פסח, חודש ניסן קיום מצות אכילת מצה בכמה כזתים (2 צופים)

[אברך מישיבת מיר]

הנה ידוע ומפורסם מה שכתב הנצי"ב (שאילתות פרשת יתרו שאילתא נ"ג אות ד'), דכל שמאריך בקיום מצוה חשיב הכל קיום מצוה דאורייתא, וכמו בקריאת שמע דאפילו למ"ד דמדאורייתא סגי בפסוק שמע ישראל בלבד, מ"מ כל מה שמאריך בקבלת עומ"ש מקיים בזה מצות עשה מדאורייתא, שכל שבדעתו לקיים המצוה לא נגמר המצוה ומקרי הכל דאורייתא, אלא אם גמר המצוה ואין בדעתו להוסיף, אבל במקום שאסור להוסיף ולהמשיך המעשה, המוסיף עובר משום בל תוסיף.

וכתב הקהילות יעקב בקידושין (סי' ל"ד בד"ה ומעתה) לפרש ע"פ דברי הנצי"ב, דה"ה האוכל כזיתים רבים בליל פסח מקיים הזה מצוה עשה מדאורייתא דבערב תאכלו מצות, כיון דלא נתנה תורה שיעור אכילה דלא להוסיף על זה.

 

[יצחק א]

הנצ"יב במרומי שדה כותב, שאדם שתוקע הרבה פעמים בשופר מקיים בכל פעם מצוה דאורייתא, וכן אם נוטל לולב כמה פעמים, וזה יסוד טעמם של אנשי ירושלים, ולפ"ז אכן פשוט לכאורה לשיטתו שגם במצה הדין כן (מלבד שיש את הענין של הגר"א והחזקוני כל ימי פסח).
ולפי מה שאני מבין מזה, זה לא תלוי אם גמר כבר המצוה או לא (וכנראה אין זה כדבריו בשאילתות), אך אין המקור לפני כעת.

 

[נדיב לב]

הנה ידוע ומפורסם מה שכתב הנצי"ב (שאילתות פרשת יתרו שאילתא נ"ג אות ד'), דכל שמאריך בקיום מצוה חשיב הכל קיום מצוה דאורייתא, וכמו בקריאת שמע דאפילו למ"ד דמדאורייתא סגי בפסוק שמע ישראל בלבד, מ"מ כל מה שמאריך בקבלת עומ"ש מקיים בזה מצות עשה מדאורייתא, שכל שבדעתו לקיים המצוה לא נגמר המצוה ומקרי הכל דאורייתא, אלא אם גמר המצוה ואין בדעתו להוסיף, אבל במקום שאסור להוסיף ולהמשיך המעשה, המוסיף עובר משום בל תוסיף.

וכתב הקהילות יעקב בקידושין (סי' ל"ד בד"ה ומעתה) לפרש ע"פ דברי הנצי"ב, דה"ה האוכל כזיתים רבים בליל פסח מקיים הזה מצוה עשה מדאורייתא דבערב תאכלו מצות, כיון דלא נתנה תורה שיעור אכילה דלא להוסיף על זה.

לחץ כדי לכווץ...

אם אני לא טועה אפשר לדקדק מד' הראשונים בגמ' ר"ה טז. למה תוקעין ומריעין (עיין שם בד' התוס' והרשב"א ובד' התוס' ראש השנה כח:) אבל לא עיינתי כעת בדבריהם.
אמנם מד' השלטי גיבורים (ר"ה ט: בדפי הרי"ף אות ג) בשם הריא"ז אפשר להוכיח קצת שלא כד' הנצי"ב, וזה לשונו בסו"ד: וכן המוסיף על המצוות אינו עובר על בל תוסיף עד שיתכוין להוסיף על המצות ולפיכך אנו יושבין בסוכה ביום ח' וכן תוקעין בשופר ביום ב' של ר"ה ואוכלין מצה בליל ב' של פסח ומברכים עליה על אכילת מצה אע"פ שי"ל שמא חול הוא והרי הוא מוסיף על המצוה מ"מ כיון שאינו מתכוין להוסיף, שאין עושין כן אלא משום ספק אינם עוברים משום בל תוסיף וכן המרבה בתקיעות אינו אלא כמרבה בתפלה וכן המרבה בנטילת לולב לנענע בו אינו מתכוין להוסיף על דברי תורה אלא להידור מצוה הוא מתכוין עכ"ל.

ומבואר בדבריו שהמרבה בתקיעה או בנענוע, אינו אלא הדור מצוה, או כמרבה בתפילה, אבל אינו מקיים בזה מצווה ממש. ואולי בדוחק יש לומר שכוונת דבריו שאין זו מצוה חדשה אלא הידור מצוה ולא עובר אב"ת, אבל לעולם מתייחס למצוה הראשונה ומש"כ הידור מצוה, היינו ביחס למה שאינו מחוייב.

אגב, לפו"ר יסודו של הנצי"ב נמצא סותר ליסודו של הגר"ח הלוי, שנקט באופן שאדם כבר יד"ח, הוא לא יכול לחזור ולקיים המצווה באופן המובחר. ועפ"ז הכריע בשאלת ב' אתרוגים, מהודר ספק פסול וכשר. (ובחלקת יואב שציינתי במק"א הוכיח יסוד זה מדברי הריב"ש, ומחטאת כחושה).

 

[אברך מישיבת מיר]

אגב, לפו"ר יסודו של הנצי"ב נמצא סותר ליסודו של הגר"ח הלוי, שנקט באופן שאדם כבר יד"ח, הוא לא יכול לחזור ולקיים המצווה באופן המובחר. ועפ"ז הכריע בשאלת ב' אתרוגים, מהודר ספק פסול וכשר. (ובחלקת יואב שציינתי במק"א הוכיח יסוד זה מדברי הריב"ש, ומחטאת כחושה).

לחץ כדי לכווץ...

לכאורה י"ל דאף לפי הנצי"ב אם סיים את קיום המצוה אינו יכול להוסיף, אך כל זמן שלא סיים את המצוה יכול להוסיף את ההידור של המצוה.
ובזה אפשר ליישב דעת השלטי גבורים דאיירי נמי דשמוסיף בתקיעות לאחר שסיים את התקיעות

 

[יצחק א]

אם אני לא טועה אפשר לדקדק מד' הראשונים בגמ' ר"ה טז. למה תוקעין ומריעין (עיין שם בד' התוס' והרשב"א ובד' התוס' ראש השנה כח:) אבל לא עיינתי כעת בדבריהם.
אמנם מד' השלטי גיבורים (ר"ה ט: בדפי הרי"ף אות ג) בשם הריא"ז אפשר להוכיח קצת שלא כד' הנצי"ב, וזה לשונו בסו"ד: וכן המוסיף על המצוות אינו עובר על בל תוסיף עד שיתכוין להוסיף על המצות ולפיכך אנו יושבין בסוכה ביום ח' וכן תוקעין בשופר ביום ב' של ר"ה ואוכלין מצה בליל ב' של פסח ומברכים עליה על אכילת מצה אע"פ שי"ל שמא חול הוא והרי הוא מוסיף על המצוה מ"מ כיון שאינו מתכוין להוסיף, שאין עושין כן אלא משום ספק אינם עוברים משום בל תוסיף וכן המרבה בתקיעות אינו אלא כמרבה בתפלה וכן המרבה בנטילת לולב לנענע בו אינו מתכוין להוסיף על דברי תורה אלא להידור מצוה הוא מתכוין עכ"ל.

ומבואר בדבריו שהמרבה בתקיעה או בנענוע, אינו אלא הדור מצוה, או כמרבה בתפילה, אבל אינו מקיים בזה מצווה ממש. ואולי בדוחק יש לומר שכוונת דבריו שאין זו מצוה חדשה אלא הידור מצוה ולא עובר אב"ת, אבל לעולם מתייחס למצוה הראשונה ומש"כ הידור מצוה, היינו ביחס למה שאינו מחוייב.

אגב, לפו"ר יסודו של הנצי"ב נמצא סותר ליסודו של הגר"ח הלוי, שנקט באופן שאדם כבר יד"ח, הוא לא יכול לחזור ולקיים המצווה באופן המובחר. ועפ"ז הכריע בשאלת ב' אתרוגים, מהודר ספק פסול וכשר. (ובחלקת יואב שציינתי במק"א הוכיח יסוד זה מדברי הריב"ש, ומחטאת כחושה).

לחץ כדי לכווץ...

אם כבודו נוקט דברי הנצי"ב במצוה אחת ודאי אין זה שייך לנידון הגר"ח שהם אתרוגים שונים. וגם אם נאמר במעשים שונים (כמו שהבאתי ממרומי שדה), כמדומני שג"כ אין יסוד הגר"ח קשור לזה, כי הרי ברור שלכו"ע שהמצוה המחוייבת היא בפעם ראשונה, ויש בה חיוב "זה אלי ואנוהו" עד שליש במצוה, ומה שנוטל מכאן ואילך היא מצוה נוספת שממשיך ומקיים כמצוה קיומית, וכיון שעצם המצוה לא מחוייבת גם אין בה חיוב ואנוהו, וממילא, לכאורה אין זה מתקן מצוה הראשונה שיצא בה ידי חובה.

 

[נדיב לב]

וגם אם נאמר במעשים שונים (כמו שהבאתי ממרומי שדה), כמדומני שג"כ אין יסוד הגר"ח קשור לזה,

לחץ כדי לכווץ...

ראה כאן מה שהתבאר בטעם ד' הגר"ח. ולפי זה דנתי.

המקור לדברי ר' חיים - בהידור אחרי קיום מצוה | בית המדרש – דיונים תורניים

דעתו של ר' חיים 'מבריסק' שאחר שקיים אדם מצוה אינו יכול להוסיף הידור במצוה מפני שכבר אינו מצוה כי קיימה כבר, ולכאו' היה מקום גדול להבין לא כך, גישתו של ר' חיים בנויה על כך שכל צורת המצוה היא בחיוב על האדם, וברגע שאינו מחויב כבר אין מצוה. ולכאו' הוא חידוש שהמצוה תלויה בחיוב של האדם, ולא גרע ממי...

forum-otzar-hatorah.co.il

כי הרי ברור שלכו"ע שהמצוה המחוייבת היא בפעם ראשונה, ויש בה חיוב "זה אלי ואנוהו" עד שליש במצוה, ומה שנוטל מכאן ואילך היא מצוה נוספת שממשיך ומקיים כמצוה קיומית, וכיון שעצם המצוה לא מחוייבת גם אין בה חיוב ואנוהו, וממילא, לכאורה אין זה מתקן מצוה הראשונה שיצא בה ידי חובה.

לחץ כדי לכווץ...

לענ"ד אלו דברים תמוהים א. לדברי הנצי"ב (בפרט לפי מש"כ הקה"י הנ"ל) שבכל מעשה מצוה מקיים מ"ע, אם כן אין סיבה לחלק בנוגע לגדרי ההידור.
ב. שורש החיוב נמשך והולך ככל ולא גמר בדעתו לקיים את המצוה. ולא כמו שהגדרת את תוספת המעשה כמצוה קיומית. (מצוה קיומית פירושה, שמעולם לא היה עליו חיוב, ואילו הנצי"ב מדבר על מצוה חיובית, אלא שתוספת המעשה מוגדרת גם היא כמצוה, ותוכן השניה מבוסס על הראשונה). ולכן כשם שמקיים בכל נענוע מצווה, כך בנטל לראשונה אתרוג כשר, וכעת נוטל את המהודר (ספק כשר), בין אם נאמר שמתייחס למעשה הראשון ובין אם נאמר שהוא מעשה אחר לגמרי, לדעת הנצי"ב נחשב שנטל אתרוג מהודר באחד השלבים.

לכאורה י"ל דאף לפי הנצי"ב אם סיים את קיום המצוה אינו יכול להוסיף, אך כל זמן שלא סיים את המצוה יכול להוסיף את ההידור של המצוה.

לחץ כדי לכווץ...

הזכירו כבר מהמרומי שדה שהנצי"ב דיבר גם במעשים שונים.

ובזה אפשר ליישב דעת השלטי גבורים דאיירי נמי דשמוסיף בתקיעות לאחר שסיים את התקיעות

לחץ כדי לכווץ...

יפה. (לפ"ז סיפא דבריו מתייחסת למה שפתח ברישא. ואכן אפשר להכניס את זה בלשונו).

 

[יצחק א]

הנצ"יב במרומי שדה כותב, שאדם שתוקע הרבה פעמים בשופר מקיים בכל פעם מצוה דאורייתא, וכן אם נוטל לולב כמה פעמים, וזה יסוד טעמם של אנשי ירושלים, ולפ"ז אכן פשוט לכאורה לשיטתו שגם במצה הדין כן (מלבד שיש את הענין של הגר"א והחזקוני כל ימי פסח).
ולפי מה שאני מבין מזה, זה לא תלוי אם גמר כבר המצוה או לא (וכנראה אין זה כדבריו בשאילתות), אך אין המקור לפני כעת.

לחץ כדי לכווץ...

אחר העיון במרומי שדה (ר"ה ל.) הדרנא בי, הוא כן מחלק בין אותו מעשה למעשה אחר, בלולב הוא כתב שמשיניחנו בטלה מצוותו, בחגיגה יכול להקריב כל זמן שלא התכוון להפסיק.

 

[נדיב לב]

אחר העיון במרומי שדה (ר"ה ל.) הדרנא בי, הוא כן מחלק בין אותו מעשה למעשה אחר, בלולב הוא כתב שמשיניחנו בטלה מצוותו, בחגיגה יכול להקריב כל זמן שלא התכוון להפסיק.

לחץ כדי לכווץ...

ראיתי מביאים בשמו מהגש"פ אמרי שפר להנצי"ב בהקדמה, דכתב דכל מה שאוכל בכל הסעודה הוי מכלל המצוה, ולכך כתב שיאכל כל הסעודה בלילה ממצה משומרת לשמה.

 

[נדיב לב]

למעשה, אני רוצה לחוד חידה לרב' @אברך מישיבת מיר @יצחק א
כעת בלומדי בחי' מרן הרי"ז הלוי (חמץ ומצה פרק ז' ה"ז), הכרחתי בראיה מובהקת, שהגרי"ז חלק על דברי זקנו.
נא כתבו איך הגעתי לזה.

אגב, יש לי כמה הערות בגוף ד' הגרי"ז, ב"ה כשאתפנה. אבל אשמח לשמוע גם ממכם על יסוד דבריו.

 

[נדיב לב]

למעשה, אני רוצה לחוד חידה לרב' @אברך מישיבת מיר @יצחק א
כעת בלומדי בחי' מרן הרי"ז הלוי (חמץ ומצה פרק ז' ה"ז), הכרחתי בראיה מובהקת, שהגרי"ז חלק על דברי זקנו.
נא כתבו איך הגעתי לזה.

אגב, יש לי כמה הערות בגוף ד' הגרי"ז, ב"ה כשאתפנה. אבל אשמח לשמוע גם ממכם על יסוד דבריו.

לחץ כדי לכווץ...

בגדר מצוות הסיבה - מצוה בפני עצמה או חלק ממצוות אכילת מצה - הערות בד' מרן הגרי"ז

מפורסמת חקירתו של מרן הגרי"ז (פ"ז מהל' חמץ ומצה ה"ז) האם מצוות הסיבה נתקנה כחלק ממצוות אכילת מצה, או שהיא מצוה בפני עצמה שזמן קיומה הוא בזמן אכילת הפסח והמצה, ותלה חקירה זו בפלוגתת הרמב"ם והרא"ש. הנה הרא"ש (פסחים י, כ) הוכיח מלשון הגמ' שם קח. "איתמר מצה צריך הסבה מרור אין צריך הסבה וכו', איבעיא...

• נדיב לב
• 5 אפריל 2026
• הערות: 6
• קטגוריה: פסח