דקדוק בפרשת בראשית

[דוד המלך]

בראשית א א

אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

המילה 'את' היא מילת יחס, המיחסת פועל לשם. ולא תבוא מילת 'את' אלא לפני שם מיודע, כיון שבמשפט 'אכלתי לחם' המילה 'לחם' מציינת לחם סתמי ולא שם עצם שעומד בפני עצמו והפועל מתייחס אליו. אך במשפט 'אכלתי את הלחם' מדובר על לחם ידוע העומד בפני עצמו וצריך הוא מילת יחס לפניו.

וכן בשם נסמך, 'אכלתי את לחמי', ששם נסמך הוא כשם מיודע, שידוע הוא בהקשרו והסמכו לדבר אחר, ונעשה שם מסוים.

 

[דוד המלך]

בראשית א ב

תֹהוּ וָבֹהוּ

עיקר צורת משקלי השמות המלעיליים היא בשני סגולים, כמו אֶרֶץ, ונקרא בפי הקדמונים שש נקודות. או בצירה וסגול סֵפֶר, ונקרא חמש נקודות. או בחולם חסר וסגול אֹרֶךְ.

אך אם האות האחרונה בשורש (לה"פ) היא ו', תהיה ההברה האחרונה בשורק, ומצאנום רק כשאות השורש האמצעית (עה"פ) גרונית.

ומשקלים אלו מעטים מאד, יש שההברה הראשונה פתח, ומצאנו כך שני שמות אַחוּ שַחוּ, (ושניהם באו במקרא בקמץ בגלל ההפסק). ויש שההברה הראשונה חולם חסר, ומצאנו רק את שתי השמות תֹהוּ ובֹהוּ. ומצאנו עוד שמות פרטייים במשקלים אלה, 'וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ' 'בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף' 'תֹּעוּ מֶלֶךְ חֲמָת'.

 

[דוד המלך]

בראשית א ג

יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר

בשרשים שאות השורש האחרונה (לה"פ) היא גרונית (נל"ה), עיקר צורת העתיד היא בסגול יִהְיֶה.

אך בלשון צווי ואיווי וכן עם ו' ההיפוך יבוא עתיד מקוצר (רק במשקלים עם סיומת זו, כמו יהיֶה תִהיֶה. אבל ברבים כמו יהיוּ לא יבוא עתיד מקוצר וגם במדבר כמו אהיה נהיה ברוב המקרים לא יבוא עתיד מקוצר).

ובעתיד מקוצר נשמטה הגרונית ומיִבְנֶה נשאר יִבְן, ולהקל הקריאה אמרו יִבֶן במלעיל. ובשרשים 'היה' 'חיה' הקלו יותר, ובמקום יֶהִי אמרו בשוא יְהִי.

וכאן בפסוק 'יהי אור' הוא לשון צווי. 'ויהי אור' הוא עם ו' ההיפוך.

 

[דוד המלך]

בראשית א ד

וַיַּרְא

כמו שביארנו עיקר צורת נל"ה עם ו' ההיפוך בעתיד מקוצר היא יִפְן אלא שהקלו לסגול.

אך כשאות השורש האמצעים (עה"פ) היא בג"ד כפ"ת אט"ק באו בדרך כלל בצורה המקורית בלי לקהל כמו וַיִּשְבְּ.

אך מעטים באו גם באותיות אלו בסגול כמו יֵרֶא, (כעה"פ היא א' באה האות הראשונה בצירה). אך בנסתר עם ו' ההיפוך בא בשוא כדינו וַיַּרְא, ובא בפתח בגלל הר' שדומה היא לגרוניות בדברים רבים.

 

[דוד המלך]

בראשית א ד

וַיַּבְדֵּל

גם בשרשים רגילים בא עתיד מקוצר בלשון צווי ואיווי וכן עם הו'. ולא דוקא ו' ההיפוך אלא אפילו עם ו' החיבור.

ובבניין הפעיל בא צירה במקום חירק, יַבְדִיל.

 

[דוד המלך]

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב

הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ

המילים 'כי' 'אשר' הן מילות חיבור, ובאות לחבר למשפט לפועל ולשם חלק טפל. המילה 'אשר' באה בשמות ובמשפטים שלמים כמו 'המים', ואילו המילה 'כי' באה לחבר חלק טפל לפעלים כמו 'וירא'.

 

[דוד המלך]

בראשית א ו

מַיִם

שרש המילה הוא, כנראה, 'מה'. ובא בהשמטת אות השרש השניה הנחה, ונשאר מהשרש רק האות מ'. וכעת שוה משקלה לאות ד' במילת 'יָד' (שגם היא משרש 'ידה' ונשמטה הה', וכעת מסתיימת המילה באות ד'). ושם בזוגי יאמרו (יָ)דַיִם, וכן כאן בזוגי יאמרו מַיִם. ובנסמך יאמרו (יְ)דֵי־, וכן כאן יאמרו מֵי־.

אך יש צורה נוספת למילה זו, ובה שרשה הוא 'מים' ומשקלה כמו אַיִל, וגם במשקל זה נחשבים המים כרבים, ובנסמך משקלה מֵימֵי־ כמו אֵילֵי־ ברבים.

ויתכן שלא היה ברור שרש המילה, ולכן דוברי הלשון לקחוהו לשני פנים.

אמנם, עם הכינויים יבואו רק בדרך השניה, שמהדרך הראשונה היה ראוי לבוא כינויים כמו יָדָיו מָיו, יָדֵינוּ מֵינוּ. אך לא מצאנו אלא מֵימָיו מֵימֶיךָ מֵימַי מֵימֵיהֶם מֵימֵינוּ.

ואילו בלי כינויים יבואו בדרך השניה רק 9, לעומת 70 בדרך הראשונה.

אציין שהלכתי כאן בין הטיפות, ונחלקו בזה כלל המדקדקים הראשונים והאחרונים.

 

[דוד המלך]

בראשית א ח

שָׁמָיִם

כפי הנאמר במילת מים, כך מילת שמים עיקרה 'שם', ובריבוי זוגי נהיה שמים.

 

[דוד המלך]

בראשית א יד

יְהִי מְאֹרֹת

המאורות משמשים כאן כמושג יחיד, ולכן בא כאן יהי בלשון יחיד.

 

[דוד המלך]

וַיֹּ֫אמֶר

בלי ו' ההיפוך הניקוד הוא בפתח יֹאמַר, ופעלים רגילים במשקל אפעַל לא השתנו לסגול עם ו' ההיפוך.

אך שמות מגזרת נפ"א (שאות השורש הראשונה היא א' והיא נחה בהם ולא נשמעת) משתנים.

והסיבה לכך היא שהפתח בהם איננו מקורי. והניקוד העיקרי שלהם הוא חולם מגזרת אפעֹל, והראיה משקל הצווי אֱמֹר אֱכֹל אֱחֹז. אך בעתיד כיון שההברה הראשונה מנוקדת בחולם, ולא נח להגות שני חולמים ברצף יֹאכֹל יֹאמֹר לכן שינו לפתח. וכיון שאין הניקוד מקורי אלא השתנה להקל, השתנה להקל אף עם ו' ההיפוך ובא בסגול.

ועוד השתנה ניקוד זה בהפסק לצירה יֹאכֵל יֹאבֵד. אך אמר נשאר בפתח בגלל הר' שקרובה לגרוניות.

 

[דוד המלך]

בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ

יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם

בפסוק הראשון יש ל' בין המילים 'מתחת' 'מעל'. ובפסוק השני אין.

והסיבה לכך היא שהל' היא אות יחס. וגם המילים על תחת הן מילות יחס, ואין צורך שיבואו שתי מילות יחס זו אחר זו.

אבל כשנוספה למילים תחת על האות מ' להפוך אותן לתואר הפועל, אזי כבר אינן משמשות כמילות יחס, וצריך אות יחס נוספת.

אבל בפסוק 'מתחת השמים' המ' לא נוספה לתואר הפועל, אלא להורות על פרישה וריחוק, יקוו ויסורו המים מתחת השמים. וכן 'וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ' שבו וסרו מעל הארץ.

 

[יושב בישיבה]

ויתכן שלא היה ברור שרש המילה, ולכן דוברי הלשון לקחוהו לשני פנים.

לחץ כדי לכווץ...

לא הבנתי כוונתך. אולי תפרט יותר.

 

[דוד המלך]

לא הבנתי כוונתך. אולי תפרט יותר.

לחץ כדי לכווץ...

לשון הקודש היא לשון מדוברת, ולא התחדשה בזמן נתינת התורה. ולכן מסתבר שימצאו בה דברים שנגרמו מהתפתחות הלשון. והמילה 'מים' אפשר לפרשה כריבוי זוגי ואפשר לפרשה כשם יחיד כמשקל 'אַיִל'. ולכן בלשון הדיבור נמצאו שתי דרכים אלו. ולכן מצאנו במקרא פעמים כך ופעמים כך.

 

[דוד המלך]

בראשית א ב

וְהָאָרֶץ

המילה 'אֶרֶץ' תמיד תנוקד בקמץ אחרי ה' הידיעה.