דקדוק בפרשת תולדות

[דוד המלך]

מִכְרָה

משקל אפעֹל כמו מְכֹר דרכו לבוא בקמץ בצווי, כמו שָמְרָה אָכְלָה, אך פעמים רבות בא בחירק כמשקל אפעַל. וכמו כאן.

 

[דוד המלך]

וַיִּחַן

משקל פעלים נל"ה עם ו' ההיפוך שכפה"פ גרונית היא בפתח בדרך כלל, כמו וַיַּעַל. אבל כשפה"פ ח יבואו רבים בחירק כמו בחירק יִחַן יִחַר יִחַדְּ, אבל וַיַּחַץ וְתַחַז וַיַּחַל באו בפתח.

 

[דוד המלך]

מֵרֵעֵהוּ

משקל חריג, ושורש המילה הוא 'רעה', ונוספה בו מ' כמו מִקְנֶה, אבל נשמטה לה"פ וזה חריג. והמ' בצירה קיים. ובלי מ' מתאנו גם את השם רַעַ במשקל זה, ואף הוא בכינוי בא עם ה' רֵעֵהוּ.

 

[דוד המלך]

אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ

חריג שבא תעשה בצירה, וכמו שכבר כתבנו בפרשת חיי שרה.

 

[דוד המלך]

תֶּלְיְךָ

משקל המילה בלי כינוי הוא תְּלִי, וכמו גְּדִי. ובכינוי לנוכח בא בסגול.

 

[דוד המלך]

תְּבָרְכַנִּי

עיקר משקל הכינוי בעתיד למדבר הוא תברכֵנִי. אך כאן הוא חריג ובא דגוש כמשקל תברכֶנּוּ. וכן תְּבַעֲתַנִּי (איוב ז יד, ט לד, יג כא), וכן בסגול ובדגש יוֹעִדֶנִּי (ירמיהו מט, יט; נ, מד). ובא גם בצורתו המלאה יְכַבְּדָנְנִי' (תהלים נ כג), 'אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי' (משלי א כח).

 

[דוד המלך]

וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי
נערך בעזרת מישהו ידוע, אך הניווט הוא שלי.

א. המשמעות היסודית של „אֵפוֹא”

שורשית־סמנטית, „אפוא” מציינת נקודת מעבר מן הידוע אל הנדרש ממנו.
כלומר: לאור מה שכבר נאמר / אירע / הונח – מה עכשיו? מה נובע מכאן?

מכאן נובעות שלוש פונקציות עיקריות:

הסקה / מסקנה – „אם כן”, „לכן”.

שאלה נובעת – „אם כך, היכן / מי / מה”.

דחיפה רטורית – הדגשה, תביעה, או קובלנה: איך ייתכן לאור כל זאת?

ב. „אפוא” כהסקה או מסקנה

כאן „אפוא” קרובה מאוד ל־„אם כן” או „לכן”.

דוגמאות:

מלכים ב י, י

דְּעוּ אֵפוֹא כִּי לֹא יִפֹּל מִדְּבַר ה' אַרְצָה

= לאור כל מה שראיתם – הסיקו מכאן.

משלי ו, ג

עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי

= אם כך מצבך – זו המסקנה המעשית.

איוב יט, ו

דְּעוּ־אֵפוֹ כִּי אֱלוֹהַּ עִוְּתָנִי

= מכאן עליכם להבין.

➡ כאן בלעדי „אפוא” היה זה משפט ציווי או קביעה; עם „אפוא” הוא מוצג כתוצאה הכרחית.

ג. „אפוא” בשאלה הנובעת מן המצב

כאן אין זו מסקנה שקטה, אלא שאלה שנולדת מן הסתירה או ההפתעה.

דוגמאות:

בראשית כז, לג

מִי־אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד

= אם אתה עשו – אז מי היה האחר?
השאלה אינה סתם „מי”, אלא מי יכול להיות לאור מה שחשבתי עד כה.

בראשית כז, לז

וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי

= אם כבר כך עשיתי – מה נותר לי?

איוב ט, כד

אִם־לֹא אֵפוֹא מִי־הוּא

= אם זה לא כך – מי כן? (היגיון שולל)

➡ כאן „אפוא” יוצרת שאלה לוגית, לא שאלה תמימה.

ד. „אפוא” כהתרסה, קובלנה או אתגור

זהו שימוש רטורי חזק: לאור טענתכם / יומרתכם – הראו נא!

דוגמאות:

שופטים ט, לח

אַיֵּה אֵפוֹא פִּיךָ

= אם כך דיברת – היכן דבריך עכשיו?

ישעיהו יט, יב

אַיָּם אֵפוֹא חֲכָמֶיךָ

= אם אתם חכמים – הראו זאת.

הושע יג, י

אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא

= אם סמכת עליו – איפה הוא כעת?

➡ כאן „אפוא” היא מילת עימות, הבנויה על הנחת עבר שהתבררה כריקה.

ה. „אם כן – אפוא” (כפילות מכוונת)

בפסוק בראשית מג, יא:

אִם־כֵּן׀ אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ

אין זו כפילות סתמית.
„אם כן” – קבלת העובדות.
„אפוא” – המעבר מן הקבלה אל הפעולה.

מעין: מאחר שאין ברירה → המסקנה המעשית היא…

ו. סיכום תמציתי

בלי „אפוא” – שאלה, קביעה או ציווי כשלעצמם.

עם „אפוא” – הדברים מוצגים כ:

מסקנה לוגית

שאלה הנולדת מן מצב קודם

או תביעה רטורית לאור טענה קודמת

במילה אחת:
„אפוא” אינה שואלת מה, אלא מה נובע מכאן.

 

[דוד המלך]

פַּדֶּנָה

חריג שהשתנה לסגול, אמנם מצאנו כן בכינויי נקבות רבות בעתיד ובצווי, תִגְלֶּ֫ינָה.

 

[דוד המלך]

וְצֵא הַשָּׂדֶה, וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה
חסר מילת 'אל' השדה. אלא שכל מילה שצריכה ל' בתחילתה הטיל לה ה' בסופה, וכאן שהמילה נגמרת בה' נשמטה ה' הנוספת. וכן הַיֹּצֵא הַשָֹדֶה שָׁנָה שָׁנָה.

 

[דוד המלך]

מָחֲלַת

כך הניקוד בספרים מדויקים. אך ניקוד זה חריג. שדרך החט"ף להינקד כניקוד התנועה שלפניו והיה ראוי מָחֳלַת כמשקל מָחֳרַת. והניקוד מַחֲלַת תקני יותר. אך לא באתי לשנות מספרים מדויקים.

 

[ממגד שמים]

מִכְרָה

משקל אפעֹל כמו מְכֹר דרכו לבוא בקמץ בצווי, כמו שָמְרָה אָכְלָה, אך פעמים רבות בא בחירק כמשקל אפעַל. וכמו כאן.

לחץ כדי לכווץ...

אשריך שהינך בקיא בחכמה זו שהיא כמעט מת מצוה בזמננו