שיטת הרמב"ם שאין שינוי בדעת הבורא ממש לא מוסכמת, להיפך, כמעט אין מישהו שהסכים איתה.
כדי להבין את שורש הדברים - צריך להבין את תפיסת האלוהות של הרמב"ם, הרמב"ם במורה נבוכים (א, נז) מביא את ההבחנה בין מהות לקיום, ההבחנה הזו (שמקורה אצל הפילוסוף המוסלמי אבן סינא) טוענת שבכל דבר במציאות יש שני חלקים, המהות שלו והקיום שלו,
כלומר, אנו יכולים לחשוב על שולחן שאינו מתממש במציאות, כך שהשולחן כשלעצמו אינו מוכרח להיות קיים, כאשר השולחן קיים - משמעות הדבר שיש כאן שני דברים, שולחן וקיום, יש את המהות של השולחן שאינה קשורה לקיום, ויש את העובדה שהשולחן קיים,
לפני שהשולחן היה קיים - הייתה מהות פוטנציאלית של שולחן בלי קיום, מהות שאינה אקטואלית, כאשר השולחן התחיל להתקיים - הוא נהיה אקטואלי, אך השולחן עצמו אינו עצם העובדה שהוא אקטואלי, השולחן עובר תהליך של אקטואליות ונהיה אקטואלי,
או במילים אחרות: מה משותף בין כל הדברים שקיימים? - כולם אקטואליים, יש כיסא שקיים ויש שולחן שקיים, אך שניהם קיימים במציאות, הרמב"ם גורס שיש מכנה משותף לשניהם גם במציאות עצמה - שניהם חולקים את תכונת האקטואליות, שניהם הם מציאות ולא העדר,
חשוב להבחין שאין הכוונה רק להבחנה מושגית, שהשולחן יכול להיות קיים ויכול להיות שלא קיים, והעובדה שהוא קיים היא תוספת אינפורמציה על עצם המהות של השולחן, ההבחנה המושגית הזו היא טריוויאלית ומובנת מאליה, הרמב"ם טוען יותר מזה - ההבחנה הזו קיימת במציאות עצמה, גם בשולחן המסוים שלפנינו יש שני חלקים, יש מהות שולחנית ויש אקט של אקטואליות שהופכת את המהות הזו לקיימת,
התפיסה הזו היא תפיסה בעייתית במישור הפילוסופי, (פילוסופים רבים בימי הביניים - כמו אבן רושד - דחו אותה בחריפות), שהרי מהי המשמעות של המהות בלי הקיום? נחשוב על שולחן, מהות של שולחן בלי קיום היא כלום, שהרי היא לא קיימת במציאות, (אם היא קיימת - אז הקיום שלה הוא קיום בלי מהות), אז באיזה מובן המהות היא משהו לעצמו מעבר לרעיון שקיים רק בשכל?
הרמב"ם טען (שוב, בעקבות אבן סינא) שהמהות היא פוטנציאל מופשט שאינו קיים ואינו העדר, אך זוהי טענה קשה להבנה, אם משהו אינו קיים - הוא ממילא גם נעדר, לא יתכן משהו שאינו קיים ואינו נעדר, ברגע שיש לו ממשות - הוא קיים,
עכ"פ - הרמב"ם כן קיבל את ההבחנה הזו, וטען גם שההבחנה הזו תקפה ביחס לכל הישים חוץ מהקב"ה, אצל הקב"ה מהותו היא קיומו, כלומר - אין לה' מהות שגם מתממשת במציאות, בשאר הישים בעולם - המהות היא השולחן (ארבעה רגליים, פלטה, מקום להניח דברים) והקיום הוא תוספת על המהות, אצל הקב"ה - לעומת זאת - המהות היא עצם הקיום, התוכן של הקב"ה הוא עצם העובדה שהוא קיים,
אנשי הסכולסטיקה בימי הביניים הגדירו זאת שאלוהים הוא "אקט טהור של הוויה ואקטואליות טהורה", כלומר - הוא עצמו עצם העובדה של הקיום, הוא פעולת הקיום, הוא עצם העובדה שיש הוויה ואקטואליות,
לפי התפיסה הזו, כל ישות בעולם שקיימת - הרי שהקב"ה מזרים לה קיום כל רגע, כי הקיום והאקטואליות של כל חפץ בעולם - נובע רק ממנו, בשביל שמשהו יהיה אקטואלי - הוא צריך את הקב"ה. (ולכן העולם גם תלוי כל רגע בקב"ה, כמו שכתב הרמב"ם גם בריש הלכות יסודי התורה, בגלל שהמהות של כל חפץ אינה כוללת קיום, ורק הקב"ה הוא הקיום עצמו, כך שהמהות של כל חפץ צריכה שהקב"ה יזרים לה קיום כל רגע).
בגלל התפיסה הזו - הרמב"ם גרס שהקב"ה אינו משתנה,
ההיגיון שלו בנוי כך: הקב"ה הוא היש היחידי במציאות שקיים מתוך הכרח, הוא לא יכול להיות שלא להתקיים, הקיום שלו נובע בהכרח מתוך מהותו, וזאת בגלל שרק דברים שהמהות שלהם אינה קיום - צריכים משהו חיצוני שיזרים להם קיום, אך מי שמהותו היא קיומו - קיים ממילא ובהכרח,
ולכן, לא יתכן שיהיו לאלוהים תכונות שאינם הכרחיות, שהרי אם הקב"ה יודע שאני אוכל פיתה - הרי שהידיעה הזו היא תופסת על מהותו, שהרי מצד מהותו הוא לא מוכרח לדעת שאני אוכל פיתה, הידיעה הזו היא קונטינגנטית (תלויה בנסיבות, אם לא הייתי אוכל - הוא לא היה יודע זאת), כך שיש משהו באלוהים שהוא לא הכרחי,
הרמב"ם גרס שבלתי אפשרי לומר כך, שהרי אז יוצא שאלוהים אינו באמת "אקט טהור של הוויה", הוא משהו שיש לו תכונה נוספת, שאינו נובעת מעצם המהות ההכרחית שלו, ולכן הסיק מכך (וקדמו לו בכך גם אחרים, כמובן) שכל תכונה של אלוהים - זהה עם מהותו,
כלומר, אין לקב"ה שום תכונה נוספת על עצם המהות, כל דבר שיש בו - נובע מעצם העובדה שהמהות ההכרחית שלו הכתיבה זאת, וממילא - גם לא יתכן שהוא משתנה מתי שהוא, שהרי כל דבר שקורה לו - כבר קיים בו קודם בהכרח, אין שום דבר שיכול להתחדש בו,
כך שאם הקב"ה יודע שאני אוכל פיתה - משמעות הדבר היא שחלק ממהותו היא לדעת שאני אוכל פיתה, כך שהוא לא יכול היה שלא לדעת זאת, המשמעות של הטענה הרדיקלית הזו היא שהקב"ה לא שואב את המידע הזה מכך שאני אכלתי פיתה, הוא יודע זאת בידיעת עצמו,
ולכן גם הרמב"ם לא רואה שום קושי בשאלת הידיעה והבחירה, השאלה הזו רק מחדדת בעיה אחרת: כיצד יתכן שהקב"ה יודע דברים בידיעת עצמו בלי שהוא ראה אותם? כיצד יתכן שהוא יודע שאכלתי פיתה מרגע הבריאה ומעצם מהותו ובמנותק מכך שאני אכלתי פיתה? אך אין כאן שום שאלה חדשה.
אך שיטת הרמב"ם בסוגייה הזו היא שיטה תמוהה, וכבר העירו על כך רבים,
שהרי לא יתכן שהידע של הקב"ה על העובדה שאני אוכל פיתה הוא חלק ממהותו, אכילת הפיתה שלי היא אירוע קונטינגנטי (תלוי-נסיבות ומקרי) לחלוטין, גם בלי קשר לשאלת הבחירה החופשית - ודאי שאכילת הפיתה שלי אינה הכרחית באותו מובן שהקב"ה הוא הכרחי, אז כיצד חלק ממהותו של ה' זוהי הידיעה שאני אוכל פיתה?
מעבר לכך, לפי התפיסה הזו - לא יתכן שיש לקב"ה רצון חופשי, שהרי כולו נובע מתוך מהותו בהכרח, אך התפיסה הזו סותרת לכל התורה כולה, אם לקב"ה אין רצון חופשי - הוא כמו רובוט אוטומטי שפולט עולמות, (הרמב"ם עצמו התקשה בכך, וניסה ליישב זאת ע"י הטענה שהתואר של "רצון" הוא רק תואר שלילי ולא חיובי, אך אין בכך הסבר מדוע הפעולות של ה' אינם הכרחיות אם הם נובעות מקיומו ההכרחי),
התפיסה שאין לקב"ה רצון חופשי שוללת את בריאת העולם, שהרי אם הקב"ה היה מוכרח לברוא את העולם - הוא חייב להיות נצחי בזמן, שהרי אין רגע שיכול להיות שבו הקב"ה קיים והעולם אינו קיים, כך גם כל הקשר עם ה' והתפילה ועבודת ה' מאבדים את משמעותן,
גם התפיסה שהקב"ה אינו משתנה היא בעייתית מבחינה דתית, הרי אנו מתפללים לה' ומבקשים ממנו בקשות, האם התפילה אינה מעוררת אצלו רצון לענות לנו? התפיסה של הרמב"ם הופכת את הקב"ה למנותק לחלוטין מאיתנו.
תפיסת האלוהות הפשוטה (בה החזיקו רוב הראשונים, שהמשיכו את דרכם של חז"ל) היא שאמנם הקב"ה הוא מחויב המציאות, כלומר - הוא קיים מתוך הכרח, אך הוא אישיות פרסונלית עם רצון ותודעה ורגשות, והוא מנהל מערכת יחסים עמנו ועם האנושות כולה,
לפי הגישה הזו - בהחלט יש לנו גישה אל ה', ואנו יכולים לתאר אותו גם בתארים חיוביים, הוא רוצה, הוא משגיח, הוא אוהב, הוא טוב, הוא יכול, הוא נתן לנו תורה ומצוות, ואנו מצווים להידמות לו וללכת בדרכיו,
כך גם לפי הגישה הזו - אין שום בעיה לומר שחל ברצונו של ה' שינוי בעקבות האירועים בעולם, הקב"ה אינו ישות סטטית כמו משוואה מתמטית אלא אל חי שמנהל קשר ודיאלוג עם אנשים.
(ברמה הפילוסופית צריך להסביר זאת קצת, וכך גם להסביר לפי הגישה הזו מדוע העולם תלוי בקב"ה, אך אכמ"ל).