סוכות, שמח"ת ושמ"ע אגדות ודברי חז"ל בעניין מצוות נטילת ארבעת המינים

[יוסף צ. הירשמן]

באשכול זה יובאו דברי חז"ל העוסקים בענייני מצות נטילת ארבעת המינים, בפרט אגדות ומדרשים העוסקים בטעמי מצוה זו, וסדר עשייתה, הנענועים בשעת אמירת ההלל, וכיו"ב.

---

*הסיבה שהביאה אותי לפתוח אשכול זה היא, כיוון שנוכחתי לראות שבשונה ממצות סוכה לדוגמא - שטעמה מפורש בתורה, נדמה היה לי עד עתה כי מצוה זו לוטה בערפל, ועל פי רוב הייתי עושה מצות נטילתה והנענועים כמצוות המלך על עבדיו, בלי כוונת טעם מסויים וברור, כמעט כמצוות פרה אדומה שנאמרה בה "חוקה", ואם הייתי מבקש בה טעם היו מפנים אותו לדברי קבלה, לאמר: כלך לך לכוונות האר"י ז"ל ותדע אורח חיים, ואם אינך ראוי לכך תיאלץ להסתפק בכמה פנינים נחמדים מכתבי האחרונים, בעוד שלאמיתם של דברים קיימים גם כמה טעמים פשוטים מאת חז"ל, כמו שראיתי כמה מהם במדרש רבה על פרשת אמור, ומן הסתם יש גם דברי חז"ל במקומות נוספים לרוות צמאוני, ואם דבר ריק הוא - מכם, ובשעה שאנו יגעים בה נאמר: כי הוא חייכם.

 

[עץ החיים]

סיבה שהביאה אותי לפתוח אשכול זה היא, כיוון שנוכחתי לראות שבשונה ממצות סוכה לדוגמא - שטעמה מפורש בתורה, נדמה היה לי עד עתה כי מצוה זו לוטה בערפל, ועל פי רוב הייתי עושה מצות נטילתה והנענועים כמצוות המלך על עבדיו, בלי כוונת טעם מסויים וברור, כמעט כמצוות פרה אדומה שנאמרה בה "חוקה", ואם הייתי מבקש בה טעם היו מפנים אותו לדברי קבלה, לאמר: כלך ל

לחץ כדי לכווץ...

עי' מדרש תנחומא אמור פ''כ ''אחר כל החכמה שכתוב בשלמה.. הניח כל הדברים וישב לו תמה על ארבע מינים הללו זש''ה שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים... והמה חכמים מחוכמים שהם מתחכמים ומלמדים זכות וחכמה לפני מי שאמר והיה העולם...''

 

[מכנדבי]

הואיל וארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים, וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר בהם בלא מים, כך אי אפשר לעולם בלא מים (רבי אליעזר, תענית ב:).
והוסיף בעל הלכות גדולות: ובההוא אגרא דטרחין ישראל ומייתו הושענא ואתרוגא ומברכין עלייהו, קמי הקב"ה מידכר לה ומחית להו מימרא בעידניה.

 

[יוסף צ. הירשמן]

במדרשים הבאים מבואר ענין ד' מינים, שהם כמו אות נצחון אחר המשפט שהיה בין ישראל לאומות העולם בראש השנה (מד"ר), או ביום הכיפורים (תנחומא), ובהנפת הלולב מרננים לפני ה' ושמחים על הנצחון במשפט.

לחביבות הדברים אצטט לשון ב' המדרשים, כדלהלן:

---

במדרש רבי תנחומא פר' אמור (סימן יח):

אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יַעַר. [לִפְנֵי ה' כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ] (תהילים צו).
בְּמִי הַכָּתוּב מְדַבֵּר?
בְּיִשְׂרָאֵל וּבְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן אוֹתָן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אֵלּוּ וְאֵלּוּ נִכְנָסִין לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לְדִין, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין מִי הָיָה מְנַצֵּחַ.

מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה:
לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּכְנְסוּ לְדִין לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ אָדָם מַה בֵּינֵיהֶם אֶלָּא הַמֶּלֶךְ בִּלְבָד. דָּן הַמֶּלֶךְ אוֹתָן, וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין הַבְּרִיּוֹת מִי נוֹצֵחַ לַחֲבֵרוֹ. אָמַר הַמֶּלֶךְ, כָּל מִי שֶׁהוּא יוֹצֵא וּבְיָדוֹ אֲגִין*, הֲווּ יוֹדְעִין שֶׁהוּא נָצַח.
כָּךְ יִשְׂרָאֵל וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם נִכְנָסִין לְדִין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְאֵין הַבְּרִיּוֹת יוֹדְעִין מִי נָצַח. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, טְלוּ לוּלְבֵיכֶם בְּיֶדְכֶם, שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל שֶׁאַתֶּם זְכִיתֶם בַּדִּין.
*אגין=לפי הענין הוא מין דגל המורה על נצחון.

לְפִיכָךְ אָמַר דָּוִד: אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יַעַר, לִפְנֵי ה'. אֵימָתַי, כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
מַה יִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין. מַמְתִּינִים עוֹד חֲמִשָּׁה יָמִים, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל שֶׁיִּשְׂרָאֵל זָכוּ.
לְפִיכָךְ כְּתִיב: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן [פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים].

---

ובמדרש רבה פר' אמור (פרשה ל סימן ב):

[תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים, שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ, נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח (תהילים טז, יא)].
שׂבַע שְׂמָחוֹת, אַל תְּהִי קוֹרֵא כֵּן אֶלָּא שֶׁבַע שְׂמָחוֹת.
אֵלּוּ שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁבֶּחָג, וְאֵלּוּ הֵן:
אַרְבָּעָה מִינִין שֶׁבַּלּוּלָב,
וְסֻכָּה,
חֲגִיגָה,
וְשִׂמְחָה.

אִם שִׂמְחָה לָמָּה חֲגִיגָה וְאִם חֲגִיגָה לָמָּה שִׂמְחָה?
אָמַר רַבִּי אָבִין: מָשָׁל לִשְׁנַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ אֵצֶל הַדַּיָּן וְלֵית אֲנַן יָדְעִין מַאן הוּא נוֹצֵחַ, אֶלָּא מַאן דְּנָסַב בָּאיָין* בִּידֵיהּ, אֲנַן יָדְעִין דְּהוּא נָצוֹחַיָיא.
כָּךְ יִשְׂרָאֵל וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם בָּאִין וּמְקַטְרְגִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְלֵית אֲנַן יָדְעִין מַאן נָצַח, אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹצְאִין מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלוּלָבֵיהֶן וְאֶתְרוֹגֵיהֶן בְּיָדָן, אָנוּ יוֹדְעִין דְיִשְׂרָאֵל אִינוּן נָצוֹחַיָּא.
*באיין=לפי הענין הוא מין דגל המורה על נצחון, כמו "אגין" דתנחומא.
ונראה שהכתוב בתהילים נדרש על פי המדרש כך: שבע שמחות=שבע מצוות של שמחה שיש בסוכות. ובנוסף לחגיגה יש מצוות שמחה מיוחדת, כיוון שבר"ה באנו לדון "את פניך", וכעת, "נעימות בימינך"=אנו מניפים בידינו את הלולב ואתרוג הנעימים, בהם אנו מרמזים על "נצח", שישראל הם המנצחים בדין, וזהי השמחה המיוחדת שיש בימים אלו.

לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן [פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים].

---

 

[יוסף צ. הירשמן]

עי' מדרש תנחומא אמור פ''כ ''אחר כל החכמה שכתוב בשלמה.. הניח כל הדברים וישב לו תמה על ארבע מינים הללו זש''ה שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים... והמה חכמים מחוכמים שהם מתחכמים ומלמדים זכות וחכמה לפני מי שאמר והיה העולם...''

לחץ כדי לכווץ...

לטובת הקוראים אעתיק כל הענין:

שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד וְאַרְבָּעָה מֵטִיבֵי לֶכֶת (משלי ל).

[וְאַרְבָּעָה] - אֵלּוּ אַרְבַּע מִינִים שֶׁבַּלּוּלָב, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הוֹלֵךְ וְרָץ לִיקַּח לוֹ מֵהֶם לְהַלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיִּתְרַצֶּה לוֹ וִיכַפֵּר לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו.
מֵטִיבֵי לֶכֶת - מִי שֶׁרוֹאֶה אֶת אַרְבַּע מִינִים הַלָּלוּ, הוּא בּוֹסֵר עֲלֵיהֶן [ענין זלזול והקטנה], וְהֵן גְּדוֹלוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

---

[אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אָרֶץ וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים] (משלי שם)

אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אֶרֶץ - אֵלּוּ אַרְבַּע מִינִים הַלָּלוּ.
וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים - שֶׁהֵן גְּדוֹלִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים - שֶׁהֵם מִתְחַכְּמִים וּמְלַמְּדִים זְכוּת וְחָכְמָה לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.

---

נ.ב. במדרשים שהבאתי בהודעה הקודמת היה נראה שענין ארבע מינים להורות על הנצחון שכבר היה בר"ה ויוכ"פ, והם כמו דגל נצחון שאחר המשפט, ואילו במדרש זה משמע שהם עצמם באים ללמד זכות במשפט, ובהם מתכפרים כל העוונות, וצ"ע.

 

[יוסף צ. הירשמן]

עוד דרשה אחת, מתוך מדרש רבה (פר' אמור פר' ל סימן יג) ומדרש רבי תנחומא (שם סימן יט), בה מתבאר ענין ארבע מינים באופן פשוט ביותר:

רַבִּי מָנֵי פָּתַח: כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ (תהילים לה, י), לֹא נֶאֱמַר פָּסוּק זֶה אֶלָּא בִּשְׁבִיל לוּלָב.
שֶׁהַלּוּלָב הַזֶּה דּוֹמֶה לְשִׁדְרָה שֶׁל אָדָם,
וְהַהֲדַס הַזֶּה דּוֹמֶה לָעֵינַיִם,
וְהָעֲרָבָה דּוֹמָה לַשְּׂפָתַיִם,
וְהָאֶתְרוֹג דּוֹמֶה לַלֵּב.
אָמַר דָּוִד:אֵין בְּכָל הָאֵיבָרִים גָּדוֹל מֵאֵלּוּ, שֶׁהֵן שְׁקוּלִין כְּנֶגֶד כָּל הַגּוּף.
הֱוֵי, כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה.

---

פירוש: עלי ההדס הם בצורת עיניים, ועלי הערבה הם בצורת שפתיים, והעיניים והשפתיים הם עיקר באברי האדם, שבהם רואה ומדבר.
וכן הלולב ואתרוג דומים בצורתם לשידרה וללב, שהם עיקר בניינו של הגוף, ובלעדיהם אין לגוף קיום כלל. וכשמניף אותם ומנענע, הרי הוא כמי שנוטל כל עצמותיו ובנין גופו ומודה בהם: ה' מי כמוך!

 

[יוסף צ. הירשמן]

עוד מובא במדרש רבי תנחומא (אמור סימן יז) טעם לקיחת ד' מינים, שהם כנגד עם ישראל ולזכותם, לעשות כולם אגודה אחת:

יז וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שְׁמַע בְּנִי וְקַח אֲמָרָי (משלי ד, י), וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן (שם ב, א).
שְׁמַע בְּנִי וְקַח, הַרְבֵּה לְקִיחוֹת צִוִּיתִי לָכֶם בִּשְׁבִיל לְזַכּוֹת אֶתְכֶם.
אָמַרְתִּי לָכֶם, וְיִקְּחוּ אֵלֶיךָ פָּרָה אֲדֻמָּה (במדבר יט, ב). שֶׁמָּא בִּשְׁבִילִי. לֹא עָשִׂיתִי אֶלָּא בִּשְׁבִיל טָהֳרַתְכֶם. לֹא כָּךְ כְּתִיב: וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא (שם פסוק יט).
אָמַרְתִּי לָכֶם, וְיִקְּחוּ לִי תְּרוּמָה (שמות כה, ב). לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁאָדוּר בֵּינֵיכֶם. דִּכְתִיב: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שם פסוק ח). דָּבָר קָשֶׁה כִּבְיָכוֹל אָמַר לָהֶם: קְחוּ אוֹתִי שֶׁאָדוּר בֵּינֵיכֶם. וְיִקְּחוּ תְּרוּמָה אֵין כְּתִיב, אֶלָּא וְיִקְּחוּ לִי תְּרוּמָה, אוֹתִי אַתֶּם לוֹקְחִים.
אָמַרְתִּי לָכֶם, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ (שם כז, כא). לָמָּה, לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד (שם). וְכִי אוֹר מִשֶּׁלָּכֶם אֲנִי צָרִיךְ. אֶלָּא בִּשְׁבִיל לִשְׁמֹר אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם. שֶׁנִּמְשְׁלָה הַנֶּפֶשׁ בְּנֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם (משלי כ, כז).
וְעַכְשָׁו שֶׁאָמַרְתִּי לָכֶם, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי צָרִיךְ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל לְזַכּוֹת אֶתְכֶם.

פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפּוֹת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת וְעַרְבֵי נַחַל.
מַה טִּיבָן שֶׁל אַרְבַּעַת הַמִּינִים הַלָּלוּ?
מֵהֶן שֶׁעוֹשִׂין פֵּרוֹת, וּמֵהֶן שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין פֵּרוֹת.
פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפּוֹת תְּמָרִים, אֵלּוּ צַדִּיקִים, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים.
וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת וְעַרְבֵי נַחַל, אֵלּוּ בֵּינוֹנִים שֶׁיֵּשׁ בְּיִשְׂרָאֵל.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כֻּלְּכֶם כְּאֶחָד תַּעֲשׂוּ אֲגֻדָּה אַחַת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּבָנַי פְּסֹלֶת.

אִם עֲשִׂיתֶם כֵּן, אֲנִי מִתְעַלֶּה עֲלֵיכֶם.
וְכֵן הַנָּבִיא אוֹמֵר, הַבּוֹנֶה בַּשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. וְאֵימָתַי הוּא מִתְעַלֶּה, כְּשֶׁהֵן עוֹשִׂין אֲגֻדָּה אֶחָת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ.

---

גם במדרש רבה (אמור פר' ל סימן יב) מובא שארבעת המינים הם כנגד ישראל, לעשותם אגודה אחת, אלא ששם חילק עם ישראל לד' מינים ממש, וכמדומה שמדרש זה מפורסם ביותר:

פְּרִי עֵץ הָדָר, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה אֶתְרוֹג זֶה יֵשׁ בּוֹ טַעַם וְיֵשׁ בּוֹ רֵיחַ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹרָה וְיֵשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים.
כַּפֹּת תְּמָרִים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה הַתְּמָרָה הַזּוֹ יֵשׁ בּוֹ טַעַם וְאֵין בּוֹ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹרָה וְאֵין בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים.
וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה הֲדַס יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ וְאֵין בּוֹ טַעַם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים וְאֵין בָּהֶם תּוֹרָה.
וְעַרְבֵי נָחַל, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה עֲרָבָה זוֹ אֵין בָּהּ טַעַם וְאֵין בָּהּ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא תּוֹרָה וְלֹא מַעֲשִׂים טוֹבִים,

וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם, לְאַבְּדָן אִי אֶפְשָׁר,
אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֻקְשְׁרוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת וְהֵן מְכַפְּרִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ,

וְאִם עֲשִׂיתֶם כָּךְ אוֹתָהּ שָׁעָה אֲנִי מִתְעַלֶּה,
הֲדָא הוּא דִכְתִיב (עמוס ט, ו): הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָו, וְאֵימָתַי הוּא מִתְעֲלֶה כְּשֶׁהֵן עֲשׂוּיִין אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר, וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ.

---

הרי למדנו ממדרשים אלו שימי הסוכות עניינם אחדות בין כל השכבות של עם ישראל, וכך יכפרו אלו על אלו, וכשאנו עושים כך הקב"ה מתעלה על ידינו.

 

[יוסף צ. הירשמן]

עוד רמז נאה הובא במדרש רבה (שם סימן יא) לפני הנ"ל, והוא:

יא דָּבָר אַחֵר,
פְּרִי עֵץ הָדָר, זוֹ סַנְהֶדְרֵי גְדוֹלָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁהִדְּרָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, לב): מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם.
כַּפֹּת תְּמָרִים, אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁכּוֹפִין אֶת עַצְמָן לִלְמֹד תּוֹרָה אֵלּוּ מֵאֵלּוּ.
וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, אֵלּוּ שָׁלשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל תַּלְמִידִים שֶׁיּוֹשְׁבִין לִפְנֵיהֶם.
וְעַרְבֵי נָחַל, אֵלּוּ שְׁנֵי סוֹפְרִים שֶׁל דַּיָּנִין שֶׁעוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְכוֹתְבִין דִּבְרֵי הַמְזַכִּים וְדִבְרֵי הַמְחַיְּבִין.

---

וצריך ביאור להבין ענין זה, ושמא הכוונה היא שהד' מינים באים להזכיר לפני הקב"ה זכות התורה ולומדיה.

 

[יוסף צ. הירשמן]

במדרש רבי תנחומא פר' אמור (סימן יח):

אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יַעַר. [לִפְנֵי ה' כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ] (תהילים צו).
בְּמִי הַכָּתוּב מְדַבֵּר?
בְּיִשְׂרָאֵל וּבְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דָּן אוֹתָן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אֵלּוּ וְאֵלּוּ נִכְנָסִין לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לְדִין, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין מִי הָיָה מְנַצֵּחַ.

מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה:
לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁנִּכְנְסוּ לְדִין לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ אָדָם מַה בֵּינֵיהֶם אֶלָּא הַמֶּלֶךְ בִּלְבָד. דָּן הַמֶּלֶךְ אוֹתָן, וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין הַבְּרִיּוֹת מִי נוֹצֵחַ לַחֲבֵרוֹ. אָמַר הַמֶּלֶךְ, כָּל מִי שֶׁהוּא יוֹצֵא וּבְיָדוֹ אֲגִין*, הֲווּ יוֹדְעִין שֶׁהוּא נָצַח.
כָּךְ יִשְׂרָאֵל וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם נִכְנָסִין לְדִין בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְאֵין הַבְּרִיּוֹת יוֹדְעִין מִי נָצַח. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, טְלוּ לוּלְבֵיכֶם בְּיֶדְכֶם, שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל שֶׁאַתֶּם זְכִיתֶם בַּדִּין.
*אגין=לפי הענין הוא מין דגל המורה על נצחון.

לְפִיכָךְ אָמַר דָּוִד: אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יַעַר, לִפְנֵי ה'. אֵימָתַי, כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.
מַה יִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין. מַמְתִּינִים עוֹד חֲמִשָּׁה יָמִים, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל שֶׁיִּשְׂרָאֵל זָכוּ.
לְפִיכָךְ כְּתִיב: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן [פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים].

לחץ כדי לכווץ...

במדרש רבה (שם פרשה ל סימן ד) נדרש פסוק זה עצמו על הד' מינים, באופן אחר קצת, כדלהלן:

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.

הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים צו, יב): יַעֲלֹז שָׂדַי וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ [אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יַעַר. לִפְנֵי ה' כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ, יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים].

יַעֲלֹז שָׂדַי, זֶה הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד, ח): וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה.
וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ, אֵלּוּ הַבְּרִיּוֹת, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים כד, א): לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ,

אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר, אָמַר רַבִּי אַחָא: הַיָּעַר, וְכָל עֲצֵי הַיָּעַר.
הַיָּעַר אֵלּוּ אִילָנוֹת שֶׁעוֹשִׂין פֵּרוֹת, וְכָל עֲצֵי הַיָּעַר, אֵלּוּ אִילָנוֹת שֶׁאֵינָן עוֹשִׂין פֵּרוֹת,

לִפְנֵי מִי, לִפְנֵי ה',
לָמָּה, כִּי בָא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים,
מַה לַּעֲשׂוֹת, יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים.

---

ויש להעיר:
א. מה שנאמר כאן אילנות שעושין פירות ושאין עושין, יתבאר ע"פ התנחומא דלעיל הודעה 7, דאתרוג וכפות תמרים עושין פירות, והדס וערבה אין עושין.
ב. כאן נזכר גם ר"ה וגם יוכ"פ, משא"כ בהודעה המצוטטת, דבמדרש אחד מובא ר"ה ובמשנהו יוכ"פ, וכאן א"ש, דבר"ה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון.

 

[יוסף צ. הירשמן]

עוד דרוש ממדרש רבה (שם סימן ג) בענין זה, שד' מינים באים אחר הנצחון בדין, ואצטט מתוכו את הקטעים הנוגעים לעניינינו:

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן [פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפּוֹת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבוֹת וְעַרְבֵי נַחַל].

הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קב, יח): פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם. [תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ].
שֶׁנִּצְּחוּ יִשְׂרָאֵל בַּדִּין וְנִמְחֲלוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶם, וְהֵן אוֹמְרִים נָצְחוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א טו, כט): וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם,

הוּא שֶׁדָּוִד אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל אִם קִיַּמְתֶּם מִצְוַת לוּלָב שֶׁנִּקְרָא נָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טז, יא): נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח, הֲרֵי אַתָּה מְבֻשָּׂר שֶׁנִּצַּחְתָּ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל,
לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם.

---

רַבִּי יִצְחָק פָּתַר קְרָיָא:
בַּדּוֹרוֹת הַלָּלוּ שֶׁאֵין לָהֶם לֹא מֶלֶךְ וְלֹא נָבִיא, לֹא כֹהֵן וְלֹא אוּרִים וְתֻמִּים, וְאֵין לָהֶם אֶלָּא תְּפִלָּה זוֹ בִּלְבָד, [פירוש, והיינו "תפילת הערער - תפילה שעומדת ערירי בלי דבר אחר], אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַל תִּבְזֶה אֶת תְּפִלָּתָם, תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן, מִכָּאן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל הַשָּׁבִים,

וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹרֵא אוֹתָן בְּרִיָּה חֲדָשָׁה.

---

מדברי המדרש אלו נראה שבאו לומר שאחר שפנה הקב"ה אל תפילתנו בימים נוראים, ולא בזה אותה, הרי נמחלו עוונתינו ונצחנו בדין, ומעתה אנו כמו "עם נברא" מחדש - בריה חדשה, והגיע הזמן ל"הלל יה" על ידי ארבעת המינים.
אמנם מלשון המדרש "אִם קִיַּמְתֶּם מִצְוַת לוּלָב שֶׁנִּקְרָא נָעִים, שֶׁנֶּאֱמַר נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח, הֲרֵי אַתָּה מְבֻשָּׂר שֶׁנִּצַּחְתָּ לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם" משמע, שנטילת הד' מינים היא עצמה הנצחון, ובנטילתם אנו מנצחים בדין, וכבר הערתי בזה לעיל בהודעה 5, וצ"ע.

 

[יוסף צ. הירשמן]

הואיל וארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים, וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר בהם בלא מים, כך אי אפשר לעולם בלא מים (רבי אליעזר, תענית ב:).
והוסיף בעל הלכות גדולות: ובההוא אגרא דטרחין ישראל ומייתו הושענא ואתרוגא ומברכין עלייהו, קמי הקב"ה מידכר לה ומחית להו מימרא בעידניה.

לחץ כדי לכווץ...

לכאורה צ"ע למה לא הובא טעם זה כלל במדרש רבה ותנחומא, שהביאו כמה טעמים אחרים כמו שציטטתי בהודעות הקודמות.
והיה נראה לדחות דרבי אליעזר לטעמיה דמזכירין מוריד הגשם משעת נטילת לולב, ורבי יהושע דפליג עליה לא סבירא ליה טעם זה, ואנן נקטינן כרבי יהושע, ולכן הוצרכו להביא טעמים אחרים.

אמנם מדברי בה"ג (סימן טו) שציינתם נראה דנקטינן טעם זה להלכה, והוא הוא טעם נטילתם, כלשונו:
מאי טעמא אמר רחמנא עיבידו הושענא בחג הסוכות, תניא (תענית ב ב) רבי אליעזר אומר הואיל וארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים, כשם שארבעת מינין הללו אי איפשר להם בלא מים כך אי איפשר לעולם בלא גשמים. ובההוא אגרא דטרחין ישראל ומייתו הושענא ואתרוגא ומברכין עליהו קמי הקדוש ברוך הוא, מידכר לה ומחית להו מיטרא בעידניה, ע"כ.

 

[יוסף צ. הירשמן]

עוד טעמים הובאו במדרש רבה (אמור סימן ל), שבאים להזכיר זכות אבות ואמהות, וטעם פילאי נוסף שהוא כנגד שמו של הקב"ה.

---

ט דָּבָר אַחֵר,
פְּרִי עֵץ הָדָר, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּתוּב בּוֹ (תהלים קד, א): הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ.
כַּפֹּת תְּמָרִים, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּתוּב בּוֹ (תהלים צב, יג): צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח.
וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב (זכריה א, ח): וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים.
וְעַרְבֵי נָחַל, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב בֵּיהּ (תהלים סח, ה): סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ.

י דָּבָר אַחֵר,
פְּרִי עֵץ הָדָר, זֶה אַבְרָהָם שֶׁהִדְּרוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כד, א): וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, וּכְתִיב (ויקרא יט, לב): וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן.
כַּפֹּת תְּמָרִים, זֶה יִצְחָק, שֶׁהָיָה כָּפוּת וְעָקוּד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, זֶה יַעֲקֹב, מָה הֲדַס זֶה רָחוּשׁ בְּעָלִין, כָּךְ הָיָה יַעֲקֹב רָחוּשׁ בְּבָנִים.
וְעַרְבֵי נָחַל, זֶה יוֹסֵף, מָה עֲרָבָה זוֹ כְּמוּשָׁה לִפְנֵי שְׁלשָׁה מִינִין הַלָּלוּ, כָּךְ מֵת יוֹסֵף לִפְנֵי אֶחָיו.

דָּבָר אַחֵר,
פְּרִי עֵץ הָדָר, זוֹ שָׂרָה שֶׁהִדְּרָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, יא): וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים.
כַּפֹּת תְּמָרִים, זוֹ רִבְקָה, מַה תְּמָרָה זוֹ יֵשׁ בָּהּ אֹכֶל וְיֵשׁ בָּהּ עֳקָצִין, כָּךְ הֶעֱמִידָה רִבְקָה צַדִּיק וְרָשָׁע.
וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, זוֹ לֵאָה, מָה הֲדַס זֶה רָחוּשׁ בְּעָלִין, כָּךְ הָיְתָה לֵאָה רְחוּשָׁה בְּבָנִים.
וְעַרְבֵי נָחַל, זוֹ רָחֵל, מָה עֲרָבָה זוֹ כְּמוּשָׁה לִפְנֵי שְׁלשֶׁת הַמִּינִין, כָּךְ רָחֵל מֵתָה לִפְנֵי אֲחוֹתָהּ.

---

ונראה להעיר, דטעם הזכרת זכות אבות ואמהות מתאים עם המובא לעיל בהודעה 5, שד' מינים "מלמדים זכות וחכמה לפני מי שאמר והיה העולם".

עוד ראיתי מובא בבית יוסף (או"ח סימן תרנא אות יא) בשם רבי מנחם מרקנ"ט, שהוכיח הלכה למעשה מהטעם שהוא כנגד שמו של הקב"ה, שצריך לנענע גם האתרוג יחד עם הלולב, ולא להפרידם, להלן חלק מלשונו:
וסוד זה נגלה אלי בחלום בליל יום טוב הראשון של חג הסוכות בהתאכסן אצלי חסיד אחד אשכנזי שמו הרב ר' יצחק ראיתי בחלום שהיה כותב השם ביו"ד ה"א והיה מרחיק הה"א אחרונה מן השלש אותיות הראשונות ואמרתי לו מה זה עשית והשיב כך נוהגים במקומינו ואני מחיתי בו וכתבתי אותו שלם ואשתומם על המראה ואין מבין
למחר בעת נטילת לולב ראיתי שלא היה מנענע רק הלולב ומיניו בלא אתרוג והבנתי פתרון חלומי וחזר בו.
ורז"ל רמזו סוד זה בויקרא רבה (פר' אמור ל ט) אמר שם פרי עץ הדר זה הקדוש ברוך הוא וכו' תראה שכל המינים האלו רומזים בשם יתברך.

 

[אברך מעמיק]

ונראה שהכתוב בתהילים נדרש על פי המדרש כך: שבע שמחות=שבע מצוות של שמחה שיש בסוכות. ובנוסף לחגיגה יש מצוות שמחה מיוחדת, כיוון שבר"ה באנו לדון "את פניך", וכעת, "נעימות בימינך"=אנו מניפים בידינו את הלולב ואתרוג הנעימים, בהם אנו מרמזים על "נצח", שישראל הם המנצחים בדין, וזהי השמחה המיוחדת שיש בימים אלו.

לחץ כדי לכווץ...

ויש להוסיף, כי גם ראשית הקרא יש לדרוש על פי זה זה, 'תודיעני אורח חיים' היינו שהקב"ה מודיע כי ישראל נכתבו בספר החיים, ויצאו זכאים בדין לללכת בדרך החיים, בכך שציוונו ב'שבע שמחות'. וכדברי המדרש המוזכר בפנים.

 

[יוסף צ. הירשמן]

ויש להוסיף, כי גם ראשית הקרא יש לדרוש על פי זה זה, 'תודיעני אורח חיים' היינו שהקב"ה מודיע כי ישראל נכתבו בספר החיים, ויצאו זכאים בדין לללכת בדרך החיים, בכך שציוונו ב'שבע שמחות'. וכדברי המדרש המוזכר בפנים.

לחץ כדי לכווץ...

נפלא!

ולענין הלשון "אורח חיים" יעויין בדברי המדרש לעיל מיניה [שמסתבר לומר דקאי גם על ענין סוכות הבא אחריו, אף דפסיק כמה עניינים ביניהם] וז"ל: תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שׂבַע שְׂמָחוֹת, אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹדִיעֵנִי בְּאֵיזֶה פִּילוֹן מְפֻלָּשׁ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, רַבִּי יוּדָן אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד אִם חַיִּים אַתָּה צָרִיךְ, יִסּוּרִין אַתָּה צָרִיךְ, כְּדִכְתִיב (משלי ו, כג): וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר, ע"כ.

והיינו דהאורח להגיע לחיים, הוא דרך התוכחות מוסר דימים נוראים, דרכם מגיעים לספר החיים.

 

[יוסף צ. הירשמן]

עוד מובא במדרש רבי תנחומא (אמור סימן יז) טעם לקיחת ד' מינים, שהם כנגד עם ישראל ולזכותם, לעשות כולם אגודה אחת:

יז וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שְׁמַע בְּנִי וְקַח אֲמָרָי (משלי ד, י), וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן (שם ב, א).
שְׁמַע בְּנִי וְקַח, הַרְבֵּה לְקִיחוֹת צִוִּיתִי לָכֶם בִּשְׁבִיל לְזַכּוֹת אֶתְכֶם.
אָמַרְתִּי לָכֶם, וְיִקְּחוּ אֵלֶיךָ פָּרָה אֲדֻמָּה (במדבר יט, ב). שֶׁמָּא בִּשְׁבִילִי. לֹא עָשִׂיתִי אֶלָּא בִּשְׁבִיל טָהֳרַתְכֶם. לֹא כָּךְ כְּתִיב: וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא (שם פסוק יט).
אָמַרְתִּי לָכֶם, וְיִקְּחוּ לִי תְּרוּמָה (שמות כה, ב). לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁאָדוּר בֵּינֵיכֶם. דִּכְתִיב: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שם פסוק ח). דָּבָר קָשֶׁה כִּבְיָכוֹל אָמַר לָהֶם: קְחוּ אוֹתִי שֶׁאָדוּר בֵּינֵיכֶם. וְיִקְּחוּ תְּרוּמָה אֵין כְּתִיב, אֶלָּא וְיִקְּחוּ לִי תְּרוּמָה, אוֹתִי אַתֶּם לוֹקְחִים.
אָמַרְתִּי לָכֶם, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ (שם כז, כא). לָמָּה, לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד (שם). וְכִי אוֹר מִשֶּׁלָּכֶם אֲנִי צָרִיךְ. אֶלָּא בִּשְׁבִיל לִשְׁמֹר אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם. שֶׁנִּמְשְׁלָה הַנֶּפֶשׁ בְּנֵר, שֶׁנֶּאֱמַר: נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם (משלי כ, כז).
וְעַכְשָׁו שֶׁאָמַרְתִּי לָכֶם, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי צָרִיךְ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל לְזַכּוֹת אֶתְכֶם.

לחץ כדי לכווץ...

במדרש רבה הובא קטע זה בתוספת כמה מילים, שבאים לזכות את ישראל לענין המטר וז"ל:

יג רַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי פָּתַח (משלי ד, י): שְׁמַע בְּנִי וְקַח אֲמָרָי, הַרְבֵּה קִיחוֹת צִוִּיתִי אֶתְכֶם בִּשְׁבִיל לְזַכּוֹתְכֶם, אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה וכו',
וְעַכְשָׁיו שֶׁאָמַרְתִּי לָכֶם: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, כְּדֵי לְזַכּוֹתְכֶם כְּדֵי שֶׁאוֹרִיד לָכֶם מָטָר,

לְכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.

---

ודברים אלו תואמים את דברי הגמרא בתענית (ב:) שציין @מכנדבי לעיל: אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, הוֹאִיל וְאַרְבַּעַת מִינִין הַלָּלוּ אֵינָן בָּאִין אֶלָּא לְרַצּוֹת עַל הַמַּיִם, וּכְשֵׁם שֶׁאַרְבַּע מִינִין הַלָּלוּ אִי אֶפְשָׁר בָּהֶם בְּלֹא מַיִם כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא מַיִם, ע"כ.

והיינו על פי הגמרא בר"ה שסוכות הוא הזמן שבו נידונין על המים, ואיתא התם דהיינו טעמא דניסוך המים:
תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא וכו' וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נַסְּכוּ מַיִם בֶּחָג אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נַסְּכוּ לְפָנַי מַיִם בֶּחָג כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם גִּשְׁמֵי שָׁנָה.

 

[אברך מעמיק]

נ.ב. במדרשים שהבאתי בהודעה הקודמת היה נראה שענין ארבע מינים להורות על הנצחון שכבר היה בר"ה ויוכ"פ, והם כמו דגל נצחון שאחר המשפט, ואילו במדרש זה משמע שהם עצמם באים ללמד זכות במשפט, ובהם מתכפרים כל העוונות, וצ"ע.

לחץ כדי לכווץ...

אולי יש להוכיח מדברי המדרשים ומסתירתם, את ענין הדין שבהוש"ר. והיינו שהעיקר זה שמחה על הדין של ר"ה ויוה"כ, אבל יש בו גם חלק ביחס לדין העתידי.

פירוש: עלי ההדס הם בצורת עיניים, ועלי הערבה הם בצורת שפתיים, והעיניים והשפתיים הם עיקר באברי האדם, שבהם רואה ומדבר.
וכן הלולב ואתרוג דומים בצורתם לשידרה וללב, שהם עיקר בניינו של הגוף, ובלעדיהם אין לגוף קיום כלל. וכשמניף אותם ומנענע, הרי הוא כמי שנוטל כל עצמותיו ובנין גופו ומודה בהם: ה' מי כמוך!

לחץ כדי לכווץ...

זכורני כי ענין זה הורחב גם בדברי החינוך בטעם נטילת ד' מינים.

 

[יוסף צ. הירשמן]

לטובת הקוראים אעתיק כל הענין:

שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד וְאַרְבָּעָה מֵטִיבֵי לֶכֶת (משלי ל).

[וְאַרְבָּעָה] - אֵלּוּ אַרְבַּע מִינִים שֶׁבַּלּוּלָב, שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הוֹלֵךְ וְרָץ לִיקַּח לוֹ מֵהֶם לְהַלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיִּתְרַצֶּה לוֹ וִיכַפֵּר לוֹ עַל כָּל עֲוֹנוֹתָיו.
מֵטִיבֵי לֶכֶת - מִי שֶׁרוֹאֶה אֶת אַרְבַּע מִינִים הַלָּלוּ, הוּא בּוֹסֵר עֲלֵיהֶן [ענין זלזול והקטנה], וְהֵן גְּדוֹלוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

---

נ.ב. במדרשים שהבאתי בהודעה הקודמת היה נראה שענין ארבע מינים להורות על הנצחון שכבר היה בר"ה ויוכ"פ, והם כמו דגל נצחון שאחר המשפט, ואילו במדרש זה משמע שהם עצמם באים ללמד זכות במשפט, ובהם מתכפרים כל העוונות, וצ"ע.

לחץ כדי לכווץ...

גם במדרש הבא (רבה אמור ל, ז) משמע שסוכות היא חלק מהכפרה דימים נוראים, והיא המשך הכפרה הסופית של יום הכיפורים:

...בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה גְּדוֹלֵי הַדּוֹר מִתְעַנִּין וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּיר לָהֶם שְׁלִישׁ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶן, וּמֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים הַיְחִידִים מִתְעַנִּין וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּיר לָהֶם שְׁלִישׁ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶן,
וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים כֻּלָּן מִתְעַנִּין אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וְטַף, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מַה דַּאֲזַל אֲזַל מִן הָכָא וּלְהַלָּן נָחֵיל חֻשְׁבְּנָא. וּמִיּוֹם הַכִּפּוּרִים עַד הֶחָג כָּל יִשְׂרָאֵל עֲסוּקִין בְּמִצְווֹת, זֶה עוֹסֵק בְּסֻכָּתוֹ וְזֶה בְּלוּלָבוֹ, וּבְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג כָּל יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלוּלָבֵיהֶן וְאֶתְרוֹגֵיהֶן לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאוֹמֵר לָהֶם, מַה דַּאֲזַל אֲזַל, מִן הָכָא נָחֵיל חֻשְׁבָּנָא.
לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר לְיִשְׂרָאֵל: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.
אָמַר רַב אַחָא (תהלים קל, ד): כִּי עִמְךָ הַסְּלִיחָה, מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה הַסְּלִיחָה מַמְתֶּנֶת אֶצְלְךָ, כָּל כָּךְ לָמָּה, לְמַעַן תִּוָּרֵא, בִּשְׁבִיל לִתֵּן אֵימָתְךָ עַל בְּרִיּוֹתֶיךָ.

ונראה שכאן יש גם מקור לענין הושענא רבה, שאינו רק חיתום הדין על המים דסוכות [כדאיתא בטור סימן תרסד], אלא חיתום כללי על כל הימים נוראים, כמפורסם מדברי המקובלים.

---

עריכה: תוך כדי כתיבת דבריי אלו כתב הרב "אברך מעמיק" את הודעתו הקודמת לזו.

 

[יוסף צ. הירשמן]

זכורני כי ענין זה הורחב גם בדברי החינוך בטעם נטילת ד' מינים.

לחץ כדי לכווץ...

אכן, במצוה שכד וז"ל:

ועוד יש בארבעה מינין אלו ענין אחר, שהם דומים לאיברים שבאדם היקרים.
שהאתרוג דומה ללב שהוא משכן השכל, לרמוז שיעבוד בוראו בשכלו.
והלולב דומה לשדרה שהיא העיקר שבאדם, לרמוז שיישיר כל גופו לעבודתו ברוך הוא.
וההדס דומה לעינים, לרמז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו.
והערבה דומה לשפתים, שבהן יגמור האדם כל מעשהו בדבור, לרמוז שישים רסן בפיו ויכוון דבריו, ויירא מהשם אף בעת השמחה.

ע"כ, והנה נתבאר שמקורו בדברי המדרש הנ"ל, אלא שהרחיב והעמיק בהם.

 

[יוסף צ. הירשמן]

ואגב אביא דברי החינוך לעיל מיניה:

משרשי המצוה. הקדמה, כבר כתבתי לך בני כמה פעמים במה שקדם, שהאדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה תמיד, ורעיוניו וכל עשתונותיו נתפשות אחרי פועל ידיו, אם טוב ואם רע. ועל כן כי רצה המקום לזכות עמו ישראל אשר בחר הרבה להם מצוות, להיות נפשם מתפעלת בהן לטובה תמיד כל היום.
ומכלל המצוות שציונו להתפיש מחשבתינו בעבודתו בטהרה היא מצות התפלין, להיותן מונחין כנגד איברי האדם הידועים בו למשכן השכל והם הלב והמוח, ומתוך פעלו זה תמיד ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכור ויזהר תמיד כל היום לכוון כל מעשיו ביושר ובצדק.

וכמו כן מצות הלולב עם שלשת מיניו מזה השורש היא, לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף, וצוה האל לעמו לעשות לפניו חג באותו העת, לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו. ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלהים בעת ההיא, ציונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו. והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח, כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעה המינין כולם משמחי לב רואיהם.

---

ובסוף דבריו כתב:

זהו הנראה לי בענינים אלו על צד הפשט, והאמנתי כי יש אל המקובלים סודות נפלאים במצות הלולב ושלשת המינים.

 

[יוסף צ. הירשמן]

ידועים דברי המדרש בדיוק תיבות "יום הראשון" שנאמר בד' מינים, שהוא ראשון לחשבון עוונות.
להלן חלק מדרשה זו מתוך מדרש ר' תנחומא (אמור סי' כב):

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. וְכִי רִאשׁוֹן הוּא, וַהֲלֹא יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר הוּא, וְאַתְּ אָמַרְתְּ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן. אֶלָּא רִאשׁוֹן הוּא לְחֶשְׁבּוֹן עֲוֹנוֹת וכו'.
וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, כָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּין וּמְבַקְּשִׁין רַחֲמִים אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטַף, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְוַתֵּר לָהֶם אֶת הַכֹּל, דִּכְתִיב: כִּי בַּיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ (ויקרא טז, ל).
מַה יִּשְׂרָאֵל עוֹשִׂין. נוֹטְלִין לוּלָבֵיהֶן בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל חַג וּמְהַלְּלִים וּמְקַלְּסִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְרַצֶּה לָהֶם וּמוֹחֵל לָהֶם, וְאוֹמֵר לָהֶם, הֲרֵי וִתַּרְתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם הָרִאשׁוֹנוֹת, אֲבָל מֵעַכְשָׁו הוּא רֹאשׁ חֶשְׁבּוֹן.

לְכָךְ כְּתִיב: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, רִאשׁוֹן לְחֶשְׁבּוֹן עֲוֹנוֹת.

וענין זה מובא גם במדרש רבה (שם פר' ל סימן ז) וציטטתי מקצתו לעיל בהודעה 17.

---

טעם נוסף לענין "ראשון" מובא במדרש רבה (שם סימן טז) שהוא רמז על הגאולה העתידה, שתבוא בזכות מצות נטילת ד' מינים:

רַבִּי בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר,
בִּזְכוּת וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, הֲרֵי אֲנִי נִגְלָה לָכֶם רִאשׁוֹן,
וּפוֹרֵעַ לָכֶם מִן הָרִאשׁוֹן זֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע, דִּכְתִיב בֵּיהּ (בראשית כה, כה): וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן,
וּבוֹנֶה לָכֶם רִאשׁוֹן, זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב בֵּיהּ (ירמיה יז, יב): כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ.
וּמֵבִיא לָכֶם רִאשׁוֹן, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, דִּכְתִיב בֵּיהּ (ישעיה מא, כז): רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם וְלִירוּשָׁלִַם מְבַשֵּׂר אֶתֵּן.

---