נכון, כי אם אדם מחובר בוא מחובר ואם לא, לא.

אבל הוא צריך להיות מחובר!!!
לא יעזור שתכתוב זאת בענק, או באדום או בכל מיני שטויות מהסוג הזה.
האמת אינה צריכה את העזרים הללו, היא מסתדרת גם עם מילים בגודל ובצבע סטנדרטי...

להיות מחובר, כמשמעו היינו להיות אחד.
התורה מחברת את האדם לבורא והופכת אותו להיות כביכול אחד.
וזה לא אני אמרתי.
אתה עצמך אומר זאת כל שני וחמישי ובשבת פעמיים: "קודשא בריך הוא ואוריתא וישראל חד הוא".

יש עוד נושא, שהוא כלל לא שייך לעצם הדביקות אלא להשפעות שלה.
האם על ידי התורה אדם יכול להרגיש את זה שהוא מחובר ואחד עם הבורא, או שאנו לא זוכים להרגיש זאת.

התשובה היא -
שמי שלומד תורה לשמה היינו לשם התורה, בלי שום פנייה של כבוד וכדו', ומי שלומד תורת ד' ולא מעקם את הראש עם שטויות - זוכה לזה.
חד משמעית.

ולכן, העבודה היא לא להתחיל ללמוד חסידות ולהעמיק ב"מה זו דביקות", אלא להגיע ללימוד תורה לשמה.
 
להיות מחובר, כמשמעו היינו להיות אחד.
התורה מחברת את האדם לבורא והופכת אותו להיות כביכול אחד.
וזה לא אני אמרתי.
ואדם שלומד באוניברסיטה תלמוד ג"כ מחובר לקב"ה, וכשלומד על מנת לקנטר גם אז הוא דבוק בקב"ה, והרי אמרו עליו חז"ל דנוח לו שלא נברא, הרי דאפשר ללמוד גם מבלי שהתורה תחבר אותו?
אתה עצמך אומר זאת כל שני וחמישי ובשבת פעמיים: "קודשא בריך הוא ואוריתא וישראל חד הוא".
אולי תואיל בטובך להראות לי איפה אומרים את זה?
התשובה היא -
שמי שלומד תורה לשמה היינו לשם התורה, בלי שום פנייה של כבוד וכדו', ומי שלומד תורת ד' ולא מעקם את הראש עם שטויות - זוכה לזה.
חד משמעית.
לכאו' משמע מדבריך שמי שלומד תורה לשמה זוכה להיות דבוק בהשי"ת. (הרי שצריך לזכות בזה) ולו כל אדם זוכה.
ולכן, העבודה היא לא להתחיל ללמוד חסידות ולהעמיק ב"מה זו דביקות", אלא להגיע ללימוד תורה לשמה.
ואיך נדע מה זה תורה לשמה? אם לא נלמד חסידות?
 
ואדם שלומד באוניברסיטה תלמוד ג"כ מחובר לקב"ה, וכשלומד על מנת לקנטר גם אז הוא דבוק בקב"ה, והרי אמרו עליו חז"ל דנוח לו שלא נברא, הרי דאפשר ללמוד גם מבלי שהתורה תחבר אותו?
מי שלומד את התורה כחכמה - אין לו את השפעת התורה.
מי שלומד את התורה כדבר ד' - הרי הוא מחובר ועומד ממילא בלי שום מעשה כוונה או מחשבה נוספת מצידו.
בנפש החיים כתב שמן הראוי שכשניגשים ללימוד לתת מחשבה על כך שאנו ניגשים לעסוק בדבר ד' ומתחברים אליו, אבל זה לא נצרך בשביל החיבור.
אולי תואיל בטובך להראות לי איפה אומרים את זה?
מתנצל. טעות שלי.
לכאו' משמע מדבריך שמי שלומד תורה לשמה זוכה להיות דבוק בהשי"ת. (הרי שצריך לזכות בזה) ולו כל אדם זוכה.
לא.
חבל שאתה מוציא את דברי מהקשרם והופך אותם לחלוטין!
אמרתי שלהתחבר בעצם, מציאותית, זוכה כל אחד שלומד את תורת ד'.
להרגיש זאת, לדעת זאת ולהבין זאת - זוכה רק מי שלומד לשמה.
ואיך נדע מה זה תורה לשמה? אם לא נלמד חסידות?
נקודתית.
לא להתחיל לעסוק ב"דביקות".
ואגב, לזה לא חייבים חסידות, אתה יכול ללמוד נפש החיים...
 
בנפש החיים כתב שמן הראוי שכשניגשים ללימוד לתת מחשבה על כך שאנו ניגשים לעסוק בדבר ד' ומתחברים אליו, אבל זה לא נצרך בשביל החיבור.
אולי בשביל עצם החיבור זה לא נדרש, אך בודאי שבכדי שיפעל בנפש צריך כוונה.
 
אולי בשביל עצם החיבור זה לא נדרש, אך בודאי שבכדי שיפעל בנפש צריך כוונה.
השאלה מה זה "יפעל בנפש".
אם אתה מתכוון להרגשת הלב, אתה צודק.
אך אם הכוונה להעלאת האדם לדרגות גבוהות באמונה ובעבודת ד' - זה קורה ממילא.

אינני יודע אם אתה מכיר את ההרגשה הזו, אבל אני זכיתי בעצמי ואני יודע על אחרים,
שיום אחד שמים לב שיש להם יותר כוח לכוון בתפילה, פתאום שמים לב יותר שייכים לרוחניות, פתאום כבר לא מעניין אותם דברים של ארציות שהיו מעניינים עד אז.
זו תוצאה ישירה של חיבור לבורא על ידי התורה,
בלי להרגיש ובלי לחשוב על זה בכלל!
 
להבעלהתניא ושאר גדולי החסידות - התורה היא הדרך להגיע לדביקות, ועל האדם לעשות משהו עצמי כדי להתדבק,
ספר התניא - חלק ראשון - פרק ד
ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים הרי זה כמחבק את המלך ד"מ שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים מאחר שגוף המלך בתוכם. וכן אם המלך מחבקו בזרועו גם שהיא מלובשת תוך מלבושיו כמ"ש וימינו תחבקני שהיא התורה שנתנה מימין שהיא בחי' חסד ומים:​

מבואר בדבריו שע"י לימוד התורה הקדושה הרי הוא כמחבק את המלך ולא שזו הדרך להגיע לדביקות.

ספר התניא - חלק ראשון - פרק לח
ולא שדביקות המחשבה ושכל האדם בו ית' היא מצד עצמה למעלה מדביקו' קיום המצות מעשיו' בפועל ממש כמ"ש לקמן אלא מפני שזהו ג"כ רצונו ית' לדבקה בשכל ומחשבה וכוונת המצות מעשיו' ובכוונ' ק"ש ותפלה ושאר ברכות והארת רצון העליון הזה המאירה ומלובשת בכוונה זו היא גדולה לאין קץ למעלה מעלה מהארת רצון העליון המאירה ומלובשת בקיום המצות עצמן במעשה ובדבור בלי כוונה כגודל מעלת אור הנשמה על הגוף וכו' . וכוונת המצות לדבקה בו ית' שהיא כנשמה לגוף נחלקת ג"כ לשתי מדרגות כמו שתי מדרגות הנשמה שהן בגוף החומרי שהן חי ומדבר. כי מי שדעתו יפה לדעת את ה' ולהתבונן בגדולתו ית' ולהוליד מבינתו יראה עילאה במוחו ואהבת ה' בחלל הימני שבלבו להיות נפשו צמאה לה' לדבקה בו ע"י קיום התורה והמצות שהן המשכת והארת אור א"ס ב"ה על נפשו לדבקה בו ובכוונה זו הוא לומד ומקיים המצות וכן בכוונה זו מתפלל ומברך הרי כוונה זו על ד"מ כמו נשמת המדבר שהוא בעל שכל ובחירה ובדעת ידבר ומי שדעתו קצרה לידע ולהתבונן בגדולת א"ס ב"ה להוליד האהבה מבינתו בהתגלות לבו וכן היראה במוחו ופחד ה' בלבו רק שזוכר ומעורר את האהבה הטבעית המוסתרת בלבו ומוציאה מההעלם והסתר הלב אל הגילוי במוח עכ"פ שיהיה רצונו שבמוחו ותעלומות לבו מסכים ומתרצה בריצוי גמור באמת לאמיתו למסו' נפשו בפועל ממש על יחוד ה' כדי לדבק' בו נפשו האלהית ולבושיה ולכללן ביחודו ואחדותו שהוא רצון העליון המלובש בת"ת ובקיום המצות כנ"ל וגם היראה כלולה בה לקבל מלכותו שלא למרוד בו ח"ו בכוונה זו הוא סור מרע ועושה טוב ולומד ומתפלל ומברך בפירוש המלות לבדו בלא דחילו ורחימו בהתגלות לבו ומוחו הרי כוונה זו עד"מ כמו נשמת החי שאינו בעל שכל ובחירה וכל מדותיו שהן יראתו מדברים המזיקים אותו ואהבתו לדברים הנאהבים אצלו הן רק טבעיים אצלו ולא מבינתו ודעתו וכך הן על ד"מ היראה והאהבה הטבעיות המסותרות בלב כל ישראל כי הן ירושה לנו מאבותינו וכמו טבע בנפשותינו כנז"ל:​
 
נפש החיים בשער ד' פ"ו
לזאת האמת שזו היא הדרך האמתי אשר בזה בחר הוא ית''ש. שבכל עת שיכון האדם עצמו ללמוד. ראוי לו להתיישב קודם שיתחיל. עכ''פ זמן מועט ביראת ה' טהורה בטהרת הלב. להתודות על חטאתו מעוקמא דלבא. כדי שתהא תורתו קדושה וטהורה. ויכוין להתדבק בלימודו בו בתורה בו בהקב''ה. היינו להתדבק בכל כחותיו לדבר ה' זו הלכה. ובזה הוא דבוק בו ית' ממש כביכול. כי הוא ית' ורצונו חד כמ''ש בזוהר. וכל דין והלכה מתורה הקדושה. הוא רצונו ית' שכן גזרה רצונו שיהא כך הדין כשר או פסול טמא וטהור אסור ומותר חייב וזכאי. וגם אם הוא עסוק בדברי אגדה שאין בהם נפקותא לשום דין ג''כ הוא דנוק בדבורו של הקב''ה.

אולי תסביר את דבריו הקד'.​
 
דביקות היא לא משהו סובייקטיבי שתלוי באדם.
זה משהו אובייקטיבי שתלוי במציאות.
כן או לא.

דביקות זו עצם המציאות של "להיות קרוב".
אתה יכול לטעון שאדם לא מרגיש את הדביקות,
אבל מהות הדביקות ומציאותה קיימת בכל מקרה.
אם זה מציאות מדוע צריכה התורה לצוות על מצות ו'לדבקה בו'?
הרי האדם מחובר בכל מצב שהוא גם אם הוא לא יודע.
 
רבינו 'בעל התניא' נסע לאחר מאסרו לשלשה רבנים מגדולי המנגדים. וכאשר נפגש עם אחד מהם, שאל אותו: מניין לכם שאתם אומרים שלימוד התורה צריך להיות באהבה ויראה דווקא? והשיב לו רבינו הזקן, שמפורש בתיקוני זהר ש"אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא".

ואמר לו הגאון: אין אנו פוסקים מהזהר, כי אם מהגמרא! והשיב לו רבינו הזקן, שזה מפורש גם בש"ס, ולא ידע הגאון למצוא זאת, עד שהראה לו רבינו הזקן במסכת פסחים: "רבא רמי, כתיב כי גדול עד שמים חסדך, וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך, הא כיצד, כאן בעושין לשמה (מעל שמים), וכאן בעושין שלא לשמה" (עד לשמים), ופירש רש"י במק"א ש"לשמה" היינו מאהבה. ונתפעל הגאון מאד.
 
ולפי שיטת הגר"א - התורה עצמה היא הדביקות ומי שלומד ממילא דבק בבורא.
@בד קודש היקר, השאלה מה מטרתו בלימוד.
מצאתי דברי הגר"א על משלי יז כד.

"את פני מבין חכמה, ועיני כסיל בקצה ארץ" כלומר, המבין אינו רואה לקפוץ, אלא מבין מה שלפניו, אבל הכסיל, עיניו לקצוי ארץ - בעת יתחיל ללמוד, עיניו ייחלו לסיים הש"ס או המסכת.

והעניין: שבעולם יש שלושה דברים: טוב, ערֵב, ומועיל.
'ערֵב' הוא בתענוגי עולם הזה הערבים לגוף.
וטוב ומועיל הם שניהם כאחד טובים, אך החילוק:
שה'מועיל' הוא מועיל לאחר זמן, ועתה, בעת שאוכל זה, אינו טוב לו, כמו רפואה, שהיא מרה לו בעת שייקחנה, ואחר-כך תועיל לו.
ו'טוב', שבשעת מעשה הוא טוב גם כן.

וכן בענייני עולם הבא:
'ערב'
הוא הלומד כדי שיקראוהו רב.
ו'מועיל' הוא העוסק בתורה כדי לידע כל דין לאמיתו. וזה הלומד, אין טוב לו בשעת עסקו, אלא אחר כך, כשיידע הדין.
'טוב' הוא הלומד כדי לקיים מצוות בוראו יתברך, טוב לו גם כן בעת שלומד, עושה מצוות הבורא יתברך במה שלומד.
וזה שנאמר: (קהלת ח טו): "אין טוב לאדם", פירוש, הטוב אינו באדם "שיאכל ושתה", אלא שיעסוק בתורה ובמצוות, "והראה את נפשו טוב בעמלו", פירוש, אלא אם כן הוא מראה לנפשו, שיהיה טוב לו "בעמלו", בעמל עצמו. דהיינו, שתהיה כוונתו לקיים מצות ה' יתברך, ואז טוב לו גם כן, אף בעת עמלו.

וזה שנאמר:
"את פני מבין חכמה", שהמבין רואה את החכמה שלפניו ונהנה ממנה, מפני שכוונתו לקיים מצוות בוראו, אבל
"עיני כסיל", שלומד כדי לידע הדינים, עיניו על "קצוי ארץ", שאינו נהנה עד שילמד ויגמור מה שליבו חפץ".

הוא אשר אמרתי -

אם תעיין קצת תווכח שהדביקות שעליה מדבר הנפש החיים הגר"א ושאר מתנגדי החסידות, דומה יותר לדביקות של ה'חסידים'...
כמדומני שאם הגר"א וסיעתו היו חיים ב 2026 היו ודאי חוזרים בהם!
 
ואגב, לזה לא חייבים חסידות, אתה יכול ללמוד נפש החיים...
א'. אי"ז סותר.

ב'. אשמח אם תבאר לי את ההבדל ביניהם, שניהם מדברים גבוהה ורוחנית דהיינו אותה שפה [שאין בזה שום בעיה אלא להיפך זה מגדל ומרומם].

ג'. ואם הוא ילמד חסידות ולא נפשה"ח יקרה משהו, כל אחד בדרכי עבודתו.
 
נפש החיים בשער ד' פ"ו
לזאת האמת שזו היא הדרך האמתי אשר בזה בחר הוא ית''ש. שבכל עת שיכון האדם עצמו ללמוד. ראוי לו להתיישב קודם שיתחיל. עכ''פ זמן מועט ביראת ה' טהורה בטהרת הלב. להתודות על חטאתו מעוקמא דלבא. כדי שתהא תורתו קדושה וטהורה. ויכוין להתדבק בלימודו בו בתורה בו בהקב''ה. היינו להתדבק בכל כחותיו לדבר ה' זו הלכה. ובזה הוא דבוק בו ית' ממש כביכול. כי הוא ית' ורצונו חד כמ''ש בזוהר. וכל דין והלכה מתורה הקדושה. הוא רצונו ית' שכן גזרה רצונו שיהא כך הדין כשר או פסול טמא וטהור אסור ומותר חייב וזכאי. וגם אם הוא עסוק בדברי אגדה שאין בהם נפקותא לשום דין ג''כ הוא דנוק בדבורו של הקב''ה.

אולי תסביר את דבריו הקד'.​
חבל שלא קראת את מה שאמרתי לך בדיוק, אבל בדיוק על מילים אלו:
בנפש החיים כתב שמן הראוי שכשניגשים ללימוד לתת מחשבה על כך שאנו ניגשים לעסוק בדבר ד' ומתחברים אליו, אבל זה לא נצרך בשביל החיבור.
אם זה מציאות מדוע צריכה התורה לצוות על מצות ו'לדבקה בו'?
הרי האדם מחובר בכל מצב שהוא גם אם הוא לא יודע.
כי יש גם מצווה שהאדם יפעל זאת.
@בד קודש היקר, השאלה מה מטרתו בלימוד.
מצאתי דברי הגר"א על משלי יז כד.

"את פני מבין חכמה, ועיני כסיל בקצה ארץ" כלומר, המבין אינו רואה לקפוץ, אלא מבין מה שלפניו, אבל הכסיל, עיניו לקצוי ארץ - בעת יתחיל ללמוד, עיניו ייחלו לסיים הש"ס או המסכת.

והעניין: שבעולם יש שלושה דברים: טוב, ערֵב, ומועיל.
'ערֵב' הוא בתענוגי עולם הזה הערבים לגוף.
וטוב ומועיל הם שניהם כאחד טובים, אך החילוק:
שה'מועיל' הוא מועיל לאחר זמן, ועתה, בעת שאוכל זה, אינו טוב לו, כמו רפואה, שהיא מרה לו בעת שייקחנה, ואחר-כך תועיל לו.
ו'טוב', שבשעת מעשה הוא טוב גם כן.

וכן בענייני עולם הבא:
'ערב'
הוא הלומד כדי שיקראוהו רב.
ו'מועיל' הוא העוסק בתורה כדי לידע כל דין לאמיתו. וזה הלומד, אין טוב לו בשעת עסקו, אלא אחר כך, כשיידע הדין.
'טוב' הוא הלומד כדי לקיים מצוות בוראו יתברך, טוב לו גם כן בעת שלומד, עושה מצוות הבורא יתברך במה שלומד.
וזה שנאמר: (קהלת ח טו): "אין טוב לאדם", פירוש, הטוב אינו באדם "שיאכל ושתה", אלא שיעסוק בתורה ובמצוות, "והראה את נפשו טוב בעמלו", פירוש, אלא אם כן הוא מראה לנפשו, שיהיה טוב לו "בעמלו", בעמל עצמו. דהיינו, שתהיה כוונתו לקיים מצות ה' יתברך, ואז טוב לו גם כן, אף בעת עמלו.

וזה שנאמר:
"את פני מבין חכמה", שהמבין רואה את החכמה שלפניו ונהנה ממנה, מפני שכוונתו לקיים מצוות בוראו, אבל
"עיני כסיל", שלומד כדי לידע הדינים, עיניו על "קצוי ארץ", שאינו נהנה עד שילמד ויגמור מה שליבו חפץ".

הוא אשר אמרתי -
לא הבאת את דברי הגר"א על דביקות, אלא על תורה.
הוא לא מזכיר דביקות, לא מדבר עליה ולא מתכוון אליה.

הוא אומר שהלימוד הגבוה ביותר הוא לימוד מתוך הכרה שזהו חיוב שד' ציווה.
לא כי זה מקרב לבורא, אלא כי זה ציווי שלו.
זהו עניין העבדות, ולא עניין הדביקות.
עניין לשמה סותר לחלוטין.
ב'. אשמח אם תבאר לי את ההבדל ביניהם, שניהם מדברים גבוהה ורוחנית דהיינו אותה שפה [שאין בזה שום בעיה אלא להיפך זה מגדל ומרומם].
ההבדל הוא שמי שלומד נפש החיים מבין שהעיקר זה ללמוד וכל דבר אחר שנצרך הוא כתבלין שאין אפשרות בלעדיו וכמאמר חז"ל "מוטב שלא העלית" אבל עדיין נשאר תבלין, ומי שלומד חסידות לפעמים חושב שהתורה היא "עוד משהו".
ג'. ואם הוא ילמד חסידות ולא נפשה"ח יקרה משהו, כל אחד בדרכי עבודתו.
יקרה ההבדל שהזכרתי והוא דבר נורא.
 
@אור זרוע לצדיק @אין עוד היקרים.
נדמה שהדיון אינו ברור דיו.

אין חולק על כך שישנה אפשרות להתדבק על ידי מחשבה על הבורא, התבוננות בגדלותו, וכו' וכו'.
ואין חולק על העובדה שיש מצווה לעשות זאת.

הנפש החיים קיבל מהגר"א כי התורה שהיא דבר ד' והיא כולה רוחנית, היא הצורה הגבוהה ביותר להתדבק בבורא.
זה לא אומר שאין חיוב לעשות זאת גם בצורה עצמית, אלא זה אומר שגם מי שלא חושב - מחובר.
זה אומר שהתורה היא מעל הכל.

הנפש החיים עצמו אומר כי ראוי לפני הלימוד לחשוב - וזאת כדי להבין מה קורא כאן ולהתחבר מצד עצמינו,
והוא גם לא שולל את החיבור על ידי מחשבה.

בנוסף,
דברי הגר"א שהביא הרב @אין עוד אינם שייכים כלל וכלל לעניינינו, ואפי' לא לעניין תורה לשמה.

הגר"א שלל לחלוטין את הדרך האומרת שלשמה הוא ללמוד לשם ד' או לשם דביקות או לשם התקרבות.
לימוד לשמה, הלימוד הנעלה ביותר הוא לשם הלימוד עצמו.

הגר"א לא שלל את המעלה העצומה ולכאו' גם מחויבת במי שלומד תורה כדי לקיים מצוות בוראו.
מי שלומד כדי לקיים מצוות בוראו הוא לומד לשם מצוות הלימוד, לא לשם להתקרב.
 
רבינו 'בעל התניא' נסע לאחר מאסרו לשלשה רבנים מגדולי המנגדים. וכאשר נפגש עם אחד מהם, שאל אותו: מניין לכם שאתם אומרים שלימוד התורה צריך להיות באהבה ויראה דווקא? והשיב לו רבינו הזקן, שמפורש בתיקוני זהר ש"אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא".

ואמר לו הגאון: אין אנו פוסקים מהזהר, כי אם מהגמרא! והשיב לו רבינו הזקן, שזה מפורש גם בש"ס, ולא ידע הגאון למצוא זאת, עד שהראה לו רבינו הזקן במסכת פסחים: "רבא רמי, כתיב כי גדול עד שמים חסדך, וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך, הא כיצד, כאן בעושין לשמה (מעל שמים), וכאן בעושין שלא לשמה" (עד לשמים), ופירש רש"י במק"א ש"לשמה" היינו מאהבה. ונתפעל הגאון מאד.
שקר וכזב, ככל סיפורי הבדותות העלובות.
רש"י בברכות כותב להדיא שלשמה היינו כדי לקיים.
 
@אור זרוע לצדיק @אין עוד היקרים.
נדמה שהדיון אינו ברור דיו.

אין חולק על כך שישנה אפשרות להתדבק על ידי מחשבה על הבורא, התבוננות בגדלותו, וכו' וכו'.
ואין חולק על העובדה שיש מצווה לעשות זאת.

הנפש החיים קיבל מהגר"א כי התורה שהיא דבר ד' והיא כולה רוחנית, היא הצורה הגבוהה ביותר להתדבק בבורא.
זה לא אומר שאין חיוב לעשות זאת גם בצורה עצמית, אלא זה אומר שגם מי שלא חושב - מחובר.
זה אומר שהתורה היא מעל הכל.

הנפש החיים עצמו אומר כי ראוי לפני הלימוד לחשוב - וזאת כדי להבין מה קורא כאן ולהתחבר מצד עצמינו,
והוא גם לא שולל את החיבור על ידי מחשבה.

בנוסף,
דברי הגר"א שהביא הרב @אין עוד אינם שייכים כלל וכלל לעניינינו, ואפי' לא לעניין תורה לשמה.

הגר"א שלל לחלוטין את הדרך האומרת שלשמה הוא ללמוד לשם ד' או לשם דביקות או לשם התקרבות.
לימוד לשמה, הלימוד הנעלה ביותר הוא לשם הלימוד עצמו.

הגר"א לא שלל את המעלה העצומה ולכאו' גם מחויבת במי שלומד תורה כדי לקיים מצוות בוראו.
מי שלומד כדי לקיים מצוות בוראו הוא לומד לשם מצוות הלימוד, לא לשם להתקרב.
אכן.
אבל דביקות צריך להיות, את זה אפי' אתה אומר.
כל הדיון זה אם אפשר להגיע לדביקות בלי ה'חסידישע שטיקעס', או שא"א.
בשעתו כשהאנשים היו מזוככים יותר היה מח' בין הגר"א לבעשה"ק, אבל כהיום נדמה לי שאין מי שחולק על כך שמי שישקיע עצמו רק בתורה, כמו שהגר"א הורה, רק ינתק עצמו מהדביקות בה', והדברים נראים בחוש.
אא"כ ירצה הרוצה במתכוון ללמוד תורה כקרדום לחפור בה, לשם 'שטעלע' וכדו', שלאדם כזה אין אנו מדברים כלל.
והבאתי ראיה מהגר"א לגי לימוד התורה, שתבין מה משמעות לימוד התורה שע"ז כתב הגר"א שמביא לדביקות.
בהצלחה.
 
כדי להבין ולהוסיף דעת ופלפול בדברי התורה הלא הם דברי אלוקים חיים.
ההנאה מהתורה גופא, בתור דבר עצמי, זה לא חיסרון בלשמה, אלא מעלה עצומה בחיבור לתורה ולבורא.
אכן.
אבל דביקות צריך להיות, את זה אפי' אתה אומר.
כל הדיון זה אם אפשר להגיע לדביקות בלי ה'חסידישע שטיקעס', או שא"א.
בשעתו כשהאנשים היו מזוככים יותר היה מח' בין הגר"א לבעשה"ק, אבל כהיום נדמה לי שאין מי שחולק על כך שמי שישקיע עצמו רק בתורה, כמו שהגר"א הורה, רק ינתק עצמו מהדביקות בה', והדברים נראים בחוש.
אא"כ ירצה הרוצה במתכוון ללמוד תורה כקרדום לחפור בה, לשם 'שטעלע' וכדו', שלאדם כזה אין אנו מדברים כלל.
והבאתי ראיה מהגר"א לגי לימוד התורה, שתבין מה משמעות לימוד התורה שע"ז כתב הגר"א שמביא לדביקות.
בהצלחה.
שוב, אתה חוזר על אותה שטות בלי להבין את התוכן שאני אומר וחוזר ואומר מתחילה.

אם היינו מדברים על ההרגשה, אתה צודק במאה אחוז.
בדורינו א"א להרגיש דביקות בלי מחשבה מוקדמת, וא"א להרגיש דביקות רק על ידי התורה.

אבל דביקות זו לא הרגשה.
זו מציאות.

אולי זה לא קיים בציבור החסידי ח"ו, אבל לכל מי שלמד בצורה אמיתית, הדברים נראים בחוש,
שישנו חיבור רוחני על טבעי המתרחש בלי כל הכנה מוקדמת, אצל כל מי שלומד תורה.
חיבור מציאותי, פיזי.

ודברי הגר"א - פעם שנייה - אינם שייכים לעניין מכלך צד.
הוא מדבר על "לקיים מצות בוראו" ולא על דביקות ולא על לשמה.
בבקשה לא לערבב בכוח ציטוטים שאינם שייכים.
 
דביקות זו לא הרגשה.
זו מציאות.
ובכל זאת יש חילוק בעצם הדביקות כשהיא כמצוות אנשים מלומדה בלא כוונה, למי שדבוק ביראה ואהבה.
וכמו שאנו רואים במשל שמובא בתניא שכשלומד הרי הוא כמחבק את המלך וודאי יש חילוק בין כפרי שמחבק את המלך לבן מלך שמחבק המלך.
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון