• וּפְרֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ
    ───   חג הסוכות   ───
    פורום אוצר התורה מאחל לחו״ר הפורום ולכל בית ישראל
    חג סוכות שמח! חג שמח
    שנזכה לשמחת החג, לסוכת שלום ולשנה של ברכה.
פְּרִי עֵץ הָדָר, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּתוּב בּוֹ (תהלים קד, א): הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ.
כַּפֹּת תְּמָרִים, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּתוּב בּוֹ (תהלים צב, יג): צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח.
וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב (זכריה א, ח): וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים.
וְעַרְבֵי נָחַל, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב בֵּיהּ (תהלים סח, ה): סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ.
ייש''כ עצום!
עי'בזוהר ח''ג דף קד עא ''כמה דקודשא בריך הוא נטיל לון לישראל בהני יומין וחדי בהון אוף הכי ישראל נטלי ליה לקודשא בריך הוא לחולקיהון וחדאן ביה..''

ובליקוטי תורה שמות ''ולפי שהימים הללו נגד ע' שרים ציוותה תורה ליקח לחלקנו פרי עץ הדר הקב''ה שהוא דר עמנו תמיד לעולם ועד כי השרים מתבטלים והולכים...ולכן אמר זה תקחו לכם,
וכן כפות זה הקב''ה שהוא יחיד ומיוחד...,
וענף עץ עבות זה הקב''ה שהוא כולל דין ורחמים כמו ההדס המשולש שהוא נגד הג' אבות...,
וערבי נחל זה הקב''ה, שאינו [הערבה] גדל אלא על המים כענין הוא ית' שמו משתעשע עם התורה שנמשלה למים''
 
טעם נוסף לענין "ראשון" מובא במדרש רבה (שם סימן טז) שהוא רמז על הגאולה העתידה, שתבוא בזכות מצות נטילת ד' מינים:

רַבִּי בְּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר,
בִּזְכוּת וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, הֲרֵי אֲנִי נִגְלָה לָכֶם רִאשׁוֹן,
וּפוֹרֵעַ לָכֶם מִן הָרִאשׁוֹן זֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע, דִּכְתִיב בֵּיהּ (בראשית כה, כה): וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן,
וּבוֹנֶה לָכֶם רִאשׁוֹן, זֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, דִּכְתִיב בֵּיהּ (ירמיה יז, יב): כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ.
וּמֵבִיא לָכֶם רִאשׁוֹן, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, דִּכְתִיב בֵּיהּ (ישעיה מא, כז): רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם וְלִירוּשָׁלִַם מְבַשֵּׂר אֶתֵּן.
מתוך הענין נראה שחסר כאן, ובפסיקתא דרב כהנא (פיסקא כז סימן י) מצאתי גירסא מלאה לדרשה זו, ויישר בעיני:

אמר רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא:
בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון, אני ניגלה לכם ראשון, ופורע לכם מן הראשון, ובונה לכם את הראשון, ומביא לכם את הראשון.

אני נגלה לכם ראשון, זה הקדוש ברוך הוא, דכת' אני י"י ראשון (ישעיה מא: ד).
ופורע לכם מן הראשון, זה עשו הרשע, דכת' ויצא הראשון אדמוני (בראשית כה: כה).
ובונה לכם את הראשון, דכת' כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו (ירמיהו יז: יב).
ומביא לכם את הראשון, זה משיח, דכת' ביה ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן (ישעיה מא: כז).


ויש להעיר:
א. אמנם נחלקו בשם מי נאמר דרוש זה, בשם רבי לוי או בשם רבי אבא בר כהנא, אבל לכו"ע אמרה רבי ברכיה.
ב. בבראשית רבה (סג,ח) על פסוק "ויצא הראשון" הובא דרוש זה כמו שהוא בפסיקתא דר"כ, אמנם שם הובא בשם רבי חגי בשם ר' יצחק, וצ"ע.
 
ויש להוסיף, כי גם ראשית הקרא יש לדרוש על פי זה זה, 'תודיעני אורח חיים' היינו שהקב"ה מודיע כי ישראל נכתבו בספר החיים, ויצאו זכאים בדין
נפלא!

ולענין הלשון "אורח חיים" יעויין בדברי המדרש לעיל מיניה [שמסתבר לומר דקאי גם על ענין סוכות הבא אחריו, אף דפסיק כמה עניינים ביניהם] וז"ל: תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שׂבַע שְׂמָחוֹת, אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹדִיעֵנִי בְּאֵיזֶה פִּילוֹן מְפֻלָּשׁ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, רַבִּי יוּדָן אָמַר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד אִם חַיִּים אַתָּה צָרִיךְ, יִסּוּרִין אַתָּה צָרִיךְ, כְּדִכְתִיב (משלי ו, כג): וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר, ע"כ.

והיינו דהאורח להגיע לחיים, הוא דרך התוכחות מוסר דימים נוראים, דרכם מגיעים לספר החיים.
בפסיקתא דרב כהנא (כז, ב) מצאתי, דמדרש זה "אִם חַיִּים אַתָּה צָרִיךְ יִסּוּרִין אַתָּה צָרִיךְ" הוא כדעת רבי עזריה, ואילו רבי יודן פירש:
"אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: דוד, אם חיים אתה מבקש צפה ליראה, דכתיב יראת י"י תוסיף ימים (משלי י: כז)".


ולפי הנ"ל דפסוק זה קאי אימים נוראים אתי שפיר, דכשמם כן הם, ימים שבהם אנו יראים מהנורא בנוראותיך, ויראה זו היא היא אורח חיים, ויראת ה' תוסיף ימים, להיכתב בספר חיים ארוכים.
 
יִשְׂרָאֵל וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם בָּאִין וּמְקַטְרְגִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְלֵית אֲנַן יָדְעִין מַאן נָצַח, אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹצְאִין מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלוּלָבֵיהֶן וְאֶתְרוֹגֵיהֶן בְּיָדָן, אָנוּ יוֹדְעִין דְיִשְׂרָאֵל אִינוּן נָצוֹחַיָּא.
בפסיקתא שם גריס:
לפי שישראל ושרי אומות העולם ניכנסין ומקטרגין לפני הקדוש ברוך הוא בראש השנה וכו'.

וא"ש דהשרים של מעלה הם המקטרגים על ישראל בימי הדין.
 
עוד דרוש ממדרש רבה (שם סימן ג) בענין זה, שד' מינים באים אחר הנצחון בדין, ואצטט מתוכו את הקטעים הנוגעים לעניינינו:

הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קב, יח): פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם. [תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ].
שֶׁנִּצְּחוּ יִשְׂרָאֵל בַּדִּין וְנִמְחֲלוּ עֲוֹנוֹתֵיהֶם, וְהֵן אוֹמְרִים נָצְחוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א טו, כט): וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם,

רַבִּי יִצְחָק פָּתַר קְרָיָא:
בַּדּוֹרוֹת הַלָּלוּ שֶׁאֵין לָהֶם לֹא מֶלֶךְ וְלֹא נָבִיא, לֹא כֹהֵן וְלֹא אוּרִים וְתֻמִּים, וְאֵין לָהֶם אֶלָּא תְּפִלָּה זוֹ בִּלְבָד, [פירוש, והיינו "תפילת הערער - תפילה שעומדת ערירי בלי דבר אחר], אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַל תִּבְזֶה אֶת תְּפִלָּתָם, תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן, מִכָּאן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל הַשָּׁבִים,

וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל יָהּ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹרֵא אוֹתָן בְּרִיָּה חֲדָשָׁה.

במדרש תהילים על פסוק זה (קב, יח) מצאתי דרשה זו מבוארת יותר, וז"ל:

פנה אל תפלת הערער.
אמר רבי יצחק:
כלפי הדורות אמרו, שאין להם לא נביא ולא כהן מורה צדק, ולא בית המקדש שיכפר עליהם, אלא תפלה אחת נשתיירה להן שהם מתפללין בראש השנה וביום הכפורים, אל תבזה אותה מהם, שנאמר (כי) ולא בזה את תפלתם.

תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל יה.
וכי עד עכשיו עתידה אומה אחרת להבראות, שהוא אומר ועם נברא?
אלא אמר רבי יהודה בר סימון זה דורו של מרדכי שנבראו כבריה חדשה.
ורבנין אמרו אלו הדורות שחייבין במעשיהם הרעים, ובאין ועושים תשובה ומתפללין לפניך בראש השנה וביום הכפורים, ולפי שהם מחדשים את מעשיהם, הקדוש ברוך הוא בורא אותם ברייה חדשה.
ומה להם לעשות, יש להם ליטול אתרוגיהן בידיהם ולולביהן וערבי נחל והדסים להלל אותך, הוי אומר ועם נברא יהלל יה.


ושמחתי לראות שכיוונתי לאמת במה שפירשתי לעיל: "מדברי המדרש אלו נראה שבאו לומר שאחר שפנה הקב"ה אל תפילתנו בימים נוראים וכו', ומעתה אנו כמו "עם נברא" מחדש - בריה חדשה, והגיע הזמן ל"הלל יה" על ידי ארבעת המינים". וכעת רואני שכן הוא ממש במדרש תהילים.
 
הנה נמצא בדרשה הקודמת ענין ההלל לה' עם הד' מינים, ובדרשה הבאה (נמצאת בפיסקתא דרב כהנא כז, ה. והובאה גם במדרש רבה ויקרא ל, ה) דרשו ענין אמירת ההלל תוך כדי אחיזת הד' מינים, וכן ענין הקפת המזבח בביהמ"ק [ואנו עושין זכר לזה בהקפת הבימה], מתוך הפסוקים הבאים בתהילים (מזמור כו): אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה'. לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה וּלְסַפֵּר כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ.

וכך דרשו שם:


אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי - בְּמִקָּח וְלֹא בְגָזֵל, דִּתְנִינַן תַּמָּן (סוכה פרק ג) לוּלָב הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ פָּסוּל, שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת פָּסוּל.
וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה' - כְּהַהִיא דִּתְנִינַן תַּמָּן (סוכה פרק ד) בְּכָל יוֹם וָיוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת וְאוֹמֵר אָנָא ה' הוֹשִׁיעָה נָא וגו'.

לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה - אֵלּוּ הַקָּרְבָּנוֹת.
וּלְסַפֵּר כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ - אָמַר רַבִּי אָבִין: זֶה הַלֵּל, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לְשֶׁעָבַר, וְיֵשׁ בּוֹ לֶעָתִיד לָבוֹא, וְיֵשׁ בּוֹ לַדּוֹרוֹת הַלָּלוּ, וְיֵשׁ בּוֹ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, וְיֵשׁ בּוֹ לִימוֹת גּוֹג וּמָגוֹג.

והמדרש מפרט:

בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, לְשֶׁעָבַר.
לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ, לַדּוֹרוֹת הַלָּלוּ.
אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי, לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ.
כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי, לִימוֹת גּוֹג וּמָגוֹג.
אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ, לֶעָתִיד לָבוֹא.


נ.ב. במדרש תהילים (כו, ז) מסיים עלה: הודו לה' כי טוב, לחיי העולם הבא.
 
אמר רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא:
בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון, אני ניגלה לכם ראשון, ופורע לכם מן הראשון, ובונה לכם את הראשון, ומביא לכם את הראשון.

עוד מובא במדרש (רבה ויקרא, פרשה ל סימן א) מדברי רבי אבא בר כהנא עצמו, להוכיח עד כמה גדלה זכות לקיחת ד' מינים, שיש בה כדי לגאול את ישראל ולתת להם נחלת גויים, וז"ל:

אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא: מִשְּׂכַר לְקִיחָה אַתָּה לָמֵד שְׂכַר לְקִיחָה.
בְּמִצְרַיִם כְּתִיב (שמות יב, כב): וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, בְּכַמָּה הֲוָת טִימְיָא דִּידֵיהּ בְּאַרְבָּעָה מִינֵי [וכי כמה הוא מחירו? ארבע מטבעות], וְהוּא גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל לִירַשׁ בִּזַּת הַיָּם, בִּזַּת סִיחוֹן וְעוֹג, בִּזַּת שְׁלשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים.
לוּלָב שֶׁעוֹמֵד עַל הָאָדָם בְּכַמָּה דָּמִים, וְכַמָּה מִצְווֹת יֵשׁ בּוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

לְפִיכָךְ משֶׁה מַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.


ונראה מדברי המדרש שדורש "ולקחתם" על קניית הד' מינים בערב סוכות, שבלשון חז"ל נקראת הקנייה "לקיחה". ונלמד מכאן גודל השכר בכך שישראל עם קדושים מוזילים מהונם על ד' מינים מהודרים בכמה דמים, שגדול שכרם אפילו בגשמיות כהנה וכהנה.
 
בענין הנענועים מובא בגמרא (סוכה דף לז:) שסדר הנענוע בלולב הוא כמו בתנופה שעושים בשבועות, שאז מניפים שתי הלחם עם הכבשים - מוליך ומביא מעלה ומוריד, וילפינן לה במתניתין במנחות (סא.) מקרא ד"אשר הונף ואשר הורם", וכן צריך לעשות בלולב, [ונחלקו הראשונים אם צריך מוליך ומביא לד' רוחות או לא ואין כאן מקומו].


ובטעמם של נענועים אלו אמרינן התם ב' שיטות בזה:

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
מוֹלִיךְ וּמֵבִיא - לְמִי שֶׁהָאַרְבַּע רוּחוֹת שֶׁלּוֹ
מַעֲלֶה וּמוֹרִיד - לְמִי שֶׁהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שֶׁלּוֹ

בְּמַעְרְבָא מַתְנוּ הָכִי:
אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר עוּקְבָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא:
מוֹלִיךְ וּמֵבִיא - כְּדֵי לַעֲצוֹר רוּחוֹת רָעוֹת
מַעֲלֶה וּמוֹרִיד - כְּדֵי לַעֲצוֹר טְלָלִים רָעִים


ובתוס' שם איתא: ושמא לא בכל תנופות עושין כן אלא דוקא בתנופת שתי הלחם דעצרת וכן ללולב משום דאמרינן פרק קמא דראש השנה (דף טז.) דגזר דין נחתם בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג על המים, ולכך הנענוע שבלולב יש בו הולכה והבאה.

ועיין שם (סוכה לח.) דברי רב אחא בר יעקב שנדחו מהלכה.
 
בטעם שמברכים "על נטילת לולב" דוקא, ומדוע בחרו בלולב מכל ארבעת המינים, אמרינן בסוכה (לז:)

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זְרִיקָא מַאי טַעַם לָא מְבָרְכִינַן אֶלָּא עַל נְטִילַת לוּלָב? הוֹאִיל וְגָבוֹהַּ מִכּוּלָּן.
וְלַגְבְּהֵיהּ לְאֶתְרוֹג וּלְבָרֵיךְ? אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וּבְמִינוֹ גָּבוֹהַּ מִכּוּלָּן.
 
במסכת סוכה דף מא:

תָנוּ רַבָּנַן:
וּלְקַחְתֶּם - שֶׁתְּהֵא לְקִיחָה בְּיַד כׇּל אֶחָד וְאֶחָד.
לָכֶם - מִשֶּׁלָּכֶם לְהוֹצִיא אֶת הַשָּׁאוּל וְאֶת הַגָּזוּל.

מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נְתָנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה
וּמַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁהָיוּ בָּאִין בִּסְפִינָה וְלֹא הָיָה לוּלָב אֶלָּא לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּלְבַד שֶׁלְּקָחוֹ בְּאֶלֶף זוּז,
נְטָלוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְיָצָא בּוֹ וּנְתָנוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּמַתָּנָה
נְטָלוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְיָצָא בּוֹ וּנְתָנוֹ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בְּמַתָּנָה
נְטָלוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְיָצָא בּוֹ וּנְתָנוֹ בְּמַתָּנָה לְרַבִּי עֲקִיבָא
נְטָלוֹ רַבִּי עֲקִיבָא וְיָצָא בּוֹ וְהֶחְזִירוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל

לְמָה לִי לְמֵימַר הֶחְזִירוֹ? מִלְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן מַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחְזִיר שְׁמָהּ מַתָּנָה
כִּי הָא דְּאָמַר רָבָא: הֵא לְךָ אֶתְרוֹג זֶה עַל מְנָת שֶׁתַּחְזִירֵהוּ לִי נְטָלוֹ וְיָצָא בּוֹ הֶחְזִירוֹ יָצָא לֹא הֶחְזִירוֹ לֹא יָצָא

לְמָה לִי לְמֵימַר שֶׁלְּקָחוֹ בְּאֶלֶף זוּז לְהוֹדִיעֲךָ כַּמָּה מִצְוֹת חֲבִיבוֹת עֲלֵיהֶן

 
עוד שם:

אֲמַר לֵיהּ מָר בַּר אַמֵּימָר לְרַב אָשֵׁי: אַבָּא צַלּוֹיֵי קָא מְצַלֵּי בֵּיהּ וכו', מִצְוָה נִינְהוּ וְלָא טְרִיד בְּהוּ.

תַּנְיָא רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר כָּךְ הָיָה מִנְהָגָן שֶׁל אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם:
אָדָם יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ וְלוּלָבוֹ בְּיָדוֹ
הוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת לוּלָבוֹ בְּיָדוֹ
קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל וְלוּלָבוֹ בְּיָדוֹ
קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וְנוֹשֵׂא אֶת כַּפָּיו מַנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע
הוֹלֵךְ לְבַקֵּר חוֹלִים וּלְנַחֵם אֲבֵלִים לוּלָבוֹ בְּיָדוֹ
נִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ מְשַׁגֵּר לוּלָבוֹ בְּיַד בְּנוֹ וּבְיַד עַבְדּוֹ וּבְיַד שְׁלוּחוֹ

מַאי קָא מַשְׁמַע לַן לְהוֹדִיעֲךָ כַּמָּה הָיוּ זְרִיזִין בְּמִצְוֹת
 
גודל שכר נטילת לולב אמרינן במסכת סוכה (דף מ"ה)


אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:
כׇּל הַנּוֹטֵל לוּלָב בְּאִגּוּדוֹ וַהֲדַס בַּעֲבוֹתוֹ מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קׇרְבָּן.
שֶׁנֶּאֱמַר "אִסְרוּ חַג בַּעֲבוֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ".

אסרו. אגודה של לולב: בעבותים. בהדס שהוא עבות של ג' בדין קליעה: עד קרנות. הרי הוא לכם כמתן דמים שבקרנות המזבח (רש"י).

 
פְּרִי עֵץ הָדָר, זֶה אַבְרָהָם שֶׁהִדְּרוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כד, א): וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, וּכְתִיב (ויקרא יט, לב): וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן.
כַּפֹּת תְּמָרִים, זֶה יִצְחָק, שֶׁהָיָה כָּפוּת וְעָקוּד עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, זֶה יַעֲקֹב, מָה הֲדַס זֶה רָחוּשׁ בְּעָלִין, כָּךְ הָיָה יַעֲקֹב רָחוּשׁ בְּבָנִים.
וְעַרְבֵי נָחַל, זֶה יוֹסֵף, מָה עֲרָבָה זוֹ כְּמוּשָׁה לִפְנֵי שְׁלשָׁה מִינִין הַלָּלוּ, כָּךְ מֵת יוֹסֵף לִפְנֵי אֶחָיו.
מצאתי ביאור דרשה זו דרבי עקיבא (כ"ה בפסיקתא בשמו) במדרש רבינו בחיי על התורה (ויקרא ככג) וז"ל:


באור המדרש הזה:
הזכיר לשון "פרי" שהוא לשון יחיד והמשיל בו את אברהם, כי כן אברהם התחיל ליחד ה' בעולם ולפרסם אלהותו, והיו דבריו עושין פירות, וכן הוא אומר: (בראשית יב, ה) "ואת הנפש אשר עשו בחרן", וכתיב: (יחזקאל לג, כד) "אחד היה אברהם".
"עץ" כשם שהעץ יבש בהעדר המים וחוזר ועושה פירות, כך אברהם לאחר שנתיאש הוליד בן למאה שנה.
"הדר" שהדרו הקדוש ברוך הוא בזקנה, וכמו שדרשו: (בבא מציעא פו א) עד אברהם לא היה זקנה, ולא היו מפרישים בין אב לבנו, אברהם נתן לו זקנה, הדא הוא דכתיב: (בראשית כד, א) "ואברהם זקן בא בימים", וכתיב: (משלי כ, כט) "והדר זקנים שיבה".

כפות תמרים, זה יצחק, על שם שהיה כפות ונעקד על גבי המזבח, כי "כפות" לשון כפות,
"תמרים" מלשון: "כתימרות עשן", על שם שהיה עולה תמימה, וכתיב: (שיר השירים ג, ו) "מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן".

וענף עץ עבות, זה יעקב, כשם שהענף מכוסה בעלין כך יעקב מכוסה בבנים בי"ב שבטים.

וערבי נחל, זה יוסף, מה ערבה זו לחה כמושה ויבשה, כך יוסף:
מתחלתו היה לח, שהיה משנה למלך מצרים ושליט על הארץ,
כמוש, שמת לו אביו בחייו והיה חסר מליחותו,
יבש, שמת קודם אחיו.

והכוונה בכל זה:
שאנו רומזין במצות הלולב זכותן של אבות, ומבקשים רחמים לפני הקדוש ברוך הוא שיגין עלינו בזכותם,
שכן מצינו משה אדון כל הנביאים שהתפלל בזכות האבות, הוא שאמר: (שמות לב, יג) "זכור לאברהם וליצחק ולישראל עבדיך".

 
עוד מביא רבינו בחיי שם מדרש שלא ראיתי ולא הבאתי עד הנה [ועניינו דומה למובא לעיל הודעה 22] שד' מינים מביאים גאולה משעבוד מלכויות:


ועוד דרשו בד' מינין הללו שהם רמז לד' מלכיות, והוא שאמרו:

בזכות ד' מינין שבלולב אני מצילכם מד' מלכיות.
אתרוג, זה מלכות בבל, מה אתרוג זה דומה לזהב, כך בבל: (דניאל ב, לח) "רישא די דהבא".
כפות תמרים, זה מלכות מדי, הלולב ארוך, והמן נתלה על עץ ארוך.
וענף עץ עבות, זה מלכות יון, מה הדס זה עשוי קליעה קליעה, כך מלכות יון*.
וערבי נחל, זו מלכות אדום, מה ערבה זו קנה שלה אדום, כך מלכות אדום.

*צריך ביאור מה פירושו.


וראה עוד שם כמה ביאורים נפלאים על המדרשים הנ"ל שהבאתי, ועוד טעמים נכבדים שהביא מדיליה.
 
הואיל וארבעת מינין הללו אינן באין אלא לרצות על המים, וכשם שארבע מינין הללו אי אפשר בהם בלא מים, כך אי אפשר לעולם בלא מים (רבי אליעזר, תענית ב:).
והוסיף בעל הלכות גדולות: ובההוא אגרא דטרחין ישראל ומייתו הושענא ואתרוגא ומברכין עלייהו, קמי הקב"ה מידכר לה ומחית להו מימרא בעידניה.
וביתר ביאור קצת בדברי רבינו בחיי (ויקרא כג מ) שארבעה מינין אלו הם גדלים על המים וצריכים להשקאת מים יותר משאר פירות, ולכך נצטוינו בחג הסכות - שהוא זמן נסוך המים, והוא יום הדין על גשמי השנה - שנרצה להקב"ה על המים עם ארבעה מינין אלו המורים על המים.


עוד הוסיף רבינו בחיי להסביר שם, שטעם זה הוא בדרך הפשט, ואילו על דרך השכל יש לבאר בטעם ד' מינין שבלולב כדלהלן:

ליחות הפרי הוא חיותו, ולכך נצטוינו בצמחים הללו שיהיו הדר להיות ליחותן שהוא חיותן משומר בתוכן, ועמהם נעשה אות וסימן לדרכי החיים,
ולכך בחר הכתוב בצמחים האלה ארבעתן כי הם רעננים כל השנה ומתקיימין בליחותן יותר משאר פירות,
והתורה הנתונה לנו בסיני נקראת ארח חיים, ואנחנו שקבלנוה נקראין חיים, כענין שכתוב: (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום",
ולכך באה המצוה שנטול הצמחים האלה בעלי הנפש הצומחת שבהן סימן החיים, לקלס בהן לפני אדון הכל הנקרא אלהים חיים,
ואילו היו הצמחים האלה יבשים לא היה בהן אות וסימן לדרכי החיים, כי הליחות שבהם הוא חיותן כענין הדם בגוף החי.

ומזה אמרו בירושלמי: (סוכה ג, א) לולב היבש פסול, משום שנאמר: (תהלים קטו, יז) "לא המתים יהללו יה".

 
רַבִּי מָנֵי פָּתַח: כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ (תהילים לה, י), לֹא נֶאֱמַר פָּסוּק זֶה אֶלָּא בִּשְׁבִיל לוּלָב.
שֶׁהַלּוּלָב הַזֶּה דּוֹמֶה לְשִׁדְרָה שֶׁל אָדָם,
וְהַהֲדַס הַזֶּה דּוֹמֶה לָעֵינַיִם,
וְהָעֲרָבָה דּוֹמָה לַשְּׂפָתַיִם,
וְהָאֶתְרוֹג דּוֹמֶה לַלֵּב.
אָמַר דָּוִד:אֵין בְּכָל הָאֵיבָרִים גָּדוֹל מֵאֵלּוּ, שֶׁהֵן שְׁקוּלִין כְּנֶגֶד כָּל הַגּוּף. הֱוֵי, כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה.

פירוש: עלי ההדס הם בצורת עיניים, ועלי הערבה הם בצורת שפתיים, והעיניים והשפתיים הם עיקר באברי האדם, שבהם רואה ומדבר.
ביאור נפלא לדרשתו של רבי מני מצאתי במדרשו של רבינו בחיי (ויקרא פרק כג, מ):

ארבעה מינין הללו רמז לד' אברים שבגוף האדם שהם עיקר כל פעולותיו, הן לכל המצות הן לכל העברות,
והם: העינים והלב, וכמו שדרשו רז"ל: (ירושלמי ברכות א, ח) לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה נינהו, שנאמר: (במדבר טו, לט) "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם",
והשפתים ג"כ מצות הרבה וכנגדן עברות הרבה תלויות בהן,
והשדרה ג"כ כי היא עיקר הגוף והכח הנשפע בה מהמוח,
וזהו שאמרו במדרש: (ויק"ר ל, יג) אתרוג דומה ללב, לולב לשדרה, הדס לעינים, ערבה לשפתים.

והכוונה בזה:
כי בהכשל האדם בעברות של ד' אברים אלו ימצא כופר בד' מינין אלו שהם כנגדן ודומין להן, לפי שבכל עברה תמצא כפרה כשיעשה האדם מצוה כנגדה.
וכן דרשו רז"ל (ב"ב ד א) על הורדוס המלך שהרג אלפים ורבבות מישראל, ושאל לשמעון בן שטח אם אפשר שיהיה לו תקנה והשיב לו כי אפשר אם ישתדל בבנין בהמ"ק, ואמרו: הוא כבה אורו של עולם, כלומר על שהרג כמה מישראל, ילך ויעסוק באורו של עולם.
והענין הזה מאיר עיני הלב, כי בודאי יש תקנה לעברה בעשית מצוה שכנגדה.

ועל מצות הלולב הדומה לשדרה אמר דוד ע"ה: (תהלים לה, י) "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך".


וראה עוד פירוש אחר לדרשה זו מדברי החינוך מצוה שכד, והובא לעיל הודעה 18.
 
פְּרִי עֵץ הָדָר, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה אֶתְרוֹג זֶה יֵשׁ בּוֹ טַעַם וְיֵשׁ בּוֹ רֵיחַ, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹרָה וְיֵשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים.
כַּפֹּת תְּמָרִים, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה הַתְּמָרָה הַזּוֹ יֵשׁ בּוֹ טַעַם וְאֵין בּוֹ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם תּוֹרָה וְאֵין בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים.
וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה הֲדַס יֵשׁ בּוֹ רֵיחַ וְאֵין בּוֹ טַעַם, כָּךְ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַעֲשִׂים טוֹבִים וְאֵין בָּהֶם תּוֹרָה.
וְעַרְבֵי נָחַל, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, מָה עֲרָבָה זוֹ אֵין בָּהּ טַעַם וְאֵין בָּהּ רֵיחַ, כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל יֵשׁ בָּהֶם בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא תּוֹרָה וְלֹא מַעֲשִׂים טוֹבִים,

וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לָהֶם, לְאַבְּדָן אִי אֶפְשָׁר,
אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יֻקְשְׁרוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אַחַת וְהֵן מְכַפְּרִין אֵלּוּ עַל אֵלּוּ,
רבינו בחיי מציין:
ודומה לזה מצינו בסימני הקטרת שהן בעלי הריח הטוב, וצוה הכתוב להכניס בתוכן חלבנה שריחה רע, להורות על רשעי ישראל שיכנסו בכלל הצדיקים בעלי הריח הטוב ויעשו כלם אגודה אחת לפניו והוא מקבלם בתשובה.


ואחר כך מביא דברי המדרש תנחומא שהד' מינים מתחכמים ומלמדים זכות וחובה לפני מי שאמר והיה העולם, והוסיף: ועוד לפי הדרך הזה נראה לי לומר בד' מינים אלו:
כי האתרוג והלולב הן רמז לשכר העוה"ז והעוה"ב, וההדס והערבה הן רמז לדרכי התשובה, והן הצער וההכנעה.

פרי עץ הדר ירמוז לשכר העוה"ז, לפי שיש מצות שאדם אוכל עליהם פירות משנה לשנה, כשם שהאתרוג דר באילנו משנה לשנה.
כפות תמרים ירמוז לשכר העוה"ב:
כשם שהלולב גדול כך שכר העוה"ב גדול,
כשם שהלולב עלין שלו זו למעלה מזו כך מדרגות העוה"ב זו למעלה מזו,
וכשם שהלולב אין פריו אלא לסוף שבעים שנה כך שכר העוה"ב אינו אלא בסוף ימיו של אדם שכתוב בו: (תהלים צ, י) "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" וגו'.

הדס יש בו מרירות וריחו טוב, ירמוז על הצער שהוא מדרכי התשובה, והוא שיצער אדם עצמו ושיסגף את גופו בתעניות ומלקיות ובגדרים רבים כפי מה שחטא, ושיצטער כפי מה שנהנה, ועם זה יעלה ריחו לשמים.
וערבה רמז להכנעה ושפלות, ולכך אינה גדלה על הרים אלא היא גדלה בנחל במקום נמוך ושפל, כדי שיכניע לבו וישפיל עצמו ויתכפר לו.


ולפי הדרך הזה נאה ליטול ביד ימין הלולב עם ההדס והערבה כדי לרמוז על השכר הגדול, שכר העוה"ב המעותד לו בסוף עם הצער וההכנעה,
וכן אתרוג רמז לשכר העוה"ז ליטלה ביד שמאל, שכן העוה"ב נמשל לימין, והעוה"ז נמשל לשמאל, ממה שכתוב: (משלי ג, טז) "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד", דרשו רז"ל: (שבת סג א) למימינים בה אורך ימים, למשמאילים בה עושר וכבוד. ובאור "למימינים בה" למי שהולך במצות לצד ימין ומכוין בהם לשכר העוה"ב, "למשמאילים בה" למי שהולך בהם לצד שמאל ומכוין בהם לשכר העוה"ז, לזה נותן אורך ימים, ולזה נותן עושר וכבוד.

ועיין שם עוד מה שמרומז בדברי חז"ל, ובמדרשו של רבי תנחומא, ענין ד' מינים ע"פ חכמת האמת.
 
נערך לאחרונה:
חזור
חלק עליון
✖ ❓