מי יכול? ומי צריך?
אמרה חסידית נוקבת ומתוקה השגורה מפי הרה"ק בעל ה"אוהב ישראל" מאפטא זי"ע, שופכת אור חדש על תעניות השנה ועל מהותם של ימי הדין והחורבן.
הרבי מאפטא נהג לומר: "אלמלי היה הדבר בידי וביכולתי, הייתי מבטל לחלוטין את כל התעניות שנקבעו לאורך השנה כולה. הרי בני ישראל בדורות הללו חלשים ותשושים הם, ואין בכוחם הגופני לעמוד בקושי התענית והסיגופים".
אולם, מתוך דבריו הקדושים נשמעה הבחנה דקה ומפתיעה בין שני ימי הצום המרכזיים – תשעה באב ויום הכיפורים, אותה נהג לנסח בלשון תמיהה עמוקה:
"זולת יום המר תשעה באב – מי יכול בכלל לאכול בו? מתוך עומק האבל, הצער והכאב על חורבן בית אלוקינו ושממות ירושלים, הלב נשבר ואין לאדם שום יכולת או רצון להכניס פת לפיו. וזולת היום הקדוש יום כיפור – מי צריך בכלל לאכול בו? מתוך גודל הרוממות, קדושת היום והדביקות בבורא עולם, מתעלים ישראל למדרגת מלאכי השרת, והצורך הגשמי באכילה ושתייה פשוט מתבטל מאליו".
הרב יוסף ברגר
סוד הבכי ועומק התשובה ביום הכיפורים
על הפסוק החורץ את גורל הנפש ביום הדין, "כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה, ונכרתה מעמיה", מובאת במסורת החסידית והקבלית שמועה נוראה משמו של האר"י הקדוש זי"ע. האר"י גילה כי אדם שאינו מוריד דמעות בימים הקדושים הללו, הרי זה סימן מובהק שאין נשמתו טובה חלילה, וכי משהו בשורשה הרוחני פגום ומנותק.
את עומק כוונתו של האר"י ביאר והאיר הרה"ק בעל ה"חתם סופר" זי"ע ביסוד נפלא: בימים נשגבים אלו, הקדוש ברוך הוא שולח את עזרו מקודש ומעורר מלמעלה את ליבו של כל איש ישראל. התעוררות שמימית זו נובעת מכך שנשמתו של היהודי קשורה ומחוברת בחלקה העליון אל מקור החיים. כאשר האור האלוקי נוגע בנשמה, מתוך אותה התעוררות וקרבה עילאית, מגיעה ממילא ובאופן טבעי תנועה של בכי ודמעות המציפה את האדם.
מתוך כך, מזהיר החתם סופר כי מי שאינו בוכה בימים אלו, הרי זה סימן מדאיג שחלילה כבר נכרתה נפשו מעין החיים, ושוב אין לו שום חלק ושייכות לאותה התעוררות רוחנית הזורמת מלמעלה. לאור זה, מפרש החתם סופר את עומק כוונת הפסוק: "כי כל הנפש אשר לא תעונה" – נפש שלא תתעורר ותתענה בבכייה פנימית כדי לחזור בתשובה בעיצומו של יום, הרי חוסר הרגש והבכי עצמו הוא ההוכחה והסימן לכך ש"כבר נכרתה הנפש ההיא מעמיה" ומקורה העליון.
הרב יוסף ברגר
ערב שבת של השנה
מדי שנה, ברגעים המרטיטים של ערב יום כיפור לפני תפילת "כל נדרי", היה עולה הרבי רבי שלום מבעלזא זי"ע על הבימה, ומכריז בפני הקהל את מאמר חז"ל (שבת לד.):
"שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה – עִשַׂרְתֶּם? עֵרַבְתֶּם? הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר!"
הרבי היה מפרש את הדברים כקריאת התעוררות דרמטית לנשמה, ברגע שבו יום הכיפורים – "שבת שבתון" – עומד להיכנס:
עִשַׂרְתֶּם? – עשרת ימי תשובה כבר עברו, האם ניצלנו אותם ותיקנו את מעשינו?
עֵרַבְתֶּם? – ערב יום הכיפורים כבר כאן, הזמן הולך ואוזל.
הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר! – נרות היום הקדוש כבר דולקים ומאירים.
עד מתי נדחה את המוטל עלינו? על מה אנו מחכים? אם לא עכשיו, אימתי?!
הרב יוסף ברגר
כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון
בעל תשובה אחד התאונן מרה לפני הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע על כך שהרבה לפשוע נגד השם יתברך, וגם אחרי ששב בתשובה חזר לפעמים על העבירות. הוא שאל בכאב: איך תתקבל עוד פעם תשובתי?
נענה לו הרבי, וכך אמר:
בברכת היום ביום הכיפורים אנו אומרים "כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון". והרי לפי כללי הדקדוק היה לנו לומר כי אתה "סולח" לישראל ו"מוחל" לשבטי ישורון, אלא המילים "סלחן ומחלן" מורות כי הקב"ה רגיל לסלוח ורגיל למחול.
כמו שמצינו בגמרא (בבא מציעא דף לג.) שדרשו על הפסוק "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו" (שמות כג, ה). "רובץ" ולא "רבצן" – כלומר שרק במקרה הוא רובץ עתה תחת משאו, ולא "רבצן" שרגיל בכך.
ואם כן, במקרה שעשה אדם תשובה ונמחל לו, וחזר שוב וחטא, בכל זאת אם חוזר שוב בתשובה, סולח לו הקב"ה. כי הוא יתברך "סלחן ומחלן" – אומנתו בכך, דרכו תמיד לסלוח ולמחול...
הרב יוסף ברגר
סלחתי כדברך
בליל יום הכיפורים, מיד לאחר אמירת "כל נדרי", עמד
הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע, השתיק את הקהל הגדול והכריז:
"רבותי! חז"ל אומרים:
'כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם'. ובכן, אומר אני לכם, יהודים יקרים, דבר בשם אומרו –
'ויאמר ה' סלחתי כדברך'!.."
הרב יוסף ברגר
מה טעם לחיים בלי תשובה?
בתפילת החג אנו אומרים בכיסופים: "אתה בחרתנו... ותתן לנו... באהבה את יום הכיפורים".
על מילים אלו היה אומר הרה"ק רבי שמעלקא מניקלשבורג זי"ע ביטוי מפעים ומעורר מחשבה:
"אילו הייתה הברירה בידי, הייתי מעדיף שלא למות לעולם. שהרי בעולם הבא אין ימים נוראים, ומה תעשה נשמת אדם מישראל בלי יום הכיפורים? מה טעם יש בכלל לחיים ללא כוחה של התשובה?!"
הרב יוסף ברגר
איך מברכים "מלך מוחל וסולח" לפני שנסלח לנו?
בנוסח תפילת יום כיפור אנו מברכים בשם ומלכות: "ברוך אתה ה'... מלך מוחל וסולח לעוונותינו".
והקושיא ברורה: כיצד מברכים על הסליחה עוד לפני שנחתם הדין? הרי אם חלילה לא נסלח לנו, זוהי ברכה לבטלה ועוון חמור של נשיאת שם שמיים לשווא!
רבי לוי יצחק מברדיטשב זיע"א מיישב זאת במשל נפלא:
ילד קטן שרוצה ממתק מאביו וחושש שיסרב לו, ממהר ומברך בקול רם: "שהכל נהיה בדברו". האב, ששומע את בנו ומחבבו, אינו מסוגל להביא את בנו לידי איסור ברכה לבטלה, ומשום כך הוא מוכרח לתת לו את הממתק.
זהו הסוד העמוק של יום כיפור. עם ישראל עומד ומברך בקול רם שהקב"ה מוחל וסולח. ומאחר שהקדוש ברוך הוא אוהב את בניו ואינו חפץ שייכשלו חלילה בעוון ברכה לבטלה – הוא כביכול "מוכרח" למחול ולסלוח על כל עוונותינו כדי להציל את הברכה.
הרב יוסף ברגר
forum-otzar-hatorah.co.il