והנה נשאר לנו דבר לבארו בזה הענין. והוא, שבאו קצת מקראות, ידמו בהם בני אדם שה' יגזור במרי, ושהוא יכריח עליו, וזה שקר. ולפיכך נבארם, כי הרבה נשאו ונתנו בהם בני אדם. מזה, אומרו לאברהם: +בראשית טו, יג+ "ועבדום ועינו אותם" וכו'. אמרו: הלא תראה שכבר גזר על המצרים שיעשקו את זרע אברהם, ומדוע ענשם, והם מוכרחים, אין מנוס להם מלשעבדם כמו שגזר? ותשובת זה, שזה כאילו אמר יתעלה, כי העתידים להוולד - יהיה מהם ממרה ונשמע, וצדיק ורשע. וזה אמת, ולא בזה המאמר יחוייב פלוני הרשע להיות רשע בהכרח, ולא פלוני הצדיק להיות צדיק בהכרח. אלא כל מי שהיה מהם רשע - בבחירתו היה, ואילו רצה להיות צדיק - אכן היה, ואין מונע לו. לפי שההודעה לא היתה על איש איש, עד שיאמר: כבר נגזר עלי, אלא באה על הכלל, ונשאר כל איש בבחירתו על עיקר הטבע. וכן כל איש ואיש מן המצרים אשר עשקום ועשו להם עוול, אילו רצה שלא לעושקם - היתה לו הבחירה בזה, לפי שהוא לא גזר על איש שיעשוק.
וזאת התשובה בעצמה היא התשובה על אומרו: +דברים לא, טז+ "הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ". שאין הפרש בין זה ובין אומרו: מי שיעבוד עבודה זרה - נעשה בו כך וכך, לפי שאם לא יהיה שם לעולם מי שיעבור - יהיה האיום לבטלה, ויהיו הקללות כולן לבטלה, וכן העונשים אשר בתורה, ולא בגלל מציאות דין הסקילה בתורה, נאמר שזה אשר חלל השבת - מוכרח על חלולו, ולא בגלל הקללות יחוייב שנאמר, שאותם שעבדו עבודה זרה וחלו בהם הקללות ההן - נגזר עליהם בעבודתה. אלא בבחירתו עבד כל מי שעבד, וחל עליו העונש, +ישעיהו סו ג - ד+ "גם המה בחרו בדרכיהם וכו' גם אני" וכו'.
אבל אומרו: +שמות יד, ד+ "וחזקתי את לב פרעה", ואחר כן ענשו והמיתו - הנה יש בו מקום דיבור, ויושג ממנו עיקר גדול. והתבונן בדברי בזה הענין, ושים לבך אליהם, וערוך אותם אל דברי כל מי שדיבר בו, ובחר לך היותר טוב. והוא, שפרעה וסיעתו, אילו לא היה להם חטא זולת אשר לא שלחו את ישראל - היה הענין קשה בלי ספק, כי הוא כבר מנעם מלשלח, כמו שאמר: +שמות יד, י+ "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו", ואחר כן דרש ממנו לשלחם, והוא מוכרח שלא ישלח, ואחר כן ענשו כאשר לא שילחם, והמיתו והמית סיעתו - היה זה עוול, וסותר לכל מה שהקדמנו. הרי שאין הענין כן, אלא שפרעה וסיעתו מרו בבחירתם, מבלי כפיה ומבלי הכרח, ועשקו הגרים אשר היו ביניהם, ועשו להם עוול גמור, כמו שאמר וביאר: +שמות א, ט+ "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל וכו' הבה נתחכמה לו". וזה המעשה היה מהם בבחירתם וברוע עצתם, ולא היה להם בזה הכרח. והיה עונש ה' להם על כך - למונעם מן התשובה, עד שיחול בהם מן העונש מה שחייב צדקו שהוא עונשם. ומניעתם מן התשובה היא שלא ישלחום. וכבר באר לו ה' זה, והודיעו שאילו רצה להוציאם בלבד - כבר היה מאבדו הוא וסיעתו והיו יוצאים, ואמנם רצה עם הוצאתם לעונשם על עושקם הקודם, כמו שאמר בתחלת הדבר: +בראשית טו, יד+ "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי". ואי אפשר לעונשם אם שבו, ועל כן נמנעה מהם התשובה, והיו מחזיקים בהם. והוא אומרו: +שמות ט, טו - טז+ "כי עתה שלחתי את ידי וכו' ואולם בעבור זאת" וכו'.
ולא תחוייב לנו גנות באומרנו כי ה' פעמים יענוש האדם בשלא ישוב, ולא יניח לו לבחור בתשובה. לפי שהוא יתעלה יודע החטאים, וחכמתו וצדקו יחייבו שיעור העונש, שפעמים יענוש בעולם הזה בלבד, ופעמים יענוש בעולם הבא בלבד, ופעמים יענוש בשני העולמות יחד. ויתחלף עונשו בעולם הזה: פעמים יענוש בגוף, או בממון, או בשניהם יחד. וכמו שיבטל קצת תנועות האדם הבחיריות על צד העונש, כגון שיבטל ידו מן התפישה, כמו שעשה בירבעם, או עינו מן הראיה, כמו שעשה באנשי סדום הנאספים על לוט - כן יבטל ממנו בחירת התשובה, כדי שלא יתעורר אליה בשום פנים, ויאבד בחטאו. ואין אנו צריכים לדעת חכמתו, עד שנדע למה ענש זה בזה האופן מן העונש, ולא ענשו באופן האחר, כמו שלא נדע מה הסיבה אשר גרמה שהיתה לזה המין זאת הצורה, ולא היתה לו צורה אחרת. אבל הכלל: +דברים לב, ד+ "כי כל דרכיו משפט", ויענוש החוטא כפי חטאו, ויגמול המיטיב כפי הטבתו.
ואם תאמר: ולמה דרש ממנו לשלח את ישראל פעם אחר פעם, והוא מנוע מזה, והיו חלות עליו המכות, והוא עומד במיאונו - כמו שאמרנו שהוא נענש בשיעמוד במיאונו - ולא היה לו לדרוש ממנו לשוא מה שאינו יכול לעשותו? הנה זה גם כן היה לחכמה מאת ה', להודיעו, כי אם ירצה ה' לבטל בחירתו - יבטלה. ואמר לו: אני אדרוש ממך לשלחם, ואילו היית משלחם היית ניצול, אבל אתה לא תשלח עד שתאבד. והיה צריך הוא להסכים, כדי להראות הפך טענת הנביא שהוא מנוע מלהסכים, ולא היה יכול. והיה בזה מופת גדול, מפורסם אצל כל בני האדם, כמו שאמר: "ולמען ספר שמי בכל הארץ", שאפשר שה' יענוש האדם בשימנע ממנו בחירת פועל מה, וידע הוא בזה, ולא יוכל למשוך נפשו ולהשיבה אל אותה הבחירה.
ועל זה האופן בעצמו היה עונש סיחון מלך חשבון. שהוא, למה שקדם ממריו אשר לא היה מוכרח עליו - ענשו ה' בשמנעו מלהענות לישראל, עד שהרגוהו. והוא אומרו: +דברים ב, ל+ "ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו, כי הקשה ה' אלהיך את רוחו" וכו'. ואשר הקשה דבר זה על המפרשים כולם, הוא חושבם כי סיחון נענש על שלא הניח לישראל לעבור בארצו, ואמרו: איך יענש והוא מוכרח? כמו שחשבו שפרעה נענש, הוא וסיעתו, לפי שלא שלחו את ישראל. ואין הדבר אלא כמו שבארנו, שפרעה וסיעתו היה עונשם אצל ה' על מה שקדם מעושקם - שלא ישובו, עד שיחולו עליהם כל אותן המכות, והיה עונש סיחון על מה שקדם מעושק או עוול שעשה בממלכתו - שימנע מלהענות לישראל, עד שיהרגוהו.
וכבר באר ה' על ידי ישעיה, שהוא יתעלה פעמים יענוש קצת הממרים בשימנע מהם התשובה, ולא יניח להם לבחור בה, כמו שאמר: +ישעיהו ו, י+ "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד וכו' ושב ורפא לו". וזו לשון גלויה, שאינה צריכה פירוש, אלא היא מפתח מנעולים רבים. ועל זה העיקר נמשך מאמר אליהו, עליו השלום, על הכופרים מאנשי דורו: +מלכים א' יח, לז+ "ואתה הסבת את לבם אחורנית", רצונו לומר, שהם כאשר מרו ברצונם - היה עונשך להם שהסירות ליבותם מדרך התשובה, ולא הנחת להם בחירה ולא רצון לעזוב זה המרי, והתמידו בגלל זה בכפירתם. על דרך אומרו: +הושע ד, יז+ "חבור עצבים אפרים הנח לו", רצונו לומר: הוא חבר לאלילים ואהבם - עונשו שיונח על אהבתם, והוא ענין "הנח לו". וזה ממבחר הפרושים, למי שיבין דקות הענינים.
ואמנם מאמר ישעיה: +ישעיהו סג, יז+ "למה תתענו ה' מדרכיך, תקשיח לבנו מיראתך" - הרי הוא יוצא מזאת הכוונה כולה, ואינו נתלה בדבר מזה הענין. ואמנם כוונת אלו הדברים, לפי מה שבא לפניהם ואחריהם, שהוא התאונן על הגלות, וגרותנו, ואובדננו, והתגברות האומות עלינו, ואמר, מתחנן: הוי, אדון, כאשר יראו זה המצב מהתגברות הכופרים, יתעו מדרכי האמת, ויסורו לבותם מיראתך, וכאלו אתה שתגרום לאלו הסכלים לצאת מן האמת. על דרך מאמר משה רבנו: +במדבר יד, טו - טז+ "ואמרו (כל) הגוים אשר שמעו את שמעך [לאמר] מבלתי יכולת ה'" וכו'. ולפיכך אמר אחר זה: "שוב למען עבדיך שבטי נחלתך", רצונו לומר, כדי שלא יהיה שם חלול השם. וכמו שבאר בתרי עשר מאמר ההולכים אחר האמת, המנוצחים מן הגוים בזמן הגלות, ואמר, מספר אומרם: +מלאכי ב, יז+ "כל עושה רע טוב בעיני ה', ובהם הוא חפץ, או איה אלהי המשפט". וסיפר מאומרנו עוד, מתוקף הגלות: +מלאכי ג, יד - טו+ "אמרתם שוא עבוד אלהים, ומה בצע כי שמרנו משמרתו, וכי הלכנו קדרנית מפני ה' צבאות, ועתה אנחנו מאשרים זדים" וכו'. ובאר ואמר שהוא יתעלה עתיד לגלות האמת, ואמר: +מלאכי ג, יח+ "ושבתם וראיתם" וכו'.
ואלו הפסוקים המסופקים בתורה ובמקרא, הגורמים לדמות שה' יכריח על המרי - הנה כבר בארנו עניינם בלי ספק, והוא ביאור נכון עם חוזק ההתבוננות. ונשארנו על עיקרינו, כי האדם - בידו המשמעת והמרי, והוא הבוחר במעשיו, מה שירצה לעשותו יעשהו, ומה שירצה שלא לעשותו לא יעשהו, אלא אם כן יענשהו ה' על חטא שחטא בשיבטל רצונו, כמו שבארנו. וכי קנין המעלות והפחיתויות בידו, ולפיכך ראוי לו להשתדל ולזרז עצמו בקנין המעלות, הואיל ואין לו מעורר שיעוררהו אליהן מבחוץ, והוא אומרם במוסרי זאת המסכתא: "אם אין אני לי מי לי".
