הכאת תלמידים בדורנו (1 צופה)

[אם היו]

חז"ל לימדונו כי אין דבר העומד בפני הרצון

לחץ כדי לכווץ...

א. אינו מחז"ל כמבואר במצו"ב

אין דבר העומד בפני הרצון – המכלול

www.hamichlol.org.il

ב. המשמעות הנכונה של הפתגם הוא ששום דבר לא יכול להפריע לרצות, ולא שהרצון יכול לפעול הכול.

 

[אורה]

האם לא הותר רק ברצועה קטנה
והבעיה בדורות האחרונים שלא מקפידים על זה
כמדומני שזאת הסיבה שמוהר"ן מברסלב היה נגד זה כי לא הותר רק כנ"ל כמפורש בגמ'
באגרות משה בחלק האחון שיצא אחרי פטירתו מובא תשובה נגד הכאה במקל, ואפי' אם לא הכה רק הרים

 

[גלגולים]

@AI אוצר תוכל לסכם את האשכול?

 

[ישעיהו מנחלת דן]

האם לא הותר רק ברצועה קטנה

לחץ כדי לכווץ...

הותר הכאות גדולות מאוד עד כדי שהוצרך להזהיר לא להמית ומ''מ אם מת פטור מגלות כי הכה ברשות כמבואר במשנה וגמ' מכות

 

[משתדל לעשות רצון ה']

הרב שלמה זלמן אוירעבאך, ר׳ חיים קנייבסקי: כן להכות.
הרב אלישיב, ר׳ חיים פנחס שיינברג: לא להכות
(הובא בספר מלאכת ה׳ בסופו - תשובות והנהגות).

לחץ כדי לכווץ...

וכי הרב אלישיב אף פעם לא הכה? הכל שאלה של מינון, ולכן זה מוזר לכתוב בשמו "לא להכות".

 

[נהר מעדן]

כמדומה שעדיין לא נזכר מה שכתב המשנ"ב סימן שח ס"ק צ"ח: שמותר לטלטל בשבת חתיכת ענף עץ הדקל שהוכנו מבעוד יום לאיים על התינוקות. כי זה צורך. ומלשונו שלא כתב להכות את התינוקות, משמע שמטרת השבט מלפנים היה רק לאיימם, ולא להכות.
וז"ל השועה"ר בהלכות תלמוד תורה פ"א הלכה י"ג: ותינוק שאינו רוצה לקרותרמא לא יכה אותו המלמד מכת אכזרי לפיכך לא יכהו בשוטים ולא במקל אלא ברצועה קטנהרמב אם קורא קורא ואם אינו קורא בהכאה זו יהיה יושב כך עם חביריו להיות להם לחברהרמג וסופו אפשר יתן לבורמד ומלמד תינוקות החובט יותר מדאי מעבירין אותורמה והוא עובר בלא תעשהרמו כי מאחר שמכה שלא ברשות הרי זה כמכה אחד משאר ישראל.
וכן יעיין בספר החינוך מצוה שלח - לא להונות ולצער בדברים, ששם מבאר שיש איסור גם בצער בדברים גרידא בלא הכאה, וכתב שם דברים יסודיים: "ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות, ואפילו בקטנים ראוי להזהר שלא להכאיבן בדברים יותר מדי, זולתי כמה שצריכין הרבה כדי שיקחו מוסר, שאפילו בבניו ובנותיו ובני ביתו של אדם, והמיקל בהם שלא לצערן בענינים אלה, ימצא חיים ברכה וכבוד".
הרי לנו כי יש מעלה למיקל בדברים אלו, ואין לטעון על המיקל בציער בדברים, ובפרט בהמיקל בהכאה, שהוא מנוגד לדרך הראשונים. כי כל תכלית החינוך הוא להביאם לידי תורה ומצוות, ואם יש לו דרך שמועיל בוודאי שמותר לו. ואפילו אין לו דרך אחרת, אך הוא מיקל במצוה זו משום צערא דינוקא, יש לו ברכה מהרב בעל ספר החינוך: שימצא חיים ברכה וכבוד!

 

[מוליך ומביא]

כל הורה מוצא את עצמו מפעם לפעם מתחבט בשאלת ההתמודדות מול ילד בלתי ממושמע, לאחר שחזר שוב ושוב על התנהגותו השלילית וכל הדיבורים לא הועילו. האם להעניש, ובעיקר - כיצד.

ומסקנות ההורים השונים, שונות בקיצוניות. יש הפוסלים כל סוג של ענישה ולעולם אינם תקיפים ביחסם לילדיהם, לא במעשים ואפילו לא בדיבורים, ויש המקצינים לצד השני ונוקטים כלפי ילדיהם ביד קשה, תרתי משמע, בטענה: "ללא מכות הילד לא יתחנך". ולכן מאמצים לעצמם דרך זו כשיטה קבועה בחינוך.

משום ההקצנה של אלה האחרונים באלימות נגד ילדים, נחקק חוק ממשלתי האוסר על כל סוג של הרמת יד על ילד, גם למטרת חינוך.

ומהי עמדת היהדות אל מול שתי גישות קיצוניות אלה?

תורת ישראל מלמדת אותנו שאלה ואלה, טועים הם.

הורה המכה את ילדו על כל מחדל שעושה, מלבד העובדה שעם הזמן מאבד האב את כח ההרתעה שבהכאה, הוא גם אינו מחנך את בנו, אלא גורם לו רק לפחד מלבצע את הפעולה האסורה כאשר אביו רואה את מעשיו. אולם כאשר יהיה לבדו, יעשה ככל העולה על רוחו, ובדרך כלל אף יקצין באותה שעה למעשה גרוע יותר. הוא יחוש באותה שעה כקפיץ דרוך שהשתחרר. ואם לא די בנזקים אלה, האב המכה ללא רחמים עלול להרוס ולשבור את נפש ילדו עד כדי נזק בלתי-הפיך לכל ימי חייו.


בתלמוד (גיטין ו ע"ב) מותחים חז"ל ביקורת חריפה על אדם המטיל אימה יתירה בתוך ביתו, ואומרים כי לסוף בא לידי ג' עבירות שבתורה. שכן בדרך של תקיפות יתירה, גם אם כוונתו להביא את בני ביתו להנהגה נכונה, הוא משיג את ההיפך ממטרתו. והדברים נכונים הן כלפי רעייתו, והן כלפי ילדיו.

וזאת יש לדעת, כי ילד המקבל מנת מכות מהוריו מידי יום, על ההורים לעשות חשבון נפש היכן טעו בחינוכו. משום שללא ספק יש כאן טעות שורשית בגישה של ההורים כלפי הילד, שהרי ילד לעולם אינו אמור להגיע למצב כזה.

עם זאת, טוענים ההורים: לעיתים אין מנוס מהענשת ילד המפריז בהתנהגות שלילית. אז מה עושים?

​

משל המלך והמלכה​

כאשר חז"ל במדרש (ויקרא רבה טו, ג) ביקשו לבאר את משמעות אזהרות הענישה שבתורה, המשילו את הדבר למלכה חדשה שעמדה להיכנס לראשונה לארמון המלוכה לאחר חגיגות הנישואין. והמלך, אשר עדיין לא בטח ברעייתו החדשה, בחר להכניסה אל הארמון דרך אולם צדדי שעל כתליו תלויים שוטים ושאר כלי ענישה שנועדו לעבדים הסוררים. נבהלה המלכה החדשה, בחושבה שהמלך רומז לה בכך כי הוא נוהג להכות את אשתו על כל משגה שתעשה. מיד הרגיע אותה המלך ואמר לה: "הללו - לעבדים ולשפחות שימרדו בי. אבל את - לאכול ולשתות ולשמוח".

דוגמא זו ממחישה בצורה נפלאה כיצד יש להתייחס לענישה.

הקשר האמיתי והקבוע של המלך עם רעייתו החדשה, הוא קשר של ידידות, שמחה וקירבה - "לאכול ולשתות ולשמוח". אך עם זאת הוא דאג לכך שתהיה מודעת לאמצעי הענישה שבארמון, שהרי עתידה היא לעמוד בפני פיתויים וניסיונות של קושרי קשר כנגד המלך המנסים למרוד בו ולהדיחו. המסר שהועבר אליה ברמז בשעת המעבר לארמון הפאר דרך אולם הענישה, נועד רק לסייע לנאמנותה למלך וליחס הטוב והבריא שלה עם המלך – לאכול ולשתות ולשמוח. שהרי מעתה היא יודעת בסתר ליבה מה צפוי לקושרים קשר כנגד המלך.

וכאשר נבהלה לרגע, מיד הבהיר המלך את הדברים והרגיעה לחלוטין במילים חמות.

הוא גם דאג להעביר את מסר האזהרה כמופנה רק לאחרים: "הללו לעבדים ולשפחות" - כלומר עלייך אני סומך לחלוטין.

זאת הייתה כוונת האלוקים כלפי בניו בכותבו את העונשים המופיעים בתורה, וכך צריכה להיות גישתנו לענישה בחינוך הילד.

הילד צריך לדעת שהיחס האמיתי והקבוע שלו עם הוריו הוא יחס של קירבה, ידידות ואהבת אמת. אך עם זאת עליו להיות מודע לאפשרות הענישה אשר יתכן שישתמשו בה כאמצעי אחרון במצב של חוסר ברירה.

* * *

ומה קורה כאשר אין מנוס וחייבים להעניש? האם נפרצים אז כל הגדרים והכל מותר?!

תורת ה' מלמדת אותנו שגם כאשר קיים הכרח להעניש, עדיין אין להעניש אלא על פי התנאים הבאים:

התנאי הראשון​

נאמר בתורה (דברים ח, ה): "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ, כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, ה' אלוקיך מְיַסְּרֶךָּ". נקט הכתוב כדוגמא להענשה שיש עמה אהבה, את הענשת האב את בנו.

אב אשר הכעס הבוער בו הוא המנחה אותו בעת הכאת בנו, ולא התבונה השכלית הבאה מאהבה ומדאגה לחינוך הבן, אסור לו להכות באותה שעה! כמבואר בדברי הגר"א ז"ל ב"אבן שלמה" (פרק ו אות ד), וזו לשונו:

"כשמכה את בנו, לא יכהו מכת אויב דרך כעס, רק כוונת ההכאה תהיה להצילו מן העתיד ולא יעוול עוד את דרכיו. וכשרואה שרבה חמתו עליו, לא יכה אותו כלל בעת ההיא".

מכה הבאה שלא מתוך אהבה, עשויה להיות מכת אויב, על אף שמדובר באב אוהב. שהרי הכאה כזו באה בעוצמה לא מבוקרת, ושלא ביחס נכון לגודל "חטא" הילד. ומה גם שבאופן כזה הרבה מידות רעות המקננות באב יכולות להתערב במעשה, כגון: נקמה - לצער את המצער. כבוד - להראותו שחזק ממנו. גאווה וגם אכזריות. והגרוע מכל הוא שהילד מרגיש וקולט היטב בחיישנים הרגישים של דעתו, כי הכאה זו לא באה מתוך אהבה ודאגה לעתידו, ומתוך כך הוא מסיק שבוודאי באה מתוך שנאה. ואם הבן מגיע למסקנה שהאב שונאו, אין גרוע מכך.

הנה לשונו הנפלאה של הגה"צ הרב שלמה וולבה זצ"ל בענין זה, בספרו "עלי שור" (חלק א, עמ' רס):

"...ומה מאד מצוי דבר זה דווקא ביחס לבנים! כשהילד אינו מציית תיכף - האב נפגע בכבודו. הוא "מעניש" את הילד, אך באמת אין זה עונש (המכוון ל'ביעור הרע'), אלא נקמה ('המתוקה מדבש' לנפגע בכבודו, כלשון המסילת ישרים בפרק יא).

ונקמה - אסורה מהתורה גם כלפי ילד! ויצר ההתפארות - האם קטן הוא? האם אין שאיפת רוב ההורים לרכוש הערכה מצד מכיריהם על הישגי ילדיהם? וכמה כעס וקפידא מתעוררים כלפי ילדים המאכזבים את הוריהם וגורמים להם בושה תחת כבוד? וגם כעס וקפידא כלפי ילדים - מדות רעות הן עד מאד, ותגובתם הנמרצת של ההורים הבאה בעקבות הכעס היא בבחינת (ראש השנה יז ע"א): 'נותנים חִתַּתם [פחדם] בארץ חיים שלא לשם שמים'!".

כלומר, אם נשאל הורה המכה את בנו: "מהי מטרתך בהכאה זו?" בוודאי שהוא יענה: "אני מחנך את הילד!"

אולם כאשר נבדוק בעומק הנפש, נגלה פעמים רבות שהמניעים האמיתיים שונים לחלוטין. מדובר בנקמה בילד לאחר שהאב נפגע בכבודו כתוצאה מאי-ציות הילד להוראותיו, וכדי לפרוק את עצביו הוא מכה אותו...

דברים אלו נובעים ממורכבות עומק נפש האדם, ומלמדים עד כמה עלינו לבחון את עצמנו מהי ציפייתנו במעשינו כלפי הילדים, ומהיכן נובעות פעולותינו בחינוכם.

* * *

בנוסף, באמצעות הכאת הילד שלא כדין, ההורה מחנך את בנו למידת האכזריות ולהכות את אחיו וחבריו. וכלשונו הטהור של האדמו"ר מסלונים בספרו "נתיבי החינוך" (עמ' לד):

"כמה רעות נולדות כאשר מרבים ומפריזים בענישה יתר על המידה. הן משום שהעונש חדל מלהרתיע את החניך מרוב ההרגל, והן מצד שמוליד בו את מידת האכזריות, כי בעיניו מצטייר שההורים או המחנכים היכוהו רק מצד עליונותם ובגלל שמנצלים את חוסר האונים שלו להתגונן מפניהם, וממילא גם הוא יעשה כמותם וירביץ למי שחלש ממנו, לאחיו ואחותו הקטנים ממנו ולחבריו וכו'.

במיוחד רע הדבר כאשר המחנך מכהו מתוך כעס, והלא כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה וכל מיני גיהנום שולטין בו, ונשמתו מסתלקת ממנו, ואיך אפשר לקוות שמהכעס הזה יצמח חינוך לה' ולתורתו? על פי דרך התורה ברור שאם מוכרחים אי פעם להעניש בהכאה, הרי זה דבר שצריך לעשותו בישוב דעת גדול, ורק ללא כעס וחימה".

התנאי השני –מודעות לאיסור​

אין מענישים אלא רק כאשר ברור שהילד ידע בשעת מעשה שהוא עושה מעשה אסור, הבין את משמעותו, והזיד בזה. אבל אם לא ידע שהמעשה אסור, או אפילו לא הבין את חומרת המעשה, אין להענישו בשום פנים ואופן.

הענשת ילד שאינו מודע לחומרת המעשה שעשה, גורמת לו לחשוב שמרוב שנאה ששונאים אותו הוריו, הענישוהו ללא שום סיבה. וככל שהדבר חוזר על עצמו כן מתחזקת הרגשתו, ואף הוא מתחיל לשונאם. וממילא, כל דבר טוב שמלמדים אותו מתקבל אצלו ככפיה וכעצה רעה, עד שמצפה בלבו ליום שבו לא יזדקק להוריו, יוכל לברוח ולהתרחק מהם, ולבעוט בכל הערכים שלימדוהו.

התנאי השלישי - גיל הילד​

בתלמוד (מועד קטן יז ע"א) מסופר:

"אמתא דבי רבי, חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו הגדול [השפחה שבבית רבי יהודה הנשיא, ראתה את אותו אדם שהיה מכה את בנו שהיה גדול בשנים], אמרה: להוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום [אמרה: יהיה אותו אדם בנידוי, משום שהוא עובר על איסור] 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' (ויקרא יט, יד) - במכה לבנו הגדול הכתוב מדבר".

ופירש רש"י (שם): "דקא עבר משום 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל' - דכיון דגדול הוא, שמא מבעט באביו, והוה ליה איהו מכשילו".

וכן נפסק בשולחן ערוך (שלחן ערוך, יורה דעה סימן רב סעיף כ): "המכה לבנו גדול, היו מנדין אותו. שהרי עובר על וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל".

והריטב"א ז"ל בחידושיו (שם ד"ה במכה) כתב על דברי התלמוד הנ"ל: "ונראים הדברים, דלא [שלא] גדול גדול ממש, אלא הכל לפי טבעו שיש לחוש שיתריס כנגדו בדיבור או במעשיו. כי אפילו לא יהא בר מצוה, אין ראוי להביאו לידי מַכֵּה או מקלל אביו, אלא ישדלנו בדברים. ומשום דאורחא דמילתא דבגדול שכיח כי האי [ומשום שבדרך כלל הדבר מצוי בגדול, לכן] נקט גדול".

התנאי הרביעי – מעורר ומזהיר​

בתלמוד נאמר (בבא בתרא כא ע"ב):

"כי מחית לינוקי, לא תמחי אלא בערקתא דמסאנא [כאשר אתה מכה ילד, לא תכהו אלא ברצועת/בשרוך הנעל]".

כלומר, אם הגעת למסקנה שאין מנוס מלהכות את בנך לשם חינוכו, לעולם לא תהיה המכה קשה ואכזרית, אלא רק מעירה מן המצב הנוכחי של התנהגות שלילית מוגזמת, ומזהירה על הטוב.

לפיכך, מכה זו תהיה עדינה וקלה שאיננה כואבת, כהכאת שרוך הנעל. ילד שאינו רגיל לקבל מכות, די במכה קטנה כזו לעוררו בהתבוננות במעשיו. המכה עצמה אמנם אינה כואבת, אך הוא חש זעזוע, הוא לפתע קולט שהוא נסחף והגזים יתר על המידה.

ובמילים אחרות: הכאה אינה שיטה בחינוך, והמטרה אינה הכאב שבמכה. אלא התנועה של המכה היא זו שמעבירה את המסר לילד: "אתה מגזים! דיברנו על כך כבר פעמים רבות ועדיין הנך חוזר על מעשיך, לכן הבאת אותנו למצב הזה".

* * *

וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר​

יש השואלים, הרי שלמה המלך מלמדנו: "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" (משלי יד, כד). המילה 'שבט' ביאורה 'מקל', ומשמע שעל מנת לחנך את הילד יש להכותו במקל!

אולם סוף הפסוק מגלה על תחילתו: "וְאֹהֲבוֹ - שִׁחֲרוֹ מוּסָר". והרי היה צריך לומר: "ואוהבו - מכהו", כדבר והיפוכו?

מבאר הרב שלמה וולבה זצ"ל בספרו עלי שור (חלק א, עמ' רס):

"אם פעם יש הכרח בעונש, יש לדעת: 'חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר' - הרבה דברים הנם בגדר 'שבט': גם מבט זועף, גם העמדת פנים של אכזבה הנם בגדר שבט, וסיפיה דקרא יוכיח: 'וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר'.

'מוסר', הוא מה שנוגע ללבו של הבן. ולבו הרך של תינוק מתפעל מאד מהבעת צער כל דהו מצד הוריו! ואם שוללים מהילד קצת ממנת הממתקים שהוא רגיל בהם זהו כבר עונש מורגש מאוד. ויותר מכך שלילת כל המנה!

זאת ועוד, מצאנו בנביא שאמר (זכריה יא, ז): 'וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת, לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים', הרי שיש גם מקל נועם, וגם לזה מכוון שלמה המלך באמרו, 'חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ', שגם במקל נועם יכול אדם לייסר בנו ועוד ביותר הצלחה מאשר במקל חובלים!

ומהו 'מקל נועם' בחינוך? נקוט כלל זה בידך: עידוד משפיע יותר מעונש, ציון לשבח או פרס פועל יותר מאיומים או עונשים".

פתיחות עם ההורים​

עוד מובא בשם הרב שלמה וולבה זצ"ל בספר "זריעה ובניין בחינוך" (עמ' טז ועמ' כד), שלא פעם באו אליו הורים לילד בגיל ההתבגרות ושאלוהו: "מדוע הילד אינו פתוח איתי? למה הוא לא מספר לי שום דבר?" והוא משיב להורה בשאלה: "האם כשהילד היה קטן הוא חטף ממך מכות?", והתשובה תמיד: "כן".

ומסביר הרב זצ"ל: ילד שקיבל מכות בקטנותו, כאשר הוא גדל ומתבגר הוא מתמרד. בגיל הרך אין לו להיכן לברוח, והוא חייב להיות אצל ההורים. אבל בתת-ההכרה הוא מפתח רגשות של טינה כלפי ההורים, הוא מרגיש שההורים הם שונאים ואויבים לי, וברגע שיגיע לזמן שבידו לא להתייחס אליהם, הוא מסתגר ואינו משתף את הוריו בענייניו.

בספר "אוצרות של חינוך" (ח"ב עמ' שפו), הובא עוד משיחותיו של הרב זצ"ל: "אני אמרתי שלהרביץ כבר אינו אמצעי חינוכי. ועד היום אני מקבל טענות, שהרי כתוב חושך שבטו שונא בנו. החזון איש אמר שלפני כמה דורות: 'במלחמות ירו חצים, והיום יש אמצעים אחרים'. כמו כן פעם השתמשו בנידויים וחרמים, והיום אי אפשר להשתמש בהם. כמו כן העניין הוא בלהרביץ לילדים, אפילו שהילד יעשה אחר כך מה שרוצים ממנו, אבל זה מכניס מרירות בילד. וכל מה שמרביצים יותר, מכניסים יותר מרירות, וכשהילד גדל ונהיה בישיבה קטנה הוא מתמרד ומפסיק לרצות ללמוד, וההורים הם במצב קשה, שאז קשה להם כבר לעשות משהו. ר' אליהו לופיאן חינך הרבה ילדים. היו לו אחד עשר ילדים, וחינך בנועם. ואמר בסוף ימיו שהוא מתחרט על כל סטירה שנתן. ועיקר החינוך: רק בטוב. ועוד שמעתי בשם הגרא"מ שך זצ"ל, שאם נותן סטירה לילד, הילד יוצא בטריקת דלת. הוא רמז על כח המרידה שיש באדם".

שילוב נכון בין הימנעות מוחלטת מהטלת אימה יתירה, לבין מקרים מסויימים בהם אין להימנע מענישה עדינה הבאה מתוך אהבה ורגישות מרבית, יוצר את שביל הזהב.

נמצא בסיכום:

1. הכאה אינה ואסור שתהיה שיטה קבועה בחינוך, אך על הילד לדעת שכאמצעי אחרון קיימת אפשרות כזו שאולי ישתמשו בה.

2. כאשר אין מנוס, ורק לעיתים נדירות, תהיה זו מכה קלה מעבירת מסר הבאה מתוך הכרה שכלית ושקולה בצורך שבה, ולא מכה אכזרית שנועדה לפרוק כעס ותסכול.

רק כך לא יינזק הילד בנפשו, ישתמר ואפילו יתחזק הקשר הבריא שלו עם הוריו האוהבים, ויחד עם זאת יצליח להתגבר על יצרים טבעיים המתעוררים בלבו מפעם לפעם, ומושכים אותו להתנהגות שלילית.

ואחרי הכל, כל עוד הדבר אפשרי, יש לתת העדפה ברורה לשימוש בשיטת העידוד לפני שמגיעים להענשה.

המאמר מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "המדריך המלא לחינוך ילדים"

 

[מוליך ומביא]

דין הכאת ילדים

אמרו בגמרא במסכת מועד קטן (דף יז.), ששפחתו של בית רבי (כלומר, שפחה שהייתה עובדת בביתו של רבינו יהודה הנשיא), ראתה אדם אחד שהיה מכה את בנו גדול, כלומר, הוא הכה את בנו, שלא היה ילד קטן כל כך, אמרה, יהיה אותו איש מנודה, משום שעובר על "ולפני עור לא תיתן מכשול". ופירש רש"י, שכיון שאותו בן לא היה קטן, ואביו מכהו, עלול הוא לבוז ולזלזל באביו, נמצא שאביו מכשילו באיסור. ואמרו שם בגמרא שחכמים לא נהגו קלות ראש בנידוי זה במשך שלוש שנים. כלומר, הסכימו למעשיה של השפחה, שנדתה את אותו אדם.

וכבר הזכרנו פעם בקצרה את דברי הרמב"ם, שאסור לו לאדם להכביד עולו על בניו יותר מדאי, בכדי שלא יכשילם באי קיום מצות כבוד אב ואם. וכל שכן שלא יכה את בניו יותר מדאי, שבכך הוא עלול להכשילם יותר באיסורי תורה. ומרן השלחן ערוך פסק כן להלכה, שאסור לאב להכות את בנו גדול, פן יתריס כנגדו, ויחזיר לו, ונמצא עובר על לפני עור לא תיתן מכשול. ופשוט הדבר, שאין חילוק בזה בין בנו לבתו.

וכתב הרמ"א, שמה שנאמר מכה בנו "גדול", אין הכוונה בן שלוש עשרה, אלא מגיל עשרים ושתים שנה, שאז עשוי להתריס כנגד אביו. אולם דברי הרמ"א אינם נכונים אלא לפי דורו, שאז היו הילדים מתנהגים בהכנעה רבה בפני הוריהם, אבל בזמנינו שגדלה החוצפה, בלי ספק יש איסור להכות את בנו אף בגיל צעיר יותר, וכמו שכתב הריטב"א, וזו לשונו:

"ונראים הדברים דלא גדול, גדול ממש, אלא הכל לפי טבעו, שיש לחוש שיתריס כנגדו בדיבור או במעשה, ואפילו אינו בר מצוה עדיין, אין ראוי להביאו לידי מכה אביו או מקלל אביו, אלא ישדלנו בדברים". עד כאן. וכן פסק מרן רבינו הגדול זצוק"ל.

וכתב הרמב"ם, שמלמד תינוקות (כלומר, מלמד ילדים קטנים, שבזמן חז"ל נהגו שהיה מכה את הילדים כדי לחנכם), מכה את התלמידים ברצועה קטנה כדי להטיל עליהם אימה, ואינו רשאי להכותם מכת אויב מכת אכזרי, לכן לא יכה אותם בשוטים או במקלות. וכתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שבודאי שכן הדין לגבי אביו גם כן, שעליו להתנהג עם בניו בנחת, כרחם אב על בנים.

ובספר פלא יועץ (להגאון רבי אליעזר פאפו שהיה רב בסיליסטא מחוז דוברוג'ה לפני כמאתיים שנה בקירוב) כתב, שאפילו הבן קטן, כל שיודע בו שאינו מקבל מרות, כמו בדורות הללו שגדלה החוצפה, ובן בועט באביו, צריך דעת מיושבת לאב ולאם שלא ידברו אל בניהם אלא בלשון רכה.

וכתב עוד מרן רבינו זצ"ל, שגם כשראוי להכות הקטן לחנכו, כמו שהיה בדורות הקודמים, היה צורך להזהר שלא יכהו בשעת כעסו, שאם יכשל ויכה אותו יותר ממה נכון, מחמת כעסו עליו, והמכה את בנו שלא לצורך גודל עוונו מנשוא, שהרי המרים יד על חבירו נקרא רשע, וגם צריך לנהוג בחכמה שלא לבוא חלילה למצבים קשים, כמו שנמצא בכמה מקרים שהלכו בנים והלשינו למשטרה על הוריהם שמכים אותם וכדי בזיון וקצף.

ומן הראוי לציין, שבדורותינו דעת רוב הרבנים, שאין להכות את הבנים כלל, משום שעל ידי זה נוצר קשר לא בריא ולא חם בין הילדים להוריהם, ויש לכך השלכות כבדות משקל לכל חיי הילדים. והנסיון הוכיח, שהורים שחינכו את בניהם במשטר נוקשה ובלי פשרות, הגיעו בדרך כלל לראות בנים ובנות הסרים מן הדרך ובועטים בכל הקדוש והיקר להוריהם. וזאת מלבד הריחוק הנפשי שיש בין הילדים להוריהם, וחוסר המעורבות של ההורים בחיי הילדים, וכל זאת משום שילד בן דורינו לא יוכל להרגיש הזדהות עם אדם שמחנך אותו בנוקשות. ולעומת זאת, ההולך עם בניו לאט לאט, במתינות ונחת, מתוך סבלנות והבנה, זוכה לקשר חיובי יותר עם הילדים, כך שגם עם התבגרותם יוכל למצוא נתיבות ללבבם להשפיע עליהם בדרך נכונה לעלות במעלות טובות.

על כן כל אחד יזהר לנהוג בחכמה ובתבונה בחינוך בניו ובנותיו, ויתפלל להשם יתברך שינחהו בדרך נכונה לזכות לרוות נחת מבניו ובנותיו, וגם על האם מוטלת החובה להתחנן לפני הקדוש ברוך, שיזכו לגדל בניהם לתורה וליראת ה', וכל רואיהם יכירון כי הם זרע ברך ה'.

 

[מוליך ומביא]

הכאת בנים ותלמידים

 

[מוליך ומביא]

האם מותר להכות ילדים לשם חינוך?

 

[מוליך ומביא]

הדיין הרב שלמה דייכובסקי - האם מותר להכות ילדים?

 

[מוליך ומביא]

הכאת ילדים לצורך חינוך

הרב דוד אהרוני

מובא ברמב"ם (הלכות ממרים ו ט): "והמכה בנו גדול מנדין אותו, שהרי הוא עובר על "ולפני עור לא תתן מכשול". הברכי יוסף (יו"ד ר"מ כ) מבאר: "...כי אפילו לא יהא בר מצוה אין ראוי להביאו לידי מכה או מקלל אביו. ומשום שמצוי שהגדול יתריס כנגד אביו, לכן הזכיר גדול". נמצא, שגם קודם הבר-מצוה אין להכות את הבן, כאשר יש חשש שיתריס כנגדו.

מעשה בנער בוגר שלא נהג כשורה. אביו, שהיה איש חינוך ופיקח, ניגש אליו ונשק לו באהבה. הנער חש את אהבת אביו, התבלבל לרגע, ומיד שיפר את התנהגותו. מאידך גיסא, מעשה בילד שסמוך לכניסת שבת, ביקש ממנו אביו לנקות את החצר לכבוד שבת. הבן לא מילא אחר בקשת אביו. האב כעס עליו מאוד, ואף הכהו.

הבן נפגע מאוד, ועשה עצמו יורד לנקות את החצר, אך הוא לא שב הביתה. בשעת לילה מאוחרת כשהילד בושש מלבוא, ההורים נאלצו להודיע למשטרה על היעלמותו. הדבר גרם לחילול שבת גדול, ואף נאלצו להשתמש במסוקים כדי לחפש אחריו. אם האב היה יודע את דברי חז"ל שאסור להכות את הבן, כאמור, היה חוסך ממנו ומכולם את כל עגמת הנפש הגדולה, ואת חילול השבת הנורא.

מובא בפלא יועץ (ערך הנהגה): "יהיה כלל זה בידו להתנהג לעולם עם כל אדם ברכות ופנים שוחקות ומילים מתוקות, כי ודאי קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד. ובפרט בדורות הללו שחוצפא ישגא [שהחוצפה רבתה], אפי הבנים הקטנים אינם מקבלים כל כך קשות, ולשון רכה תשבר גרם, כולי האי ואולי יהיו דבריו נשמעים, ובזה יהיה אדם אהוב למעלה ונחמד למטה כל הימים, וה לא ימנע טוב להולכים בתמים", עד כאן דברי הפלא יועץ.

כיום בעקבתא דמשיחא, מצוי שגם ילדים קטנים מתמרדים ומתריסים כנגד אביהם. ולכן, יש להימנע ככל האפשר מלהכות את הילד, ולמצוא דרכים חלופיות לנהוג עם הבן.

 

[מוליך ומביא]

הרב ירון בן-דוד​

​

האם מותר למורה להכות תלמיד?​

הרבה דברים השתנו במהלך אלפי שנות ההסטוריה. אבל התלבטויות חינוכיות ושאלות על דרכי חינוך ראויות היו נחלת האנושות במשך כל שנותיה. הגמרא במסכת בכורות מספרת על רב שפשע כלפי תלמידיו ופוטר ממשרתו, אך הוחזר אליה אחר כך:

1. תלמוד בבלי בכורות מו, א​

אמר אמימר: הלכתא, אפי' למ"ד נדר שהודר ברבים - יש לו הפרה, על דעת הרבים - אין לו הפרה. והני מילי - לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה - יש לו הפרה, כי ההוא דמקרי דרדקי אדריה רב אחא דקא פשע בינוקי, ואהדריה רבינא - דלא אשכח דהוה דייק כוותיה.

רש"י מסביר שהפשע כלפי התלמידים היה פשע מחריד: הוא היכה אותם עד שהם מתו. משמע שזה לא היה רק תלמיד אחד, ובכל זאת הרב הזה הוחזר למשרתו רק בגלל שלא מצאו מישהו מדויק יותר ממנו. אגב, יש לציין כי בשני המקומות האחרים שהסוגיה הזו מופיעה (גיטין לו, א. מכות טז, ב) רש"י כתב שהרב היכה אותם יותר מדי, אך לא כתב שהם מתו כתוצאה מכך.

הריטב"א, בכל אופן, לא הסכים לפירושו של רש"י מכיון שהמונח 'פשיעה' בדרך כלל מתייחס לנזק עקיף (כגון בדיני השומרים). ולכן הריטב"א הבין שהפשיעה היתה שהוא לא היה מדקדק איתם או שהם התבטלו יותר מדי:

2. חידושי הריטב"א מסכת מכות דף טז עמוד ב​

כי הא דההוא מיקרי דרדקי דאדריה רב אחא לאבות התינוקות משום דהוי פשע בינוקי. פירש רש"י ז"ל שהיה מכה אותם יותר מדאי, ולא אתי לישנא שפיר לפירוש הזה דלא מיקרי פשיעה אלא מילי דאתי ממילא, והנכון דהוה פשע שלא היה קובע יפה בלימודיהם והיו מתבטלים או שלא היה מדקדק לתקן טעותיהם.

שאלתו של הריטב"א על רש"י היא אכן שאלה קשה, לכאורה. אך בבטאון 'קול הישיבה' של ישיבת טעלז (גליון תמוז תש"ע) מופיע מאמר של הרב ישראל שניידר ובו הוא מיישב את דעת רש"י שמשתמש בביטוי 'פשיעה' למרות שמדובר במכות:

3. הרב ישראל שניידר, בטאון 'קול הישיבה' (טעלז), תמוז תש"ע​

ולתרץ פרש"י נראה שבודאי מותר למלמד להכות התינוקות בהכאה רגילה, עיין מכות ח,א ועוד. אלא שבין התלמידים היו אלו שהיו חלשים ותשושי כח, ובשבילם אפילו הכאה רגילה נחשבת כהכאה יותר מדאי. ונמצא שפשע המלמד במה שלא אמד כל תינוק ותינוק איזה הכאה יש בכחו לסבול, ולאחר שפשע באי-האמדה נחשבת ההכאה שבאה אח"כ כמידי דאתי ממילא. ואתי שפיר בדוחק לשון פשיעה.
ועוד יש לתרץ, והוא הנראה, ע"פ דברי הרד״ק בס' השרשים שרש פשע:
ענין הפשע הוא המרד וצאת מרשות האדון או המצוה אותו על הדבר וכן אמרו רבותינו (יומא לו ע"ב) פשעים אלו המרדים וכן מה שנאמר בענין הפקדון "על כל דבר פשע" (שמות כב, ח) ורצונו לומר פשע בפקדון שלא שמרו כדרך השומרים, אע"פ שאין כאן מרד ואינו מאבדו בידים נקרא פושע. כי אחר שאינו נותן עיניו ולבו ושמירתו בפקדון אשר הפקד אתו כאילו הוא מורד במפקיד אצלו ויוצא מתחת יד מצותו שצוהו לשמור הדבר וקבל עליו לשמרו ולא שמרו.
וכ"כ בפירושו לשמות שם. והעולה מדבריו שפשוט הוא ששייך לשון פשע במאבד בידים, ואדרבה זהו עיקר מובן 'פשע' שהוא מרד. אלא שהושאל לשון פשע גם לאי-שמירת השומר, שבאיזה מדה יש בה משום מרידה במפקיד. ולפ"ז קושיית הריטב"א מעיקרא ליתא דלשון פשיעה שייך בעיקרו על האיבוד בידים, אלא שבהשאלה שייך לשון פשיעה גם על אי-שמירה והיזק הבא ממילא. ולפ"ז פשוט ששייך לשון פשיעה על הכאה בידים.
...ותירוץ אחר לפרש"י מצינו בפי' ר"י קרקושא ב"ב כא,ב. שם איתא: 'ואמר רבא מקרי ינוקא שתלא טבחא ואומנא כולן כמותרין ועומדין נינהו'... ופירש: 'שפשע בינוקי, שנתרשל בלימוד התינוקות והביאן לידי בטלה. או, שהיכם יותר מדאי עד שנפל לידי חולי ונתרשל מלימודו מסלקינן ליה.׳
והנה, פירוש הראשון הוא כפי' הריטב"א מכות הנ"ל, ופירוש השני הוא פירושו של רש"י אלא שהוסיף ׳עד שנפל לידי חולי ונתרשל מלימודו׳... ונראה שהוסיף הר"י קרקושא כל זה
לתרץ קושיית הריטב"א דאין פשיעה אלא מילי דאתי ממילא. ולזה פירש שאין הפשיעה מעשה ההכאה בעצמה הבאה בידים, אלא תוצאת ההכאה שהוא ביטול הלימודים שההכאה יותר מדאי גורמת. ולכן שייך לשון פשיעה על ביטול הלימוד שהוא דבר דאתי ממילא.
ובזה יובן פרש"י לבכורות הנ"ל שפירש שהיה מלקה את התלמידים ומתים. ואין הכונה שהרגם בידים או שמתו תחת ידו, אלא שמחמת ההכאה נפלו למשכב והיו מתנוונים והולכים ולבסוף מתו. וסובר רש"י בבכורות שהכאה המביאה לידי חולי וביטול הלימודים אין זו הכאה יותר מדאי [ודלא כר"י קרקושא הנ"ל] והוי בבחינת ביטולו זהו קיומו, דע"י שהמלמד מכה אותם ומתבטלים מלימודם יבאו להתמסר ללימודם להבא ביתר שאת ויתר עז. ולכן לא הוי אדריה רב אבא על דעת רבים בשביל פשע זה, אבל מפני שהכאת המלמד גרמה שלבסוף ימותו התלמידים ואין לך פסידא דלא הדר גדול מזה, ולכן אדריה רב אחא על דעת רבים. נמצא דגם לפירוש זה אתי שפיר לשון פשיעה, שאינו מוסב על עצם ההכאה אלא על גרם המיתה אחר כך שנחשב כמידי דאתי ממילא.
מודעה רבה: המאמר הזה נכתב להלכה ולא למעשה, ע"פ דברי הראשונים הנ"ל. וחס ושלום שילמד שום מלמד תינוקות הנהגה מעשית מתוך הדברים שכתבנו. ועל חכמי כל דור ודור והמחנכים המומחים והבקיאים לקבוע ולהורות מהו ה'שבט' שהמונע להכות בו שונא את בנו, ומהו ה'מוסר' שצריך האוהב את בנו לייסרו.

שלושה הסברים, אם כן, הביא הרב שניידר לפירושו של רש"י:
א. הפשיעה אינה עצם המכה, שמותרת לכשעצמה, אלא האומדן המוטעה.
ב. המונח 'פשיעה' במקורו הוא מרידה, והשימוש במונח זה בפקדון הוא החידוש.
ג. הפשיעה אינה עצם המכה אלא העובדה שבעקבותיה התלמיד היה חולה ולא למד.

בסוף דבריו מסייג הכותב את המאמר ומזהיר שלא ללמוד מהדברים שמותר להכות את התלמידים. בכך נעסוק בהמשך השיעור. ואולם, ראשית יש לשאול: האם ראוי שמורה שפשע בהוראה עד כדי כך שמתו לו תלמידים, או אפילו שהיכה אותם יתר על המידה, יחזור ללמד רק בגלל שלא מצאו מורה שמדייק כמוהו? שאלה זו נשאל הרב ולדינברג:

4. ציץ אליעזר (הרב אליעזר יהודה ולדינברג, המאה ה-20, ירושלים) חלק כב סימן נט​

מה שכבודו מתקשה בדברי רש"י בבכורות ד' מ"ו ע"א ד"ה פשע בינוקי, שכותב: "מלקה אותן ומתים" וכותב וז"ל: ולא הבינותי, הלא אפילו אם נאמר שלא מתו מיד מהמכות אלא רק אחרי זמן איך עם כל זה החזיר רבינא לאותו מלמד לתפקידו, וכי כיון "דלא אשכח דהוה דייק כוותיה" מותר להחזיר מורה שגורם למיתת תינוקות של בית רבן למשרדו? ולא נזכר אפילו ברמז שאותו מורה הבטיח לחזור מדרכו הרעה, ע"כ. והיא לכאורה באמת קושיא חמורה.
...המדובר באמת דהמקרי דרדקי מאחר דאדריה רב אחא [והעביר אותו מתפקידו] חזר בתשובה והבטיח לחזור מדרכו הרעה, ורק לא יכלו אפ"ה להחזירו לתפקידו מכח הנדר דאדריה רב אחא ושהודר על דעת רבים [עיין מה שכותב מזה הב"י ביו"ד סימן רכ"ח]. עד שבא רבינא והתיר לו את נדרו היות דלא אשכח דהוה דייק כוותיה והו"ל אז כלדבר מצוה שאפשר ומותר להתיר לו את הנדר. אבל זאת ודאי שאותו המקרי דרדקי הבטיח מקודם לכן שיחזור מדרכו הרעה.

ראינו, בכל אופן, שהכאת תלמידים אינה נחשבת דבר פסול בעיני חז"ל, והבעיה היא רק אם זה נעשה מעבר למידה הנכונה. דברים אלו מקבלים חיזוק גם בדברי המשנה שאומרת שאם מורה היכה את תלמידו וכתוצאה מכך התלמיד מת, המורה לא יוצא לגלות, מכיון שהוא עשה את מה שעשה כחלק ממצוות תלמוד תורה:

5. משנה מכות פרק ב משנה ב​

"ואשר יבא את רעהו ביער"... אבא שאול אומר: מה חטבת עצים רשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין.

וכאן ברצוני לברר: כיצד בכלל מותר לאב להכות את בנו ולרב להכות תלמיד? הרי לכאורה מדובר באיסור מדאורייתא, וגם אם המטרה חשובה, לא ברור איך היא מבטלת מצוות עשה מן התורה! כך כתב הרמב"ם בספר המצוות:

6. ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה ש​

והמצוה השלש מאות היא שהזהיר הדיין מהכות החוטא הכאות גדולות ממיתות... ומזאת האזהרה היא האזהרה מהכות כל איש מישראל. אם החוטא אנו מוזהרין שלא להכותו שאר כל אדם לא כל שכן?! וכבר הזהירו מלרמוז להכות ואפילו לא יכה, אמרו: (סנהדרין נח,ב) כל המגביה ידו על חבירו להכותו נקרא רשע, שנאמר: "ויאמר לרשע למה תכה רעך".

אבל התשובה היא, כפי שפוסק הרמב"ם במשנה תורה, שהאיסור מן התורה הוא רק במי שמכה את חברו בדרך של מריבה, אבל אם הוא עושה זאת בדרך של אמצעי חינוכי אין בכך איסור של 'לא תוסיף':

7. רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה א​

אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: "לא יוסיף להכותו". אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק.

גם השולחן ערוך כותב שמותר להכות את התלמיד, ובלבד שהדברים לא ייעשו באופן אכזרי ובאופן שיכול לגרום נזק:

8. שו"ע יורה דעה סימן רמה סעיף י​

לא יכה אותו המלמד מכת אויב, מוסר אכזרי, לא בשוטים ולא במקל, אלא ברצועה קטנה.

מה קורה אם מורה היכה את תלמידו בצורה קשה מדי, ואף גרם לו לנזק? האם הוא יהיה פטור, כפי שההורג תלמיד גם פטור מגלות? בשו"ת קרית חנה (מובא בפת"ש יו"ד רמה סק"ד) מובא דיון בעניין זה, והוא פסק שהמורה יהיה חייב לשלם:

9. שו"ת קרית חנה (הרב גרשון קובלנץ, המאה ה-18, מץ) סימן כב​

בדבר המלמד שהכה לתלמידו תלמיד קטן כבר שית וכבר שבע ספו ליה כתורא שור המזיק ודרך כאויב קשתו עד ששבר רגלו, ורוצה המלמד לפטור את עצמו מחמשה דברים בחשבו שהרב המכה תלמידו פטור, ורץ למשנה פ"ק דמכות דף ח ע"א אבא שאול אומר מה חטבת עצים רשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין, ואם כן, כשם שפטור מגלות פטור מחמשה דברים אם הזיקו, עכ"ד. ולפענ"ד שהמלמד הלז צלל במים אדירים והעלה בידו חרס, שמחרימים ומנדים אותו עד שיפייס הנחבל כאשר אבאר בעז"ה בראיות ברורות שאין חילוק בזה בין מלמד לאחר.

מה שמפליא הוא שבכך חולק הרב קובלנץ על מורו ורבו, הרב רישר, אך הוא אינו מזכיר אותו כלל בתשובה. יכול להיות שהסיבה היא, כפי שהוא כותב בהקדמה, שאת הספר 'קרית חנה' הוא סיים כבר כשהיה בן עשרים וחמש, ואולי עדיין לא התפרסמה אז תשובתו של הרב רישר. לא מן הנמנע ששתי התשובות הללו נכתבו בעקבות אותו מקרה עצמו. את התשובה הזו כתב הרב קובלנץ בשנת 1723, עשר שנים לפני פטירתו של הרב רישר. אגב, באמת כל ההפניות בספר 'קרית חנה' ל'שבות יעקב' הם משני החלקים הראשונים של הספר ולא מהחלק השלישי שלו. בכל אופן, ה'שבות יעקב' כותב שאותו מלמד אכן פטור מתשלומי הנזק מעיקר הדין, ורק כדי שהמקרה לא יקרה שוב הוא פסק שישלם את הוצאות הרפואה של אותו תלמיד:

10. שו"ת שבות יעקב (ר' יעקב רישר, המאה ה-18, מץ) חלק ג סימן קמ​

מלמד שכעס על תלמידו והכה אותו בשביל למודו עד שחבל בו אם חייב בד' דברים או פטור.
תשובה הנה נראה פשוט דפטור מכולם כדאיתא להדיא בפ' אלו הן הגולין מי"ג מה חטבת עצים רשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד עכ"ל הרי להדיא דפטור כיון דמצוה קעביד... אע"ג דקי"ל דיש להכותו בערקתא דמסאנא ולא באכזריות, מ"מ דיעבד אין לקנסו בשביל כך. ולא נעלם מאתי שכתב בתשובת הרנא"ח חלק א' סימן קי"א דבשליח ב"ד שהכה מפני כעס וחימה חייב, מ"מ בת"ח דאורייתא הוא מרתחא בפרט שהוא צער גדול כשלומד עם התלמיד ואין משגיח לתת לב על למודו יש לפטור מכל אבל מ"מ כדי שלא יהא רגיל לעשות כן כי לא נאה לחכם להיות כועס ולא קפדן מלמד כי כעס בחיק כסילים ינוח למגדר מילתא שלא לעבור על דברי חכמים רק בערקתא דמסאני פסקתי שישלם לרופא לרפאות בטוב.

בתקופה המודרנית עולה השאלה האם ענישה פיזית היא באמת יעילה, והאם בכלל מותר לרב להכות תלמיד. החוק במדינת ישראל קובע שזו עבירה פלילית, מכיון שמומחים פדגוגיים אומרים שענישה פיזית גורמת יותר נזק מאשר תועלת. ואולם, הרב דסלר, שהיה מחנך דגול ומגדולי המשגיחים בעת האחרונה דוקא תמך במכות כאמצעי חינוך:

11. מכתב מאליהו (הרב אליהו דסלר, המאה ה-20, לונדון וישראל) חלק ג עמ' 360​

בענין הכאת הבנים ‏(נכתב בבני-ברק שנת תש"ט)
‏אשר כתבת שיש לחוקרים החדישים תשובה עקרונית בזה, שהרי מדרך הילדים לחקות מעשי הוריהם, ואם כן גם המה ילמדו להכות את העושים נגד רצונם, וכו''.
‏אמנם שתי טעיות גרמו לחוקרים שלא לרדת לעומקו של דבר.
‏א. הם סוברים שהאדם נברא בלי מדות כלל, ורק מסביבתו הוא לומד אותן. פירוש דבריהם, כי האדם לומד את פרטיותו מהסביבה. אבל אין הדבר כן, "לפתח חטאת רובץ", וגם לפני זה יש בעובר אינסטינקטים לרע... כמובן, שהסביבה מחזקת מידות ולומד גם מאחרים, א‏בל עיקרי המדות אינו צריד ללמוד מהם, כי יש לו משלו.
‏ב. הם סוברים כי צריך לפתח בילדים את העצמאות, וזו היא טעות גדולה למדי. לא עצמאות צריך לפתח אלא הכנעה. גם כשיפתחו בו ענוה ‏והכנעה, ילמד מעצמו גאוה ורציחה, אבל ללמד לו כי 'אני ואפסי עוד', זו תורת אדום, תורת הרציחה והגזילה.
‏עי' היטב באגרת הגר"א ז"ל (נדפס בסוף המסילת ישרים) ז"‏ל שם: "ויש שזורע על האבן וה‏וא לב האבן שאינו נכנס בו כלל, וצריך להכות את האבן עד שתתפוצץ, לכן כתבתי לך שתכה את בנינו אם לא ישמעו לך" וכו'.
...והנה סיפר לי בן דודי ר' זיסל נ"י שראה באחד הספרים הק', כי אם הבן שומע להוריו, ראוי למצוא עלילה למען הכותו על כל פנים קצת.
‏ומה שהקשו החוקרים, לא קשה כלל, כי יסוד הוא במדות דלא שייך בדלא שייך. וכבר כתב האבן עזרא (שמות כ', י"ד) דלא שייכת חמדת הכפרי בבת המלך. כן אם יעניש המלך לכפרי בשוטים, לא יעלה על דעתו להנקם מהמלך, ולא ילמד מזה אלא הכנעה לבד, כי פשוט אצלו שהוא בטל כלפי המלך, כי המלך רשאי להעניש, ולא הוא. כן כאשר תחדר בלב התינוק הידיעה כי האב הוא השליט וה‏בעלים שלו לגמרי, ובטל הוא כלפי אביו, אז מתוך הכנעה לא ילמד להכות בשביל שאביו מלקה אותו. אלא עיקר החינוך שלנו מקולקל, שהמורים נעשים חברים לתלמידיהם, וכן ההורים, וה‏כל בשביל עצמאות הבנים. ומכיון שכך, בודאי אם האב יכה לבנו, ישוב הבן ויכה לאביו או לאחיו הקטן וכו'.

בהמשך הוא עוד מוסיף וכותב ביקורת חריפה מאוד על החוקרים החדשים ועל שיטותיהם המודרניות, שאינני יכול להעתיק כאן...

אך בניגוד לדברי הרב דסלר, בדורות האחרונים היו הרבה רבנים שאמרו שאין להשתמש בענישה פיזית כלל. הרב ויינברג נשאל ע"י הורים מה לעשות כשהם רואים שהם לא מצליחים להשפיע על בנם להפסיק לעסוק בשטויות והוא כותב שבדורנו בכלל אין להשתמש באמצעים של כפיה, כי זה רק גורם את ההיפך. יש להדגיש שהרב ויינברג מדבר על נער בן 15-16 ולא על ילד קטן, שבו עסק הרב דסלר, אבל הראיה שמביא הרב ויינברג היא מהפדגוגים המודרנים, שאת דבריהם הוא מקבל ללא סייג:

12. שרידי אש (הרב יחיאל יעקב ויינברג, המאה ה-20, שוויץ) חלק ב סימן מט​

מה שכתב כת"ר בבן ישיבה צעיר (גיל ט"ו - ט"ז) בעל כשרון, שנלכד בתאות משחק אחיזת עינים, התחברות זו עם בני החבורה של המקצוע וספרותו הלופפת את תכונת העלם מדאיגה את ההורים. וכיון שהצעיר, למרות האמור, אדוק הוא בתורה ומצוות עלתה השאלה, אם כדאי להשתמש בתחבולה של הדרה, היינו, שהאב יאסור עליו הנאה במכשירים שהוא קונה לשימושו במשחק הנ"ל.
...אכן מטעמים פדגוגים יש להניע מאמצעי כפיה בנוגע לבן הסוטה מהדרך הכבושה. כבר הזכיר כת"ר את האיסור להכות בנו גדול, וצדק כת"ר באמרו שלאו דווקא מכה ביד אלא כל אמצעי כפיה בכוח עלול להביא לידי תוצאות הפוכות מהרצוי. וכבר הוכיחו הפדגוגים המודרנים, שהכפיה או ביצוע רצון בכוח מעורר בנער בגיל מבוגר עקשנות יתר ונטיה למרידה. העצה הנאותה ביותר למצוא לנער זה עיסוק משעשע אחר, להעתיק את תשוקתו לשעשועים ממשחק זה של אחיזת עינים לעניינים אחרים מבלי שירגיש בכך.
בנידון שלפנינו שהנער אדוק בתורה ובמצות, אולי כדאי לשלוח את הנער לארץ ישראל ללמוד שם בישיבה, שינוי החברה והאוירה הרוחנית ירחיקוהו מההוי האמריקני ותעסוקי הבל של הנוער האמריקני. טוב שנסיעה זו לא"י תוצע כפרס בעד מעשים טובים, ויכולים גם להבטיח לו שכל המכשירים של המשחק המהביל יהיו גנוזים ושמורים עד חזירתו מא"י, וייתכן כי בשובו מא"י לא ימצא עוד עניין במשחק ההבל של אחיזת עינים.

​

 

[מוליך ומביא]

התפרסם מאמר של הדיין הרב אברהם שרמן, תחומין טז עמוד 160
מי שבידו שיעלה.

 

[מוליך ומביא]

מורשת יהודית: עדיף מקל נועם

היטיב לבטא את השוני המהותי בין שתי תפיסות עולם אלה, הרב שלמה וולבה, גדול חכמי המוסר בזמננו שנפטר לפני כשנה, בכך שנהג להבדיל בין הגישה של "חינוך אוטוריטרי (=סמכותי)" לבין מסורת החינוך היהודי. "לא מהפסיכואנליזה אנו חיים", נהג לומר לרבבות תלמידיו בישיבת "קול תורה" בירושלים, "גם רוח חכמינו ז"ל אינה נוחה מהחינוך האוטוריטרי ואין להכות ילדים".

רבים בוודאי ישאלו כיצד קיים הרב וולבה את הוראתו של שלמה המלך 'חושך שבטו – שונא בנו' (משלי יג, כד), עליה נשען ח"כ הלפרט בדיון בוועדה לזכויות הילד. אך הרב וולבה נהג לצטט מנגד מדבריו של הנביא זכריה: "ואקח לי שני מקלות: לאחד קראתי נועם ולאחר קראתי חובלים" (יא, ז). הרי ישנו גם מקל נועם, נהג ללמדנו בשיחות המוסר שמסר מידי מוצאי שבת לכ-600 תלמידים ואברכים. כמו למשל, לשבח ילד עבור דבר טוב שעשה, לחייך אליו או לומר לו מילה טובה – גם זהו מקל, המדרבן להמשיך בהתנהגות טובה, אבל הוא מקל נועם. "בדורנו מקל זה יעיל יותר מאשר מקל חובלים", לימד הרב וולבה את רבבות המורים והאבות שלא חדלו לפקוד את שערי ביתו בגבעת שאול עד השעות הקטנות של הלילה. לימים אף העלה את הוראתו החינוכית הזאת על הכתב.

גם המקובל הרב משה חיים לוצאטו (רמח"ל) ביאר בספרו המעמיק "דעת תבונות" את הפסוק הזה על פי סופו: "…שהמוסר עצמו, אפילו בזמן שהוא נעשה, לא יעשה באכזריות חימה, אלא במיתוק גדול, מפני האהבה המסותרת (של אב לבנו – א"פ) שאינה מנחת לכעס למשול ולהתאכזר".

כמוהו חינך ופסק גם הרב יוסף שלום אלישיב מ"מאה שערים", גדול מנהיגי היהדות החרדית ופוסקי ההלכה כיום. הרב משה גנץ סיפר בכנס מורים על תחילת דרכו החינוכית כאשר הלך להיוועץ עם מי שמכונה בציבור החרדי "פוסק הדור" (בהלכה ובהשקפה), ושאל אותו כיצד להיות מחנך טוב. והרב אלישיב השיב לו: "ימין מקרבת, ימין מקרבת, ימין מקרבת", וכך המשיך ללא הרף עד שהרב גנץ אמר לו: "אבל יש גם שמאל דוחה". השיב הרב אלישיב: "אכן, אחת ליובל תמצא מקום להעניש ותשתמש בשמאל דוחה ומיד להמשיך בימין מקרבת".

כך סבר בזמנו גם החזון אי"ש, שיש לנהוג ב"ימין מקרבת", כי האמין ש"טבעו של החניך רך וקל לחנכו במידות טובות, ומבטיח לעמוד על משמעת ההגון".

הנהגות חינוכיות אלה מובנות לאור העובדה שהיהדות דורשת מהאדם להתגבר על המידות המולדות שלו, מתוך ידיעה כי הדבר כה קשה עבורו, עד שקבע הגאון מווילנא ש"כל אדם צריך לילך בדרכו הצריך לו, כי אין מידת בני אדם שווים זה לזה" (בביאורו על משלי יד, ב). כאשר האדם הצליח לתקן מידה רעה אחת שלו, השלים בכך את ייעודו בעולם ומיצה את משמעות חייו. ואם כן, מי נתן לנו ידע כיצד לעבוד על המידות של אחרים, במיוחד של הילדים שלנו או ילדי אחרים שחינוכם הופקד בידינו? החינוך הטוב ביותר הוא הדוגמא האישית שאנו מציגים לילד, בכך שאנו נוהגים באיפוק ומתגברים על המידות השליליות ומידת האלימות האכזרית שטבועה בכל אחד ואחת מאיתנו.

הרב אברהם שמואל בנימין סופר, המוכר יותר בכינויו ה"כתב סופר" ומגדולי חכמי ישראל בהונגריה, ביאר את הפסוק "חוסך שבטו שונא בנו", שאם האב חוסך את שבט המוסר מעצמו, ואינו עושה מאומה למען חינוכו העצמי – שונא למעשה את בנו, שהרי בכך הוא מנחיל לבן חינוך שלילי. אין לך חינוך טוב יותר לילד, מאשר ראיית אביו מחנך את עצמו בקביעות וצועד בדרכי שלמות המידות. ואין לך חינוך שלילי יותר מזה שנובע מאב שהתנהגותו נוגדת את הנשמע מפיו.

וכבר לימד אותנו הרב שמשון רפאל הירש, מנהיג דגול של יהדות גרמניה, שהילד לומד לא רק מהדיבורים שהוריו מרעיפים עליו, מטוב ועד רע, אלא בעיקר ממעשיהם והתנהגותם האישית שהם מקרינים כלפיו.

וגם אם ימצאו הח"כים החרדים כמה מדברי חכמי היהדות בשבח הענישה לשם חינוך, נראה כי מדובר בתולדה של נורמה שלטת בזמנם. את הביטוי ההולם לגישה שמגבילה ענישה גופנית של הילד ומתרגמת אותה הלכה למעשה בהתאם לשינויים היסטוריים וסוציולוגיים של ימינו, נתן כבר לפני כמאתיים שנה הרב אליעזר פאפו, בספרו הנודע "פלא יועץ". הרב פאפו טען ש"בדורות הללו, דחוצפא יסגא ובן בועט באביו, לא על ידי הכאה אלא אפילו אם גוער בו בכעס גם הוא יכעוס ואינו מקבל גערה… כל כי הא [=במצב כזה] צריך דעת באב ואם, ביודעים ומכירים את בניהם שהם קשים ואין יראת ה' נגד פניהם ואינם שומעים בקול אביהם ואימם, לא יצוו עליהם שום דבר שישרתום, וישתדלו שלא לכעוס עליהם ושלא לצערם, ולא ידברו אליהם אלא בלשון רכה…".

הרב יחיאל יעקב ויינברג, משרידי השואה וממנהיגי יהדות גרמניה לפני השואה, סבר שמטעמים פדגוגים יש להימנע מאמצעי כפייה כלפי בן שסוטה מהדרך. "כל אמצעי כפייה בכוח עלול להביא לידי תוצאות הפוכות מהרצוי. וכבר הוכיחו הפדגוגים המודרניים שהכפייה או ביצוע רצון בכוח – מעורר בנער בגיל מבוגר עקשנות יתר ונטייה למרידה". בספר אחר שלו, כתב הרב ויינברג על הפסוק "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שִׁחֳרוֹ מוסר" שכוונתו לומר כי "אהבה שאין עמה חינוך אינה אהבה, להפך: כל [תוכחת] מוסר שאינה נובעת מלב חם ואוהב – תחטיא תמיד את המטרה".

כך שבניגוד לרושם שהתקבל מהדיווחים השוטפים על הצהרת ח"כ הלפרט על כי הוא נוהג להכות את ילדיו, הילד החרדי הוא לא ילד מוכה. ובכלל, אין דבר כזה "אלימות חרדית", אלא שיש חרדים אלימים כשם שיש חילונים אלימים, ברמה כזו או אחרת, ושניהם אינם הולמים את קני המידה של בני אדם מן היישוב.

 

[מוליך ומביא]

היטיב לבטא את השוני המהותי בין שתי תפיסות עולם אלה, הרב שלמה וולבה,

לחץ כדי לכווץ...

ציטוט מתוך ספר אבני שלמה למשגיח רבי שלמה ולבה זצ"ל:
"בשום אופן לא להרביץ לילדים. היום צריכים לחנך על ידי "מקל נועם" ולא "מקל חובלים". יש משהו "באויר" של מרידה, כך שאי אפשר להכות ילד ואפילו קטן ביותר. אפשר לראות בחוש; פעם, כשהרביצו לילד - אפילו גדול, הוא בכה ונכנע. היום, כשמרביצים - אפילו לקטן, הוא מרביץ בחזרה! ואמר בשם ר' אליהו לופיאן זצוק"ל שאמר שלעת זקנותו הוא מתחרט על כל מכה שנתן לילדיו כשהיו קטנים".

 

[מוליך ומביא]

אבי וולבה, בנו של המשגיח הרב שלמה וולבה מדבר על החינוך שאביו נתן בבית

 

[מוליך ומביא]

מי קבע שאסור להכות?

 

[מוליך ומביא]

עוד מדברי המשגיח ר' שלמה וולבה זצ"ל:

הרבה נושאים של בין אדם לחברו היו נפתרים בקצת סבלנות. "אי אפשר לבנות יחס של חברה טובה בלי סבלנות", כותב המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצוק"ל, "שניים הקובעים לימוד בצוותא ולהם תכונות שונות, הרגלים שונים, כישרונות שונים, איך תוכל הקביעות שלהם להחזיק מעמד? רק ע"י שיתרגלו לסבול אחד את השני. שלושה בחורים הדרים בחדר אחד, הלא בלי סבלנות ייהפך החדר לגיהנום. ארבעה האוכלים בקביעות על שולחן אחד, אם לא יתנהגו בסבלנות, יצטרכו במשך הזמן לברוח מהשולחן.

ומהי סבלנות? הסבלן דומה ממש לאדם הנושא משא כבד, ואף שהוא כבד עליו, הוא ממשיך ללכת בדרכו ואינו נלאה לשאתו… וכאן יש מקום לזהירות: אסור שסבלנות תביא לידי אדישות ח"ו. כשרואים עברה, צריך לכאוב בכל חומרת הדין, וכל מה שעושה העברה יותר קרוב ללב – יותר כואב בדבר, ובכל זאת נושאים את החבר כאותו נושא משא כבד. חייבים להוכיח, אך גם להיות 'נושא עוון'. וכיצד הסבלן מוכיח? הוי אומר כל יחסי בני אדם אינם קשרים מקריים. האדם הוא יצור חברתי, וכל ישראל ערבים זה לזה, חבר 'נושא' את שכנו.

כל אדם חדש שאני בא במגע איתו, מטיל עלי 'משא' חדש לשאתו ולסבלו. האם זה אומר שאני צריך לקבל ממנו כל דבר ולשתוק? לא ולא! אבל מתוך סבלנות מגיעים לתגובה שקולה. שוללים דרישה בלתי מוצדקת, אבל מתוך הארת פנים. משיבים על טענה בלתי נכונה אבל בדברים נכוחים. מוכיחים על עבירה, אבל מתוך אהבה ובדברים של טעם. וכל אלה בלי שום כעס או התמרמרות, בוודאי בלי שום התנשאות.

אכן, סבלנות היא ענף של הענוה, אבל ענף שגם פשוטי העם מוכרחים להתלמד בו. על סבלנות כזו אמרו חז"ל ששואלים את האדם בדין: "המלכת חברך עליך בנחת"?

כיצד נרכוש את מידת הסבלנות? הגה"צ ר"ש וולבה זצוק"ל, מציע ש"נקבע לעצמינו זמן מסוים, כל יום כרבע שעה, ובו נשתדל לשאת ולסבול כל מה שאנו רואים ושומעים, אע"פ שאינו כלל לפי רוחנו, ואפילו אם הוא פוגע בנו, מבלי לאבד מנוחת נפשנו כלל, ובמקרה שיש צורך או חיוב להגיב, נגיב בדברים שקולים ומדודים, בלי שום התרגשות. זמן זה של התלמדות יהיה כמובן זמן שיש מגע עם חברים, אם בלימוד אם בסעודה. נתלמד בזה באותו זמן מסוים שבועות אחדים, עד שנעמוד על טיב המידה הזאת ועד שנצליח בה. אחרי זה נעביר את זמן ההתלמדות לשעה אחרת ביום, שבה באים במגע עם בני אדם אחרים, או עם חברים יותר מרובים, וגם בזה נתלמד עד שנצליח גם בשעה זו. כך נעביר את שעת ההתלמדות כארבע פעמים או יותר. למשל, משעת לימוד עם חבר, לשעת סעודה עם כמה חברים, לשעת שהייה בחדר עם חברים אחרים, ונתלמד בזה תקופה עד שנלמד את המידה היטב, וייחרט בלבנו ציור זה של סבלנות, עד שנרגיש היטב את יופי מידת הסבלנות".

●●●

המקום החשוב ביותר בו צריכים לממש את מידת הסבלנות, הוא בבית פנימה. וכך כתב ה'עלי שור': "מדור מיוחד קובע לעצמו, הוא סבלנות של האדם עם אנשי ביתו. הרי כל מה שהיחס יותר קרוב ויותר תמידי, הוא מחייב יותר סבלנות. היחס עם שכן הוא תמידי, ולכן נתקלים פעמים רבות במצבים הדורשים סבלנות. אשר על כן יותר קשה הוא להיות שכן טוב מאשר חבר טוב. אך יותר קשה מכולם הוא, לשמור סבלנות כלפי אנשי הבית, איתם נמצאים יחד יום ולילה. בכל מצב ניתן לומר שהמידה הנושאת את הבית היא היא הסבלנות. מידי פעם שואלים חתנים, על מה עליהם לתת את דעתם ביום חתונתם, וזאת היא עצתנו להם: בעומדם תחת החופה יקבלו על עצמם, לשאת את האשה עד מאה ועשרים בכל מצב, ולעולם לא לפרוק עולה מעל עצמם. אמרו חז"ל 'טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו'– 'עול אשה'. בלשון הקודש קוראים למתחתן 'נושא אשה', וזה ביטוי נפלא, כי הוא ממש צריך לשאת את אשתו. לא רק בהשלמה חיצונית, שלא יכעס עליה, אלא יקבל אותה על עצמו בכל מצב".

הגר"ש וולבה מסביר שהסבלנות היא מידה הכרחית בחינוך ילדים: "כמה סבלנות צריכים בחינוך ילדים. עם צעקות וסטירות לחי לא 'מחנכים'. נתלמד איפה בסבלנות עם בני הבית, נקבע לעצמינו שעה קבועה, שבה נתאזר ביותר בסבלנות, ותהא זו שעה שבה עלולים דווקא להתעצבן, כגון בבוקר כשהילדים צריכים לצאת למקום לימודם, או בערב כשהם צריכים לשכב לישון, אז ישמור על קור רוח ומנוחת נפשו. נתרגל בזה עד שייקבע בלבנו ציור ברור של הנהגה עקבית של סבלנות בלב שלם. אחר כך נעביר את הזמן הקבוע הזה לזמן חולשה אחר בבית, עד שנתלמד גם בזה, וכל זאת לתקופה ממושכת, עד כדי התלמדות יסודית במידת הסבלנות".

 

[מוליך ומביא]