על מקום הרגש ביהדות [אם ישנו]. (1 צופה)

[אספקט]

ההגדרות שלנו קצת שונות אחת מהשניה.
אבל לעיקר הענין, כבר כתבתי כי אי אפשר להוציא מכח רגשות מסקנות, כי ישנם כאלו מבלבלות, וכמאמר חכמים 'כל המרחם' וכו'.
אבל גם מי שמרחם על אכזרים בעומק של זה זה רגש בעייתי שלא תוקן עדיין, ומי שמרגיש רע עם הריגת מחבל, זה אומר שהרגשותיו מושפעות מהמוחש ולא מהאמת, אין ספק כי רובנו כאלו, אבל זה עדות על ריחוק של ה'אדם' מהתחברות עם האמת. וה"ה ג"כ מי שלא מרגיש חשק, זה המצב שלו, אבל ללא ספק הרגש שלא לו התחנך די הצורך ואינו עומד כפי האמת והראוי.
אגב, כמובן שזו עבודת האדם במשך כל חייו, ולא נקנה ברגע.

לחץ כדי לכווץ...

שים לב לזה:

מחמת ריבוי התגובות העוסקות בנידונים: האם צריך לתקן את הרגשות, האם רחמנא ליבא בעי, וכו' אבקש להדגיש:
הנידון כאן הוא כפי שצויין למעלה:

האם בכלל הרגש מבטא דבר אמיתי או שיש להתעלם ממנו.

לחץ כדי לכווץ...

ממילא נגזרות שתי השאלות הנוספות:

1. אם כן, האם עובד ה' אמיתי חייב גם להרגיש או רק לקיים.
2. אם לא, מה תפקידו של הרגש [שמא הוא נועד לבלבל אותנו].

לחץ כדי לכווץ...

 

[אספקט]

אם עיקר עבודת ד' הוא הרגש כנאמר רחמנא ליבא בעי, חייב להיות שלרגש יש מקום אמיתי.
לא כך?

לחץ כדי לכווץ...

אמת.
אבל התכוונתי לדון בשאלה אם הוא מבטא דבר אמיתי. [כפי שכתבתי למעלה]

 

[לכבודי בראתיו]

אין מי מאיתנו שלא יוצא לו לפעמים לקיים את רצון הבורא בחוסר חשק, או אז עולה התהייה בדבר המקום המיועד להרגשות הלב לצד עשיית המצוות.
באשכול זה נדון:

1. האם בכלל הרגש מבטא דבר אמיתי או שיש להתעלם ממנו.
2. אם כן, האם עובד ה' אמיתי חייב גם להרגיש או רק לקיים.
3. אם לא, מה תפקידו של הרגש [שמא הוא נועד לבלבל אותנו].

הציבור נקרא להביע את דעותיו בעניין, ולהציע זוויות ראיה שונות ולפתח את הנושא על כלל היבטיו.

לחץ כדי לכווץ...

רוב ככל פעולותינו אנו עושים למטרת החויה בלבד, שכשאדם עושה דבר בחוסר חשק אין זה אומר שהוא עושה פעולה בלא חויה בצידה, אלא שהוא מאמין בחוייה רחוקה יותר, לגודמה אדם עובד קשה בחוסר חשק כי הוא מאמין בתלוש בסוף החודש, ולהבדיל, אדם עושה מצווה כי הוא מאמין בחויה בגן עדן וכדו'.]

האם חויה היא רגש? בהחלט כן!, א"כ היהדות כולה יושבת על רגש ורגש, 'לאהבה את ה' אלוהיכם', 'רחמנא ליבא בעי' וכו'..

אבל כיון שהרגש הוא תנודתי, אז צריך את השלטת השכל על הרגש, כלומר, אסור לאדם לדכא את הרגש, אבל הוא חייב לנתב אותו למקום הנכון.

אדם שלא מרגיש לו ש'שנים מקרא' זה מצוה, הוא מצווה להשליט את השכל [שאומר שכן ישנה חוייה עתידית, או ליצור חוייה מהשניים מקרא] על הרגש.

[אני לא מדבר כלל עד ריגושים ריקים כמו התלהבות ו'אורות' בכל סוגי הסיטואציות המיסטיות, ואכמ"ל]

 

[דניאל בגוב האריות]

אין מי מאיתנו שלא יוצא לו לפעמים לקיים את רצון הבורא בחוסר חשק, או אז עולה התהייה בדבר המקום המיועד להרגשות הלב לצד עשיית המצוות.
באשכול זה נדון:

1. האם בכלל הרגש מבטא דבר אמיתי או שיש להתעלם ממנו.
2. אם כן, האם עובד ה' אמיתי חייב גם להרגיש או רק לקיים.
3. אם לא, מה תפקידו של הרגש [שמא הוא נועד לבלבל אותנו].

הציבור נקרא להביע את דעותיו בעניין, ולהציע זוויות ראיה שונות ולפתח את הנושא על כלל היבטיו.

לחץ כדי לכווץ...

1. יש רגש נכון ויש רגש לא נכון. אסור לאדם לפעול על פי הרגש בלבד בלי לאמת עם שכלו מה המקור של הרגש האם הוא סובייקטיבי או לא ולכן אמרו בקלם שהשכל צריך להפעיל את הרגש.
2. כן חייב להרגיש אבל את ההרגשות הנכונות. (במאמר המוסגר אזכיר את ר' ירוחם שכותב שיש שתי 'מלומדה' החיובי והשלילי כפי שהוא מכנה את זה . 'מלומדה החיובי' זה עצם קיום המצווה לדוגמא ללכת להתפלל ויש את 'מלומדה השלילי' כדאמרי אינשי)

נ.ב. "השכל וההתפעלות [רגש] שני עולמות הם: עולם קר ומיושב, עולם רותח ומבוהל. וזוהי עבודת האדם לחברם להיות לאחדים. ואז הבהלה נהפכת לשאיפה, והשכל למורה דרך בחיים של עבודה ופועל..."

 

[דבר ה']

וכבר אמר הכתוב וידעת היום והשבות אל לבבך וגו' [ולב פירושו חויית החיים, על כל שלל רמותיה, הסוערות והרגועות]

לחץ כדי לכווץ...

אמנם ככה יפרשו בהיכלי התורה מסיבות שונות... אמנם הראשונים כתבו ש"והשבות" היינו פילוסופיה אלוקית

 

[צעיר שבכהונה]

אבל התכוונתי לדון בשאלה אם הוא מבטא דבר אמיתי. [כפי שכתבתי למעלה]

לחץ כדי לכווץ...

כשהרגש מותאם עם השכל הוא מבטא דבר אמיתי, כשהוא פורץ לבדו הוא עלול להיות מתעתע.
וכבר אמר מרן הגר"ד לנדו בשם החזו"א כי לפני מתן תורה היה קנאות לפי הרגש, אך אחר מתן תורה הקנאות היא לפי התורה בלבד.
והן הן הדברים.

 

[אברך מעמיק]

אמנם ככה יפרשו בהיכלי התורה מסיבות שונות... אמנם הראשונים כתבו ש"והשבות" היינו פילוסופיה אלוקית

לחץ כדי לכווץ...

נכון, ומה הקשר, לדעת הראשונים על ידי חקירה מגיעים ליישב את הדבר בלב ובתחושה, ובכל מקרה ללא ספק תכלית עבודת האדם היא לעבוד את בוראו בכל לבו ובכל נפשו.

 

[לכבודי בראתיו]

אמנם ככה יפרשו בהיכלי התורה מסיבות שונות... אמנם הראשונים כתבו ש"והשבות" היינו פילוסופיה אלוקית

לחץ כדי לכווץ...

אם לדייק 'וידעת' זה ההכרה השכלית, 'והשבות אל לבבך' זה החווייה האינטואיטיבית.. ['אמת' זה הידיעה הלוגית - שיכלית. 'אמונה' זה החווייה של ההסתמכות על הקב"ה, מלשון כאשר ישא האומן את היונק, החווייה של ההסתמכות על הקב"ה, שהיא האמונה זה פועל יוצא מהאמת..]

 

[נחמן ל.]

אדם שלא מרגיש לו ש'שנים מקרא' זה מצוה, הוא מצווה להשליט את השכל [שאומר שכן ישנה חוייה עתידית, או ליצור חוייה מהשניים מקרא] על הרגש.

[אני לא מדבר כלל עד ריגושים ריקים כמו התלהבות ו'אורות' בכל סוגי הסיטואציות המיסטיות, ואכמ"ל]

לחץ כדי לכווץ...

איני חושב שאפשר לעשות כך, ליצור חוויה מהשנים מקרא - מידות, בלי התבוננות בשכל, כפי שכתוב בתניא,

 

[נחמן ל.]

ובכל מקרה ללא ספק תכלית עבודת האדם היא לעבוד את בוראו בכל לבו ובכל נפשו.

לחץ כדי לכווץ...

כתוב בחסידות שתכלית עבודת האדם היא לקיים את רצון הבורא ש"נתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, איך? ע"י עבודת האדם, שיהיה בבחינ' "אדם כי יקריב מכם" - שאה בעצמך תהיה קרבן להשי"ת וממילא זיהי תכלית האדם לעבוד את השי"ת בכל לבו ובכל נפשו, וכדי שזה יהיה באמת חייב שזה יהיה ע"י הקדמת ההתבוננות במוחין קודם, לפני הירידה למידות,

 

[נחמן ל.]

נ.ב. "השכל וההתפעלות [רגש] שני עולמות הם: עולם קר ומיושב, עולם רותח ומבוהל. וזוהי עבודת האדם לחברם להיות לאחדים. ואז הבהלה נהפכת לשאיפה, והשכל למורה דרך בחיים של עבודה ופועל..."

לחץ כדי לכווץ...

כסיפור הידוע (או שלא) שזוהי עניינה של תורת החסידות, החיבור בין שני העולמות הללו, בין השכל - העולם הקר והלח, לבין הלב והמידות - העולם הרותח, שיהיה בבחי' - מוח שליט על הלב,

 

[רעיון ומושג]

אם עיקר עבודת ד' הוא הרגש כנאמר רחמנא ליבא בעי, חייב להיות שלרגש יש מקום אמיתי.
לא כך?

לחץ כדי לכווץ...

בפשטות, "ליבא בעי" אינו בהכרח רגש, גם המחשבה וההבנה נקשרו בלשון המקרא וחז"ל ללב ולא לשכל,
וכמו שמצינו "באובנתא דליבא תליא מילתא", ועוד כיו"ב.

בכלל, המושג "שכל" אינו מופיע בחז"ל בשום מקום, אלא רק בפסוק במשלי (יג, טו).

 

[צעיר שבכהונה]

בפשטות, "ליבא בעי" אינו בהכרח רגש, גם המחשבה וההבנה נקשרו בלשון המקרא וחז"ל ללב ולא לשכל,
וכמו שמצינו "באובנתא דליבא תליא מילתא", ועוד כיו"ב.

בכלל, המושג "שכל" אינו מופיע בחז"ל בשום מקום, אלא רק בפסוק במשלי (יג, טו).

לחץ כדי לכווץ...

לא יודע אם זה מוכרח, אבל ברור שזה הפשט.
חוץ ממך, אין מי שלומד שזה השכל.

 

[איתי13]

אין מי מאיתנו שלא יוצא לו לפעמים לקיים את רצון הבורא בחוסר חשק, או אז עולה התהייה בדבר המקום המיועד להרגשות הלב לצד עשיית המצוות.
באשכול זה נדון:

1. האם בכלל הרגש מבטא דבר אמיתי או שיש להתעלם ממנו.
2. אם כן, האם עובד ה' אמיתי חייב גם להרגיש או רק לקיים.
3. אם לא, מה תפקידו של הרגש [שמא הוא נועד לבלבל אותנו].

הציבור נקרא להביע את דעותיו בעניין, ולהציע זוויות ראיה שונות ולפתח את הנושא על כלל היבטיו.

לחץ כדי לכווץ...

עשית הבדלה בין חוסר חשק לבין רגש, ושהרגש ממלא את המקום של חוסר החשק. אך בחכמת הנפש ההגדרה ל'רגש' היא שונה, ועניינו - הידיעה בכוח הגוף המושל בו. וביאור הדבר, כי האדם מורכב מב' חלקים והם הנפש [השכל] והגוף. מה שמגדיר אותם כב' חלקים נפרדים, הוא כי לכל אחד יש חוקים משל עצמו. הנפש שואף אל הכלל, והגוף שואף אל הפרט. לדוגמא, בחכמת ביקור השכל, השכל שואף אל משפטים כוללים ומוכרחים, ואילו החושים [הגוף] שואף אל משפטים פרטיים ואפשריים. וכן בחכמת הלוגיקה קישור המושגים והמשפטים וההיקשים הוא מן הפרט אל הכלל. וכן בחכמת המוסר, שהנוהג לפי השכל שואף אל הכלל כלומר האחר ולא אני, ואילו הנוהג לפי רצון גופו שואף אל הפרט כלומר האני ולא אחר. ויען שהם שני חלקים שונים, ושואפים כל אחד לכיוון ההפוך מחברו.

והנה עיקר האדם הוא הנפש, לא הגוף. כי בזה מתייחד האדם משאר הברואים במה שיש לו הנפש המשכלת. אך בהיותו מורכב גם מחלק הגוף, הרי שהגוף יכול להפעיל כוח על השכל [אשר שואף אל הכלל] ולמשוך אותו אליו [לכיוון הפרט]. ושלושת הכוחות המרכזיים הם הכוח המתאווה, המתעורר והמדמה. כל אחד מפעיל כוח מיוחד לו, וכאשר האדם נופל אליהם הם מושלים בו ואז השכל מסתלק. כל אחד יכול להרגיש את ההבדל כאשר כוח המתאווה [כמו מאכל, משגל וכו'] מושל בו וכאשר לא. כאשר התעורר אצלו שנאה, קנאה וכו' וכאשר לא מרגיש אותם. כאשר נכנס לדמיונות ומרחם על עצמו, וכאשר לא.

כל אלו העניינים אשר מושכים את האדם אל הפרט, אשר מקורם בשלושת כוחות הגוף כאמור לעיל, נקראים 'רגשות'. כי האדם מרגיש בהם כאשר הם מושלים בו. וזה עניין עץ הדעת טוב ורע, שדעת הוא מעניין רגש, שכעת יודע ומרגיש בדברים הרעים לשכל שלא ידע מהם קודם לכן, שהם כוחות הגוף. כי קודם החטא האדם לא הרגיש בתאווה ובשנאה ובקנאה ובדמיון ולא ידע מהם כלל, רק היה שכליי כל הזמן. לכן חוסר החשק, הוא גם כן רגש. כי מקורו מן הכוח המתעורר אשר מביא את האדם לחוסר מעש, ההפך מאשר בהיותו שכליי שאז הוא איש יוזם ורב פעלים [כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים, שחלק הנפש במהותו הוא חי ורב פעלים].

 

[נחמן ל.]

אשמח מי שכותב באשכול זה שיעיין בספר המאמרים תרפ"ד ד"ה בשעה שהקדימו, וימצא תשובה לשאלה המרכזית של האשכול,

 

[רעיון ומושג]

לא יודע אם זה מוכרח, אבל ברור שזה הפשט.
חוץ ממך, אין מי שלומד שזה השכל.​

לחץ כדי לכווץ...

לא אמרתי שהכוונה לשכל ולמחשבה,
אבל בהחלט סביר שהכוונה היא שהעיקר הוא לא המעשה החיצוני אלא כל ההיבטים המנטליים, גם המחשבה וגם ההזדהות הנפשית והרגש.

באופן כללי, צריך להיזהר שלא לחשוב שהמשמעות שאנו מייחסים למילים בעברית המודרנית היא הפשטות גם לעברית העתיקה של לשון המקרא וחז"ל, בהחלט יתכן שפירוש מסוים שנראה לנו דחוק - היה טבעי לחלוטין בעבר.​

 

[אור יהל]

אין מי מאיתנו שלא יוצא לו לפעמים לקיים את רצון הבורא בחוסר חשק, או אז עולה התהייה בדבר המקום המיועד להרגשות הלב לצד עשיית המצוות.
באשכול זה נדון:

1. האם בכלל הרגש מבטא דבר אמיתי או שיש להתעלם ממנו.
2. אם כן, האם עובד ה' אמיתי חייב גם להרגיש או רק לקיים.
3. אם לא, מה תפקידו של הרגש [שמא הוא נועד לבלבל אותנו].

הציבור נקרא להביע את דעותיו בעניין, ולהציע זוויות ראיה שונות ולפתח את הנושא על כלל היבטיו.

לחץ כדי לכווץ...

הפרקים הראשונים של ספר 'הכשרת האברכים' לרבי מפיאסצנא זצ"ל עוסקים בנושא הזה, להלן ציטוט קצר:

 

[צעיר שבכהונה]

לא אמרתי שהכוונה לשכל ולמחשבה,
אבל בהחלט סביר שהכוונה היא שהעיקר הוא לא המעשה החיצוני אלא כל ההיבטים המנטליים, גם המחשבה וגם ההזדהות הנפשית והרגש.

לחץ כדי לכווץ...

הכוונה היא - כפי שלמדו אותה רבותינו מצוקי ארץ ובראשם הנפש החיים - מצווה בלא כוונה כגוף בלי נשמה.
כשאנו מדברים על מושגים שמבוארים עצל רבותינו המילים 'סביר להניח' מגוחכות לחלוטין.

באופן כללי, צריך להיזהר שלא לחשוב שהמשמעות שאנו מייחסים למילים בעברית המודרנית היא הפשטות גם לעברית העתיקה של לשון המקרא וחז"ל, בהחלט יתכן שפירוש מסוים שנראה לנו דחוק - היה טבעי לחלוטין בעבר.

לחץ כדי לכווץ...

באופן כללי (ולא רק באשכול הזה) צריך להיזהר שלא לחשוב שהמשמעות שאנו מייחסים ל'עברית העתיקה של לשון חז"ל והמקרא' היא מהפשטות שלה..
בהחלט יתכן שפירוש מסוים שנראה לנו טבעי - היה דחוק בעבר....

 

[רעיון ומושג]

הכוונה היא - כפי שלמדו אותה רבותינו מצוקי ארץ ובראשם הנפש החיים - מצווה בלא כוונה כגוף בלי נשמה.
כשאנו מדברים על מושגים שמבוארים עצל רבותינו המילים 'סביר להניח' מגוחכות לחלוטין.

לחץ כדי לכווץ...

מה אתה רוצה? המשפט "מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה" אומר ממש כמוני,
לא מדובר על רגש אלא על כוונה, כלומר - "רחמנא ליבא בעי" אינו בהכרח עוסק ברגש.

 

[צעיר שבכהונה]

מה אתה רוצה? המשפט "מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה" אומר ממש כמוני,
לא מדובר על רגש אלא על כוונה, כלומר - "רחמנא ליבא בעי" אינו בהכרח עוסק ברגש.

לחץ כדי לכווץ...

רגש הוא לא דבר תלוי באוויר.
הוא לא מגיע בלי הבנה שמגיעה אחרי מחשבה שמגיעה על ידי כוונה.
העיקר זה הרגש. לשם אנו מכוונים.
כך למדו ולימדו כל מי שעסק בזה, ואתה יכול להמשיך לחדש ולהמציא כאוות נפשך.