מבלי להתעלם מהמציאות שאין זה המנהג המקורי כפי שתוקן סדר אמירת הסליחות, עלינו להבין שאמירת סליחות אינה עבודה של ריבוי מילים בלבד. הנביא כבר התמרמר על אלו האומרים בפיהם אך "לבם בל עמם" – שאין לבם שותף לדבריהם.
לכן, אם המציאות היא שאדם אומר סליחות בלב סגור ואטום, עליו לחפש תחבולות כיצד לעורר את לבו. אחת הדרכים לעורר את הלב היא באמצעות הנגינה. המקור לכך הוא מזמן שבית המקדש היה קיים; כאשר אדם היה מביא קורבן, הוטלה על הלויים העבודה הקדושה בכלי שיר כדי לעורר רגשי חרטה באותו אדם ולהחדיר מרירות אמיתית בלבו. ועל דרך שראיתי שהבעל התניא כתב (ליקוטי תורה פר' קרח): "ולכך היה עבודתם בשירה בפה בקול ובזמרה בכלי (עמ''ש בד''ה מזמור שיר חנוכת הבית) ויש כמה כלים כמ''ש הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכנור הללוהו בתוף ומחול כו' והיינו שיש כמה מיני התלהבות שבהתגלות. יש תשוקה והתלהבות בבחינת שמחה וחדוה. ויש שהיא בבחי' מרירות ולב נשבר והכל הם בהתגלות הלב. ויש כמ''כ לנגד זה כמה מיני כלי זמר. ועד''ז הוא ענין הללוהו בתקע שופר שופר שהוא קול המטיל חרדה ולב נשבר שזהו ענין התקיעות והשברים. וכן צלצלי תרועה הם ג''כ כנגד ההתלהבות שבמרירות ולב נשבר. ועוגב הוא כלי זמר של שמחה שהוא נגד האהבה והתלהבות שבשמחה. וזה היה עבודת הלוים בכלי זמר בכמה מינים שהכל הוא לעבוד את בחי' הוא". מכאן אנו רואים שזוהי דרך המבוססת על פי התורה.
ומי שעושה זאת, עליו לעשות זאת דווקא באמצעות יהודים יראי שמיים, שהרי "רחמנא ליבא בעי" והדברים נמדדים לפי כוונת הלב. הכל תלוי בכוונת העושים; אם מתכוונים לשם שמיים, ה' יראה ללבב, והמציאות היא שזה פותח את הלב להתחבר למילים. אני, ברוך השם, עודני מחזיק באמצעים המקוריים כדי לעורר את לבי, אך אם נמצאים אנשים שלמרבה הצער אין להם דרך אחרת, הרי שזה דבר טוב, ובפרט בימים אלו יש ללמד עליהם זכות ולהבין אותם. במיוחד יש להסביר לילדים שברוך השם אנו איננו זקוקים לדרכים חדשות כי אנו קרובים לבורא, אך יהודים מתכוונים לטוב, והעיקר הוא שכל אחד מתקרב בימים אלו לקוב"ה בדרכו שלו. ויהי רצון שהשי"ת אכן יעזור שבכל אופן שבו אדם אומר סליחות, לבו ייפתח, והבורא יסלח וימחל לכולם וישלח לנו שנה טובה ומבורכת, ושנהיה כולנו יהודים יראים וקדושים.