הנה 'פתחון פה' בא כנגד האילם, כמ"ש וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו [תהילים לח' יד'], וַיִּפָּתַח פִּי וְלֹא נֶאֱלַמְתִּי עוֹד [יחזקאל לג' כב']. ולדעת הרוב בא על דיבור האדם. אך לא שמים על ליבם א. שבא גם על דיבור בע"ח, כמ"ש כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ [ישעיהו נו' י'], ב. שבא גם נגד האילם שלא יודע להציע רעיונותיו כמ"ש פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם אֶל דִּין כׇּל בְּנֵי חֲלוֹף [משלי לא' ח'], שאין הכוונה לאי היכולת לדבר ממש. וכן בעניין כאן, שמה שאומר 'ויפתח ה' את פי האתון', הכוונה א. שלא היה אילם מצד דיבור האתון שהוא נהיקה, כלומר שהתחיל לנהוק, ב. לא היה אילם מצד האלימות שקיבל, ויען שהחל להציע את טענותיו על הסבל שהוא עובר.
ויש הבדל בין אמירה לבין דיבור. שדיבור הוא הנעת כלי המבטא להוציא את ההברות, ואמירה הוא כל דבר שיש בו עניין תבוניי. וכשאומר וידבר לאמר, הכוונה שהתחיל לעסוק בעסק הדיבור וכך וכך אמר. אך יש גם אמירה בלי דיבור. והוא כל העברת מסר שיש בו דבר מובן. לדוגמא, כלב המיילל ומצביע על קערת האוכל, הנה אע"פ שהוא לא מדבר בכל זאת חל עליו עניין אמירה שהוא אומר שהוא רעב. וכן כאן, מה שאומר ותאמר לבלעם וגו' לא היה זה על ידי דיבור ממש, אלא הביע את המסר על ידי הנהיקה או בכייה וכו' עד שנאמר עליו שהוא אמר לבלעם. וכן אצל הנחש, מה שלא אמר וידבר הנחש ויאמר, היה גם כן עניין אמירה בלי דיבור על ידי העברת מסר.
ולפי זה מובן מדוע בלעם לא נבהל מכך, כי היה זה עניין טבעי מצד אחד. ואולם עצם התגובה לא. ומה שאמרו שפי האתון נברא בין השמשות, כוונתם על מין האתון בכלל ולא אתונו של בלעם בפרט.