוצאות דופן וממילא לא חשבו על שינוי מהמקובל משא''כ בזמננו שזה הנורמה.
אבל גם בזה יש לפקפק מאחר וכפי הנתבאר מקודם יש בזה חסרון ופגיעה במעמד הבעל בזמננו, וא''כ אף בבתים חרדיים מאוד שהאשה מכבדת את הבעל מכל מקום ודאי אינו נחשב כמי שאמרה בסתמא מפני שאפשר שרוצה לתת לבעלה את מעמדו הראוי לו לגמרי.
ועל כן למעשה צריך ברור בכל אשה בפני עצמה מה דעתה לאור מצב השלום בית שלהם כעת ולאור הצפי למצב בהמשך וכמובן הראוי יותר לשאול קודם החתונה שתנשא על דעת כן שאז לא יהיה בזה שום חשש.
ולגוף המנהג באמת הדבר תמוה מאוד שסתם בעל ואשה יתנהגו באופן של יחיד כרבי יהושע בנו של רבי עקיבא וברור, ופשוט שאין כן דרך התורה לרוב ככל ישראל כמבואר במשניות של כתובה ותנאי כתובה.
והטעם שהונהג בציבור החרדי כן הוא משום שבתחילת הדרך בתקופת קום המדינה היו לומדי התורה דלים מאוד מאוד ובעל החזון אי''ש זצ''ל ראה צורך הכרחי לשקם את עולם התורה ולבססו מחדש.
אבל כבר נתפרסם (בספר דרשות משמר הלוי עמוד קצב) שהחזו''א אמר את זה לשנים שלושה דורות בלבד וכמו שנתבאר הטעם, ואם כן בזמננו יש להחזיר המצב לקדמותו שהבעל זן והאשה מגדלת הילדים וכמו ששנינו בקידושין (כט.) שהאב מצווה ללמד את בנו אומנות.
שבעת הכללים העולים מדברינו:
א. ששה גופי מלאכות טרחה אשה מחויבת לעשות לבעלה שענינם הכנת פת ותבשיל ובגד ומיטה והנקת הילד ובראויה לשפחות פטורה.
ב. צריכה לעזור מעט בפרנסה במלאכה מקובלת לפי מנהג מקומה והוא תקנה כנגד חיוב המזונות של הבעל ויכולה למחול על זה ולהפטר מזה.
ג. אינה יכולה לשבת בטלה מחשש זימה ודכאון אפילו יש לה שפחות.
ד. חיבת בשלושה מלאכות של חיבה שענינם תיקון הסעודה והגוף.
ה. חיבת לגרום שלבעלה ישאר מעמד של מוביל ואחראי ולא של שותף.
ו. חיבת שהילדים שלה יגדלו בהנהגתה ובפיקוחה ולא רק במוסדות.
ז. בזמננו נהגו רבים שנישאת על מנת שתזון את בעלה ויוכל ללמוד תורה וממילא יש מקום לטעון שהרי היא כאומרת איני ניזונית ואיני עושה ויש מקום פקפוק [וצריך ברור], ואין זה מנהג נכון אלא יש לנהוג כתקנת כתובה שהבעל זן לבדו וממילא מעשה ידיה שלו כתיקון חכמים.
נספח: כתוב בסוף ספר משלי [ומוכר בבתי ישראל כשיר לפני הקידוש]
אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה.
בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר.
גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חיה.
דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה.
היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה.
ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה.
זממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם.
חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה.
טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה.
ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך.
כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון.
לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים.
מרבדים עשתה לה שש וארגמן לבושה.
נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ.
סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני.
עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון.
פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה.
צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל.
קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה.
רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה.
שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל.
תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה.
ויש לפרש המזמור כולו על דרך כל הענינים הקשורים בבאור סוגיתינו, ואם פתחנו את הסוגיא בשבעה מלאכות שאשה עושה לבעלה והתרחבנו לשלושה מלאכות שאיש עושה לאשתו ובסך הכול עשרה כנגד הספירות, נסיים בכ''ב שבחי אשת החיל כנגד כ''ב אותיות התורה.
וזה לשון המדרש (זוטא - רות (בובר) פרק ד פסוק יא)
אמר רבי אחא כל הנושא אשה כשרה כאלו קיים כל התורה כולה מראש ועד סוף ועליו הוא אומר אשתך כגפן פוריה וגו' (תהלים קכ"ח ג'), ולפיכך נכתבה אשת חיל מאל"ף ועד תי"ו.
ובמדרש משלי (כאן) אמרו
אשת חיל מי ימצא זו היא התורה ורחוק מפנינים מכרה שהיתה לפני ולפנים וזכה משה והורידה למטה לארץ בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר שלא חסר בה דבר.
ובפסיקתא (רבתי (איש שלום) פיסקא לה - רני ושמחי) אמרו
שלמה משבח את כנסת ישראל ואומר אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה (משלי ל"א י') אין הכתוב מדבר אלא כנגד ישראל אותה שעה שגלו ישראל מארצם היו מלאכי השרת אומרין לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם כשהיו ישראל שרויים בארצם היו מדובקים בע"ז עכשיו שהגלית אותם לבין אומות העולם על אחת כמה וכמה מה השיבן הקדוש ברוך הוא הריני בטוח על בניי שאינם מניחים אותי ומדבקים לע"ז אלא מוסרים עצמם עלי בכל שעה ושעה ולא דיין שהן מוסרין עצמם אלא שהם מקרבים אחרים תחת כנפיי רצונכם באו והסתכלו במצרים עשר מכות בלבד הבאתי עליהם ולא יכלו לעמוד בהם אלא נדעכו והלכו להם שנאמר דעכו כפשתה כבו (ישעיה מ"ג י"ז) ואף מלכות בבל הבאתי עליהם צרות קימעה ולא יכלו לעמוד בהם אלא בטלו והלכו להם מן העולם שנאמר הן ארץ כשדים זה העם לא היה אשור יסדה לציים הקימו בחוניו עוררו ארמנותיה שמה למפלה (שם /ישעיהו/ כ"ג י"ג), אבל ישראל אף על פי שאני מביא עליהם צרות וייסורים בעולם אינן נדחים מלפני אלא הרי הם קיימים לעולם ולעולמים גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה (משלי שם /ל"א/ י"ב) אמר להם הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת בואו ואודיע לכם צדקתם של בניי שאני טענתים בעולם כמה צרות, וייסורים הבאתי עליהם בעולם בכל דור ודור בכל שעה ושעה ולא בעטו בהם שקוראים את עצמן רשעים וקוראים אותי צדיק בפני והם אומרים בלשון הזה אבל אנחנו חטאנו העוינו הרשענו פשענו מרדנו ומרינו וסרנו ממצותיך ומשפטיך ולא שוה לנו ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית ואנחנו הרשענו לפיכך היה שלמה מקלס את כנסת ישראל אשת חיל מי ימצא.
וכך מסיים המדרש (זוטא שם)
ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור שנאמר זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל (שם /תהלים/ צ"ח ג') לבני ישראל לא נאמר אלא לבית ישראל.
הרי לנו שהאשת חיל הממלאת תפקידה בנאמנות הרי היא מקבילה לכ''ב אותיות התורה ולנאמנות כנסת ישראל בגלות והגאולה תלויה בה.
(וממילא נעים ונוח מנהג ישראל לשורר את הפרק בכניסת השבת כהוקרה לאם המשפחה שטרחה והכינה במסירות לכבוד שבת ולכבוד כנסת ישראל בת זוגה ולכבוד הגאולה התלויה בשמירת השבת)
ועתה נפרש המזמור בעזרת ה'
אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה- בסוף המזמור אומר רבות בנות עשו חיל וכאן אומר מי ימצא, והבאור ידוע שעשיית חיל מצויה אבל איננה קבועה ואיננה שרשית אבל אשת חיל שהחיל הוא חלק ממנה דבר זה מי ימצאנו, וכשנמצא שווי ממכרו עצום ורחוק מפנינים.
בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר- אשה שכזאת שמהותה היא חיל לב בעלה בטוח בה שתדאג לו לכל צרכיו והרי הוא בהרגשת שלמות וסיפוק מתמדת וגם השלל המעשי כמובן איננו חסר לו וכמו שמתואר בהמשך.
גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חיה- מהות האשת חיל לגמול טוב לבעלה והרבות בנות גומלות טוב וגם רע וכיצר לב האדם והיא גומלת רק טוב ולא רע ובמשך כל ימי חיה = באמת מי ימצא אשה כזאת ?
דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה- אחת מן ה ז מלאכות היא עושה בצמר אך אינה מחויבת לדרשו רק בעלה ממציא לה והיא עושה לו וכאן היא דורשת בעצמה.
ולא זו בלבד אלא מוסיפה לדרוש פשתים שבזה אינה מחויבת כלל שהרי משרבט את שפתיה כמו שאמרו בשני התלמודים שדוקא צמר שנינו ולא פשתים.
ונוסף על כל זה עושה את מעשה כפיה בחפץ וברצון לא כפורעת חוב אלא מתוך אהבה ותשוקה להיות עזר לבעלה ותועלת נוספת הבאה מכוח זה שהמעשה ידים גדלים מחמת החריצות הבאה מכוח הרצון.
היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה- כעת כבר חרגה האשת חיל לגמרי מתפקידה המחויב ומוסיפה שבח על שבחיה להיות סוחרת ממרחקים כאניות ולהביא לחם במקום בעלה כמו שיבואר בהמשך.
ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה- לא דיה שעבדה במשך היום להביא את הלחם ממרחק עוד לא נותנת די שינה לעיניה אלא קמה השכם להכין ולסדר צרכי המזון למשפחתה, ואף קביעות משרתותיה לא נשכח ממנה.
זממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם- דאגה האשה ללחם וכעת ליין וכדרכה מתכננת עצות מרחוק לקנות שדה (כנראה בשכר מעשה ידיה בצמר ופשתים העתידים להיות וכמו שנרמז בהמשך), ולא דיה בכך אלא שבמו ידיה נוטעת את הכרם על אף שעבודה גברית היא זו.
חגרה בעוז מתניה ותאמץ זרועותיה- הוא המשך לכאורה למעשה נטיעת הכרם שמאחר וטבע האשה היא רכות ועדינות ולא יאותו לה מלאכות טורח כמו נטיעה, האשת חיל הנוטעת חוגרת מתניה בעוז ומאמצת זרועותיה יתר על מידתה להצלחת עבודת הנטיעה כראוי.
טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה- ותרא האשה כי טוב מסחרה להשגת לחם ויין ותאמר אוסיף עליו עוד כהנה וכהנה, ולא אסתפק בקימת השכם אלא אוסיף איחור שינה ומעשה ידי לאור הנר יתרבו.
ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך- תעשיית הצמר והפשתים עולה שלב ונהפכת לבית חרושת לבגדים על ידי הכישור והפלך הנתמכים בכפיה המסורות השלוחות בהם.
כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון- שמא נאמר מאחר וכל כך משקיעה ומרויחה ומצליחה אולי נגע בה יצר הקמצנות ושומרת כל תפוקתה לעצמה ולקרוביה ועוזריה ? תלמוד לומר = לא די שפותחת ידה לעני אלא אף משלחת בידיה לאביון כל צרכו ומחסורו.
[והנה שנינו (ב''ק קיט.) לוקחין מן הנשים מתנה מועטת אבל לא מתנה מרובה והלשון ידיה שלחה לאביון לפי פרושנו משתמע יותר ממתנה מועטת, אבל כשבטח בה לב בעלה כמובן יכולה ליתן לפי רצונה מאחר ומסכים על ידה בכל מעשיה]
לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים- פעמים מצוי שהדואגים לעניים והאביונים שוכחים כבר לדאוג לביתם לעתיד ונתקעים בעת מצוקה בחוסר אמצעים [וכתקנת אושא בנוסחתה ששנינו בתלמוד בבלי (נ.) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש].
ואשת החיל שלנו לא כן עמה אלא אע''פ ששלחה ידיה לאביון מכל מקום לא שכחה לדאוג לביתה לכל מחסורו לכל התקופות ואף בימי השלג אין לה מורא מאחר והלבישתו בבגדי שני המחממים ומרהיבים באדמימותם העזה [כדכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו].
מרבדים עשתה לה שש וארגמן לבושה- שמא נאמר לעתיד דואגת היא כראוי ומרוב חשש חוסכת מן ההוה לפחות מעצמה את שלמותו ונוחיותו ? תלמוד לומר = שעושה לה בגדים מעוצבים [רובד מלשון שורה וסדר] משובחים ומפוארים משש וארגמן לכבודה ולכבוד בעלה המוזכר מיד.
נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ- כל הטורח הזה למה ? הרי לא כך הם טבעיה ומפני מה מתאמצת יתר על מידתה ?
תלמוד לומר למען היות בעלה נודע בשערים מקום הדין [כמוזכר כסדר בתורה שמקום המשפט בשערים] עם הזקנים החכמים, וכמו ששנינו בתוספתא בבנו של רבי עקיבא שנשא אשה על מנת שתהא זנתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה.
ובגמרא (ברכות יז.) נשים במאי קא זכין בנטורי לגברייהו עד דאתיא מבי כנישתא, ורבי עקיבא עצמו אמר על אשתו שלי ושלכם שלה הוא (כתובות סב.) וממילא מובן מאוד מעשה בנו בבקשו אשה הדומה לאמו [ואמר היא נאמנת עלי יותר מן הכול כלשון הכתוב בטח בה לב בעלה].
סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני- לכאורה הוא תאור למה שנכתב קודם על המסחר שנהלה כולל זממת קיחת השדה שהוא על ידי עשיית סדינים וחגורות ומכירתם לכנענים [סוחרים בלשון המקרא].
עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון- על דרך מה שבארנו מקודם (בלא תירא ומרבדים) שאע''פ שמוכרת הסדינים והחגורות מכל מקום לבושה הדור וחזק על ידי הסדין והחגור שלה [חגור קושר את הבגד בחזקה ומזרז את האדם למלאכתו] שחגרה בו בעוז מתניה כנזכר מקודם.
השחוק ליום אחרון נראה לפרשו על יום שאחרי המכירה ולאו דוקא אחרון ממש [וכמו שמצינו והאמינו לקול האות האחרון והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה], והמכוון שאף לאחר שמכרה סדין וחגור ממשיכה לשחוק ביום שאחרי בלבושה ההדור והעז בסדינה וחגורה.
פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה- עד כאן פרש מעשיה מכאן ואילך משבחה בדיבוריה שאיננה רק אשת מעש אלא גם דברי חכמה והוראות לחסד שגורים בפיה ועל לשונה ומלמדת אחרים לנהוג כמוה כמו שמבאר מיד.
צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל- לא מסתפקת בלנאום אמרים אלא צופה אחר הנהגת בני ביתה לראות שייושמו הדברים בשטח בפועל תוך כדי דוגמא אישית מתמדת של מניעת העצלות [לחם הוא דבר קבוע ולא אוכלת אותו מתוך עצלות = לא מתעצלת בקביעות].
קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה- לאחר שבניה קמים על רגליהם ועומדים לעצמם וכבר אינם בכלל ביתה בכללות הרי שהם מעידים על ישרות הנהגתה שהצמיחה פרות מתוקים כאלה, וכשרואה את זה בעלה הרי שהגיע זמנו להללה בהלל הגדול שמתאר מיד.
רבות בנות עשו חיל ואת עלית כל כולנה- כבר נתבאר החילוק בין עשיה לאשת חיל ולענינינו כאן הדגש הוא שעלתה בעשיתה על כולם ומזה נהפכה לאשת חיל במהותה בהתמדה ובעקביות הבלתי נלאית.
שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל- שנינו בתלמוד בבלי (נט:) מתניתין דלא כרבי חייא דתני רבי חייא אין אשה אלא ליופי אין אשה אלא לתכשיטי אשה והעוסקת במלאכות מתמעט יפיה ותכשיטיה לא נאות למראה שלה.
ועל זה אומר שקר החן שמוסיפים התכשיטים והבל היופי הטבעי והעיקר היא אשה יראת ה' והיא תתהלל בהלל שנזכר, ולכן עדיף ריבוי המלאכות אף באופן קיצוני כמתואר כאן ואף שממעיט הרבה היופי והחן עד שאפשר לומר עליהם ששקר והבל הם.
תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה- תנו לה לאשת החיל הלל גמור מכוח פרות מאמציה הנזכרים להצמיח משפחה מפוארת, ובאמת אינכם צריכים אפילו לתת אלא מעשיה עצמם הם יהללוה בכל השערים על ידי שנודעים שם בעלה ובניה ומעידים שלנו שלה הוא כנזכר מקודם.
***
