ראה קושיא: מדוע נשתנה להכתב בלשון יחיד ?

[התורה]

בפרשתן (י"ב, ה'): כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה

וצ"ב מדוע כל הפסוקים לשון רבים, חוץ מתיבות 'ובאת שמה' לשון יחיד,

 

[חידודא]

עיין כלי יקר ז"ל:
מה שנאמר כי אם אל המקום אשר יבחר ה׳ מכל שבטיכם לשום שמו שם, מדבר בבית עולמים שנגבה מכל השבטים ואע״פ שהמקום ההוא כבר נבחר מימות האבות, מ״מ אמר אשר יבחר לשון להבא על שסופו לבחור בגביית הכסף שיהיה מכל שבטיכם, לכך לא נאמר יבחר בו מכל שבטיכם כי בו קאי על המקום והמקום כבר נבחר ומ״ש אשר יבחר היינו שיבחר הגבייה מכל שבטיכם לשום שמו שם שימה של קבע, לשכנו תדרשו, ר״ל דרשו נא מזקנים ונבונים ויגידו לך כי זה המקום נבחר לקדושה מימות עולם, ובאת שמה לשון יחיד כי פסוק זה אזהרה לרבים אזהרה ליחיד שלא יקריבו בבמה לא זו רבים שיש לחוש בהם שרצונם להבדל מעדת ישראל אלא אפילו יחיד שאין בו חששה זו מ״מ לא יקריב בבמה.

 

[יראת ה' היא חכמה]

בפרשתן (י"ב, ה'): כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה

וצ"ב מדוע כל הפסוקים לשון רבים, חוץ מתיבות 'ובאת שמה' לשון יחיד,

לחץ כדי לכווץ...

יעוי' ברמב"ן שמביא פירוש הספרי, שלמדים מן "ובאת שמה", שאל תאמר אמתין עד שיאמר לי נביא, אלא דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך נביא..
ולפי אלו הדברים, יש מקום לטעם, שעניין הדרישה והחקירה הוא דין בכל אדם בפנ"ע כ'יחיד', והוא אינו ציווי לכלל, אלא דווקא לכל יחיד ויחיד...

 

[אברך מישיבת מיר]

בפרשתן (י"ב, ה'): כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה

וצ"ב מדוע כל הפסוקים לשון רבים, חוץ מתיבות 'ובאת שמה' לשון יחיד,

לחץ כדי לכווץ...

א. באלשיך פירש דלשכנו תדרשו בלשון רבים ובאת שמה בלשון יחיד. כי גם שבעת הדרישה יהיה בפירוד, אחר כך ימשך ממנה כי ובאת שמה באחדות. שגם אם בלכתכם שמה הייתם מחוסרי אחדות והולכים בפירוד לבבות תקנו אחדות עצום לעשות המצוה ההיא.

ב. עוןד פירש הרש"ר הירש לשכנו תדרשו, דרשו את מקום התגלות שכינתו, "דרוש על פי נביא" (ספרי כאן): יחלו להודעת ה'; ואחר כך - ובאת שמה: היאספו שמה באחדות לאומית.

ג. העמק דבר מפרש לשכנו תדרשו. כשתתפללו יהי לשכנו, כידוע דהמתפלל צריך להפוך פניו לירושלים, שנאמר והתפללו אל המקום הזה, והיינו לשכנו תדרשו, אפילו בשעה שתהיו בביתכם במדינה, ובאת שמה. בעת המוכשר לזה בזמן ראיית פנים ברגלים. וי"ל על פי זה דלשכנו תדרשו דאיירי בתפילה נכתב בלשון רבים והיינו דעיקר התפילה במנין לכך נכתב בלשון רבים אך העלייה לרגל חיובו על כל יחיד ויחד לכך נאמר בלדשון יחיד.

ד. בפסיקתא דריש ובאת שמה לשון יחיד והאבתם שמה לשון רבים וכך מבאר ובאת שמה. והבאתם שמה עולותיכם. עולת יחיד ועולת צבור. זבחיכם זבחי שלמי צבור. וזבחי שלמי יחיד.

ה. הרחיד"א בנחל קדומים (אות ב') הביא דמש"כ ובאת שמה והבאתם שמה לשון יחיד ורבים אפשר במ"ש במ"ק (דף ט"ו) אם מצורע מותר לשלח קרבנותיו ע"י אחר אף שאינו יכול להקריב ופשיט מדכתיב בבואו יקריב בזמן שהוא ראוי להקרבה וכ"פ הר"מ פ"ב דביאת מקדש. וז"ש ובאת שמה לשון יחיד וחזר ואמר והבאתם לשון רבים לומר כשאתה ראוי לבא תוכל לשלוח הקרבנות ע"י אחרים ולזה אמר בלשון רבים שיכולים אחרים להביא קרבנותיו כיון שהוא ראוי לביאה וז"ש ובאת שמה אז והבאתם שמה אתה ואחרים אך כשאינך יכול לבא לא תוכל לשלוח עכ"ל הרב מהר"י מולכו ז"ל.

 

[התורה]

זאת תורת העולה עד כה:

א. בכלי יקר ביאר שהדרישה לבית הבחירה מוטלת על הכלל לברר אצל החכמים את קדושת המקום מימות עולם, ולכן נכתבה בלשון רבים "תדרשו". לעומת זאת, התיבות "ובאת שמה" נאמרו בלשון יחיד כדי להזהיר הן את הרבים והן את היחיד שלא יקריבו בבמות, ואפילו יחיד שאין חשש שיפרוש מן הציבור.

ב. בספרי (המובא ברמב"ן) דרשו מהלשון "ובאת שמה" שאין לאדם להמתין באדישות עד שיורה לו הנביא על מקום המקדש, אלא מחויב הוא לדרוש ולחקור בעצמו תחילה. ומכאן יש ללמוד שחובת הדרישה והביקוש אחר הקדושה ומקום השכינה היא מצווה אישית המוטלת על כל יחיד ויחיד בפני עצמו, ולא רק על הכלל כולו.

ג. בספר אלשיך הקדוש פירש שהשינוי בלשון בא לרמז על מעלת האחדות הנפלאה הנוצרת על ידי העלייה לרגל אל בית ה'. שכן אף אם בשעת הדרישה וההליכה היו בני ישראל מחולקים בדעותיהם ובפירוד לבבות (לשון רבים), הרי שעל ידי הגעתם אל מקום המקדש יתקנו אחדות עצומה וישובו להיות כאיש אחד (לשון יחיד).

ד. ברש"ר הירש זצ"ל ביאר שתיבות "לשכנו תדרשו" בלשון רבים עניינן הציפייה המשותפת והדרישה של כלל האומה על פי הנביא להודעת מקום השכינה. לאחר מכן, התוצאה של דרישה זו היא "ובאת שמה" בלשון יחיד, שכן על ידי גילוי מקום המקדש ייאספו כל בני ישראל יחד ויזכו לאחדות לאומית מוחלטת.

ה. בעמק דבר (להנצי"ב מוולוז'ין) תירץ שחלקו הראשון של הפסוק מדבר על חובת התפילה שכוונה הוא כלפי ירושלים, ומשום שעיקר מצוות התפילה ותועלתה היא דווקא כשהיא נעשית במניין, נכתבה בלשון רבים "תדרשו". אך הביאה בפועל אל המקדש בזמן הרגלים היא חובה אישית המוטלת על כל אדם ואדם, ולכן נכתבה בלשון יחיד.

ו. בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דרשו שהחלוקה בין לשון יחיד ללשון רבים בפסוקים אלו באה לחלק בין סוגי הקורבנות השונים המובאים אל המקדש. הלשון "ובאת שמה" שנאמר ביחיד מורה על חובת הבאת קורבנות היחיד, ואילו המשך הפסוק "והבאתם שמה" שנאמר בלשון רבים בא לרבות את חובת הבאת קורבנות הציבור.

ז. בנחל קדומים להחיד"א (בשם מהר"י מולכו) תירץ על פי הגמרא במועד קטן, שרק אדם הראוי בעצמו לבוא אל המקדש רשאי לשלוח את קורבנותיו על ידי שליח. וזהו שנאמר "ובאת שמה" בלשון יחיד, כלומר בזמן שאתה בעצמך ראוי לבוא, אזי "והבאתם שמה" בלשון רבים, שתוכל להביא את קורבנותיך הן בעצמך והן על ידי אחרים.

ח. בפירוש הגר"א לשיר השירים מובא שהמשכן ובית המקדש הם המקום שבו מתאחדים כל לבבות עם ישראל כאיש אחד בלב אחד. ועל פי זה יש לומר בפשטות ש"תדרשו" נאמר בלשון רבים מפני שהכמיהה והתפילה אל המקדש נעשות מכל מקום, אך הביאה בפועל אל המקום היא חוויה המאחדת את כל הפרטים ליחידה אחת.

ט. על פי פשוטי המקראות בפרשה (כגון "אשר נתן ה' אלוקי אבותיך לך... אשר אתם חיים") מוכח שדרך התורה לפנות אל הציבור בלשון יחיד ובלשון רבים בערבוביה. אין השינוי הלשוני מהווה קושיא דקדוקית, שכן דרך הלשון לפנות אל הקיבוץ כולו כגוף אחד, ובאותה העת להתייחס אל הפרטים הרבים המרכיבים אותו.​