@חכימא דיהודאי @והב בסופה
לענ"ד לא נכון להעמיד את זה כסתירה בין עיון לקצב, כאילו אם רוצים ללמוד בעיון מוכרחים לוותר על הספק. הנקודה היא מה נקרא עיון ומה נקרא סתם התעכבות על פרטים.
כי אם כל קושיא צדדית נהיית "נקודה", וכל נקודה נהיית "יסוד", וכל יסוד מחייב עוד חקירה, עוד חילוק ועוד נפק"מ — ממילא אין קצב. אבל זה לא משום שהעיון מחייב את זה, אלא משום שלא יודעים להעמיד את גבולות הבירור.
והנקודה היא שעיון אמיתי אינו נמדד בכמות הזמן שאדם מסוגל להישאר על אותו עמוד. אם נתברר מהלך הסוגיא, הובנו שיטות הראשונים ונקודת החידוש נתיישבה — לפעמים הדבר הכי נכון הוא פשוט להמשיך. זה לא חוסר עיון, אלא אדרבה, יש בזה מעלה של מי שיודע מה הוא מחפש בלימוד.
צריך גם להגדיר מה מטרת הלימוד. אם המטרה היא להגיע בכל סוגיא למהלך הכי עמוק שאפשר — אין לזה סוף. תמיד אפשר להוסיף עוד חילוק, עוד חקירה ועוד דיוק. אבל אם רוצים לקנות מסכת, להבין את מהלך הסוגיות ולצאת עם ידיעה רחבה ומסודרת, ממילא מוכרחים גם קצב.
ולכן לענ"ד הבעיה אינה בשיטת הלימוד, אלא במידה. אפשר ללמוד בעיון גדול, בחריפות וביסודיות, ועדיין להתקדם. אלא שצריך לדעת שלא כל קושיא מחייבת מהלך, ולא כל דיוק מחייב בירור של חצי סדר. יש דברים שצריך לברר עד הסוף, ויש דברים שאחרי שהבנת את יסודם — אפשר בהחלט להמשיך.
ובאמת, לפעמים נדמה שהוויכוח הוא על "קצב מול עיון", אבל זה לא הוויכוח. הוויכוח הוא אם העיון משמש את הבירור, או שהבירור משמש את העיון.
וממילא הנקודה היא פשוטה: לא מודדים את עומק הלימוד לפי כמה זמן אפשר להישאר על אותו דף, אלא לפי כמה הסוגיא נתבררה ונקנתה. וכשיש לאדם בהירות במהלך, הוא גם יודע מתי צריך להעמיק — ובעיקר, מתי אפשר להמשיך.