נראה לומר, ששם מיירי דווקא בסומא בדבר, אבל כאן מיירי באדם שיכול לשמור עצמו ולהיזהר, והו"א שאין אחריותו עלי, קמ"ל מלא תונו.
היכן רואה חילוק זה בלשון רש''י
הנה מפורש שאי אפשר לדעת שזו עצה שאינה הוגנת, רק יודע מחשבות לב אדם, וא''כ ברור שמקבל העצה לא יבחין בדבר והרי הוא סומא בדבר. ואגב גם בקדושים נאמר ויראת מאלוקיך ופירש שם רש''י כמו בפרשת בהר, אלא שבקדושים זה בדיבור נפרד
המשכיל לדוד הקשה כן בשם בנו ואין הספר לפני להעתיקו.
אכן כן ראיתי אותו לפני ששאלתי אלא שתשובתו כלל לא לפי הפשט יותר דרש ולא הניח את דעתי כלל
חן חן. ראיתי זאת. דרך מעניינת מאוד אם כי לא ברור דיו להעמיס כן בדברי רש''י לענ''ד. היכן המקור לב' דינים בלפני עור, רש''י הזכיר רק אחת בלבד והיא היא המוזכרת בלו תונו.
שמעתי ליישב בשם הגרח"ק שאונאה היינו הצער ולפני עיור היינו מה שמכשילו ויכול להיות שיכשילו והוא לא ידע ולא יהיה לו צער ולא יעבור על הונאה וכן אם לא ניכשל בפועל לשיטות שאין לפני עיור אבל הונאה יכול להיות שנצטער בתחילה ועבר על אונאה.
לא הבנתי כלל, אם מכשילו ואינו יודע לה לא יהי' לו צער הא סוף סוף נכשל וניזוק מה לי ו לידיעתו בכוונת המכשיל. ומה שהוסיף עוד דאם לא נכשל לבסוף עובר על לא תונו, לכאורה איפכא דאם לא נכשל אין צער ולמה זה נכלל בלא תונו שעיקרו במצער את חבירו בדיבור כמבואר בתחילת רש''י ובכמה דוכתי.
לומר דעובר עליו בשני לאוין, ולא גרע מהרבה מצוות בתורה שעובר עליהם בכמה לאוין
איסור הונאה אינו ענין של נזק, אלא ענין של צער הבא ע"י עצה רעה, ולפיכך סבר הגרח"ק שכהעצה לא ציערה אותו אין כאן איסור הונאה, ומאידך הנותן עצמה רעה וציערה אותו בתחילה (כגון שחשב שהוא יפסיד כל כספו ולבסוף התברר שלא הפסיד וכד') אלא שלבסוף הסתדרו הענינים והוא לא ניזוק עובר על איסור הונאה מכיון שנצטער מחמת עצה רעה.
ולכאורה אפילו אם לא נמצא מקרים שזה נפרד זה מזה, אבל מכל מקום האיסור של לפני עיוור הוא על חלק המכשול הממוני שנוצר לאדם, והלא תונו זה על הצער הרגשי שנגרם לו מכך שרימו אותו.
לא הבנתי אפילו מילה אחת. וחבל שכך.
היכן המכשול הממוני באם מכר קרקע וקנה בזה חמור, ברור שהוא לא טיפש וזה הי' באמת באותו מחיר או שקנה בחלק מכסף הקרקע. עכ''פ ברור שלא מדובר שהפסיד, ורק שבא עליו בעקיפין לקנות את הקרקע כמבואר ברש''י.
אין הכוונה דווקא להפסד ממון, אלא נזק מהעובדה שנעשתה עיסקא שלא שווה לו, וזה נזק מסוים, שהרי מטעם זה אין הבן יכול למכור בנכסי אביו עד גיל עשרים [למרות שמטלטלים הוא יכול], כי יש לקרקע ערך שלאו דווקא נמדד בכסף, וזה נאסר בתורה בלאו דלפני עיוור. ולבד מזה יש גם איסור על הצער שנגרם לו מכך שרימו אותו.
ייש"כ להרב ה@אברך מעמיק במה שביאר דברי הגרח"ק, ויש להוסיף שקרקע אף אם אינה שווה שווי כספי יותר מן החמור, אבל היא יותר בטוחה, ואף אפשר לפעמים להרוויח על ידה יותר כסף, ועוד סיבות שאפשר לומר שהיא כדאית יותר מן החמור, (משל שתקנה רכב יוקרתי השווה ערך לדירה) ועל כן מי שמשכנע את השני למכור קרקע בעד חמור בהרבה מן המקרים הוא הזיק אותו.
זה מסור ללב מצד כוונת המייעץ, אבל זה לא אומר שום דבר ביחס למקבל העצה.
