דוד המלך

משתמש ותיק
gemgemgemgem
פרסם מאמר
הודעות
353
תודות
956
נקודות
147
מְרַאֲשֹׁתָיו

משקלו המקורי הוא כמו מַרְגְּלֹתָיו. אלא שבגלל הא' עברה התנועה לאות שלפניה.

וכן מְלָאכָה עיקרו מִלְאָכָה, וכן 'תְלָאָה' 'תְעָלָה', עיקרם תִלְאָה תִעְלָה.
 
הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ, הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם. במקרא לא נהוג להשיב כן או לא, אלא לענות תשובה מלאה.
 
וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן
העבר משורש זה הוא מהבנין הקל. ומסתבר שגם מילה זו היא מהקל, והיא ממשקל אפעֵל. וכן הוא בשורש גנן, העבר מהקל והעתיד יָגֵן, והעניין כנ"ל.
 
עִמָּדִי

במילון התנ"ך של שטיינברג כתב שמילה זו מורכת מהמילים 'עם ידי'.
 
יֶאֱהָבַנִי

עיקרו בצירה יאהבֵני, אך מעטים באו בפתח, וכן יַבְדִּילַנִי (ישעיהו נו, ג), תִּדְבָּקַנִי (בראשית יט יט), או בקמץ יְשִׂימָם (דברים ז, טו), יִלְבָּשָם (שמות כט, ל).
 
דָּנַנִּי

מצאנו שיבוא דגש בנ' לתפארת, 'יַסֹּר יִסְּרַנִּי' (תהלים קיח יח), מכלול ה., ובספר תורת האלהים (בראשית ג ט) כתב שהוא כמשקל העתידים בשתי נ' כמו יְכַבְּדָנְנִי.
 
וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי

נראה שנשמט הדגש, ועיקרו לָקַחַתְּ, וכמוהו 'עֵת נִשְׁבֶּרֶת (נִשְבַּרְתְּ) מִיַּמִּים' (יחזקאל כז לד).
 
מַקַּל לִבְנֶה

מַקֵּל שָׁקֵד לא השתנה בנסמך.
 
וַיֵּחַמְנָה

היה ראוי וַתֵּחַמְנָה, וכן 'וַיִּשַּׁרְנָה' (ש"א ו יב). ונראה שבשניהם היה צורך להדגיש ששרשם מנחי פ"י, שאם היה אומר וַתֵּחַמְנָה' היה זה יכול להיות גם קל משרש חמם, וכן וַתָּשַרְנָה היה אפשר לומר שהוא מלשון שיר, והפתח בעבור הר'. ומה שבא הי' בחירק יתכן שזה להקל על קריאת הי', והדגש לתפארת.
 
וַיֶּחֱמוּ

כבר במקרא מצאנו שבאו רבות בצורת רבים, כמו 'וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן' (בראשית ל לט), 'אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ' (שופטים כא כא), 'יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן' (אסתר א כ), 'הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם… אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ' (שה"ש ב ז, ג ה) 'הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָים אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ' (ה ח), ויש שיבואו בת' הנקבה ובסיום הזכרים 'וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת' (יחזקאל לז ז), 'וְאַלְמְנוֹתֶיךָ עָלַי תִּבְטָחוּ' (ירמיהו מט יא), מכלול יט:.
 
לְיַחְמֵנָּה

כינויי המקור עיקר משקלם ככינויי השמות, דְּבָרָם דְּבָרוֹ דְּבָרָהּ, שמשמעות המקור היא פעולה סתמית, והיחס אליה הוא כשם, למשל, 'בבואי' עניינו בזמן פעולת הביאה שלי. והכינוי שוה הוא לנושא ולמושא. אך מעטים באו עם כינויי הפועל לציון המושא, ובעיקר עם כינויי העתיד. ובא כך בעיקר בכינוי למושא מדבר יחיד, פָקְדֵנִי. ובאחרים מצאנו רק ארבעה 'לְהוֹצִאֵהוּ' (ירמיהו לט יד), 'לְיַסְּרֶךָּ' (דברים ד לו), 'לְקַלְלֶךָּ' (דברים כג ה) 'לְיַחְמֵנָּה' (בראשית ל מא) (חריג שבא בצירה). ועוד מצאנו שנים שבאו עם כינויי העבר 'לְרַמּוֹתַנִי' (דה"א יב יח), 'לְהוֹצִיאָנוּ' (שמות יד יא) (ואפשר שבא כך להשוות למילים לְקַחְתָּנוּ, לָנוּ שבאו קודם, או שהוא בגלל הא' וכמו 'רֹאָנִי' (ישעיהו מז י).
 
צֹאן רַבּוֹת

צאן לשון נקבה, ומצאנו 'צאן אובדות' 'מאליפות' 'עשויות', ולא בא מהם בלשון זכר.
 
הֵתֶל בִּי

עיקרו הֵתֵל משורש תלל, אלא שבא בסגול כיון שסמוך למילה זעירה.
 
גְּנָבָ֫תַם

כך משקל הנקבה בעבר, ולא כמו שמקובל היום לומר גְּנַבְתָּם.
 
עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה

מקרא חסר, ושיעורו, אשר תמצא את אלהיך עמו לא יחיה.
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓