• דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ
    עשרת ימי תשובה
    פורום אוצר התורה
דא עקא שזה לא הנימוק שנמסר, אלא שאין נפ"מ בונדיט אחד יותר או פחות, והובא ראיה מהרמב"ם פ"ק דחולין.
הרמב"ם המדובר הוא בפיהמ"ש להבנתי ושם מדבר על תינוקות שנשבו. וממילא זו בדיוק טענתי.
וז"ל בסוף דבריו
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת חולין פרק א אבל אלו אשר נולדו בדעות אלה וחונכו על פיהן הרי הם כאנוסים ודינם דין תינוק שנשבה לבין הגוים שכל עברותיו שגגה כמו שבארו, אבל המתחיל הראשון הוא מזיד לא שוגג.
דרך אגב באמת ראוי להביא גם את מש"כ שם לפני זה:
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת חולין פרק א וכן מתנאי המשומד הזה שמותר לאכל משחיטתו שלא יהא צדוקי ולא ביתוסי והם שתי הכתות אשר החלו להכחיש את התורה שבעל פה כמו שבארתי באבות, ונעשה האמת אצלם הבל, ונתיבות האור חשך אפלה, בארץ נכוחות יעול, והם שקוראים אותם אנשי זמנינו היום מינים בסתם, ואינם מינים לפי אמונתם אלא דינם לענין ההריגה כלומר המתחיל את השטה הזו בראשונה מדעתו הנפסדת כדין המינים, כלומר שמותר להרגם היום בזמן הגלות לפי שהם המבוא אל המינות האמתית. ודע כי מסורת בידינו מאבותינו כפי שקבלוהו קבוצה מפי קבוצה כי זמנינו זה זמן הגלות שאין בו דיני נפשות אינו אלא בישראל שעבר עברת מיתה, אבל המינים והצדוקים והביתוסים לכל שינוי שיטותיהם הרי כל מי שהתחיל אותה השטה תחלה ייהרג לכתחלה כדי שלא יטעה את ישראל ויקלקל את האמונה, וכבר נעשה מזה הלכה למעשה באנשים רבים בכל ארץ המערב.
 
כעת אני מבין שאתה מתכוין לדיוק שהטעם שייהרג כדי שלא יטעה את ישראל ויקלקל את האמונה.
ואולם זה תמוה מאוד להבין כן, שאם כך מדוע נצרך בהמשך לטענת תינוק שנשבה? וכן מה יעלה צדוקי א' או פחות?
ואילמלי יצא מפה קדוש של הגר"ח הייתי אומר שאם לא היה מצילו והיה מתפרסם שכך נהג, אזי היה מעלה שלא היה נוצר כאן ויכוח...

וגם יש לדון טובא באדם כגון לייב טרוצקי שודאי היה מעלה...
 
ולכאורה הפשט ברמב"ם עפ"י המדוייק בדבריו כך שכ' "והם שקוראים אותם אנשי זמנינו היום מינים בסתם, ואינם מינים לפי אמונתם אלא דינם לענין ההריגה"
כלומר שאינן אפיקורסין באמת רק כך דינם וזאת כי-"לפי שהם המבוא אל המינות האמתית" והתחדש בדבריו שניתן להרוג בגלל שהם מבוא למינות גרידא.
וכלשונו "כבר נעשה מזה הלכה למעשה באנשים רבים בכל ארץ המערב."
ומש"כ בסוף "אבל אלו אשר נולדו בדעות אלה וחונכו על פיהן הרי הם כאנוסים ודינם דין תינוק שנשבה לבין הגוים שכל עברותיו שגגה כמו שבארו, אבל המתחיל הראשון הוא מזיד לא שוגג."
זה הולך על למעלה, שכ' "מינים אצל חכמים הם הכופרים מישראל, וכו'. והם בני אדם אשר טמטמה הסכלות את שכלם והחשיכו התאוות את נפשם ופקפקו בתורה ובנביאים עליהם השלום מתוך סכלותם, ומכחישים את הנביאים במה שאין להם בו ידיעה, ועוזבים את המצות מתוך זלזול, והכת הזו היא כת של ישוע הנצרי ודואג ואחיתופל וגחזי ואלישע אחר וכל ההולך בשטתם שם רשעים ירקב. ויוודע שהאדם מן הכת הזו כגון שנראה מתבטל ממצוה מן המצות מתוך זלזול בלי שישיג באותו המעשה הנאה. האנשים הללו אשר זה תיאורם אסור לאכל משחיטתם, וכך אמרו תנו רבנן שחיטת מין לעבודה זרה פתו פת כותי יינו יין נסך ספריו ספרי קוסמים פירותיו טבלים בניו ממזרים."
ונתבאר שלמרות שהם כפרו ופקפקו מתוך סכלות וטמטום הם מינים כיון שזה נגד החינוך שהם קיבלו. אולם בניהם הם תינוקות שנשבו באמת.
ומצינו חידוש לפי"ז, שיש דין תינוק שנשבה במינות, אולם אין על זה דין אונס מחמת טיפשות.
 
שנית, האם באמת סרקת את כל הספרות התורנית לפני שכתבת את ההודעה הזו?
כן.
ואם אביא לך דוגמאות שכן, באמת תחזור בך?
אני מכיר אותך, אתה תביא לי דוגמאות מפסקים עלומים שאף אחד לא חושב להשתמש בהם כיום...
דרכי הפסיקה של הרא"ש הרי"ף והרמב"ם לא היו כך, כמו גם כללי הפסיקה של הטור, השו"ע ונושאי כליהם.
 
מצרף מהספר בעקבי ההגדה של הגר"י אדלשטין זצ"ל scan_20260317130420.jpg
אני זוכר את הסערה שקרתה בעקבות מכתב זה.
הגר"מ שטרנבוך אז האריך להוכיח שהדברים כלל אינם נכונים.
וכמו כן ידוע דברי מרן הרב שך "מי הרג את ישראל" שהציונים גרועים יותר.

וחושבני שראוי לשים את הדגש על הפסקה האחרונה שישו כן יצא מכלל ישראל, ומכך ללמד על השאר.
שחידושו של הגר"י אדלשטיין הוא כלפי אישים מסויימים שככל הנראה סבר שהם יכולים לשוב בתשובה וזה ייאש אותם.
וכעין מעשה הרמב"ם באגרת השמד.
 
הרמב"ם המדובר הוא בפיהמ"ש להבנתי ושם מדבר על תינוקות שנשבו. וממילא זו בדיוק טענתי.
וז"ל בסוף דבריו

דרך אגב באמת ראוי להביא גם את מש"כ שם לפני זה:
כעת אני מבין שאתה מתכוין לדיוק שהטעם שייהרג כדי שלא יטעה את ישראל ויקלקל את האמונה.
ואולם זה תמוה מאוד להבין כן, שאם כך מדוע נצרך בהמשך לטענת תינוק שנשבה? וכן מה יעלה צדוקי א' או פחות?
ואילמלי יצא מפה קדוש של הגר"ח הייתי אומר שאם לא היה מצילו והיה מתפרסם שכך נהג, אזי היה מעלה שלא היה נוצר כאן ויכוח...

וגם יש לדון טובא באדם כגון לייב טרוצקי שודאי היה מעלה...
כן, כך התכוונתי,
הדיוק שלו הוא מלשון הרמב"ם: "כל מי שהתחיל אותה השטה תחלה ייהרג לכתחילה"
גם שם אין להרוג את כולם.

החידוש הגדול של הגר"ח הוא, שבמידה ואין הורגים אותו יש גם חיוב להציל אותו.
 
כן.

אני מכיר אותך, אתה תביא לי דוגמאות מפסקים עלומים שאף אחד לא חושב להשתמש בהם כיום...
דרכי הפסיקה של הרא"ש הרי"ף והרמב"ם לא היו כך, כמו גם כללי הפסיקה של הטור, השו"ע ונושאי כליהם.
טוב, שמח שאתה מכיר אותי וגם יודע מה אני אביא...
לכאורה אם סרקת כדבריך את כל הספרות התורנית לא אמור להיות לי מה להביא...
אבל נעמוד כאן, אין טעם בדיון מגמתי שאין מטרתו לברר את האמת
 
לכאורה אם סרקת כדבריך את כל הספרות התורנית לא אמור להיות לי מה להביא...
אתה בהחלט יכול להביא שלל פוסקים שהרב עובדיה היה עושה מהם רוב... ואולי לשיטת הרב עובדיה יוסף אתה גם מחויב אליהם...
מה שאמרתי זה שזה לא נכנס בשיטות הפסיקה שקיבלנו מהראשונים ועד לשו"ע ומשנ"ב (ועד לחזו"א) .
בטוחני שבכשרונך הרב תוכל למצוא אי אילו פסיקות מוזרות שכן מקבילות לדוגמה שהבאת, אך כמובן שהם לא נכנסו לספרי ההלכה המקובלים, ודביוק מהסיבה הזו.
אבל נעמוד כאן, אין טעם בדיון מגמתי שאין מטרתו לברר את האמת
אם אין לך מה לענות, אתה בהחלט יכול לעצור את הדיון,
אפי' לצאת ממנו בכבוד תוך כדי אמירה פופוליסטית על מגמתיות,
אבל זה ממש לא מראה על חכמה רבה.
היה שלום וכל טוב סלה.
 
בעניין גדר מורידין במומר והרוגי בית דין:

הערות הגרי"ש אלישיב מסכת חולין דף מא עמוד א

התיר עצמו למיתה. כתב הרא"ש במו"ק דאין מתאבלין על מי שמת במיתת בית דין, דכיון דקיבל התראה ואמר אעפ"כ הרי הוא מומר להכעיס שאין מתאבלין עליו. והקשה האחיעזר (ח"ב ס"ה סק"א, ובח"ג ס"נ סק"א) דהא נפסק שההורג מי שהוא מחוייב מיתת בית דין קודם שנגמר דינו למיתה חייב מיתה, וק' דהא כיון דדנים עליו להורגו ודאי הי' התראה ואמר אעפ"כ, וא"כ הוי כמומר להכעיס ובזה מורידים ולא מעלין, והיאך יתכן דההורגו נהרג עליו. ותירץ דהנה הא דבמומר להכעיס מורידין כתב בתשו' הרא"ש דאין הכוונה מורידין ממש, אלא דהוא מסבב שאותו פלוני יהרג ולא יוכל להנצל והוי גרמא, ולא הורגין ממש. אולם הרמב"ם (חו"מ פ"ח ה"י) כ' דמצוה להורגו, ולפ"ז א"ש דהרא"ש אזיל בזה לשיטתו.
והנה בע"ז (כו א) אמרו דרועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין, והק' בתוס' שם מאי האי דאחמור רבנן ברועים שאינם פסולים לעדות אלא מדרבנן, והא אף בגזלנים שהם פסולים מן התורה לא אחמור, ותירצו דכיון שהדבר פרוץ בית דין עונשין שלא מן הדין, והיינו דהיתה הוראת שעה. וברמב"ם בפיה"מ (פ"א דחולין) כ' דלאחר שאנו בגלות ואין בי"ד שידאגו דלא יהיו פרוצין בעבירות, לכן האפיקורסין ומומרין להכעיס מפני צורך השעה מצוה להורגם. ובפשטות משמע, דאין בזה תקנה קבועה, ואם יחזור הדבר להיות מסור לבי"ד תו ליכא מצוה להורגם. (וכ"כ החזו"א יו"ד סי' ב ס"ק טז דכל דין מורידין ולא מעלין אינו אלא לתקנת הדור, ולא הביא דברי הרמב"ם, וצ"ע. וכתב דה"ה לאחר חורבן הבית).

ולפ"ז מתורצת קושיית האחיעזר אף לשיטת הרמב"ם כיון דכל המצוה להורגו אינו אלא תקנת חז"ל מצד דעונשין שלא מן הדין, ועל כן ההורג מי שלא נגמר דינו למיתה חייב מיתה.
והנה הפמ"ג בהל' שבת כתב ע"ד מי שנגמר דינו למיתה דבשבת מפקחין עליו את הגל ומשום דאע"ג דחייב מיתה, אבל הרי בשבת אין הורגין אותו, ואית ליה חיי שעה. וכתב בביאור הלכה (סי' שכט ד"ה אלא) דאין נראין דבריו, וכתב לדמות לרועי בהמה דקה דאין מצוה להצילם. והיינו דלא כתוס' דהתם הוי תקנה שלא מן הדין, דלדברי תוספות מאי ראיה מהתם. וכנראה לא ראה דברי הרא"ש דהו"ל לאתויי דבריו דנחשב מומר להכעיס.
ועכ"פ לפי משנ"ת דאף בשעה שהי' התקנה בגוונא דהדבר מסור לב"ד ליתא לתקנה, צדקו דברי הפמ"ג דאית ליה חיי שעה ומחללין עליו את השבת.

ובאמת הו"ל להמשנ"ב לפרש מה יהא הדין בדעביד תשובה, דאע"ג דמצד מה דנתחייב מיתת ב"ד לא מהני תשובה, אבל מצד דין דמומר להכעיס ודאי מהני.

והנה יעוי' בתוס' סנהדרין (עב ב) דפירשו מה שאמרו שם גבי מי שהרג אדם דחוקרין הב"ד אולי היה הנהרג גוי או אינו בן ברית, ופירשו תוס' דאינו בן ברית היינו מומר להכעיס דבזה מיפטר ההורגו. ומבואר שההורג מומר להכעיס פטור, ושוב תקשה קושיית האחיעזר, דכיון דהרא"ש כתב שמי שנתחייב מיתת בית דין אית לי' דין דמומר להכעיס, תו ל"ש שיהיו נהרגין עליו. ואולי י"ל דלפסוק שאפשר להרוג אותו דאינו בכלל אחיך צריך נמי פסק דין, דאי"ז בכלל איסור והיתר, ועל כן קודם שנגמר דינו למיתה אכתי חשיב אחיך וההורגו חייב מיתה.

והנה איתא במכות דבי"ד שהרגו פעם א' בשבע שנים חשיבי ב"ד קטלנית, ולכאו' להרא"ש הנ"ל הא כבר בשעת קבלת ההתראה נעשה מומר להכעיס וההורגו פטור, ומדוע נקראו בית דין קטלנית. ולהנ"ל דצריך פסק דין א"ש.

ע"כ דברי הגריש"א

יש כאן כמה הלכתא גבירתא למעיין, אבל אציין כמה נקודות קצרות שיוצאות מדבריו:

א. לפי הרא"ש כל הרוגי ב"ד הם בגדר מומר שיש בו דין מורידין.
ב. לפי האחיעזר בדעת הרא"ש ההורג בידים מי שדינו מורידין - חייב מיתה.
ג. מהרמב"ם משמע שהמצוה להורגם דווקא כשאין ב"ד, מצד עונשין שלא מן הדין.
ד. ייתכן שבזמן שיש ב"ד, יש לחלל שבת על מומר אף לחיי שעה (אך לפי מה שהביא בסוף מתוס' זה נדחה לפחות לשיטתם)
 
להלן הציטוט מעלונו (פנחס תשע"ו)
1776236671685.png
לאור זאת,אשמח להבין מה היית עונה על השאלה הבאה:

נניח, שידוע לך שעומדים לקרות שני אסונות בעם ישראל, ובידך לבטל אחד מהם,
האחד, שואת ששת מליון יהודי אירופה שירצחו.
השני, רבבות יהודים מארצות המזרח שיתפקרו.

בידך למנוע אחד מהאירועים האלו, איזה מהם שתבחר, אבל רק אחד.
לאור הדברים הנ"ל, אני מבין שאתה היית עונה ללא היסוס שהיה עדיף לבטל את הדבר השני ולא את הדבר הראשון. כן?
 
נערך לאחרונה:
כן, כך התכוונתי,
הדיוק שלו הוא מלשון הרמב"ם: "כל מי שהתחיל אותה השטה תחלה ייהרג לכתחילה"
גם שם אין להרוג את כולם.

החידוש הגדול של הגר"ח הוא, שבמידה ואין הורגים אותו יש גם חיוב להציל אותו.
עיין בהמשך הערותי וביאורי ברמב"ם הזה שקשה מצד עצמו (כמשה"ק מדוע נזקק לדין תינוק שנשבה) ותירוצי לזה.
ראה עוד ממה שהבאתי במאמרי מיהו יהודי בנספח האחרון עדות בשם הגרי"ז תנא דמסייע להלכה למעשה.
מה שכתב "שהם הקב"ה שמח במיתתם", נסתר מגמרא מפורשת בסנהדרין לט: גבי אחאב.
ראה מה שהפניתי בהערות על מאמרי לסוף ספר המספיק לעובדי ה' על הלכות אבילות משנת"ב באיזה שעשו תשובה וכו' (וגם במאמרי הבאתי ראיה שאחאב היה מאמין) וכעין הרמב"ם שהביא מרן הגר"מ שטרנבוך.
לאור זאת,אשמח להבין מה היית עונה על השאלה הבאה:

נניח, שידוע לך שעומדים לקרות שני אסונות בעם ישראל, ובידך לבטל אחד מהם,
האחד, שואת ששת מליון יהודי אירופה שירצחו.
השני, רבבות יהודים מארצות המזרח שיתפקרו.

בידך למנוע אחד מהאירועים האלו, איזה מהם שתבחר, אבל רק אחד.
לאור הדברים הנ"ל, אני מבין שאתה היית עונה ללא היסוס שהיה עדיף לבטל את הדבר השני ולא את הדבר הראשון. כן?
לכאורה ההכרעה בודאי כמו הצד השני. וכמו הגמ' שהבאתי למעלה שדין הוא שנגזור על עצמינו וכו', אולם שמא יש לצדד שכיון וייתכן ויעשו תשובה וכו', וכעין זה נראה במה שאמרה מרים לאביה שפרעה לא גזר וכו' שהרי גזירת פרעה הייתה שישארו הבנות וינשאו למצרים. ולכאו' זה הבי' בזה.
ויש לי עוד להעמיק.
לגבי מה שהבאת מהערות הגרי"ש בל"נ אעבור בהזדמנות.
ייש"כ על הבאת המקורות ללבון העניין היטב כדרכה של תורה.
 
עיין בהמשך הערותי וביאורי ברמב"ם הזה שקשה מצד עצמו (כמשה"ק מדוע נזקק לדין תינוק שנשבה) ותירוצי לזה.
ראה עוד ממה שהבאתי במאמרי מיהו יהודי בנספח האחרון עדות בשם הגרי"ז תנא דמסייע להלכה למעשה.

ראה מה שהפניתי בהערות על מאמרי לסוף ספר המספיק לעובדי ה' על הלכות אבילות משנת"ב באיזה שעשו תשובה וכו' (וגם במאמרי הבאתי ראיה שאחאב היה מאמין) וכעין הרמב"ם שהביא מרן הגר"מ שטרנבוך.

לכאורה ההכרעה בודאי כמו הצד השני. וכמו הגמ' שהבאתי למעלה שדין הוא שנגזור על עצמינו וכו',
בלשון הכי עדינה, אין לי מילים לבטא עד כמה ההכרעה הזו תמוהה בעיניי.

הרב שטרנבוך לא הביא שום רמב"ם רלבנטי לענין.

כל הסנגוריה על אחאב לא רלבנטית, מאמין או לא מאמין, הוא היה מומר לע"ז, וגם לתאבון הרי הוא כגוי, (כ"כ כנה"ג, יד יהודה, וחזו"א), אני לא מבין את הסלחנות שכל פעם צצה כלפי איסור עבודה זרה.
אחאב חטא והחטיא את ישראל "ויהי הנקל לכתו בחטאת ירבעם". "רק לא היה כאחאב",
בכל זאת כתוב שהקב"ה לא שמח במיתתו "הוא לא שש". זו גמרא מפורשת.

להשלמת הענין, ראה רמב"ם פ"ד מרוצח ה"ט:

"ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתת בית דין אבל אם נתחייב מיתה ממיתין אותו ואם אינו חייב מיתה פוטרין אותו שאע"פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים אין בהן השחתת יישובו של עולם כשפיכות דמים אפילו ע"ז ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים. שאלו עוונות הן מעבירות שבין אדם למקום אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילוהו מן הדין שנאמר אדם עשוק בדם נפש וגו'. צא ולמד מאחאב עובד ע"ז שהרי נאמר בו רק לא היה כאחאב וכשנסדרו עונותיו וזכיותיו לפני אלהי הרוחות לא נמצא עון שחייבו כלייה ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות שנאמר ותצא הרוח ותעמד לפני ה' זה רוח נבות ונאמר לו תפתה וגם תוכל והרי הוא הרשע לא הרג בידו אלא סיבב קל וחומר להורג בידו".

לענ"ד זה סותר לגמרי את הגישה של הרב שטרנבוך שהבאת.

דברי הגר"מ שטרנבוך חביבים עליי, ופעמים רבות אני נהנה מאורו בתשובותיו, אבל כאן לענ"ד הדברים מרפסין איגרי.

בשולי הדברים אוסיף,
יש גם הענין אם מותר לחלל שבת כדי להציל את בתו משמד, הרשב"א נסתפק אם חשיב בכה"ג פיקו"נ, והכריע שלא, הב"י בכל זאת פסק שכן ע"פ תוס' בשבת ד., שבכה"ג אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, או משום שהיא מצוה רבה, או משום שלא פשעה.
עכ"פ חזינן, שההיתר לחלל שבת בשביל פיקו"נ פיזי - פשוט הרבה יותר.
לפ"ז לכאורה, אם עומדות בפני אדם שתי אפשרויות, או להציל ילד יהודי שנלקח לשמד, או להציל ילד יהודי שנלקח למיתה, והוא יכול להציל רק אחד מהם, לפי הנ"ל כמדומני שעליו להציל את השני, שכיון שלהציל משמד זה נכנס לחשבון של מצוות מול עבירות, גם המצוה להציל את חברו משמד, נדחית מפני פיקוח נפש, וצע"ק

וראיתי שבאילת השחר (ויקרא יט) כתב שיש לאו של "לא תעמוד על דם רעך" ביכול להצילו משמד, אך הוכיח דא"צ להוציא ממון להצלתו, והתקשה למה לא, וכתב: "וי"ל דלהכשלת בני אדם ברוחניות מתייחסים כמו לגרמא שפטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים, ומשו"ה לא צריך להוציא ממון עבור זה, אבל אם רוצה לצאת יד"ש יתכן שצריך להוציא ממון"

אמנם בחשוקי חמד שקלים דף ז עמוד א כתב:
"אבל אם הוא חייב במצוות, בודאי שיש מצוה של פדיון שבויים לפדותו, למרות שהוא רק שבוי רוחני ולא שבוי גשמי, מכל מקום יש מצוה של פדיון שבויים רוחני לא פחות ואף יותר מפדיון שבויים גשמי, שהרי גדול המחטיאו יותר מההורגו. ויעוין ברדב"ז (ח"א סימן מ) שדן בהיתר לפדות את השבויים יותר על כדי דמיהם, ובתוך דבריו כתב שאחד הטעמים הוא, שיש חשש שיעבירו אותם על הדת, נמצא שאין אנו פודין אלא שומרים שלא יעברו על הדת, יעו"ש.

לענ"ד גם הוא לא אמר להקדים את זה להלכה במקום סכנת נפשות של אחר.
 
נערך לאחרונה:
בידך למנוע אחד מהאירועים האלו, איזה מהם שתבחר, אבל רק אחד.
לאור הדברים הנ"ל, אני מבין שאתה היית עונה ללא היסוס שהיה עדיף לבטל את הדבר השני ולא את הדבר הראשון. כן?
לכאורה ההכרעה בודאי כמו הצד השני. וכמו הגמ' שהבאתי למעלה שדין הוא שנגזור על עצמינו וכו', אולם שמא יש לצדד שכיון וייתכן ויעשו תשובה וכו', וכעין זה נראה במה שאמרה מרים לאביה שפרעה לא גזר וכו' שהרי גזירת פרעה הייתה שישארו הבנות וינשאו למצרים. ולכאו' זה הבי' בזה.
ויש לי עוד להעמיק.
לכאו' גם הגר"י אדלשטיין אמור להודות שעדיף הצלה רוחנית מהצלה גשמית,
מאחר וגם הוא אומר להדיא כי כלפי הנפגעים השואה הרוחנית חמורה יותר, וכל מה שנחלק הוא על היחס לפוגעים עצמם.
כך שהשאלה הזו היא לא מדד לדברי בהגר"מ שטרנבוך אלא שאלה כללית.
 
לכאו' גם הגר"י אדלשטיין אמור להודות שעדיף הצלה רוחנית מהצלה גשמית,
מאחר וגם הוא אומר להדיא כי כלפי הנפגעים השואה הרוחנית חמורה יותר, וכל מה שנחלק הוא על היחס לפוגעים עצמם.
כך שהשאלה הזו היא לא מדד לדברי בהגר"מ שטרנבוך אלא שאלה כללית.
לכאו' אתה צודק, ומה תסביר במעשה של מרים?
 
בלשון הכי עדינה, אין לי מילים לבטא עד כמה ההכרעה הזו תמוהה בעיניי.
דבר עם חרדים, ותראה שהם יתפלאו על מי שמכירע אחרת. ושמא זה אחד מהדברים ששונים בסולם הערכים בין המגזרים.
הרב שטרנבוך לא הביא שום רמב"ם רלבנטי לענין.

כל הסנגוריה על אחאב לא רלבנטית, מאמין או לא מאמין, הוא היה מומר לע"ז, וגם לתאבון הרי הוא כגוי, (כ"כ כנה"ג, יד יהודה, וחזו"א), אני לא מבין את הסלחנות שכל פעם צצה כלפי איסור עבודה זרה.
אחאב חטא והחטיא את ישראל "ויהי הנקל לכתו בחטאת ירבעם". "רק לא היה כאחאב",
בכל זאת כתוב שהקב"ה לא שמח במיתתו "הוא לא שש". זו גמרא מפורשת.
אמנם אינני דוברו של הגר"מ שטרנבוך, אך אם ציינת לגמ' שם בסנהדרין, הרי ששם גם מדובר על מצרים שטבעו בים. ומבחינת מעשי ידיו, לכן אינו שש שלא מילאו את יעודם. אבל ודאי שסו"ס כעת העולם טוב יותר בלי מצרים ושכך הוא הדין והרחמים. ואינו מלמד מאומה על מעלת אחאב.
ואכן, ודאי כל' הכתוב "החפוץ אחפוץ במות המת? כי אם בשובו מדרכו וחיה". פשוט. ואכן לא נעשה חפץ ה' במות הרשע, כי חפץ ה' היה שיבתו בתשובה. ולשמחה מה זו תעשה?
ואנו החיים בעולם המעשה, נצטווינו לשמוח במפלת הרשעים. ואין לנו עסק בנסתרות. ובודאי שעלינו לומר שירה לה' כשניצלנו מפורקי העול. ולהתייחס בשמחה לכך.
וראוי להביא לשון בעל ערוך לנר מסכת סנהדרין דף לט עמוד ב "ומי חדי קב"ה במפלתן של רשעים. אף דהוא לא קאמר רק שרינה הוא בעולם ולא לפני הקדוש ברוך הוא מ"מ מקשה שפיר כיון שהקב"ה אינו שמח גם לאדם אין לו לשמוח וידבק במדותיו של הקדוש ברוך הוא כמו בכ"מ וע"ז מתרץ דרק הוא לא שש אבל אחרים משיש וא"כ מרצון הקדוש ברוך הוא הוא לשמוח במפלתן של רשעים:"
והביאו בשם ס' פרדס יוסף (פר' בשלח) שהק' איך ישראל אמרו שירה על הים, הלוא מעשי ידי ה' טבעו, וה' אמר למלאכים שלא ישירו? ותירץ, בשעה שטבעו ועדיין לא מתו אילו חזרו בתשובה היו נצולים ולא שייך שירה, אבל לאחר מיתה שייך שירה. וכעין זה מצינו בזוהר הקדוש (נח ס"א ע"ב) וחיי שרה (קכ"א ע"ב). דלאחר שנתמלא סאתם באבוד רשעים רנה. וא"כ יש ללמוד מכלל זה...

ולתועלת הענין (חוששני שהיו שה[/י]תעצלו מלפתוח לבד...) אעתיק בזה לשון ספר המספיק לר"א בן הרמב"ם.
"ואם התועה הפושע מכת הכופרים ופורקי עול התורה, והם הפורשים מדרי הצבור, והמוסרים, והמינים וכיו"ב אר עליהם כללה המסורה אמיתית הכלל שאין להם חלק לעוה"ב (ר"ה יז.) אז אין מצות אבלות לגביהם. ואף אם הם קרובים מבחינת היחס, רחוקים הם מבחינת הדת! ואמר הנביא "ובאבד רשעים רנה" ואמרה הבריתא עליהם (אבל רבתי ב י) אין מתעסקין עמהם לכל דבר וקרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים אוכלין ושותין ושמחים שאבדו שונאיו של מקום, ועליהם הכתוב אומר הלוא משנאיך ה' אשנא ובמתקוממיך אתקוטט. הבן את זה וקנהו!"

מה שהבאת שבמומר לע"ז הרי הוא כגוי. הנה בכדי להחשב מומר לע"ז רש"י החמיר. שברש"י בחולין מבואר שאין די בכך שעובד עבודה זרה אלא צריך שיהיה אדוק בה וכל מחשבתו עליה כמו כומר. וז"ל רש"י חולין דף יג עמוד ב זה האדוק בעבודת כוכבים ומין ישראל חמור ממומר לעבודת כוכבים שהמין אדוק בה וכל מחשבותיו לה.

אולם, לגופם של דברים, לא באתי לדון את אחאב לזכות, אלא ניסתי להסביר פשט בגמ' הקשה למה התייחסה לאחאב בסלחנות כלשהי. אולם לאור הנ"ל שעיינתי שוב בגמ' ודימתה את אחאב למצרים וכו' אין צורך לכל זה...
להשלמת הענין, ראה רמב"ם פ"ד מרוצח ה"ט:

"ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתת בית דין אבל אם נתחייב מיתה ממיתין אותו ואם אינו חייב מיתה פוטרין אותו שאע"פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים אין בהן השחתת יישובו של עולם כשפיכות דמים אפילו ע"ז ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים. שאלו עוונות הן מעבירות שבין אדם למקום אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילוהו מן הדין שנאמר אדם עשוק בדם נפש וגו'. צא ולמד מאחאב עובד ע"ז שהרי נאמר בו רק לא היה כאחאב וכשנסדרו עונותיו וזכיותיו לפני אלהי הרוחות לא נמצא עון שחייבו כלייה ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות שנאמר ותצא הרוח ותעמד לפני ה' זה רוח נבות ונאמר לו תפתה וגם תוכל והרי הוא הרשע לא הרג בידו אלא סיבב קל וחומר להורג בידו".

לענ"ד זה סותר לגמרי את הגישה של הרב שטרנבוך שהבאת.

דברי הגר"מ שטרנבוך חביבים עליי, ופעמים רבות אני נהנה מאורו בתשובותיו, אבל כאן לענ"ד הדברים מרפסין איגרי.
לגבי הרמב"ם רוצח ד ט, אכן מציאה יפה! אולם הבה ונתבונן בדברי הרמב"ם. בהלכה לפני זה הוא מביא את דין כניסה לכיפה באדם שיש סבירות שקיומו מסוכן לעולם והתורה לא חידשה עבורו דין מיתה. ומסייג הרמב"ם בהל' ט' שכל זה דוקא במישהו שמסוכן לציבור, אבל זה לא מצד העונש, שכן עונשים ניתנו דוקא במה שמפורש בכתוב. ואז הרמב"ם מוכיח שהרוצח הוא חמור ביותר, שה' לא חיכה לשיבתו בתשובה כדרך שקורה לפעמים, וזאת כיון שהוא סיכן את קיום העולם ברצחו את נבות. וחיוב כליה בעוה"ז חמור בעבירות של בין אדם לחבירו. זה כל מה שנתבאר שם.

לגבי המשך הדברים טרם עיינתי בכלל, ובעז"ה אעשה זאת בהזדמנות.
 
תוספת דברים, בענין האמור בבריתא (אבות ו י) "ישראל קנין אחד", ובתכלית בריאת עם ישראל.

מש"כ ישראל קנין א', המשנה עצמה מביאה ב' פסוקים, והשני הינו "לקדושים אשר בארץ המה" ומוכרח שמדובר בישראל הקדושים. ואם נתבונן נבין שהענין בקנין של ישראל הינו שבכך רואים את ה' בעולם. וזה נעשה בב' אופנים, הא' כשניכרת השגחתו על ישראל. ב' בהנהגת עם ישראל בשמירת התורה והמצוות.

ובפי' התפארת ישראל - יכין מפורש- ישראל קנין אחד. שאחר ששקעה שמשו של אאע"ה, ויהי לילה, שוב יזהרו כזוהר הרקיע זרעו ככוכבי השמים לרוב, להאיר יקרות הכרת אלהים ומדותיו בכל העולם, בין בהצלחתם ע"י נסים שנעשה להם, ובין בבלתי הצלחתם כשיפוצו בעולם, יהיו בכל מקום ככהנים וכמלמדים, מדהביאו עמם תלמודם בידם, וכמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. ובהמשך מפרש מחמת ייחודם של היהודים כמפיצי האמונה נצטוו במצוות יתירות. וכל זה פשוט שאין שייך בכופרים... יצויין שבהמשך בתפארת ישראל על המשנה מציין שרואים את חתימת הפנים של היהודים גם על כאלו שדינם להלכה להיות גויים. כך שודאי אין להסיק מענין ייחודם החיצוני שום מסקנא...

והנה הרמב"ן כמפורסם מעמיד שמטרת הבריאה היא לצורך האמונה, ובלי זה אין בה טעם. וז"ל ברמב"ן שמות יג, טז

"ועל דרך האמת מה שאמר הכתוב בעבור זה עשה ה' לי, כי כמו זה אלי ואנוהו (להלן טו ב), יאמר כי בעבור שמו וכבודו עשה עמנו והוציאנו ממצרים, והיה זה לך לאות על זרוע עזך, כטעם כי תפארת עזמו אתה (תהלים פט יח). והנה האות כאות המילה והשבת. ובעבור שהכל בכלל הוא האות על היד העתיקו אבותינו ממשה מפי הגבורה שיהיה בית אחד כענין שאמר הכתוב אחותי כלה (שה"ש ה א), בעבור שהיא מתאחדת וכלולה מל"ב נתיבות, וכתיב שמאלו תחת לראשי (שם ב ו):

ואמר ולזכרון בין עיניך, שיונחו במקום הזכרון בין העינים שהוא ראשית המוח, והוא תחלת הזכרון ומעמד הצורות אחרי הפרדן מלפניו, והם מקיפים את כל הראש ברצועותיהם, והקשר שהוא על אחרית המוח המשמר הזכירה. ולשון "בין עיניך", שיהיו באמצעות הראש לא מצד אחד, או ששם שרשי העינים ומשם יהיה הראות. וכן ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, ולפרש זה חזר ואמר "ולטוטפות" לבאר שאין המצוה בין העינים למטה, אבל בגובה הראש מונחים שם כטוטפות. ואמר לשון רבים שהם בתים רבים כאשר קבלנו:

ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות. הנה מעת היות ע"ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ. וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה:

ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ (לעיל ח יח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם. ואמר (שם ט כט) למען תדע כי לה' הארץ, להורות על החידוש, כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה:

ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא א) אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ושנעשה סכה בכל שנה:

וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו:

ולפיכך אמרו (אבות פ"ב מ"א) הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו, וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א) ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג ח), מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול, חציפא נצח לבישה (עי' ערוך ערך חצף):

ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט כג כד) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם, שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם. ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא):"

וברמב"ן דברים לב, כו

"אשביתה מאנוש זכרם - גלותנו בין העמים אנחנו יהודה ובנימין, שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל. והנה יאמר הכתוב, כי היה במדת הדין להיותנו כן בגלות לעולם, לולי כעס אויב. ויורה זה, כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו, כענין שאמר ביחזקאל (כ מא מד) וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים, וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל, וכן נאמר עוד (שם פסוק ט) ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים וגו':

ולכך הזכיר משה בתפלתו (במדבר יד טו) ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר וגו', והשם יתברך הודה לו בזה (שם פסוק כ) ויאמר ה' סלחתי כדברך. והטעם בטענה הזאת, איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו, כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו. אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להטיב, וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם, ואם אדם יזכיר כן, יחשבו כי היה כח מכחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר. והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא ישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו, ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים:

וזה טעם כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם (פסוק לו), שיזכור ה' ברחמים כי הם עמו מאז, ויזכור כי הם עבדיו שעמדו לו בגלותם כעבדים לסבול הצרות והשעבוד, וכענין שנאמר (ישעיה סג ח) ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו. וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלהים, כענין שנאמר (ישעיה מג ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו':"

ורמז לזה הביא מישעיהו סג, ח וַיֹּ֙אמֶר֙ אַךְ־עַמִּ֣י הֵ֔מָּה- בָּנִ֖ים לֹ֣א יְשַׁקֵּ֑רוּ (אמנם רש"י פי' שמתיחס אליהם כבנים שלא שקרו אף כשהם מרשיעים. ומ"מ מוכח אף לפי' שעיקר עשייתם לבנים עבור שלא ישקרו)
 
דבר עם חרדים, ותראה שהם יתפלאו על מי שמכירע אחרת. ושמא זה אחד מהדברים ששונים בסולם הערכים בין המגזרים.
אני משתדל שסולם הערכים שלי יהיה מותאם לפי רצון התורה.
אני לא מאמין שיש פוסק הלכה שבאמת היה אומר דברים כאלו כמו שכתבת להלכה.

אבל נניח שהולכים רק עם הכלל הזה של "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו" (ומתעלמים מכך שהוא מוזכר במקומות בודדים, וכמדומני שכלל לא מוזכר ברמב"ם, וגם ספרות ההלכה לא מתנהגת על פיו, לפחות לא באופן שאתה מבין אותו).
האם לא אמורות להיות איזה פרופורציות?
על סמך מה אתה למשל מחליט, שהחטאה של יהודי אחד, יותר חמורה מהריגה של שני יהודים?


ואגב, האם גם לגבי אהרון הכהן אתה משתמש בכלל הזה? ובגלל שהוא החטיא את ישראל בעגל אתה אומר שהוא יותר גרוע מ.. ח"ו?
(האלשיך כתב עליו את המשפט "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו").
אמנם אינני דוברו של הגר"מ שטרנבוך, אך אם ציינת לגמ' שם בסנהדרין, הרי ששם גם מדובר על מצרים שטבעו בים. ומבחינת מעשי ידיו, לכן אינו שש שלא מילאו את יעודם. אבל ודאי שסו"ס כעת העולם טוב יותר בלי מצרים ושכך הוא הדין והרחמים. ואינו מלמד מאומה על מעלת אחאב.
לא אמרתי שום דבר על מעלת אחאב, רק ציינתי שהגר"מ שטרנבוך כתב שכביכול הקב"ה שמח במיתתו של בן גוריון, וכתבתי שזה אינו, שגם באחאב מבואר בגמרא שהקב"ה עצמו אינו שש, זה כל מה שאמרתי, שזה סותר מה שהרב שטרנבוך כתב, אין קשר לשאר הדברים שכתבת, זה נכון שזה כתוב גם על אויבים גויים.

מה שהבאת שבמומר לע"ז הרי הוא כגוי. הנה בכדי להחשב מומר לע"ז רש"י החמיר. שברש"י בחולין מבואר שאין די בכך שעובד עבודה זרה אלא צריך שיהיה אדוק בה וכל מחשבתו עליה כמו כומר. וז"ל רש"י חולין דף יג עמוד ב זה האדוק בעבודת כוכבים ומין ישראל חמור ממומר לעבודת כוכבים שהמין אדוק בה וכל מחשבותיו לה.
רש"י לא מדבר על הגדר ההלכתי כדי להיקרא "מומר", ודברי הרמב"ם בזה ברורים, כל מי שעובד עבודה זרה (ודאי כשזה בקביעות) חשוב כמומר לע"ז לכו"ע.
ואם כבר הזכרת את רש"י, הרי שהוא מכת הסוברים שבכלל לא אומרים שמומר הרי הוא כגוי.

לגבי הרמב"ם רוצח ד ט, אכן מציאה יפה! אולם הבה ונתבונן בדברי הרמב"ם. בהלכה לפני זה הוא מביא את דין כניסה לכיפה באדם שיש סבירות שקיומו מסוכן לעולם והתורה לא חידשה עבורו דין מיתה. ומסייג הרמב"ם בהל' ט' שכל זה דוקא במישהו שמסוכן לציבור, אבל זה לא מצד העונש, שכן עונשים ניתנו דוקא במה שמפורש בכתוב. ואז הרמב"ם מוכיח שהרוצח הוא חמור ביותר, שה' לא חיכה לשיבתו בתשובה כדרך שקורה לפעמים, וזאת כיון שהוא סיכן את קיום העולם ברצחו את נבות. וחיוב כליה בעוה"ז חמור בעבירות של בין אדם לחבירו. זה כל מה שנתבאר שם.
ההסבר לענ"ד לא מסתדר, הרמב"ם בא להסביר את החומרה שבדבר.
שוב, לשון הרמב"ם:
וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילוהו מן הדין שנאמר אדם עשוק בדם נפש וגו'. צא ולמד מאחאב עובד ע"ז שהרי נאמר בו רק לא היה כאחאב וכשנסדרו עונותיו וזכיותיו לפני אלהי הרוחות לא נמצא עון שחייבו כלייה ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות שנאמר ותצא הרוח ותעמד לפני ה' זה רוח נבות ונאמר לו תפתה וגם תוכל והרי הוא הרשע לא הרג בידו אלא סיבב קל וחומר להורג בידו.

ממש לא מדובר על חשש עתידי לקיום העולם,
בפשוטו, הרמב"ם אומר, שאף שמצד עצם חומרת העוון אין זה העוון החמור ביותר, יש בו צד חומרה שאין בשאר, ובענין הזה זהו הדבר המכריע (יש עוד דברים כיו"ב, למשל באיסור בא על הנכרית, שכתב הרמב"ם שיש בו הפסד שאינו בשאר העריות).
 
נערך לאחרונה:

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון