כאן עמוד 44 ואילך
אך כלפי הקטע שהבאת - לכל דבר ישנם שרשים רוחניים, ואין זו סתירה עם העובדה שאנחנו מגדירים אותו על פי המציאות הגשמית, וכך גם בעלות לדעתי היא גשמית [מוסכמה אנושית] וודאי שיש לה שרש רוחני אלא שאין אנו נזקקים להשתמש בו כדי להשיג את המושג בעלות.
עיי"ש, זה לא ההקשר בכלל.
 
מה דעתכם על מנין המצוות להרמב''ם מצוות עשה צ''ז - ק''ח.
מישהו ניסה להוכיח לי היום משם, שטומאה זה דין ולא מציאות, על פניו (אני ממש לא מונח בזה לאחרונה) זה נראה נכון. אבל למעשה היות ואני לא מונח בזה, אני לא בטוח שזו ראיה נכונה. מה דעתכם ?
 
מה דעתכם על מנין המצוות להרמב''ם מצוות עשה צ''ז - ק''ח.
מישהו ניסה להוכיח לי היום משם, שטומאה זה דין ולא מציאות, על פניו (אני ממש לא מונח בזה לאחרונה) זה נראה נכון. אבל למעשה היות ואני לא מונח בזה, אני לא בטוח שזו ראיה נכונה. מה דעתכם ?
מה ההוכחה משם?

 
אם כוונתך למצווה צ"ו שצוטטה לעיל
רמב"ם סה"מ ע' צ"ו ואני אזכור עתה הקדמה ראוי שתזכור אותה מכל מה שנזכור ממיני הטומאות, והיא כי זה שנמנה כל מין ומין מן הטומאות מצות עשה אין עניינו שנהיה חייבים להטמא בטומאה ההיא ולא גם כן שנהיה אנחנו מוזהרין מהטמא בה ותהיה מצות לא תעשה. ואמנם היות התורה אומרת כי מי שיגע בזה המין נטמא או זה הדבר יטמא על תואר כך למי שנגע בו היא מצות עשה, כלומר שזה הדין שנצטוינו בו הוא מצות עשה והוא אמרנו שמי שנגע בכך על תואר כך נטמא ומי שהיה על ענין כך לא יטמא. וההטמא בעצמו רשות אם רצה יטמא ואם לא רצה לא יטמא. ולשון ספרא וכו' והמצוה הוא מה שנאמר לנו בדין זה שמי שנגע בזה נטמא ויהיה טמא ויתחייב לו מה שהתחייבו הטמאים לצאת חוץ למחנה שכינה ושלא יאכל קודש ושלא יגע בו וזולת זה. וזה הוא הציווי כלומר היותו טמא בזה המין כאשר נגע בו או כשהיה אצלו בענין כך, וזכור זה הענין בכל מין ממיני הטומאה.

אין מדבריו אף ראיה, הרמב"ם רק נתקשה מה הוא הציווי שנצטווינו בדיני טומאה וטהרה, הרי אין איסור להיטמא ואין חיוב להיטהר.
וע"ז תי' שאע"פ שאין ציווי מעשי במצוות הנ"ל, מ"מ דינים אלו נוספו לדיני התורה ושייך למנותם במניין המצוות שכן יש להם השלכות מעשיות (אכילת קודש וביאת מקדש וכיוצ"ב) והם נמנים כעוד חוקים המכתיבים את סדר החיים היהודי.
 
מה דעתכם על מנין המצוות להרמב''ם מצוות עשה צ''ז - ק''ח.
מישהו ניסה להוכיח לי היום משם, שטומאה זה דין ולא מציאות, על פניו (אני ממש לא מונח בזה לאחרונה) זה נראה נכון. אבל למעשה היות ואני לא מונח בזה, אני לא בטוח שזו ראיה נכונה. מה דעתכם ?
ככל הנראה כונתך לכך שבכל מצוה שם כותב הרמב"ם "שצונו להיות הדבר טמא". ואתה מוכיח שהיות הדבר כטמא אינו אלא ציווי. ואם זה היה מציאות הרמב"ם היה צריך לכאורה לכתוב - שצונו לנהוג בדבר הטמא הדינים האלו, או שגילתה לנו תורה שהוא דבר טמא.

אבל זו אינה ראיה כלל, שהרמב"ם בסך הכל נצמד ללשון התורה, וכמפורש בפסוקים שוב ושוב "טמא יהיה לכם". וכונת הרמב"ם היא כמובן פשוטה וככונת הפסוקים, שצונו לנהוג בדבר כטמא, אלו הדינים הקבועים הנהוגים בתורה בדבר טמא.

ואם כבר היה מקום להוכיח הפוך מלשון הפסוקים ומהרמב"ם, שהלא כמה צריך לנהוג בדבר אם טומאה אינה משהו פשוט ומובן, אחר שהתורה אינה מסבירה בשום מקום מה הוא טמא. ואם טומאה הוא מושג פשוט ומובן אילולי הדין, לכאורה ע"כ שהוא מציאות, ויש לנהוג בדבר כטמא בגלל שהוא באמת טמא.

אלא שזה יש לדחות שהוא תואר ללכלוך, וכוונת התורה להחשיב את זה כלכלוך, ולהתרחק מזה בהתאם, עיין למשל רש"י סוטה ד:
כל האוכל בלי ניגוב ידים - דבר מאוס הוא וחשוב כטומאה שנאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא אלמא דבר מיאוס קרי טומאה:
וריב"ש ויקרא יא
זאת החיה אשר תאכלו - כאדם שאומר לעבדו: אתה רגיל אצלי, אל תמאס עצמך במאכלים מאוסים ומזוהמים, כי כל מקום שנאמר "טמא", מאוס ומזוהם הוא, כדכתיב: "בגללי צאת האדם... ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא", מאוס, ואדם מזוהם אינו ראוי לבא לפני המקום... ... נבילה נמי צריך להוציאה מביתו ולהרחיק הסרחון, זו זוהמא מעליו, כי איך יוכל לסבול הריח רע, כי כל עיקר אילו הטומאות אינו מזהיר אלא שלא יהו מזוהמים וטמאים, ואם לא יוכלו להוציא הנבילות והשרצים מביתם, הרי הם מזוהמים ומשוקצים וטמאים... מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא - דכיון שנתלכלך והמיאוס והטומאה נוגעת בו, נטמא ונמאס, כי דבר לח ממאיס יותר מדבר יבש...
ומו"נ ח"ג פמ"ז
הנה התבאר שמלת טומאה נאמרת בשתוף על שלושה ענינים נאמרת על מרות האדם ועברו על המצווה בו ממעשה או דעת; ועל הזיהומים ועל הלכלוכים "טומאתה בשוליה"; ועל אלו הענינים המדומים - רצוני לומר מגע דבר פלוני או משא דבר פלוני או לשאת דבר פלוני על כתפיו - ועל זה המין האחרון אמרו "אין דברי תורה מקבלין טומאה".
ואכמ"ל.
 
נערך לאחרונה:
ככל הנראה כונתך לכך שבכל מצוה שם כותב הרמב"ם "שצונו להיות הדבר טמא". ואתה מוכיח שהיות הדבר כטמא אינו אלא ציווי. ואם זה היה מציאות הרמב"ם היה צריך לכאורה לכתוב - שצונו לנהוג בדבר הטמא הדינים האלו, או שגילתה לנו תורה שהוא דבר טמא.

אבל זו אינה ראיה כלל, שהרמב"ם בסך הכל נצמד ללשון התורה, וכמפורש בפסוקים שוב ושוב "טמא יהיה לכם". וכונת הרמב"ם היא כמובן פשוטה וככונת הפסוקים, שצונו לנהוג בדבר כטמא, אלו הדינים הקבועים הנהוגים בתורה בדבר טמא.
הוא התכוין לומר שאם טומאה זה מציאות, לא צריך ע''ז מצוה, אלא היה מספיק לומר שיש מצוה שכל מי שנוגע ב'טומאה' בינו כך וכך, וצריך ליטהר בכך וכך.
ואת דבריך לא זכיתי להבין. הרמב''ם כותב שיש מצות עשה לנהוג דינים טומאה, אם זו מציאות התורה לא מצוה על מציאות, התורה לא מצוה על כך ששור שנגח פרה זה נחשב ''מזיק'', אלא לדון בדיני הנזקים. אין מ''ע לחשב אדם פלוני למזיק, אלא מ''ע לדון בדיני המזיק.
 
הוא התכוין לומר שאם טומאה זה מציאות, לא צריך ע''ז מצוה, אלא היה מספיק לומר שיש מצוה שכל מי שנוגע ב'טומאה' בינו כך וכך, וצריך ליטהר בכך וכך.
ואת דבריך לא זכיתי להבין. הרמב''ם כותב שיש מצות עשה לנהוג דינים טומאה, אם זו מציאות התורה לא מצוה על מציאות, התורה לא מצוה על כך ששור שנגח פרה זה נחשב ''מזיק'', אלא לדון בדיני הנזקים. אין מ''ע לחשב אדם פלוני למזיק, אלא מ''ע לדון בדיני המזיק.
ככל הנראה כונתך לכך שבכל מצוה שם כותב הרמב"ם "שצונו להיות הדבר טמא". ואתה מוכיח שהיות הדבר כטמא אינו אלא ציווי. ואם זה היה מציאות הרמב"ם היה צריך לכאורה לכתוב - שצונו לנהוג בדבר הטמא הדינים האלו, או שגילתה לנו תורה שהוא דבר טמא.
 
הוא התכוין לומר שאם טומאה זה מציאות, לא צריך ע''ז מצוה, אלא היה מספיק לומר שיש מצוה שכל מי שנוגע ב'טומאה' בינו כך וכך, וצריך ליטהר בכך וכך.
אבל איך נדע מה טמא ומה לא? לזה מפרטת התורה, במה צריך לנהוג כטמא.
ופשוט וברור שגם אם זה דין אין מ"ע נוספת על כך שהדבר טמא, וא"כ הרמב"ם היה צריך למנות זאת כב' מצוות. אלא כוותו לנהוג בדבר כטמא וכמו שביארנו.

ואת דבריך לא זכיתי להבין. הרמב''ם כותב שיש מצות עשה לנהוג דינים טומאה, אם זו מציאות התורה לא מצוה על מציאות, התורה לא מצוה על כך ששור שנגח פרה זה נחשב ''מזיק'', אלא לדון בדיני הנזקים. אין מ''ע לחשב אדם פלוני למזיק, אלא מ''ע לדון בדיני המזיק.
התורה כוללת את כל הדינים במשפט כללי - טמא יהיה לכם, יש לנהוג בדבר כבדבר טמא שיש להתרחק ממנו בכל מיני הרחקות, ומה הם ההרחקות - מפורט לאחר מכן או לפני"ז.
מכיון שהרמב"ם מונה את כל אלו כמ"ע אחת, הוא כותב בכותרת את הכלל ולא את הפרטים. ועיין, מיד לאחר מכן כותב הרמב"ם: "ומצוה זו כוללת -"
 
אבל איך נדע מה טמא ומה לא? לזה מפרטת התורה, במה צריך לנהוג כטמא.
ופשוט וברור שגם אם זה דין אין מ"ע נוספת על כך שהדבר טמא, וא"כ הרמב"ם היה צריך למנות זאת כב' מצוות. אלא כוותו לנהוג בדבר כטמא וכמו שביארנו.
נראה לי שכוונתו היתה לומר שאל''כ לא היינו צריכים מצוה מיוחדת לכל מין ממיני הטומאה, אבל אחשוב ע''ז שוב, ובל''נ אדבר איתו ע''ז בקרוב
 
כמדומה שיש רמב"ן כל שהוא שמדמה טומאה ללכלוך, אם משהוא יביא את המקור המדוייק זה יעזור לכולם
זה?
הרמב"ן (דברים יד, ג) וז"ל: "וטומאת המצורע לא תדבק בחיה, שאין בעלי חיים בבהמה ובעוף מקבלים טומאה בנוגעם במת או בשרץ, אבל השחוטה שראויה לקבל טומאה ידבק בה רוח הטומאה הפורחת מן המצורע ואיננה טהורה, והיא בכלל תועבה כי אכילתה נתעבת".
 
בס"ד פרסמתי מאמר בנושא.

מהות הטומאה - מציאות רוחנית, הגדרה משפטית או מציאות פיזית

מהות הטומאה - מציאות רוחנית, הגדרה משפטית או מציאות פיזית

במאמר הזה ב"ה נדון בחקירה המפורסמת, האם הטומאה היא מציאות רוחנית, כלומר, כוח ממשי (ברובד הרוחני) שקיים בעולם והתורה רק חושפת אותו בפנינו, או שהיא הגדרה משפטית כלומר, סטטוס הלכתי שהתורה מחילה על החפץ. ולכאורה היה ניתן להעלות צד שלישי. טומאה זו מציאות פיזית שהתורה קבעה וכמו שיתבאר בהרחבה. הצעת...

רק חשוב לי להבהיר כי תכלית המאמר א. להתעמת עם הגישה הרואה בטומאה מציאות פיזית ממשית, ומנגד לא להסתפק בטענה השטחית שהדבר אינו נראה בעין או בכלי מדידה (שכפי שהוסבר במאמר, זה לא מהווה דחייה מספקת). ב. נסיון לנתח את הצדדים השונים בהבנת מהות הטומאה, ולא לעסוק בדקדוקי לשון גרידא. ולכן גם אם אפשר לפרש את לשונות הראשונים לכיוונים שונים, אבל הצדדים הידועים יש להם די והותר מקורות או לפחות מצדדים כדי שנזדקק לנסות להסביר אותם מבחינה לוגית. (ולמרות זאת, הבאתי ציטוטים מהראשונים רק כדי להדגים היתכנות לכל צד. ואדרבה אם יש צד לפרש בכיון שונה את לשונות הראשונים עדיף להמשיך את הדיון באשכול דנן).
 
אפשר לצרף לכאן? תודה
בית היין
בינה להשכיל
 
בית היין
בינה להשכיל
באיזה עמוד הבינה להשכיל מדבר על זה?
 
עי' רמב"ן ויקרא (פרק י"ח פס' י"ט) גבי טומאת נדה שהוא דם מזיק שנמצא שבתוך גוף האשה ועלול להרוג את הולד או עכ"פ להזיקו שיוולד מצורע וכדו'. וכן מנפלאות תמים דעים שאם תסתכל הנדה משך זמן ארוך בברזל בהיר - יראו בברזל נקודות אדומות כטיפות הדם. כי הטבע המזיק שבה, מזיק אפי' ע"י ראייה. וכ"ש תזיק לשוכב עמה אשר תדבק גופה ומחשבתה בו ובמחשבתו, ולכן גזר עליו הכתוב 'ותהי נדתה עליו'. וזה יסוד הטומאה של נדה, והיא טמאה עד שתטבול שאז תטהר מחשבתה לגמרי (ציטטתי בערך את לשונו).
וכן עי' ברמב"ן בראשית גבי רחל שאמרה ללבן שדרך נשים לה, שגם האומות נהגו טומאה בנדה והיו מושיבים אותה באוהל נפרד לעצמה והייתה מרוחקת מבנ"א.
ומבו' שסיבת הטומאה באה מקלקול פיזי, והתורה רק צוותה להתרחק מהדבר הקלוקל. היינו התורה לא חדשה טומאה אלא צוותה על הטומאה שכבר הייתה קיימת
האם הרמב"ן אמר את זה בהסתמך על חכמת האומות בזמנו? כי היום מוכח שזה לא כך וצ"ע.
 
רמב''ן בקידושין ע''א
וא"ת וכי מצו' לא יבא תבטל לא שתעקר אלא נוהגת היא כל ימות המשיח אלא הוראת שעה לממזרים שהיו בדורות שיכשרו.


וביארו דכוונתו שיכשרו ע''ד רפואה לחולי, דהרי מתורף דבריו משמע שאילו היו ממזרים לאחרי רפואה זו, לא היו מטהרים, ורק הוראת שעה זו מטהרת.
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון