יש בשטיבלאך שלט על תורם שנדב ושמו הוא "פלאי ונעלם"
וזה הנוסח
לזיכרון טוב בהיכל ה' לעולם, שזה בית המדרש בנוי מנדבת נדיב אחד ושמו פלאי ונעלם, שנדב סך מאה ועשר נאפאליאן זהב בהשתדלות הר"ר (=הרב רבי) יצחק יעקב נ"י (=נרו יאיר) בר' יוסף שבתי מחארסאן ויקרא שם בית המדרש הזה 'בית יעקב', ותנאי מפורש התנה הנדיב שאסור באיסור גמור לשנות בית המדרש הזה לשום קדושה אחרת, כי לשם קדושת בית המדרש נבנה עבור חברת 'בית ישראל', וה' יתברך יצוה את הברכה להעושה והמעשה, ויהי משכרתם שלמה אתה ה' בהבית הזה מקדש מעט, להם ולזרעם עד ביאת הגואל צדק, ברוחניות ובגשמיות, ויזכו לראות בבנין היכל ואפריון ב"ב (=במהרה בימינו) א(=אמן) והמותר הבניין עד גמירא נבנה מכספי החברה בית ישראל' ת"ו (=תבנה ותכונן) הוסדה ונגמרה בשנת תרמ"ז /1887 לפרט, כי ביתי בית תפילה יקרא לבית ישראל עד עולם.
וכך הוא המעשה המסופר על הנדיב הפלאי והנעלם.
שלמה זלמן פורוש היה הממונה של כולל מינסק בירושלים. כולל שלא היה מן הכוללים העשירים.
בשנת תרמ"ז (1887) התקרב חג הפסח וכסף התמיכה מחו"ל טרם הגיע. ר' שלמה זלמן שחשש שאנשי הכולל שלו יגיעו לחג ללא כסף לצרכי החג, החליט ללוות כסף, ופנה לר' פייבל סטאלר.
הוא לווה סך 220 נפוליונים זהב, על מנת להחזיר את ההלואה כאשר יגיעו כספי התמיכה ממינסק.
ר' שלמה זלמן חילק את הכסף לבני עדתו, שעשו את הפסח כהלכתו.
לאחר החג הגיעו כספים ממינסק ור' שלמה זלמן מיהר למלווה ושילם לו את מחצית ההלואה, סך 110 נפוליונים.
חדשיים לאחר מכן הגיע סכום נוסף, ור' שלמה זלמן שוב מיהר אל בית המלוה עם שארית החוב.
כשהגיע לבית המלוה טען הלה להפתעתו של ר' שלמה זלמן, שלא קיבל את התשלום הראשון.
עמדו האחד מול השני כשהאחד טוען "החזרתי", והשני טוען "לא קיבלתי", ומשלא הגיעו לכלל הסכמה, ולהפך, הויכוח הלך והתלהט, החליטו השניים לפנות לבית דינו של ר' שמואל סלנט.
פסיקתו של ר' שמואל היתה שר' שלמה זלמן ישבע ויפטר.
לבית הדין לא היה ספק שר' שלמה זלמן שילם. הם גם לא חשדו בתמימותו של המלוה, שכנראה שכח שקיבל דמי קדימה, אולי בגלל גילו המופלג, אבל במקרה זה, כך הוא הדין.
ר' שלמה זלמן היה ירא וחרד מפסק הדין, היאך ייתכן להשבע?
הוא ביקש איפוא מבית הדין ארכה של מספר ימים לשקול את הדבר.
בתום הארכה הודיע ר' שלמה זלמן לבית הדין שהוא מסרב להשבע, ומעדיף לשלם. הוא החליט למכור את ביתו בסך 50 נפוליונים, אותם ישלם מיד, ואת השאר בתשלומים.
כאשר נדמה היה שדין תורה הסתים, פנה ר' שמואל סלנט ואמר לר' שלמה זלמן שהוא מצווה עליו להשבע ולהיפטר. והטעם להוראה זו היא שבאותו זמן רבתה לזות השפתיים על ממוני הכוללים, ור' שמואל חשש שאם ישלם ר' שלמה זלמן את החוב, הדבר יגביר את לזות השפתיים הזו.
ר' שלמה זלמן לקח את הדברים בצורה קשה מאד. יום לפני התאריך בו היה אמור להשבע התענה כל היום. בליל יום השבועה ערך תיקון חצות. עם עלות השחר טבל במקוה, התפלל ותיקין והלך להשבע בחיל ורעדה, כאשר הוא לבוש בקיטל לבן כבימים נוראים. ואכן הוא נשבע ונפטר. (וכמדומה שיש גירסא שאעפ"כ החליט לשלם לתובע אע"פ שנשבע, ואם זה נכון הרי שילם לתובע בתורת מתנה).
לימים נמצאה האבידה בביתו של המלוה, והלה התיצב בביתו של ר' שלמה זלמן חיור וחפוי ראש וביקש את סליחתו על החשד, הטורח ועגמת הנפש שגרם לו.
מיהו אותו נדיב פלאי ונעלם? על כך יש שתי גרסאות:
גרסה אחת- שהמלוה שגרם את עגמת הנפש לא רצה להנות מן הכסף שנמצא, ותרם אותו בעילום שם.
גרסה שניה- שר' שלמה זלמן החליט שהוא לא מוכן להנות מכסף שנחסך אצלו על ידי שבועה, ולכן מכר את ביתו ב – 50 נפוליונים, ואת שאר הכסף לווה, וכך יכול היה לתרום 110 נפוליונים לבנית בית הכנסת "בית יעקב" שבשכונת "בית ישראל".
(לא עשיתי מחקר מעמיק למצוא את כל המקורות לסיפור זה, במשך השנים שמעתי את הסיפור בשלש חילופי גירסאות שונים, אבל תוכן כולם פחות או יותר אחד, העתקתי אחד מהם כבסיס, בלי לבדוק מה המקורות שלו, והכנסתי בו שינויים קלים על בסיס מה ששמעתי בעבר, מי שיכול לאמת או להביא מקור מוסמך, מוזמן לעשות כן)
סוף מעשה אומרים בשם רבה של ירושלים הגר"ש סלנט זצ"ל
מי לא היה בסדר במעשה הזה, התובע באמת היה אנוס, ותבע כדין, הנתבע הרי הוא צדיק גמור.
מי שהיה לא בסדר זה כל העם שריננו אחרי ר' שלמה זלמן פורוש, ועברו על לשה"ר והוצאת ש"ר.
ועכ"פ לנידו"ד לפי הגירסא הזו, השבועה היא שבועה דאורייתא. ולמעשה אין כ"כ נפק"מ לדינא, כיון שלא נהגו לא את ולא זה.
