לימוד חכמות זרות בזמנינו [ציטוטים בלבד] (1 צופה)

[יהודי וזהו]

בעקבות האשכול הזה שכצפוי עבר מאוד מהר לוויכוח ישן של השקפות וקהילות שונות ואף הידרדר למחוזות אחרים לגמרי,
נפתח האשכול הזה כדי לתת לקורא לראות את דעת התורה על לימוד שאר חכמות בלי פירושים ביאורים הסתיגויות ודעות אישיות.

 

[יהודי וזהו]

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת סנהדרין פרק י
רבי עקיבה אומר אף הקורא בספרים החיצונים. כגון ספרי בן סירא וסיפרי בן לענה אבל סיפרי המירם וכל ספרים שנכתבו מיכן והילך הקורא בהן כקורא באיגרת מאי טעמא [קהלת יב יב] ויותר מהמה בני היזהר וגו' להגיון ניתנו ליגיעה לא ניתנו.

 

[יהודי וזהו]

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ק עמוד ב
רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים וכו'.
תנא: בספרי מינים.
רב יוסף אמר: בספר בן סירא נמי אסור למיקרי.
אמר ליה אביי: מאי טעמא? אילימא משום דכתב [ביה] לא תינטוש גילדנא מאודניה דלא ליזיל משכיה לחבלא, אלא צלי יתיה בנורא, ואיכול ביה תרתין גריצים. אי מפשטיה - באורייתא נמי כתב לא תשחית את עצה. אי מדרשא - אורח ארעא קא משמע לן, דלא ליבעול שלא כדרכה.
ואלא משום דכתיב בת לאביה מטמונת שוא, מפחדה לא יישן בלילה, בקטנותה - שמא תתפתה, בנערותה - שמא תזנה, בגרה - שמא לא תינשא, נישאת - שמא לא יהיו לה בנים, הזקינה - שמא תעשה כשפים - הא רבנן נמי אמרוה: אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אשרי מי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות.
אלא משום דכתיב לא תעיל דויא בלבך דגברי גיברין קטל דויא - הא שלמה אמרה: דאגה בלב - איש ישחנה. רבי אמי ורבי אסי, חד אמר: ישיחנה מדעתו, וחד אמר: ישיחנה - לאחרים.
ואלא משום דכתיב מנע רבים מתוך ביתך ולא הכל תביא אל ביתך - והא רבי נמי אמרה, דתניא, רבי אומר: לעולם לא ירבה אדם רעים בתוך ביתו שנאמר איש רעים להתרועע.
אלא משום דכתיב זלדקן - קורטמן, עבדקן - סכסן, דנפח בכסיה - לא צחי. אמר במאי איכול לחמא - לחמא סב מיניה. מאן דאית ליה מעברתא בדיקניה - כולי עלמא לא יכלי ליה.

אמר רב יוסף: מילי מעלייתא דאית ביה דרשינן להו: אשה טובה - מתנה טובה, בחיק ירא אלהים תנתן. אשה רעה - צרעת לבעלה. מאי תקנתיה - יגרשנה מביתו, ויתרפא מצרעתו.
אשה יפה - אשרי בעלה, מספר ימיו כפלים. העלם עיניך מאשת חן פן תלכד במצודתה. אל תט אצל בעלה למסוך עמו יין ושכר, כי בתואר אשה יפיה רבים הושחתו, ועצומים כל הרוגיה. רבים היו פצעי רוכל המרגילים לדבר ערוה כניצוץ מבעיר גחלת. ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלאים מרמה.
מנע רבים מתוך ביתך ולא הכל תביא ביתך. רבים יהיו דורשי שלומך, גלה סודך לאחד מאלף. משוכבת חיקך שמור פתחי פיך. אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום, שמא למחר איננו, ונמצא מצטער על עולם שאינו שלו. כל ימי עני רעים, בן סירא אומר: אף לילות. בשפל גגים גגו, ובמרום הרים כרמו. ממטר גגים לגגו, ומעפר כרמו לכרמים.

 

[יהודי וזהו]

שו"ת הרמ"א סימן ו
קבלתי כתבך במגילה עפה כתובה פנים ואחור, וראיתי בו דברים חידודים, והרגשתי כאיזמל בבשר,
והקפתני בחבילות חכמות ורובן חיצונות, בכלים שונות, והפנימות עגונות.
והתורה חוגרת שק ומקוננתג עם נערותיה, כי ההרות בנים ובנות, הן הנזופות ומגונות, כעדה וצלהד בדורות הראשונות, ולחכמת אריסטו הערל אליו היית פונה בכל פינות.
והנה בהתבוננות בתוך כתביך ראיתי עליית עשן באפך כמוקד, ומתוך הכעס השבת חוץ מדרכי הטענה.
ואמרתי בלבי ויהי מה אפסיק בשלום, כי לאותן דברים המרים וחדים אין להם הפסק בגלגולן אם לא בבלימת פינו כאלמים.
לולא שכתב עלי פה קדוש יאמר זה כו'ה הייתי מחריש, מה שלא אוכל עתה לראות את עצמי בתוגת נפשי בכדי, ואגבה אבוא בגלגול מחילות ואומר ככל אשר עם לבבי.

 

[יוסף צ. הירשמן]

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת סנהדרין פרק י
רבי עקיבה אומר אף הקורא בספרים החיצונים. כגון ספרי בן סירא וסיפרי בן לענה אבל סיפרי המירם וכל ספרים שנכתבו מיכן והילך הקורא בהן כקורא באיגרת מאי טעמא [קהלת יב יב] ויותר מהמה בני היזהר וגו' להגיון ניתנו ליגיעה לא ניתנו.

לחץ כדי לכווץ...

שמעתי שכבר הילכו בירושלמי זה מגיהים להפוך את סדר הדברים, משום דספרי המירם הם ספרי נוצרים, וברור שהם שייכים לחלק הראשון שמאבדים חלק העוה"ב, משא"כ ספר בן סירא דלמסקנת הגמ' [שהובאה על יד כ"ת בהודעה 3] ניתן לדרוש בחלק הטוב שבו, ועכ"פ ברור שאין בו חומרא זו [ספרי בן לענה לא נודע זיכרם].

שוב מצאתיו בבאר שבע שם:
לכן נ"ל שמוחלפת השיטה בירושלמי וגרסינן איפכא, אף הקורא בספרים החיצונים כגון ספרי המירוס וספרי בן לענה, אבל ספרי בן סירא וכל ספרים כו'. והרבה דברים יש בירושלמי שצריך להפכם, כמו שכתבו בהדיא התוספות בפרק מצות חליצה (יבמות קד, א) בדבור המתחיל מר סבר חליצה כתחלת דין דמיא לכך פסולה כו'. וכן אשכחן בהדיא במדרש קהלת (יב, יא) ויותר מהמה בני הזהר וגו', שכל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס בביתו כגון ספר בן סירא וספר בן תגליא, ולהג הרבה יגיעת בשר, להגות ניתנו ולא ליגיעת בשר ניתנו. וכן מצאתי כתוב בשם הריטב"א ז"ל בפרק המוכר פירות (ב"ב צח, ב), וז"ל כתוב בספר בן סירא כו' ואף על פי שקראוהו בסנהדרין ספרים החיצונים, שמעינן מיניה שלא אסרו שם אלא שלא לעשות ממנו קבע, אבל מ"מ ראוי להגות בו בעתו ללמוד ממנו חכמה ומוסר, משא"כ בספרי מינין ממש עכ"ל הריטב"א.

 

[יוסף צ. הירשמן]

שו"ת הרמ"א סימן ו
קבלתי כתבך במגילה עפה כתובה פנים ואחור, וראיתי בו דברים חידודים, והרגשתי כאיזמל בבשר,
והקפתני בחבילות חכמות ורובן חיצונות, בכלים שונות, והפנימות עגונות.
והתורה חוגרת שק ומקוננתג עם נערותיה, כי ההרות בנים ובנות, הן הנזופות ומגונות, כעדה וצלהד בדורות הראשונות, ולחכמת אריסטו הערל אליו היית פונה בכל פינות.
והנה בהתבוננות בתוך כתביך ראיתי עליית עשן באפך כמוקד, ומתוך הכעס השבת חוץ מדרכי הטענה.
ואמרתי בלבי ויהי מה אפסיק בשלום, כי לאותן דברים המרים וחדים אין להם הפסק בגלגולן אם לא בבלימת פינו כאלמים.
לולא שכתב עלי פה קדוש יאמר זה כו'ה הייתי מחריש, מה שלא אוכל עתה לראות את עצמי בתוגת נפשי בכדי, ואגבה אבוא בגלגול מחילות ואומר ככל אשר עם לבבי.

לחץ כדי לכווץ...

ציטוט זה הוא מתוך דברי מהרש"ל לרמ"א, ועיין בתשובה ז' שם מה שהשיבו הרמ"א, למי מותר ללמוד חכמות אלו, ומתי. וכן פסק בשו"ע*.
ואגב, מן הענין לציין שדברי רמ"א אלו נכתבו ביום ל"ג בעומר, שהוא זמן שבו דורשים ישראל חכמת הקבלה, והרמ"א מורה שם דרך במבוכות ענין זה.

*שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה סימן רמו (סעיף ד בהג"ה):
ואין לאדם ללמוד כי אם מקרא, משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם, ובזה יקנה העולם הזה והעולם הבא, אבל לא בלמוד שאר חכמות. (ריב"ש סימן מ"ה ותלמידי רשב"א)
ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות, ובלבד שלא יהיו ספרי מינים, וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס. ואין לאדם לטייל בפרדס רק לאחר שמלא כריסו בשר ויין, והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה).

 

[יוסף צ. הירשמן]

ואצטט קצת מדברי הרמ"א כפי שהובאו בהודעת הרב @מרכז באשכול שסימנתם:

שו"ת הרמ"א סימן ז
"תחילה אענה מה שהרעיש אדוני את העולם עלי בהביאי במכתבי הראשון דבר חכמת היונים וראש הפילוסופים, ועל זה כתב אדוני שהתורה חוגרת שק כו'. אומר שזו מחלוקת ישנה בין החכמים ולא אצטרך להשיב עליה, כי כבר תשובתו הרמתה מונחת בקרן זויות ערוכה בתשובת הרשב"א, מה שהשיבו חכמי פרובינצא להרשב"א ז"ל על זוט ואף הרשב"א ז"ל לא כתב שם אלא לאסרה בינקותו של אדם קודם שילמד חכמת התלמוד, והוא הבשר ויין שכתב הרמב"ם בספר המדע פ"ד מהלכות יסודי התורהיא ומי לנו גדול מהרמב"ם ז"ל שעשה ספר המורה שכולו אינו אלא מזה המין. ואף כי כתב בתשובת בר ששת שהוא לא עשאו אלא כדי להשיב לאפיקורוס כידוע למעלתו, באמת אומר שיש לי בזו שתי תשובות בדבר, ושתיהן אמיתיות לפי מעוט השגתי. וזה, כי הם לא חששו אלא ללמוד בספרי היונים הארורים, כגון ספר השמע ומה שאחר הטבע כמו שזכרן שם בתשובה הנזכרת. ובזה הדין עמם, כי חששו פן יבא להמשך אחריהם באיזה אמונה מן האמונות ויתפתה ביינם שהוא יין תנינים ודעות מופסדות. אבל לא אסרו ללמוד דברי החכמים וחקירתם במהות המציאות וטבעיהן כי אדרבה על ידי זה נודע גדולתו של יוצר בראשית יתברך, והוא פירוש שיעור קומה שאמרו עליו כל היודע כו', ואף כי למקובלים דעת אחרת בזו אלו ואלו דברי אלקים חיים ואף כי חכמי אומות העולם אמרו, כבר אמרו במגילה פ"ק כל מי שאומר דבר חכמה אף באומות נקרא חכם. וכזה עשו כל החכמים שהביאו דברי החוקרים בספריהם, כאשר גלוי לכל מספר המורה ובעל העקידה ושאר מחברים גדולים וקטנים. כל שכן מי שאינו נכנס לעמקם לבניית המופתים להוציא דבר מתוך דבר כמוני, רק מביא מה שכתבו שאין ראוי לחוש לזה כלל. והשנית, אף כי אם נאמר שאסרו ללמוד בכל ספריהם גזירה משום דברים האסורים שבהם מ"מ בספרי חכמינו ז"ל אשר מימיהם אנו שותים, ובפרט הרב הגדול הרמב"ם ז"ל בזה לא עלה על שום דעת לאסור. כי בודאי אין לחוש בספריו לשום דעת בטלה כמו שהעיד עליו בעל בחינת עולם באמרו: סוף דבר לבי האמן מה שהאמין סוף הגאונים בזמן וראשם במעלה הוא הרמב"ם כו'. ואף כי מקצת החכמים חלקו עליו ושרפו ספריו, מ"מ כבר נתפשטו ספריו בכל חכמים האחרונים ז"ל, וכולן עשו אותן לראשם עטרה להביא ראיה מתוך דבריו כהלכה למשה מסיני.

ולכן גם אני אומר שמנוקה אני מעון זה. כי אף שהבאתי מקצת דברי אריסטו, מעידני עלי שמים וארץ שכל ימי לא עסקתי בשום ספר מספריו רק מה שעסקתי בספר המורה שיגעתי בו ומצאתי ת"ל, ושאר ספרי הטבע כשער השמים וכדומיהן, שחברו חז"ל ומהם כתבתי מה שכתבתי מדברי אריסטו. ואיך לא, והנה הרב המורה כתב פרק כ"ב מחלק השני שכל מה שהשיג אריסטו עד גלגל הירח הכל אמת כו'. וכתב עוד שכל דבריו הם דעת חז"ל מלבד במקצת אמונות התלויות באל יתברך ובמלאכיו ובגלגלי השמים, שבהן לבד נטה מדרך האמת. ומה שכתב אדוני שמזה נמשך שמקצת בחורים מתפללים בתפלת אריסטו וכו' חס לי ולזרעא דאבא לראות כזה ולא למחות רק כל זה עדיין הוא שורש פורה ראש ולענה ירושה להם מאבותיהם מאותן שהמשיכו עצמם אחר הפילוסופים והלכו בדרכיהם. אבל אנכי מימי לא ראיתי ולא שמעתי עד כה, ולולא פי המדבר אדוני אלי לא האמנתיו שנשאר עדיין רושם אותן האמונות בארץ. ומה שכתב לי מר שגם למעלתו יד ושם בזה אלא שמעלתו מרחיק מזה כו', כבר ידעתי שלא אדע אשר לא ידע מר, אך אומר שאני אם אברח אברח יותר מלעסוק בקבלה להבין מעצמי בדבריהם ממה שאברח לעסוק בפילוסופיא, כי יותר יש לחוש שלא יטעה, כמבואר לאדוני ממה שכתב הרמב"ן בהקדמת פירושו לתורה. ואתמה שכ"ת השיב עלי מתשובת בר ששת על מה שכתב על העוסקים בפילוסופיא, והנה תשובתו בצדו על המקובלים כאשר מובן למעלתו ולא אפרש כי ידעתי שהכל גלוי למעלת אדוני. אני אומר על שתיהן כי שניהם כאחד טובים וצדיקים ילכו בם וגו' ומ"מ אומר שסהדי במרומים שכל ימי לא עסקתי בזו רק בשבת ויו"ט וח"ה בשעה שבני אדם הולכים לטייל, וכל ימות החול אני עוסק כפי מיעוט השגתי במשנה ובתלמוד ובפוסקים ובפירושיהם, ושרי לצורבא מרבנן לאודועי נפשיה כו'."

 

[יוסף צ. הירשמן]

אמר רב יוסף: מילי מעלייתא דאית ביה דרשינן להו:

לחץ כדי לכווץ...

מן הענין להביא כאן גירסא שמצאתי ביד רמ"ה שם: אמר רב יוסף אי לאו דגנזוה רבנן להאי סיפרא הוה דרשי' להו [בפירקא].

 

[יהודי וזהו]

מן הענין להביא כאן גירסא שמצאתי ביד רמ"ה שם: אמר רב יוסף אי לאו דגנזוה רבנן להאי סיפרא הוה דרשי' להו [בפירקא].

לחץ כדי לכווץ...

אכן אם הופכים את הגירסא בירושלמי דלעיל הדברים שאמרת ברורים, אבל אם גורסים כהירושלמי שלפנינו אזי אין צורך לשנות את הגירסא בבלי שלפנינו וההסבר הוא שאין פסול בספר בן סירא מצד עצמו ולכן ציטטו אותו אלא הפסול בו הוא שיש שרצו להגדירו כחלק מהתנ"ך וזה שלא כדין, כך שמעתי לבאר מאומרו @חד מבתראי .

 

[יוסף צ. הירשמן]

אכן אם הופכים את הגירסא בירושלמי זה מובן אבל אם גורסים כהירושלמי אזי אין צורך לשנות את הגירסא וההסבר הוא שאין פסול בספר בן סירא מצד עצמו ולכן ציטטו אותו אלא הפסול בו הוא שיש שרצו להגדירו כחלק מהתנ"ך וזה שלא כדין, כך שמעתי לבאר מאומרו @חד מבתראי .

לחץ כדי לכווץ...

הגירסא שהבאתי היא גירסא בבבלי ולא בירושלמי, ממנה משמע שחכמים גנזו ספר בן סירא, הויינו כנראה מחמת הטעם שכתבתם.
לענין הגירסא בירושלמי הוספתי בהודעתי את דברי הבאר שבע יעו"ש.

 

[נחמד-לפי]

ליקוטי מוהר"ן לה קמא
וּכְשֶׁאָדָם מַכְנִיס בְּתוֹךְ שִׂכְלוֹ הַקּדֶשׁ מַחֲשָׁבוֹת חִיצוֹנִיּוֹת, הֵם חָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת אֲזַי נִתְמַעֵט קְדֻשַּׁת שִׂכְלוֹ כְּפִי תְּפִיסַת הַמָּקוֹם שֶׁל חָכְמָה חִיצוֹנִיּוֹת שֵׂכֶל חִיצוֹנִי, בְּתוֹךְ שֵׂכֶל הַקּדֶשׁ וְהַחָכְמָה חִיצוֹנִי הִיא נָעוּץ בְּתוֹךְ הַשֵּׂכֶל הַקּדֶשׁ כְּקָנֶה וּמְחַסֵּר מְקוֹם הַקְּדֻשָּׁה

קיצור ליקוטי מוהר"ן לז קמא
אות ב וְהַגּוּף לְגַבֵּי הַנֶּפֶשׁ הוּא בְּחִינַת חֹמֶר וּבְהֵמָה וְסִכְלוּת וָחֹשֶׁךְ בְּחִינַת מִיתָה וְשִׁכְחָה. בְּחִינַת חָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת כְּנֶגֶד חָכְמוֹת הַתּוֹרָה שֶׁהֵם בְּחִינַת אָדָם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "זאת הַתּוֹרָה אָדָם" בְּחִינַת צוּרָה בְּחִינַת אוֹר וְחָכְמָה וְזִכָּרוֹן וְחַיִּים. וְצָרִיךְ כָּל אָדָם לְהַכְנִיעַ הַחֹמֶר הַיְנוּ בְּחִינַת מִיתָה בְּחִינַת סִכְלוּת שֶׁל הַגּוּף שֶׁהֵם הַתַּאֲווֹת דְּהַיְנוּ לְהַפְרִישׁ אֶת עַצְמוֹ מִכָּל הַתַּאֲווֹת

ליקוטי תפילות יד תניינא ועיין שם עוד באריכות
וְרַחֵם עָלֵינוּ וְעַל זַרְעֵנוּ וְעַל כָּל זֶרַע עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְתִשְׁמר וְתַצִּיל אוֹתָנוּ מִכָּל מִינֵי חֲקִירוֹת וְחָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת, וְלא נָשִׂים עַיִן וְלא נַבִּיט וְלא נִסְתַּכֵּל כְּלָל בְּשׁוּם סֵפֶר הַמְיֻסָּד עַל פִּי דַרְכֵי הַמְחַקְרִים, אֲפִלּוּ בִּסְפָרִים שֶׁחִבְּרוּ קְצָת מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי הַהַקְדָּמוֹת וְהַסְּבָרוֹת שֶׁל חָכְמוֹת הַחִיצוֹנִיּוֹת שֶׁנִּמְשָׁכִין וּבָאִין מֵהָעַכּוּ"ם, אֲשֶׁר ל א נִכְנְסוּ בְּדַת יִשְׂרָאֵל הַקָּדוֹשׁ, כִּי ל א בְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקב שְׁמר רַגְלֵנוּ מִלִּנָּגֵף חַס וְשָׁלוֹם בְּאַבְנֵי נֶגֶף שֶׁלָּהֶם, הַמֻּנָּחִים בְּכָל חָכְמוֹתֵיהֶם הַכְּלוּלִים בְּשֶׁבַע חָכְמוֹת, אֲשֶׁר בְּכֻלָּם מֻנָּח קְלִפַּת וְזֻהֲמַת עֲמָלֵק שֶׁהוּא הָאֶבֶן נֶגֶף שֶׁבְּכָל הַחָכְמוֹת, אֲשֶׁר עַל יָדוֹ נִכְשָׁלִים וְנוֹפְלִים כָּל הַנִּכְנָסִין בָּהֶם, וְיוֹצְאִין מֵעוֹלָמָם, וּבָאִין לִידֵי כְפִירוּת וַאֲפִּיקוֹרְסִית גָּמוּר, רַחֲמָנָא לִצְּלָן רַחֲמָנָא לִשְׁזְבָן מֵהֶם וּמֵהֲמוֹנָם

ליקוטי עצות ערך חקירות וחכמות חיצוניות


א. עִקַּר הַשֵּׂכֶל הוּא הַשֵּׂכֶל הָאֱמֶת שֶׁל צַדִּיקֵי אֱמֶת. שֶׁעַל־יְדֵי זֶה הַשֵּׂכֶל זוֹכִין לְהַשָּׂגַת אֱלֹקוּת וּלְהַכְנִיס הַשָּׂגַת אֱלֹקוּת לְכָל הַנִּלְוִים אֲלֵיהֶם. וְכָל הַחָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת הֵם כְּסִילוּת גָּמוּר נֶגֶד זֶה הַשֵּׂכֶל. וְלִפְעָמִים, בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, כְּשֶׁנּוֹפֵל זֶה הַשֵּׂכֶל, הַנַּ"ל אֲלֵיהֶם, הַיְנוּ לְהָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְהַסִּטְרָא אַחֲרָא וַאֲזַי הֵם מִתְגַּבְּרִים בְּחָכְמָתָם וּמֶמְשַׁלְתָּם, אֲזַי מִתְגַּבֵּר חַס וְשָׁלוֹם, מֶמְשֶׁלֶת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וּמִי יוּכַל לִסְבֹּל אֶת קוֹל הַצְּעָקָה וְהַזְּעָקָה גְּדוֹלָה, כְּשֶׁנּוֹפֵל זֶה הַשֵּׂכֶל אֲלֵיהֶם, שֶׁהַכְּסִיל רוֹצֶה לְהִתְחַכֵּם, שֶׁמִּתְגַּבְּרִים לְהַמְשִׁיךְ לְתוֹךְ הַחָכְמוֹת שֶׁלָּהֶם שֶׁהֵם כְּסִילוּת בֶּאֱמֶת, אֶת בְּחִינַת הַחָכְמָה הָאֲמִתִּית שֶׁהוּא הַשֵּׂכֶל הַנַּ"ל שֶׁל הַשָּׂגַת אֱלֹקוּת. וְאוֹמְרִים שֶׁרַק הֵם חֲכָמִים. וְאֵין חָכְמָה גְּדוֹלָה מֵחָכְמָתָם הַמֻּטְעֵית, אֲשֶׁר כָּל יְנִיקָתָהּ מִנְּפִילַת הַשֵּׂכֶל הַנַּ"ל. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ כִּבְיָכוֹל שׁוֹאֵג עַל זֶה. וְצָרִיךְ כָּל אֶחָד לִרְאוֹת לַחְתֹּךְ וּלְהַבְדִּיל וּלְהַעֲלוֹת הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל הַנַּ"ל מֵהֶם וּלְהַחֲזִירוֹ לְשָׁרְשׁוֹ. וְזֶה זוֹכִין עַל־יְדֵי צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁעוֹשִׂין. וּלְזֶה הַחֶסֶד זוֹכִין עַל־יְדֵי שֶׁמְּקַבְּלִין תּוֹכָחָה מִמּוֹכִיחֵי אֱמֶת (ל, ו')

ב. חָכְמָה הִיא שֹׁרֶשׁ כָּל הַדְּבָרִים, לָכֵן צָרִיךְ כָּל אֶחָד לִשְׁמֹר אֶת שִׂכְלוֹ מִשִּׂכְלִיּוֹת חִיצוֹנִיּוֹת, כִּי עִקַּר הַחָכְמָה לִקְנוֹת שְׁלֵמוּת אֵינָהּ רַק חָכְמוֹת אֱלֹקוּת. וּשְׁאָר הַחָכְמוֹת הֵם חָכְמוֹת בְּטֵלוֹת וְאֵינָם חָכְמוֹת כְּלָל (לה, א)

ג. בִּשְׁעַת הוֹלָדָה הַשֵּׂכֶל מְצֻמְצָם אֵצֶל כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וּכְשֶׁמַּתְחִילִין לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּהִתְבּוֹנְנוּת עֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲזַי שִׂכְלוֹ הוֹלֵךְ וְגָדֵל. אֲבָל כְּשֶׁאָדָם מַכְנִיס בְּתוֹךְ שִׂכְלוֹ מַחֲשָׁבוֹת חִיצוֹנִיּוֹת, הֵם חָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת, אֲזַי נִתְמַעֵט קְדֻשַּׁת שִׂכְלוֹ כְּפִי הַמָּקוֹם שֶׁל חָכְמָה חִיצוֹנִית. וְעַל זֶה הַשֵּׂכֶל הַחִיצוֹן מִתְלַקְּטִים וּמִתְחַבְּרִים כָּל הַתַּאֲווֹת וְכָל הַמִּדּוֹת רָעוֹת וּמְגֻנּוֹת (שָׁם)

ד. עַל־כֵּן צָרִיךְ כָּל אָדָם לִשְׁמֹר מְאֹד אֶת שִׂכְלוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, שֶׁלֹּא יִכְנֹס בְּתוֹךְ מַחֲשַׁבְתּוֹ שׁוּם מַחֲשָׁבָה חִיצוֹנָה וְלֹא שׁוּם חָכְמָה חִיצוֹנָה, כִּי כָּל הָרָעוֹת וְכָל הַפְּגָמִים וְהַחֲטָאִים בָּאִים מִפְּגַם הַמַּחֲשָׁבָה חַס וְשָׁלוֹם, עַל־יְדֵי שֶׁמַּנִּיחִין לִכְנֹס בְּהַמַּחֲשָׁבָה חַס וְשָׁלוֹם, חָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת וּמַחֲשָׁבוֹת חִיצוֹנִיּוֹת. וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה וְהַתִּקּוּן עַל כָּל הָעֲווֹנוֹת הוּא כְּשֶׁמִּתְגַּבֵּר לְגָרֵשׁ כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת חִיצוֹנִיּוֹת מִדַּעְתּוֹ וְשִׂכְלוֹ. כִּי הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל הוּא הַנְּשָׁמָה שֶׁהִיא שֹׁרֶשׁ הַכֹּל. וּכְשֶׁמְּקַדֵּשׁ שִׂכְלוֹ, הַיְנוּ נִשְׁמָתוֹ, עַל־יְדֵי זֶה מַגְבִּיהַּ וּמֵשִׁיב הַכֹּל לְשָׁרְשׁוֹ וְזֶה עִקַּר הַתְּשׁוּבָה (שָׁם)

ה. כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין חַס וְשָׁלוֹם בְּחָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת שֶׁל הָאֻמּוֹת, אֲזַי נוֹפֵל הַצַּדִּיק מֵהַשָּׂגָתוֹ וְנִתְחַפֶּה וְנִתְכַּסֶּה הַשָּׂגָתוֹ (מט)

ו. רִבּוּי הַחָכְמוֹת בִּפְרָט חָכְמַת הַפִּילוֹסוֹפְיָא מַזִּיקִים מְאֹד מְאֹד, כִּי עִקַּר חִזּוּק הַלֵּב שֶׁיּוּכַל לִקְנוֹת חָכְמָה וְשֵׂכֶל אֲמִתִּי הוּא רַק עַל־יְדֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים. אֲבָל מִי שֶׁשִּׂכְלוֹ הוּא יוֹתֵר מִמַּעֲשָׁיו הַטּוֹבִים, אֵין כֹּחַ בְּלִבּוֹ לְהָכִיל אֶת שִׂכְלוֹ, וַאֲזַי הַשֵּׂכֶל מַחֲטִיאוֹ בְּיוֹתֵר. וְהֵן הֵן הַפִּילוֹסוֹפִים שֶׁאֵין לָהֶם לֵב טָהוֹר, וְאֵין לִבָּם יָכוֹל לְקַבֵּל הַשֵּׂכֶל בִּקְדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ כָּרָאוּי, כִּי לִבָּם חַלָּשׁ וְחָסֵר. וּבִפְרָט הַנּוֹאֲפִים הַעוֹסְקִים בְּחָכְמַת פִּילוֹסוֹפְיָא שֶׁמְּאֹד מְאֹד מַזִּיק לָהֶם, כִּי עַל־יְדֵי הַנִּאוּף לִבָּם חָסֵר מְאֹד וְאֵין בְּלִבָּם יְכֹלֶת לְהָכִיל אֶת הַשֵּׂכֶל בְּתוֹכוֹ, לְהִתְרַחֵק מֵחֲטָאִים וּלְהִתְדַּבֵּק בַּשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יָדוֹ שֶׁזֶּה עִקַּר הַשֵּׂכֶל הָאֱמֶת. רַק אַדְּרַבָּא, עַל־יְדֵי שִׂכְלָם הֵם מַחֲטִיאִים בְּיוֹתֵר, וּמַזִּיקִים לָהֶם וּלְכָל הָעוֹלָם יוֹתֵר מִנְּחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וּמִכָּל מִינֵי חַיּוֹת רָעוֹת וּמַזִּיקִים שֶׁבָּעוֹלָם, רַחֲמָנָא לִצְלָן, כִּי מְחָרְפִין וּמְגַדְּפִין כְּלַפֵּי מַעְלָה בְּחָכְמָתָם וּכְנֶגֶד הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה, בִּפְרָט כְּנֶגֶד חַכְמֵי הַגְּמָרָא וְהַצַּדִּיקִים שֶׁאַחֲרֵיהֶם, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, כַּיָּדוּעַ וּמְפֻרְסָם. בַּעַל הָרַחֲמִים יִשְׁמֹר שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל מֵהֶם וּמֵהֲמוֹנָם (נה, ו')

ז. מַה שֶּׁהִגְבִּיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי, שֶׁיּוּכַל לְהָבִין, הוּא מִצְוָה גְּדוֹלָה לְחַדֵּד הַשֵּׂכֶל לְהָבִין הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ. אֲבָל יֵשׁ קֻשְׁיוֹת שֶׁאֵינוֹ בְּאֶפְשָׁרִי לַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי לְהָבִין תֵּרוּץ עַל קֻשְׁיָא כָּזוֹ, רַק לֶעָתִיד לָבוֹא יִתְגַּלֶּה הַתֵּרוּץ. וְאָסוּר לְאָדָם לְעַיֵּן בָּהֶם, וְכָל מִי שֶׁסּוֹמֵךְ עַל שִׂכְלוֹ וּמְעַיֵּן וְחוֹקֵר בָּהֶם, עַל זֶה נֶאֱמַר: כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן, כִּי עַל קוּשְׁיָא כָּזוֹ אָסוּר לִסְמֹךְ עַל שִׂכְלוֹ רַק לְהַעֲמִיד עַל אֱמוּנָה. וַאֲפִלּוּ אֵלּוּ הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁיֵּשׁ עֲלֵיהֶם תְּשׁוּבָה, לִפְעָמִים נִסְתְּמוּ שְׁבִילֵי הַשֵּׂכֶל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהָשִׁיב עַל אֶפִּיקוֹרְסוּת שֶׁבְּלִבּוֹ. וְהַתִּקּוּן לָזֶה - לִמּוּד הַפּוֹסְקִים [עַיֵּן תַּלְמוּד תּוֹרָה]. וְכָל זְמַן שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה לְתַקֵּן וְלִפְתֹּחַ שִׂכְלוֹ לְהָבִין הַתֵּרוּץ, צָרִיךְ לִסְמֹךְ רַק עַל אֱמוּנָה גַּם בְּקֻשְׁיוֹת אֵלּוּ. כִּי הָעִקָּר הוּא הָאֱמוּנָה (סב, ב')

ח. עַל־יְדֵי דִּבּוּרִים רָעִים מִתְגַּבֶּרֶת וּמִתְפַּשֶּׁטֶת חָכְמוֹת הַפִּילוֹסוֹפְיָא בָּעוֹלָם, שֶׁהִיא בְּחִינַת זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ, וּמַזֶּקֶת מְאֹד לְהָעוֹלָם רַחֲמָנָא לִצְלָן (סג)

ט. אִסּוּר גָּדוֹל לְעַיֵּן בְּסִפְרֵי הַמֶּחְקָרִים, כִּי יֵשׁ כַּמָּה קֻשְׁיוֹת שֶׁנִּמְשָׁכִין מִבְּחִינַת חָלָל הַפָּנוּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא עֲלֵיהֶם תֵּרוּץ בְּשׁוּם אֹפֶן, רַק לֶעָתִיד לָבוֹא יִתְגַּלֶּה הַתֵּרוּץ אֲבָל בְּזֶה הָעוֹלָם אִי אֶפְשָׁר לְיַשְּׁבָם בְּשׁוּם שֵׂכֶל. וּמִי שֶׁמְּעַיֵּן בְּאֵלּוּ הַחָכְמוֹת הַנִּמְשָׁכִין מִשָּׁם, יִהְיֶה נִשְׁקָע וְנֶאֱבָד שָׁם לְעוֹלָם כִּי עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן. כִּי אִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא בָּהֶם אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְהָשִׁיב עַל הַקֻּשְׁיוֹת וְהַמְּבוּכוֹת שֶׁבָּהֶם בְּשׁוּם שֵׂכֶל. רַק יִשְׂרָאֵל עַל־יְדֵי אֱמוּנָה עוֹבְרִים עַל כָּל הַחָכְמוֹת וְעַל כָּל הַמְּבוּכוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כִּי הֵם מַאֲמִינִים בַּשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּבְתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה בְּלִי שׁוּם חֲקִירָה וְחָכְמָה רַק בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. וְעַל שָׁם זֶה נִקְרָאִים יִשְׂרָאֵל עִבְרִים, עַל שֶׁעַל־יְדֵי אֱמוּנָתָם הֵם עוֹבְרִים וְעוֹלִים עַל כָּל מִינֵי חָכְמוֹת וַחֲקִירוֹת, כִּי אֵינָם צְרִיכִים לַחֲקֹר אַחַר הָאֱמֶת כְּלָל, כִּי הֵם יוֹדְעִים הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ עַל־יְדֵי אֱמוּנָתָם הַשְּׁלֵמָה, שֶׁמַּאֲמִינִים בְּהָאֱמֶת כְּפִי מַה שֶּׁקִּבְּלוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְעַל־יְדֵי זֶה הֵם עוֹבְרִים וְעוֹלִים עַל כָּל הַחָכְמוֹת כֻּלָּם (סד. ב')

י. וְדַע, שֶׁיֵּשׁ צַדִּיקִים גְּדוֹלִים שֶׁהֵם צְרִיכִין דַּיְקָא לְעַיֵּן בְּאֵלּוּ הַחָכְמוֹת, כִּי עַל יְדֵי עִיּוּנָם בָּהֶם הֵם מַעֲלִין וּמוֹצִיאִין מֵהֶם כַּמָּה נְשָׁמוֹת שֶׁנָּפְלוּ וְנִשְׁקְעוּ בָּהֶם, וְעַל־כֵּן אַל תָּבִיא לְךָ רְאָיָה מִמַּה שֶּׁמָּצִינוּ כַּמָּה מִגְּדוֹלֵי הַקַּדְמוֹנִים שֶׁעָסְקוּ בְּאֵלּוּ הַחָכְמוֹת, כִּי הָיוּ מֻכְרָחִים לָזֶה כַּנַּ"ל. וּלְגֹדֶל קְדֻשָּׁתָם הָעֲצוּמָה הֶעֱלוּ נְשָׁמוֹת שֶׁנָּפְלוּ בָּהֶם, כַּנַּ"ל. אֲבָל אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם גְּדוֹלִים בְּצִדְקָתָם כָּל כָּךְ. מִכָּל שֶׁכֵּן אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים בִּפְרָט בַּדּוֹרוֹת הַלָּלוּ, חָלִילָה לְהִסְתַּכֵּל וְלִכְנֹס בָּהֶם, כִּי יִהְיֶה נִשְׁקָע וְנֶאֱבָד שָׁם לְעוֹלָם, רַחֲמָנָא לִצְלָן (שָׁם ג')

יא. עַל־יְדֵי הַנִּגּוּן שֶׁל הַצַּדִּיק הַגָּדוֹל הָאֲמִתִּי הוּא מַעֲלֶה אֶת הַנְּשָׁמוֹת, שֶׁנָּפְלוּ לְאֶפִּיקוֹרְסוּת הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, שֶׁאֵין עָלֶיהָ תְּשׁוּבָה (שָׁם ה')

יב. חַכְמֵי הַטֶּבַע שֶׁרוֹצִים לְהַרְאוֹת עַל פִּי חָכְמָתָם הַמֻּטְעֵית שֶׁהַכֹּל עַל פִּי הַטֶּבַע, חַס וְשָׁלוֹם, הֵם חַיּוֹת רָעוֹת שֶׁדּוֹרְסִים וְטוֹרְפִים רַבִּים מִבְּנֵי עַמֵּנּוּ. כִּי כַּמָּה נְפָשׁוֹת מִיִּשְׂרָאֵל שָׁקְעוּ בָּזֶה רַחֲמָנָא לִצְלָן. וְאֵלּוּ הַנְּפָשׁוֹת הֵם כְּצִפֳּרִים הָאֲחוּזוֹת בַּפָּח. עַל־כֵּן כָּל מִי שֶׁחָס עַל נַפְשׁוֹ, צָרִיךְ לִבְרֹחַ וּלְהִמָּלֵט נַפְשׁוֹ מֵהֶם, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה נַפְשׁוֹ נִטְרֶפֶת וְנִדְרֶסֶת חַס וְשָׁלוֹם, עַל־יְדֵי חַיּוֹת רָעוֹת הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל. עַל־כֵּן חָלִילָה לְהִסְתַּכֵּל כְּלָל בְּאֵלּוּ הַסְּפָרִים הַמְדַבְּרִים מֵחֲקִירוֹת, אֲפִלּוּ בַּסְּפָרִים שֶׁחִבְּרוּ גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי אֵין רָעָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ (ח"ב. ד, ו)

יג. עַל־יְדֵי צְדָקָה מְבַטְּלִין כֹּחַ הַנָּחָשׁ שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ חָכְמַת הַטֶּבַע, וְעַל־יְדֵי זֶה מִמֵּילָא נִצּוֹלִין מֵחַיּוֹת רָעוֹת הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל שֶׁהֵם חַכְמֵי הַטֶּבַע. וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּכְנִיעִין אוֹתָם עֲדַיִן הֵם חוֹזְרִים וּמַטִּילִים אֵיזֶה סָפֵק בָּרָצוֹן, אִם מִתְנַהֵג עַל־יְדֵי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ לְבַד. וְאָז צְרִיכִין לַחֲזֹר וּלְהַרְבּוֹת בִּצְדָקָה. כִּי צְדָקָה מַכְנַעַת וּמַשְׁפֶּלֶת חָכְמַת הַטֶּבַע תָּמִיד וּמְגַלֵּית שֶׁהַכֹּל מִתְנַהֵג בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ לְבַד (שָׁם ט')

יד. עִקַּר הָעֲבוֹדָה הוּא רַק עַל־יְדֵי תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת גָּמוּר בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת כְּלָל. וְזֶהוּ עִקַּר הַתַּכְלִית הָאֲמִתִּי, וְחָלִילָה לְמִי שֶׁמְּכֻנֶּה בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּכְנֹס בְּסִפְרֵי הַמֶּחְקָרִים חַס וְחָלִילָה, כִּי לֹא בְּאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב. כִּי יֵשׁ בְּכָל הַחָכְמוֹת אֶבֶן נֶגֶף בְּחִינַת עֲמָלֵק, שֶׁעַל יָדוֹ נוֹפְלִין וְנִכְשָׁלִין וִיכוֹלִין לְאַבֵּד עוֹלָמָם בְּרֶגַע חַס וְשָׁלוֹם. וְזֶהוּ הָרָעָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבְּכָל הָרָעוֹת, וַאֲפִלּוּ סִפְרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּדַבְּרִים מֵחֲקִירוֹת, אֵין לְהַבִּיט בָּהֶם כְּלָל, כִּי מַזִּיקִים הַרְבֵּה לָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה שֶׁהוּא יְסוֹד הַכֹּל. וּתְהִלָּה לָאֵל יֵשׁ עַכְשָׁו סְפָרִים קְדוֹשִׁים הַרְבֵּה מְאֹד, הַמְּלֵאִים מוּסָר וְיִרְאַת ה' בְּלִי שׁוּם חֲקִירוֹת, שֶׁאֵינָם מְיֻסָּדִים עַל דַּעַת חַכְמֵי יָוָן יִמַּח שְׁמָם, רַק יְסוּדָתָם בְּהַרְרֵי קֹדֶשׁ עַל דִּבְרֵי חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בַּגְּמָרָא וּמִדְרָשִׁים, וּבִפְרָט הַמְיֻסָּדִים עַל דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וַחֲבֵרָיו, הֲפֹךְ בָּהֶם וַהֲפֹךְ בָּהֶם. בָּהֶם דַּיְקָא וְלֹא בַּסְּפָרִים שֶׁמְּעֹרָב בָּהֶם דַּעַת הַגּוֹיִים, הַכּוֹפְרִים בָּעִקָּר. מֵהֶם הִמָּלֵט נַפְשְׁךָ, מֵהֶם וּמֵהֲמוֹנָם, וְתִהְיֶה לְךָ נַפְשְׁךָ לְשָׁלָל לְחַיֵּי עוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עַד וּלְנֵצַח נְצָחִים (יט)

טו. בְּעִנְיַן הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁקָּשֶׁה עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּעַת אֲמִתִּי כָּל שֶׁהוּא, רָאוּי לוֹ לְהָבִין שֶׁאַדְּרַבָּא, כָּךְ רָאוּי לִהְיוֹת דַּיְקָא שֶׁיִּהְיֶה קֻשְׁיוֹת עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכָךְ נָאֶה וְיָפֶה לוֹ יִתְבָּרַךְ לְפִי גְּדֻלָּתוֹ וְרוֹמְמוּתוֹ. כִּי בְּוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר שֶׁנָּבִין וְנַשִּׂיג בְּשִׂכְלֵנוּ הַנְהָגָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְעַל־כֵּן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה עָלָיו יִתְבָּרַךְ קֻשְׁיוֹת לְפִי דַּעְתֵּנוּ הָאֱנוֹשִׁי הַפְּחוּתָה, וְעַיֵּן בִּפְנִים וְהָבֵן הָאֱמֶת (נב)

לחץ כדי לכווץ...

ליקוטי תפילות לז קמא
וְתַפְרִישֵׁנִי וְתַבְדִּילֵנִי מִן הַתּוֹעִים בְּחָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת וְתָגֵן בַּעֲדִי וּבְעַד זַרְעִי תָמִיד, וּבְעַד כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא נַעֲסֹק לְעוֹלָם בְּשׁוּם חָכְמָה חִיצוֹנָה כְלָל וְלֹא נָשִׂים עַיִן וְלֹא נִלְמַד בְּשׁוּם סֵפֶר מִסִּפְרֵי הַחֲקִירוֹת כְּלָל, הֵן בְּסִפְרֵי חֲקִירוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הֵן בְּסִפְרֵי חֲקִירוֹת שֶׁל הָעֲכּוּ"ם וְתַעֲזר לָנוּ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בְּדַעְתֵּנוּ וּמַחֲשַׁבְתֵּנוּ שׁוּם חֲקִירָה מֵחֲקִירוֹתֵיהֶם, וְלֹא שׁוּם סְבָרָה וְדֵעָה מִסְּבָרוֹתֵיהֶם וְדֵעוֹתֵיהֶם הַזָּרוֹת וְהַמָּרוֹת, הַצָּדִים בְּרִשְׁתָּם נְפָשׁוֹת יְקָרוֹת אֲשֶׁר בֶּאֱמֶת כָּל חָכְמוֹתֵיהֶם הַחִיצוֹנִיּוֹת הֵם רַק כְּסִילוּת וְסִכְלוּת וּשְׁטוּת וָהֶבֶל גָּמוּר בֶּאֱמֶת וְנִמְשָׁכִים רַק מִכְּסִילוּת וְחֶשְׁכַת חָמְרִיּוּת הַגּוּף, וּמִתַּאֲוֹתֵיהֶם וּמִדּוֹתֵיהֶם הָרָעוֹת אֲשֶׁר מֵחֲמַת תּקֶף הִתְגַּבְּרוּת תַּאֲוֹת גּוּפָם וְחָמְרָם הֶעָב וְהַמְגֻשָּׁם וְהַמְזהָם וְהַמְשֻׁקָּץ מְאד מְאד בְּתַכְלִית הַזֻהֲמָה וְהַטִּנּוּף וְהַמִּאוּס, מִשָּׁם נִתְעַכֵּר וְנִתְקַלְקֵל וְנִשְׁחַת דַּעְתָּם וְלִבָּם הֶעָרֵל, עַד שֶׁנִּתְעוּ וְנָבוֹכוּ מִדֵּעָה לְדֵעָה וּמִסְּבָרָא לִסְבָרָא, עַד שֶׁבָּאוּ לִידֵי טָעוּת וּשְׁטוּת חָכְמוֹתֵיהֶם הַחִיצוֹנִיּוֹת.

ליקוטי הלכות השכמת הבוקר ד אות ט
כי חכמות חיצוניות שעל ידם נמשכין כפירות, הם נקראים "קיא צואה בלי מקום". ועיין שם

ועוד חזון למועד (אין לי כרגע זמן אז שמרתי בקבוצת כרטיסיות)

 

[אברך מעמיק]

מן הראוי לציין את דבר רב האי גאון המפורסמים על מקומם של החכמות החיצוניות לעומת חכמת התורה (הו"ד בדרכי משה יור"ד רמו, ובפשטות עיקר דבריו נאמרו ביחס לפילוסופיה ולא ביחס לחכמות הטבעיות, אבל דבריו שייכים לכל החכמות).
"וכבר שאל ר"ש הלוי מרב האי גאון אי מותר להתעסק באותן חכמות והשיב ז"ל תיקון הגוף והנפש המשנה ותלמוד ואשר טוב לישראל כי אם למוד התורה, ויועיל לעצמו ולאחרים שכמותו ויועיל לע"ה כי ימשכם לדברי תורה והמצוה, ואשר יסור לבו מזה ויתעסק בשאר דברים ההם יסור מעליו עול ד"ת ויראת שמים ויפסיד באותן ענינים זמנו כי יסיר מעליו כל דברי תורה לגמרי. ומזאת ההסרה יארע לאדם שישבש דעתו עד שלא יחוש לעזיבת התפלה אבל אשר ימסרו לתורה וליראת שמים יצא להם מזה שינהגו ההמון לאחרית טוב בלי פקפוק לא ישימון שום ספק בהקב"ה.
ואם תראה שאותן בני אדם שעוסקין באותן חכמות יאמרו לך כי זה דרך סלולה ובזה ישיגו ידיעת הבורא לא תאבה להם ודע כי יכזבו לך באמת ולא תמצא יראת שמים ויראת חטא אלא המתעסקים במשנה ובתלמוד עכ"ל רב האי".​

 

[התורה]

מנחות צט:
שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית​

 

[יהודי וזהו]

מנחות צט:
שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית​

לחץ כדי לכווץ...

מן הנכון לצטט את ההמשך:
ופליגא דר' שמואל בר נחמני,
דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן: פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה,
ראה הקדוש ברוך הוא את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר, שנאמר: ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, אמר לו הקדוש ברוך הוא: יהושע, כל כך חביבין עליך דברי תורה? לא ימוש ספר התורה הזה מפיך.

 

[יהודי וזהו]

תוספות מסכת מנחות דף צט עמוד ב
מהו ללמוד חכמת יונית - תימה וכי לא היה יודע דגזרו עליה ולעיל פירשתי בריש רבי ישמעאל

 

[נחמד-לפי]

המשך מקוצר: (לאחר שהקודמים נמחקו מחמת אריכות)

א: ר' נתן כותב בליקוטי הלכות הלכות גביית חוב מהיתומים הלכה ג
ובפרט הצרה הגדולה מכל הצרות אשר התגברה עכשו חכמת הפילוסופיא חכמות חיצוניות והתחילו ללמד נערי בני ישראל חכמות ולשונות העכו"ם, אשר הלואי היו קוברים אותם בחייהם, בודאי היה טוב להם יותר ויותר, כי הם הורגים אותם ואת עצמם בידים, ועוקרים את עצמן ואת בניהם משני עולמות, ומעבירים את בניהם למלך ועבודה זרה, ולמקום הטנפת, ושוחטים ילדיהם בשאט בנפש, בזדון ובמעל, וצודים נפשות רבות שפורחות לגיהנם עדי אובד על-ידי-זה, כי אין רעה וצרה גדולה מזו:
ואם היה לנו לב כשר לה' יתברך כמו אנשים כשרים של דורות הקודמים, היה ראוי לנו לפל על פנינו ארצה ולהכות ראשינו בכותל יומם ולילה על כל הצרות האלה אשר לא היה כזאת מימות עולם. מה נאמר מה נדבר אוי לעינינו שכך רואות, אוי לאזנינו שכך שומעות ולא זו אף זו, כי אם עוד העזו פניהם ויאמרו לנו בפה מלא, כי הם עושים טובות לבני ישראל ורוצים לחנכם בדרך הישר. אוי ואבוי! אוי ואבוי על ראשם! אוי לנפשם כי גמלו להם רעה, כי הם ממירין ומעבירין על דת בניהם בידם. כאשר רואין בחוש, שכל מי שנכנס בדרכיהם ולומד לשונותיהם וחכמותיהם הוא פורק על לגמרי, ומתלוצץ מכל התורה כלה, והם אפיקורסים גמורים, מלבד מה שמבטלין בני ישראל מלמוד התורה הקדושה, ומחטיאין הבל פיהם הקדוש של תינוקות של בית רבן, ועדין הם רוצים להטעות חס ושלום, כאלו עושין טובות, יהי כן ה' עמהם ויעשה להם ה' יתברך טובות כאלה, כאשר הם עושין לנערי ישראל.
ובעוונותינו הרבים כבר נשקעו כל כך בטעותם על-ידי רשעתם הגדול אשר הביאו נפשם מקדם בעברות גדולות, כי נאפו והרבו ממזרים בישראל עד אשר אי אפשר להשיבם עוד מדרכם הרעה, כי עליהם נאמר: "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים". ועל צרות הנפש כאלו וכאלו אשר נתרבו עכשו בדורות הללו בעוונותינו הרבים, עליהם התנבאו כל נביאינו וחכמינו מקדם על דורות הללו, כמו שאמר דניאל: "ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים ולא יבינו והמשכלים יבינו", וכתיב (דניאל יא): "ומן המשכילים יכשלו לצרף בהם ולברר וללבן עד עת קץ, כי עוד למועד".
ומבהיל.

ב: בהלכות פסח הלכה ז' האריך יותר
ו ועל-כן ראוי לנו לבכות ולצעק יום ולילה 'נבטוש רישא בכותלא דביתא' (מדרש הנעלם איכה).# "בת עמי חגרי שק התפלשי בעפרים אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים" (ירמיה ו, כו). על גדל השבר והצרה הגדולה הנשמעת בעולם, אשר עדין לא היתה כזאת, אשר נתחברו בכמה מקומות כמה כתות רשעים גמורים מפרסמים ועשו לעצמן חברת חנוך נערים ללמד בני ישראל הקטנים חכמות חיצוניות ולשונות העכו"ם. והם מטמאים הבל פיהם הקדוש ועוקרים אותם בחייהם מקטנותם מהשם יתברך ומן התורה, כי מרגילים אותם בדרכי העכו"ם ובמלבושיהם מנעוריהם והם צודים נפשות יקרות לפורחות לגיהנם, אוי לנו כי שדדנו, אוי לנו על שברנו, אוי ואבוי, ואם אמרתי אספרה כמו אפס קצה מעצם הצרה הזאת יכלו המון יריעות, כי אין רעה גדולה מזו. כאשר נראה בחוש שכל אלו הנערים שנתגדלו על-פי הדרכים הרעים האלו הם אפיקורסים מפרסמים והם גרועים ממשמדים, ומחללים שבת בפרהסיא, ומתלוצצים מכל התורה כלה, וביותר מתורה שבעל פה מדברי התלמוד ואגדות רבותינו ז"ל עד שאסור לחזר ולהעלות על הכתב ומכל שכן בעל פה דבריהם הרעים והמרים, אשר הן הן האפיקורסים הגמורים שהזכירו רבותינו ז"ל. כי רבותינו ז"ל אמרו שאפילו הכופר בדבר אחד מדברי חכמינו ז"ל נקרא אפיקורוס, מכל שכן שהם כופרים ברב דברי רבותינו ז"ל ובכל התורה כלה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מנחות צט:): 'מהו שילמד אדם את בנו חכמה יונית, והשיבו: ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה'.
וכמבאר באלשיך ובשל"ה ובשאר ספרים גדל האסור ללמד חכמות חיצוניות ולשונות, רחמנא לצלן, מלבד מה שמבטלין הבל פה הקדוש של תינוקות של בית רבן שיעסקו בדברים חיצוניים שאסור לעסק בהם. ואי אפשר להתוכח ולטען עמהם על דרכיהם, כי מהפכים דברי אלהים חיים ומוצאין להם סברות הפוכות של שטות והבל, שצריכין חס ושלום להרגיל את התינוק בדרכים נבוכים הרעים הללו, בדרכים רעים אשר לא נשמעו מעולם. וכל דרכם והנהגותם הוא רק להמשיך את התינוק בדרכי העכו"ם מנעוריו אשר התורה הקדושה הזהירנו להתרחק מהם ומדרכיהם, כמו שכתוב (תהלים קו, לה): "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם". וכמו שכתוב (ויקרא יח, ג): "ובחקתיהם לא תלכו". וכמבאר בשלחן ערוך יורה דעה סימן קעח, שצריך להיות מבדל מהם במלבושיו ובמעשיו וכו'. ואין צרך להאריך ולבאר עצם הצרה הגדולה הזאת אשר כמוהו לא נהיתה, אשר על זה התנבאו כל נביאנו שיהיה בסוף הימים צרה אשר כמוהו לא נהיתה, כמו שכתוב (דניאל יב, א): "והיתה עת צרה ליעקב אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף" וכו'. אשרי מי שזוכה בימים האלה להתרחק את עצמו ואת בניו מהם. ואם אין בידינו למנעם בעוונותינו הרבים, על כל פנים החיוב על כל אחד מאנשי ישראל הכשרים להזהיר את בניו ואת בני בניו לדורות שיתרחקו בכל מיני התרחקות מדרכים אלו. ושלא לתן את בניו לחדר שלומדים בו אחד מהבנים אלו ההולכים בדרכים אלו הרעים הנ"ל, אף-על-פי שאצל זה המלמד אין עוסקים בלמוד הרע הזה רק לומדים אצלו תורה הקדושה גמרא ופוסקים, רק שקצת תלמידים לומדים במקום אחר אלו הענינים, אף-על-פי-כן אסור להתחבר עמהם כלל שלא ימשיכו את בניו חס ושלום לדרכם הרעה ולסברותיהם המרות שלא יכניסו בו חס ושלום איזה תאוה ללמד ספריהם הרעים, רחמנא לצלן. והשם יתברך ירחם על כלליות ישראל וימהר גאלתנו ויביא לנו את משיח צדקנו במהרה בימינו, אז יתגלה האמת, כמו שכתוב (תהלים פה, יב): "אמת מארץ תצמח" וכו':

כמו כן ניתן לעיין בספר מכניע זדים וספר קנאת ה' צבקות.
בדברי היעב"ץ במטפחת ספרים חלק ב וספר אמונת חכמים לרבינו אביעד שר שלום באזילה
וכן בהקדמת שער הייחוד בביאור לב טוב לחובות הלבבות שסיכם באופן מפורט
ומצורפת חוברת בענין האקדמיה שמסקרת דברי רבים מגדולי ישראל גם אם לא הכל קשור.

 

[אברך מעמיק]

מן הנכון לצטט את ההמשך:
ופליגא דר' שמואל בר נחמני,
דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן: פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה,
ראה הקדוש ברוך הוא את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר, שנאמר: ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, אמר לו הקדוש ברוך הוא: יהושע, כל כך חביבין עליך דברי תורה? לא ימוש ספר התורה הזה מפיך.

לחץ כדי לכווץ...

אכן.

ויש לציין לדברי המהרש"א שם, ולדברי התוס' בדף סד: (גבי הא דגזרו על חכמה יוונית), שמבואר בדבריהם כי דברי רבי ישמעאל שאין ללמוד חכמה יוונית משום 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' פליג נמי על ממירא דרשב"י (מנחות צט:) "אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש". שלשיטתו החיוב הוא רק פסוק אחד ולא כל היום כרבי ישמעאל.
אלא שיש להעיר מהא דברכות (לה:):
"ת"ר ואספת דגנך מה ת"ל לפי שנא' (יהושע א, ח) 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל, ר"ש בר יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה".
ולכאורה מבואר להיפך, שלפי ר' ישמעאל קרא דלא ימוש לא נאמר כחובה גמורה, אלא הנהג בהם מנהג דרך ארץ, ואילו רשב"י סובר להיפך, דמקרא דלא ימוש ילפינן שיש לעסוק בתורה בלבד כל היום ואפילו להימנע ממנהג דרך ארץ. וצ"ע.

ואולי יש ליישב דאדרבה אזלי לשיטתם, דלפי רבי ישמעאל בעיקרון המקרא של 'לא ימוש' קאי על כל היום, ועל כן בעינן קרא בהדיא של 'ואספת דגנך' ללמד שלצורך מנהג דרך ארץ יש להתיר, אבל לכל צורך אחר לא הותר כלל, ועל כן אסור ללמוד חכמת יוונית אם לא לצורך תועלת (כמבואר בתוס' מנחות (סד: ד"ה ארור) שיש להתיר ללמוד חכמת יוונית רק לצורך ציבור כמו קרובים למלכות, וכיו"ב).
ואילו לרשב"י שלדעתו כוונת הקרא אינה כחיוב פרטי על כל היום, ממילא לא מתחילה כלל השאלה והדבר תלוי בעושים רצונו של מקום וכיו"ב, אלא שעיקר טענתו, שאע"פ שאין חיוב על כל אדם ללמוד כל היום, הרי שהפסוק מלמד אותנו על כך שכדי שהתורה מצד עצמה תושלם באומה צריכים להיות שקועים בה תדיר (אע"פ שאין זה חובה על האדם, אך התורה כשלעצמה 'מה תהא עליה'), ויש לפלפל.

על כל פנים, דבר מעניין יוצא למעשה, שדווקא לפי רבי ישמעאל דסבירא ליה ש'הנהג בהם מנהג דרך ארץ' דווקא לדעתו יש היתר דווקא לצורך דרך ארץ, אבל לענין לימוד החכמות הדין חמור יותר, ואין לעסוק בשום דבר שפוגע בחיוב של 'לא ימוש' אם לא שיש תועלת וצורך מסוים שרק אז הותר ללמוד חכמה חיצונית.​

 

[יהודי וזהו]

פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא ג - ביום השמיני
א"ר אבא סרונגלא אם [יאמר] אדם לכתוב ספרים עוד לדבריהם, [ויותר מהמה בני] מהו מהמה בני מהומה נכנסת בך (ויותר מהמה בני), א"ר ברכיה הכהן אנו קורין מסמרות בסמך ואין כתיב אלא משמרות מה משמרות כהונה עשרים וארבע כ... /כן/ ספרי תורה עשרים וארבעה הם וכל מי שקורא בספר חוץ מעשרים וארבע כאילו קורא בספרים החיצונים שאמרה התורה יותר מהמה בני הזהר,

 

[יהודי וזהו]

מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור קיט
[מב] [קיט, צח] מאויבי תחכמני מצותיך. היא עמדה ליוסף בבית פרעה, שכן אומר לעבדיו הנמצא כזה (בראשית מא לח), והיא עמדה לדניאל בביתו של נבוכדנצר, וכן משה אומר ושמרתם ועשיתם וגו' (דברים ד ו), לכך נאמר מאויבי תחכמני מצותיך. כי לעולם היא לי, מהו כי לעולם היא לי, שלא עסקתי בספרים אחרים אלא בה, וכן שלמה אומר עשות ספרים הרבה אין קץ (קהלת יב יב), ואומר דבש מצאת וגו' (משלי כה טז), התורה משולה לחבית מלאה דבש, אם נתנו לחבית רביעית מים יצאה כנגד רביעית דבש מתוכה, כך הם אם הכנסת דברים אחרים בתוך לבך יצאו דברי תורה, לכך נאמר כי לעולם היא לי.