כתב המג"א ריש סי' ד' ויברך ענט"י. לפי מאי דקי"ל אפי' עשה צרכיו ועומד להתפלל אינו מברך ענט"י ובשחרית מברכין צ"ל הטעם כמ"ש הרשב"א דבבוקר נעשה כבריה חדשה וצריכים אנו להודות לו ועד"ז תקנו כל ברכות השחר,
- לפיכך צריכין אנו להתקדש בקדושתו וליטול ידיו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו: - למה לא מספיק במחשבה? את עניין ההתעלות והקדושה ע"י נט"י? (אני לא שואל ע"מ לשאול, אני שואל ע"מ להבין)
דבר ראשון אתה טוען טוב! וקודם כל אני חוזר בי! ועכשיו אשנה שוב פרק זה.
מהתבוננות מחודשת בדברי המגן אברהם נראה כי העיקר המחייב הוא סברא עצמית של:
כמ"ש הרשב"א דבבוקר נעשה כבריה חדשה וצריכים אנו להודות לו ועד"ז תקנו כל ברכות השחר,
ולדבר זה יש גם ביטוי מציאותי מסוים, התחושה של האדם בתחילת כל יום היא 'התחלה חדשה'.

אלא שכאן מתקשה המג"א מנין כי מי שמתחיל עבודת ה' בתחילה יש מקום ליטול ידיים ולהתקדש?
על זה הביא המג"א דוגמא שזה כעין מצאנו שכהן המתחיל עבודתו שמקדש ידיים ורגליים בתחילת עבודתו. אבל אין ללמוד מכאן לכל הלכות כהנים, שהרי איננו לובשים בגדי לבן, ולא מונעים מבעלי מום לעבוד את עבודת ה'. ואין כוונתו לומר שהסיבה המחייבת זה בגלל עצם הדימוי לכהנים.
אלא רק ביחס לתחילת העבודה שיש לה ביטוי מציאותי, היה מקום לסמוך זאת לכעין כהנים, למרות שברור שזה לא מחויב מן הדין אלא תקנת חכמים, עם סמך מכהנים.
כן נראה לי, אבל תכל'ס, טענת טוב.
 
ובאמת קשה לי: הרי כולנו כיום טמאי מת - אז איך בכ"ז ניתן לחשוב שאנחנו נמצאים בבית המקדש?! וטבילה אחת לא מספיקה לטהר טמא מת!
האם מה שכתבתי לא מתרץ את קושייתך?
איני יודע אם הבנתי קושייתך.
כפי הבנתי רציתי להקשות שאנו ממילא טמאי מתים ואסור לנו להיות בבית המקדש, ואם כן כיצד יכולין לחשוב שהוא שם כשיודע שאינו יכול ליכנס שם.
ויש ליישב, ראיתי פעם בביאור הלכה שחוקר בדין שומע כעונה, אם זה נחשב כאילו השומע עונה בעצמו, דהיינו כגון ראובן שמע תפילת שמו"ע משמעון, זה נחשב כאילו ראובן עתה מתפלל. או דלמא שנחשב כאילו ראובן הוא כמו שמעון, ומכיון ששמעון יצא תפילתו, גם ראובן ששמע יצא חיוב תפילתו.
והנפק"מ לענין שראובן עומד עכשיו במצב לא טהור או נצרך נקביו ואסור לו להתפלל, אם נאמר כהצד ששומע כעונה הוא שמחשבינן כאילו ראובן מתפלל עכשיו, והרי הוא אסור עכשיו להתפלל, ונמצא שאינו יוצא בתפלתו של שמעון. אבל לפי צד הב' מכיון ששמעון מותר לו להתפלל, וכששומע ראובן זה נחשב כאילו הוא שמעון, וגם הוא ראוי להתפלל, לכן יוצא שמעון בתפילת ראובן. ע"כ מה שמונח בזכרוני.
ולפי"ז אפשר לומר, שהגם שבפועל אסור לנו ליכנס לבית המקדש. מכל מקום אנו יכולים לחשוב שאנו טהורין, ובמחשבה נכנס אדם טהור למקדש, ומכיון שכן הוא מחשבתו, נמצא שאדם טהור נכנס לבית המקדש.
ואם הכוונה שאנו זרים ולא כהן גדול, הרי כבר הביא הרב @נחמן ל. את דברי הראשונים, שלענין התפלה אנו נחשבין כמו כהן שמתחיל בעבודה, וכנראה שדמיון זה מועיל גם למחשבה ליכנס לבית המקדש ולקודש הקדשים.
ובאמת מצאנו שבקריאת פרשת פרה באמת נחשב כאילו נטהרים, הקריאה מעוררת את הזמן. ומתאמרה בשם צדיקים שאליהו מביא להצדיקים חלק מן הקרבן פסח, והם אוכלים בפועל ממש. והרי בוודאי זה על ידי טהרת המחשבה שלהם, שנטהרו ממש מן המי חטאת, ונמצאים ממש בירושלים.
ואנו רק כקוף בפני אדם להדמות לדרכי הצדיקים, ומחשבין כמו שנפסק בשו"ע שאנו נמצאים בבית המקדש, ולחזק את המחשבה טובלין קודם התפלה. אבל בוודאי הצדיקים הראשונים תלמידי הבעש"ט שטטו ממש בעולמות העליונים, והיו כח המחשבה שלהם חזק מאוד, ועמדו ממש בבית המקדש. משאי"כ אנו שאין מחשבתינו חזקה, יש לנו הרבה מחשבות חוץ מהמחשבה שאנו בבית המקדש, ולכן אנו מונחים בשעת התפלה כבכף הקלע שלדברי האדמה"ז זי"ע הכוונה שהאדם נזרק ממחשבה קדושה למחשבה מגושמת, ואי אפשר לומר על כזה שאנו עומדים ממש בבית המקדש.
אבל מכיון שזה צורת התפלה, צריך על כל פנים לעשות החיוב כפי כוחות האדם, ולכן אנו טובלין קודם התפלה, כדי שעכ"פ לזכור לפני מי שאנו עומדים עכשיו, ולזכור שבאמת צריך מחשבתינו להיות תקוע בחוזק לחשוב שאנו נמצאים בבית המקדש.
והלוואי שנזכה, ובסיום התפלה שמסיימים: יר"מ יאו"א שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, יפלא האדם, הרי אנו עומדים עכשיו בבית המקדש? ואז לזכור שזה היה רק מחשבה חזקה, אבל בפועל אנו עדיין נמצאים בגלות המר.
 
גם שם בדיוק זה אותו הדבר, האדם בבוקר 'הוא ככהן המתכונן לעבודה', ובדיוק לכן הוא צריך לעשות פעולות שהן כטבילה, אבל ודאי לא טבילה בפועל, אלא להכין הלב, וכמאמר חז"ל אין עומדים להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה.
אגב, זה כמדומני כלל גדול בדברים האלו, שתמיד צריך לדמות דברים לרובד בו הם נמצאים, דברים הקיימים בקומת המחשבה, צריכים ללמוד אליהם דברים לקיים אותם בקומת המחשבה, אבל לא לערבב בין שני הקומות האלו, שכל אחד הוא עולם שלם בפני עצמו, כן נראה לי.
זה מה שהשבתי לאחד מחו"ר הפורום בפרטי:
הוא שאל על דברי בפתיחת האשכול: אם האדם נמצא רק במחשבה בבית המקדש, מועיל שיהיה במחשבה במקוה...?
תשובה:
אמת ויציב!
שמעתי מהגה"צ רבי יצחק מאיר מורגנשטרן שליט"א שכידוע אינו נוסע לאומן בראש השנה, ואמר: אם האדם נוסע לאומן אבל ראשו לא מונח שם, חבל לו על כל הנסיעה. ואם האדם נמצא בראש השנה בכל מקום שבעולם, אבל במחשבתו הוא מתקשר להקיבוץ, אזי הוא נמצא שם כרצון רביז"ל.
אבל מכל מקום רואים הרעש הגדול שהוא עושה בגודל מעלת הקיבוץ בראש השנה בירושלים, ובוודאי אינה דומה מי שנמצא במחשבתו שזה רק נחשב כאילו נמצא שם, למי שנמצא ממש שם, וגם במחשבתו.
בזמן שבית המקדש היה קיים והיה חיוב לעלות לרגל, לראות ולראות, לא מצינו היתר לחשוב כאילו נמצא בבית המקדש, והרי כבר יצא את המצוה של עליה לרגל. הרי אמור מעתה, כי אינו דומה מי שבפועל עולה לבית המקדש למי שרק נמצא שם מכח מחשבתו.
ומכל מקום יש לומר, שהכח לטהר את המח והמחשבה, לחשוב כאילו עומד בתוך הבית המקדש בשעת התפלה, זהו מקבלים רק על ידי טהרת המחשבה על ידי המקוה בפועל ממש, שרק אחר הטהרה במקוה יכולין לחשוב מחשבות טהורות. אבל לפני המקוה קשה מאוד להתבונן כאילו נמצא בתוך המקוה.
ומכל מקום שמעתי מפי ב' עדים נאמנים, שהיו נוכחים באותו עת אצל האדמו"ר אלקי מריבניץ זי"ע, שהיה עומד לפני התפלה, והיה אומר להנוכחים שאינו יכול להתפלל קודם המקוה, כידוע שהיה מקפיד מאוד על מקוה קודם עשיית המצוה במסירת נפש של ממש.
ופתאום התחיל להתפלל, ושאלו אותו, הלא הרבי אמר שילך עוד למקוה.
ואמר הרבי הצדיק: כבר הייתי עכשיו במקוה!
ומעידים העדים שראו בפועל שמזקנו מטפטף מים כאילו היה עכשיו במקוה.
וראו בעיניהם האיך שהיה יכול הרבי הצדיק לילך למקוה במחשבה לבד - ומי יעמוד בסוד קדושים.
ובענין קיום מצוות במחשבה לבד, יש להעתיק כאן את לשון קדשו של הרבי ר' אלימלך מליזענסק זי"ע - צעטיל קטן סעיף א:
בכל עת ורגע שהוא פנוי מן התורה, ובפרט שהוא יושב בטל לבדו בחדר או שוכב על מטתו ואינו יכול לישון – יהיה מהרהר במצות עשה זו של "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב), וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאילו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים, והוא בשביל קדושת השם יתברך שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קידוש השם יתברך, ומחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, ונמצא שאינו שוכב ויושב בטל, רק מקיים מצות עשה דאורייתא:
הרי לנו כי במחשבה יכולים לקיים מצוות עשה דאורייתא על פי היסוד של מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, הגם שיש לפלפל בדבריו, שי"ל שהכלל של מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה הוא רק אם אדם רוצה לקיים מצוה ונאנס ולא עשאה, אבל לא אם בפועל לא הגיע לידו לקיימה. כגון אם אחד חושב בימי חשוון שהוא רוצה לאכול מצה ולקיים המצוה, האם נחשב כאילו מקיים מצוות אכילת מצה בליל ט"ו? אבל לזה יצטרך לפתוח אשכול חדש.
 
ומכל מקום יש לומר, שהכח לטהר את המח והמחשבה, לחשוב כאילו עומד בתוך הבית המקדש בשעת התפלה, זהו מקבלים רק על ידי טהרת המחשבה על ידי המקוה בפועל ממש, שרק אחר הטהרה במקוה יכולין לחשוב מחשבות טהורות. אבל לפני המקוה קשה מאוד להתבונן כאילו נמצא בתוך המקוה.
קודם כל יישר כח.
ולגופם של דברים, אני אכן מסכים כי על ידי מעשה גם המחשבה מתחזקת, ובאופן כללי אין ספק בזה.
עיקר דבריי נאמרו ביחס לעיקר הדברים, שנאמרו באופן בו יצא בחשבון שכביכול הלכתי שיש חובה מן הדין לטבול במקווה, ועל זה עניתי כי אין לחייב על פי דין, אלא העיקר הוא רק לטהר המחשבות - מה שכמדומני כי מבואר בחז"ל עצמם בכמה אופנים.
האם טבילה במקווה מועילה לטהרת המחשבה? האם העשייה של זה בפועל כוללת בהכרח גם את התוכן הפנימי של טהרת המחשבה? יכול להיות, לא על זה באתי להגיב, אלא רק להעמיד את הדימיון במקומו המדויק, והוא 'טהרת המחשבה' קודם התפילה שהיא מקבילה כנגד טבילת הכהן בכניסתו לעבודה.
וכעת ניתן לומר שיש 'ענין' גם לטבול בפועל, כדי לעזור לטהרת המחשבה, אבל זה אינו מחויב מן הדין, ואם זה לא עוזר בפועל, או שאדם טובל סתם מבלי לדעת את המטרה לטהר את המחשבה, אז אינני רואה בזה כל כך ענין.​
 
דבר ראשון אתה טוען טוב! וקודם כל אני חוזר בי! ועכשיו אשנה שוב פרק זה.
מהתבוננות מחודשת בדברי המגן אברהם נראה כי העיקר המחייב הוא סברא עצמית של:

ולדבר זה יש גם ביטוי מציאותי מסוים, התחושה של האדם בתחילת כל יום היא 'התחלה חדשה'.

אלא שכאן מתקשה המג"א מנין כי מי שמתחיל עבודת ה' בתחילה יש מקום ליטול ידיים ולהתקדש?
על זה הביא המג"א דוגמא שזה כעין מצאנו שכהן המתחיל עבודתו שמקדש ידיים ורגליים בתחילת עבודתו. אבל אין ללמוד מכאן לכל הלכות כהנים, שהרי איננו לובשים בגדי לבן, ולא מונעים מבעלי מום לעבוד את עבודת ה'. ואין כוונתו לומר שהסיבה המחייבת זה בגלל עצם הדימוי לכהנים.
אלא רק ביחס לתחילת העבודה שיש לה ביטוי מציאותי, היה מקום לסמוך זאת לכעין כהנים, למרות שברור שזה לא מחויב מן הדין אלא תקנת חכמים, עם סמך מכהנים.
כן נראה לי, אבל תכל'ס, טענת טוב.
אפשר לפרשו לכאן ולכאן,
האם מה שכתבתי לא מתרץ את קושייתך?
אז למה בזמן הבית האדם הטמא לא יכל לחשוב שהוא טהור ולהיכנס?
ובאמת מצאנו שבקריאת פרשת פרה באמת נחשב כאילו נטהרים, הקריאה מעוררת את הזמן. ומתאמרה בשם צדיקים שאליהו מביא להצדיקים חלק מן הקרבן פסח, והם אוכלים בפועל ממש. והרי בוודאי זה על ידי טהרת המחשבה שלהם, שנטהרו ממש מן המי חטאת, ונמצאים ממש בירושלים.
א"כ היכן מצינו דיש עניין לקרוא פרשת פרה לפני שחרית?
ואנו רק כקוף בפני אדם להדמות לדרכי הצדיקים, ומחשבין כמו שנפסק בשו"ע שאנו נמצאים בבית המקדש, ולחזק את המחשבה טובלין קודם התפלה. אבל בוודאי הצדיקים הראשונים תלמידי הבעש"ט שטטו ממש בעולמות העליונים, והיו כח המחשבה שלהם חזק מאוד, ועמדו ממש בבית המקדש. משאי"כ אנו שאין מחשבתינו חזקה, יש לנו הרבה מחשבות חוץ מהמחשבה שאנו בבית המקדש, ולכן אנו מונחים בשעת התפלה כבכף הקלע שלדברי האדמה"ז זי"ע הכוונה שהאדם נזרק ממחשבה קדושה למחשבה מגושמת, ואי אפשר לומר על כזה שאנו עומדים ממש בבית המקדש.
אפי' לא ככף הקלע המצב לצערינו..
דברים נפלאים. ויורשה לי אף לומר, גאוני...
אם כי אעיר, שמסתבר שכיון שרק מחשבת האדם היא הנמצאת בבית המקדש, כמו כן הטבילה צריכה להיות ברובד המקביל בזה באדם, והיינו למחשבת האדם ולא לגופו, שהרי גופו הפיזי אינו שם.
ועל כן מסתבר שיש לקיים דברי הרמב"ם המפורסמים (סוף הלכות מקוואות יא, יב):

ומסתבר כי הם המה דברי חז"ל על המתפלל שצריך להסיר טרדות העולם, ולכוון לבו לפני המקום, ובזה עצמו הוא מטביל את נפשו הפנימית ב'מי הדעת', וכאשר נפשו נכנסת לבית המקדש, נפשו ומחשבתו מקודשת וטהורה. ואין צורך דווקא במקווה פיזי לגוף, וי"ל.
עיינתי ברמב"ם והבנתי בפשטות שכוונתו ע"ד מ"ש בפניני ההלכה: אמרו הראשונים, שאמנם מצוות הטבילה אינה מחייבת שהטובל ישוב בתשובה, אבל ראוי לטובל לכוון את ליבו, שכמו שבטבילתו חייו מתחדשים, כך יתחדשו מחשבותיו ומעשיו לטובה. וכמו שבכוח המים לנקות את הלכלוך מגופו, כך הטבילה תנקה את נפשו מלכלוך חטאו (החינוך קעג; רמב"ם, הלכות מקואות יא, יב). כיוצא בזה אמרו חכמים שהתשובה נמשלה למים (ברא"ר ב, ד). - ובעצם כוונת הרמב"ם שכמו שמי שטובל כפשוטו צריך לכוון כדי לצאת יד"ח בטבילתו זו שתטהר אותו כמו"ש הרמב"ם בפ"א ה"ח: כל הטובל צריך להתכון לטבילה (לכתחילה) אז כך גם מי שיכוון כשטובל כפשוטו - שיתחדשו מחשובותיו ומעשיו לטובה - אז כך גם כח הטבילה לנקותו מלכלוך חטאו. - אז הוא "טהור" כלשון הרמב"ם - הטבילה תנקה אותו מלכלוך חטאו. ולפי"ז למה צ"ל דצריכה להיות הטבילה בכוונה, ולא כפשוטה?
 
בעקבות השו"ט כאן יש לחקור האם כהן אסור לחשוב שהוא נמצא בבית הקברות, כי אם מחשבתו מונח שם הרי הוא נמצא ממש שם, ונמצא מטמא למת?
אבל המעיין בלשון הרבי צדוק בצדקת הצדיק יראה שאין זה היסוד. אלא היסוד הוא שמכיון שכל האדם הוא רק המחשבה, ואם מחשבתו של אדם שם, הוא בפועל נמצא שם. אבל התורה לא נתנה גדריה לאופן זה, אלא לאופן המעשה של המחשבה בגוף האדם.
אדם שנכנס לבית המקדש במחשבה, לא קיים את מצוות עליה לרגל.
טמא שנכנס במחשבתו למקדש לא עבר על העוון ליכנס טמא במקדש.
אין צריך טהרה במקוה קודם שנכנסים למקדש במחשבה.
גדרי התורה נאמרה רק למצוות שמקיימים בפועל, ומכל מקום בפנימייות הדברים האדם נמצא במקום שמחשבתו של אדם נמצא.

ועכשיו מצאתי בין כתביי שיש לזה יסוד בהלכה, ואעתיק כפי שכתבתי בשעתו:
ובסה"ק שם משמואל פרשת לך לך חער"ב הביא מהאבני נזר להוכיח כן וזל"ק דברי כ"ק אבי אדומ"ר זצללה"ה שהוכיח דבכל מקום שדעתו של אדם משתוקק לשם נחשב כי הוא שם ממתניתין דעירובין פ"ד מ"ז היה מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי בעיקרו קונה שם שביתה כאילו היה שם בפועל עכל"ק.
והגאון רבי יוסף ענגל ז"ל מבאר לפי זה עפ"י דרוש (אוצרות יוסף דרוש ד אות ז) את הפסוק: הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב. היינו דישראל תמיד שוכנים לבדד דאף כשהם בגלות ומעורבים בין העכו"ם מ"מ אינו עירוב באמת כיון דכוליה גופא בתר רישא אזל (עירובין דף מ"א ע"א) היינו המחשבה שבראש והמחשבה הרי אינה מעורבת כיון דעכו"ם אין להם מחשבה כמבואר בירושלמי (יבמות פי"ג ה"ב) תני רבי הושעיא עכו"ם אין להם מחשבה בין להכשיר בין לתרומה עש"ה וא"כ מחשבת ישראל אין לה עירוב בין מחשבת העכו"ם דהא עכו"ם אין להם מחשבה וכיון דהמחשבה אין בה עירוב ממילא אין עירוב כלל דכוליה גופא בתר רישא אזל והראש הרי אינו מעורב וזהו הן עם לבדד ישכון דתמיד שוכנים לבדד ואפילו בגלות מפאת ובגוים לא יתחשב דאין מחשבה בעכו"ם ודו"ק היטב.
ע"כ ממה שכתבתי בשעתו.

וכפי גדרי תורה, מותר לחשוב שנמצא בבית המקדש גם ללא מקוה וגם ללא הזאת מי חטאת. ומה שחידשתי היה רק להמתיק את מנהג החסידים, כיון שהם חיים יותר בפנימיות הדברים, וכפי פנימיות הדברים נכנסים בכל יום במקום המקדש, וצריך להיטהר מקודם, ועל פי היסוד שהכל בתר רישא גריר, נמצא שגם הגוף נמצא שם, והגם שלפי ההלכה, מותר להאדם ליכנס בבית המקדש גם אם גופו באופן זה, כי לפי גדרי התורה לא נאסר רק כשהגוף נכנס בפועל לבית המקדש, ולא על פי פנימיות הענין, מכל מקום לחזק הענין תקנו את תקנת המקוה קודם התפלה.
 
איני יודע אם הבנתי קושייתך.
כפי הבנתי רציתי להקשות שאנו ממילא טמאי מתים ואסור לנו להיות בבית המקדש, ואם כן כיצד יכולין לחשוב שהוא שם כשיודע שאינו יכול ליכנס שם.
ויש ליישב, ראיתי פעם בביאור הלכה שחוקר בדין שומע כעונה, אם זה נחשב כאילו השומע עונה בעצמו, דהיינו כגון ראובן שמע תפילת שמו"ע משמעון, זה נחשב כאילו ראובן עתה מתפלל. או דלמא שנחשב כאילו ראובן הוא כמו שמעון, ומכיון ששמעון יצא תפילתו, גם ראובן ששמע יצא חיוב תפילתו.
והנפק"מ לענין שראובן עומד עכשיו במצב לא טהור או נצרך נקביו ואסור לו להתפלל, אם נאמר כהצד ששומע כעונה הוא שמחשבינן כאילו ראובן מתפלל עכשיו, והרי הוא אסור עכשיו להתפלל, ונמצא שאינו יוצא בתפלתו של שמעון. אבל לפי צד הב' מכיון ששמעון מותר לו להתפלל, וכששומע ראובן זה נחשב כאילו הוא שמעון, וגם הוא ראוי להתפלל, לכן יוצא שמעון בתפילת ראובן. ע"כ מה שמונח בזכרוני.
ולפי"ז אפשר לומר, שהגם שבפועל אסור לנו ליכנס לבית המקדש. מכל מקום אנו יכולים לחשוב שאנו טהורין, ובמחשבה נכנס אדם טהור למקדש, ומכיון שכן הוא מחשבתו, נמצא שאדם טהור נכנס לבית המקדש.
ואם הכוונה שאנו זרים ולא כהן גדול, הרי כבר הביא הרב @נחמן ל. את דברי הראשונים, שלענין התפלה אנו נחשבין כמו כהן שמתחיל בעבודה, וכנראה שדמיון זה מועיל גם למחשבה ליכנס לבית המקדש ולקודש הקדשים.
אתה צודק לא ביארתי מספיק את קושיתי
האמת שזה היה תירוץ
למה צריך לטבול בפועל ולא במחשבה
וע"ז עניתי שבכדי להכנס במחשה צריך להיות ראוי
וצ"ע מטומאת מת
 
שמעתי פעם שהטבילה במקוה היא בכדי לטהר את המוח והמחשבה,
ואפ"ל לפי זה דבכדי שיוכל להיכנס במחשבה צריך שקודם לכן תהיה מחשבתו נקיה וכך יוכל להיכנס לביהמ"ק.
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓