עברתי כמעט על כל הנכתב ולכאורה אין כ"כ מה להוסיף ובכל זאת
שמעתי שרטלין במידה מסוימת סותם את המוח ומצמצם אותו וצריך לבדוק אם זה משתלם ואולי יש לחלק בגילאים שבחידר וישיבה קטנה שצריך הרבה הקשבה בשיעורים וכדומה יש יותר צורך לקחת אבל בישיבה גדולה שיש פחות מחויבות להקשבה ומסגרת אולי עדיף שהבחור או האברך יתאמץ יותר[לפי מצבו האפשרי כמובן] ולא יקח וכידוע מהחזו"א ועוד שדווקא מהשובבים וכדו יצאו ת"ח יותר וכו[ואולי זה תנחומים של הבל להורים ולרבס הממושברים...] ועוד נקודה נראה שרבה בחידר לא יכול להמליץ לקחת רטלין כי הוא נגוע שרוצה שיהיה לו שקט וכדומה
 
לא לגופו של דיון אבל חשוב.
שמעתי מרופא (ולהבדיל ממחנך שנים רבות) שגם מי שכילד ובחור צריך לקחת פעמים רבות אחרי מספר שנים המח מתרגל לעבוד נכון ואפשר להפסיק עם זה.
הוא אשר כתבתי
לא זה המטרה של כדורים להפרעת קש"ר. המטרה היא לאפשר לבנאדם לרכוש כלים הרגלים והתנהגויות מועילות כך שלאט לאט הוא יכול להפחית ולהפסיק עם הכדורים [כמובן בליווי של רופא מומחה] וישארו לו ההרגלים והכלים שהוא רכש.
 
שלום וברכה לרבני הפורום הנכבדים, לא עברתי בעיון על כל השרשור הארוך, כן עברתי מלמעלה, והנני להעיר כמה הערות, האם הקב"ה רוצה שאדם יבלה את כל היום במלחמה עם המוח שלו? נניח שראובן לא נוטל ריטלין, ולומד שעתיים במאמץ ומפתח סבלנות, ושמעון כן לוקח ולמד 4 שעות והפיק תועלת מרובה בכמות באיכות, מי עבד את ה' יותר טוב? זה שאלה שאין עליה תשובה חד משמעית, אבל מהיכן ההנחה שהקושי עצמו הוא כביכול חלק מעבודת ה'? אולי עבודת ה' זה ללמוד, עיין בתשובתי הקודמת באשכול זה, וההפרעת קשב זה מכשול שראוי לצמצם כמו כל בעיה גופנית או טכנית שמטרידה את האדם? זה נכון שעבודת ה' גדלה יותר כשהיא באה מתוך קושי ולפום צערא אגרא, אבל למה להניח שיש עניין שיהיה קושי שניתן להסירו? ומאידך גם אחרי שנוטלים תרופה, זה לא מבטל את הקושי, בין אם התרופה משפיעה במלואה ובין אם לא,

וכן כלפי הטענה שהתרופה זה בעצם לא האדם, אז כמה הערות, א. מי שמבין איך התרופות פועלות, זה משמר את החומרים שהאדם מפריש ומאפשר להם יותר זמן להיות במוח, אבל לגופו של עניין, האדם יש לו כישרון, יש לו כוחות, ויש לו הפרעת קשב שמונעת ממנו להביא את זה לידי ביטוי, אז אולי ההפרעה היא זו שעושה את האדם משהו אחר? שמונעת מהכוחות שלו לצאת, נכון, אפשר להתפלסף שלמעשה האדם זה כל המכלול, אבל עדיין יש כאן כישרון, יכולות שלא באים לידי ביטוי, והכדורים יכולים לעזור, צריך להבחין בין שינוי האישיות לבין שיפור היכולת לממש אותה, [מי שמרגיש שהתרופות משנים אותו שיפנה בדחיפות לרופא...]

המאמץ חשוב, אבל הוא לא ערך מנותק מהמטרה.

אם אפשר להגיע לעבודת ה' טובה יותר באמצעות כלי מתאים אין סיבה להניח שהדרך הקשה יותר היא בהכרח הדרך הרצויה

מה שכתבתי שהתרופה רק משמרת את החומר הקיים נסביר בקצרה במוח יש חומרים כמו דופמין, נוראדרנלין וסרוטונין, שמשפיעים בין היתר על קשב, ריכוז, מצב רוח ומוטיבציה. בהפרעות שונות יש בעיה בוויסות הפעילות שלהם.

אפשר להמשיל את זה לחבית שמשחררת מים דרך חמישה ברזים. נניח 100 ליטר בדקה, עכשיו ברז נשבר, ויוצא מהפתח שלו 30 ליטר במקום 20 אז אם המים יוצאים מהר מדי, לא בהכרח צריך להוסיף עוד מים לחבית, אלא אפשר לסגור את פתחי הניקוז כדי שהמים יישארו בה יותר זמן.

זה בערך המנגנון של ריטלין הוא מעכב את הספיגה החוזרת של דופמין ונוראדרנלין, וכך מאפשר להם להישאר זמינים יותר זמן בין תאי העצב, ולפעול את הפעולה המקורית שלו במוח אטנט פועל גם בעיכוב הספיגה החוזרת וגם בהגברת שחרור החומרים. וויאנס הופך בגוף לחומר הפעיל שבאטנט ופועל באופן דומה.

גם ציפרלקס [לחרדה ודיכאון] פועל באמצעות עיכוב הספיגה החוזרת, של סרוטונין. כך הוא מגדיל את הזמינות שלו בין תאי העצב.

כלומר, התרופות לא בהכרח מוסיפות למוח חומרים חדשים, אלא משנות את אופן השחרור, הפינוי והזמינות שלהם, כדי לשפר את פעילות המערכות הרלוונטיות.

כך שזה אותם חומרים שהמוח מפריש, שבאמצעות תרופות אנו מחזירים אותם לפעולתם התקינה,

המשל של החבית הוא לא לגמרי מסביר את כל מנגנון ההשפעה, כי יש עוד חלקים נוירולוגיים, אבל בגדול זה הרעיון, [כך שמי שמפחד לקחת ציפרלקס, כי זה לא הוא... שיקח את הדברים לתשומת ליבו... למרות שבציפרלקס יש שוני מריטלין ודומיו, אבל העיקרון ברור]
מדוייק ממש
אשמח להבהיר מעט את דעתי, ולהתייחס לשאלה הזועקת כאן בכל הפורום,

מבחינה פרקטית, הפרעת קשב לא רק מקשה על הלימוד, היא יכולה לקחת מהאדם את חוויית הלימוד עצמה, תחושת המסוגלות, הערך העצמי, היכולת להחזיק, ועוד, כידוע לכל מי שנמצא ומבין בתחום, אז אולי דווקא ההימנעות מטיפול היא זו שמקריבה את עבודת ה' בשם ההתמודדות איתה? אם היית רוצה לחנך ילד לאהבת תורה היית נותן לו להתמודד? אז נכון שצריך גם לחנך להתמודדות, ואפשר לטעון גם שלילד מקילים את הכל, בשונה ממבוגר, אבל גם אדם מבוגר שהלימוד חשוב לו, אמור לחפש את הצורה להתחבר אליה, ועדיין הרי גם ללמוד להתמודד זה חשוב, אך באמת הרי אין סתירה בין חינוך להתמודדות לבין יצירת תנאים שמאפשרים אהבת תורה, ולהיפך יש הרי מקרים שהמאמץ מוליד אהבה, [ומה שאנו מחנכים ילד קטן, תקף גם אלינו, כי הנפש פועלת אותו דבר, ובכל אחד בוגר יש ילד קטן בפנים...] אך צריך לדעת ולנהוג בשום שכל, מתי לאתגר ומתי להסיר מכשול, ועיין ע"כ בהמשך,

גם אם יש ערך למאמץ ובוודאי שיש ערך למאמץ, עדיין, מי אמר שהקב"ה רוצה שאדם יבחר דווקא במאמץ המסוים הזה? הרי כל דבר שהאדם משתמש בו משנה את תנאי ההתמודדות שלו, את מקום ההתמודדות שלו, אין לנו מושג מהו חשבון הניסיונות שהקב"ה היה רוצה להציב לאדם אין לנו הבנה בחשבונות שמים, ומשפטיך תהום רבה, אנחנו כן יודעים שיש לנו אחריות, וציווי, להשתמש בתבונה בכלים העומדים לרשותנו, להפוך את המצב הרפואי הנתון לאידיאל רוחני, ולהניח שככה זה אמור להיות, זו כבר הנחה שדורשת הוכחה

הקב"ה נתן לאדם גם את ההפרעה, וגם את השכל, התרופות, והיכולת לבחור איך להתמודד איתה למה להניח שרק הראשון הוא רצונו והשני הוא התערבות בו? הרי גם מחלות, כאבים, [כרוניים] ומגבלות מולדות, הם חלק מהמציאות שהקב"ה נתן לאדם, ובכל זאת אף אחד לא מגיע למסקנא שצריך להימנע מטיפול בהם,

אך כאן מגיעה וזועקת השאלה שאיתה התחיל פותח הפורום, [לענ"ד זה בעצם השאלה שלו] וסביב זה מסתובב הדיון, שאם אנחנו מניחים שהריטלין פותר את הקושי בלי תופעות לוואי ובלי ניסיון משמעותי שנותר אחריו אז אי אפשר לטעון שהניסיון הוא עצם ההתמודדות עם הפרעת הקשב, הרי הוא כבר לא מתמודד איתה וא"כ יוצא שבעצם הוא ברח מהניסיון שה' נתן לו, כי בשביל מה ה' נתן לו את ההפרעת קשב, אם לא בשביל שיתמודד,

אז נכון, השאלה מאד מובנת, ויש בה היגיון, אך צריך להודות במשהו, מאד פשוט, שאין לנו תשובה לשאלה מדוע הקב"ה נתן לו דווקא את ההפרעה הזאת אם אפשר להסיר אותה באמצעות טיפול, וכשהשאלה הזו מנקרת, נולדת ההנחה שצריך להישאר עם הקושי, אבל מאידך אפשר להפריד בין הדברים, ולהבין שאין לנו תשובות לשאלה הזו, בדיוק כמו שאין לנו תשובה למה ה' נתן עוד מחלות שמטופלים תרופתית באופן מלא, אבל אין שום הכרח שכל נתון מולד נועד לייצר ניסיון מתמשך, למעשה יש כאן מצב רפואי שצריך לטפל בו, עצם העובדה שהקושי ניתן משמים עדיין זה לא הסבר לכך שלא צריך לפתור את זה. כלומר יש כאן גרעין אמת שיש כאן קושי, ויש גם גרעין אמת נוסף שקושי בד"כ נועד כדי שנתמודד איתו, מכאן כבר נעשו הקשרים נוספים, שבהכרח שזה קושי שהאדם אמור "להתמודד" איתו, ודווקא בצורה הזו, בעוד לא נלקח בחשבון זה שיש דברים שהם פתירים, איזה פלא, איזה דבר מוזר, שה' נותן לאדם מחלות, ונותן לו תרופות שפועלות שהוא כמעט לא ירגיש את המחלה, הן במחלות גופניות, והן במחלות נפשיות,

יש לנו נטייה ללכת ישר לכיוון של לשמר את הקושי, כי בד"כ זה מה שאנו מכירים שקושי נועד להתמודד, ויש כאן עירבוב נוסף בין סבל להתמודדות, אבל יש כאן משהו נוסף שגורם להטייה הזו, מכיוון שהפרעת קשב קצת נתפס אצלנו לא כמחלה אלא כסוג של אופי, כמשהו באישיות, ויש בזה לפעמים גרעיני אמת, אבל חשוב להפריד אותם, וזה גם משהו מופשט ולא נראה לעין כמו מחלות רגילות, וזה גם מחלה שמתנגשת עם תחומים רוחניים, ושמה אנחנו כבר מערבבים הכל, [ופועלים מתוך חרדות פנימיות, שזה עוד עניין] וממילא התרופה נתפסת כמשהו שהוא במקום האדם, [שבאמת אין לטענה זו שום שחר] [סביר להניח שאם הייתה הפרעה נוירולגית מוחשית יותר, אבל מבחינת איכות ההפרעה היא הייתה שווה להפרעת קשב היחס היה אחרת, -ונחדד את זה בצורה מוחשית יותר, אילו אותה פגיעה בדיוק בתפקוד הייתה נגרמת ממצב רפואי שנתפס כמחלה מוחשית ממש מוחשית כגון פרקינסון וכדומה,, האם היינו עדיין דורשים מהאדם להתמודד איתה ללא טיפול בשם עבודת המידות?? כך שהטיעונים מבוססים על דימיון ורגש]

מכאן אפשר להתחיל לדון על נקודה נוספת, והיא עצם ההרגל שהאדם מרגיל את עצמו לפתור קושי באמצעות כדור במקום להתמודד איתו, אבל באמת זה חוזר לאותו מקום, מי אמר שצריך להתמודד עם זה? ובאמת צריך לשקול מבחינה פרקטית, מה ההתמודדות, מה המחיר של לקחת תרופות, מה המחיר של לא לקחת, זה כבר שאלות נקודתיות, בכל מקרה לגופו,
ובלחישה אפשר לומר, שגם אחרי התרופות, נשארים ניסיונות...
אשמח להערות והארות מחברי הפורום.
יישר כח גדול על הדברים הנוכחים
 
אני לא מצליח להבין מדוע מסתכלים על הפרעת קשב כעל דבר שמפריע ללימוד.
הפרעת קשב היא הפרעה שמפריעה לחיים עצמם, לכל פרט בחיים, ולכל מחשבה בחיים, בכל גיל.

מבלי להכנס באריכות למהות ההפרעה ואיך היא בנויה, אבל בקיצור האומר ממש אפשר לומר שהתוצאה של הפרעה זו היא פעולה רגשית או יצרית ללא מחשבה. יכול להיות האדם הכי חכם והכי נבון בתבל, והוא מבין היטב שהתגובה / מעשה וכדו' שהוא מגיב עכשיו יהיו לרעתו והוא יתחרט עליהם, הבעיה היא שעד שהמוח עיבד את ההבנה הזו הוא כבר היה לאחר מעשה. זה לא שהוא לא חושב, והוא גם לא עם קליטה איטית, אבל התקשורת בין החלק 'החושב' במוח לחלק המבצע איטית יותר מהתקשורת המהירה של החלק הרגשי/יצרי שבמוח לחלק המבצע.

התוצאה הזו מתבטאת אצל כל אחד בצורה שונה, אבל הצד השוה של כל התופעות הוא שהמחשבה אינה שולטת על החלק המבצע.
זה אומר: שכשהוא רוצה להתרכז בלימוד הוא לא מצליח, כי הוא בורח אוטומטית למקומות שיותר מעניינים אותו. כנ"ל בתפילה, ובכל דבר אחר.
וזה אומר גם שהדברים שמעניינים אותם מאוד, אי אפשר לנתק אותם מזה בשום אופן, הם פתאום הכי מרוכזים בעולם, וסובביהם אומרים להם: אה... כשאתה רוצה אתה יכול להיות שקוע ב... ולא לקום אפילו לרגע'.
נ.ב. וזה אחד ההסברים לכך שהיו גדו"י שהיו עם הפרעת קש"ר, כי התורה עניינה אותם יותר מהכל וזה היה המנוע לצמיחה שלהם.
וזה אומר גם לפעמים תגובות חסרות פרופורציה על כל דבר קטן שעשו להם.
וזה אומר לפעמים השתלחות באחרים אם פיזית ואם בפגיעה וכדו' [היפראקטיביות].
וכן עוד ועוד על זה הדרך.
זה לא רוע, זה לא חוסר אחריות, ולא שום מידה רעה. מי שהכי כועס על מה שהם עושים זה הם עצמם, כי הם מבינים יותר טוב מכולם שזה לא נכון, והם לא מבינים למה הם עשו זאת. לעומת זאת יש כאלו שבשביל להצדיק את עצמם בתת מודע מתחילים לאחוז שכך היא הדרך הראויה והנכונה ביותר [לדוג': חושך שבטו שונא בנו/זרוק מרה בתלמידים/ועוד כהנה וכהנה, וד"ל].
בקיצור: אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי.

האם ניתן לומר לאדם כזה: תתמודד! אם תרצה תצליח!
זה פשוט לא יתכן! כי הוא מאוד רוצה!
איך הוא יכול לעשות דבר שפשוט אין לו את הידע והיכולת לעשות?
וכשהוא לא יקח את הכדור, זה לא שהלימוד שלו בסכנה שאז אפשר לדון האם עדיף מעט בהתמודדות מהרבה בלי התמודדות. אלא זה כל החיים. וגם אם הוא עצמו טוב לו עם המצב, אז סובביו הרבה מאוד פעמים סובלים.
אבל אם הוא ישתמש בכלי שהקב"ה נתן לעולם שהוא הכדור הקטן, הוא יוכל אוטומטית להשתמש בכל הכלים האחרים שהקב"ה נתן לו.

ודוקא אחרי שלוקחים תקופה מסוימת יש כאלו [לא כולם, בהחלט] שזה עובר להם.
גם עצם ההפרעה יכולה להשתנות לטובה עם הגיל.
אבל ובעיקר גם כשהיסוד נשאר ניתן גם להתמודד איתו לפעמים טוב יותר גם בלי הכדור, א. בגלל שהאדם לומד לאט לאט [לא תמיד במודע, אלא המוח לומד] לפעול גם לפי החלק המחשבתי של האדם, ואטומטית הוא ממתן את עצמו וממתין למחשבה שתורה לו כיצד לנהוג. ב. עצם הבנת המצב וההבנה ממה נובע הדחף להגיב בצורה מסוימת גם הוא עוזר למתן [למשל: אם יש אדם רעב מאוד והוא יודע שכשהוא רעב הוא עצבני יותר. ועכשיו הוא נקלע לסיטואציה מעצבנת, אם הוא מודע לעצמו הוא יגיד לעצמו 'זה לא הסיטואציה מעצבנת זה הרעב מעצבן', והוא יצליח יותר בקלות להתמודד עם הדבר כי הידיעה שמחר או אתמול הוא התמודד עם הסיטואציה הזו בדיוק אחרת, מעמידה את הכל במקום הנכון.

מקוה שהדברים נכתבו בצורה ברורה מספיק.
ייש"כ על הדברים הנפלאים והאמיתיים.
אחד מהמומחים הגדולים להפרעת קש"ר [ד"ר ראסל בארקלי] הגדיר את זה פעם, שהפרעת קשב זה לא קושי ב'לדעת מה לעשות', אלא קושי ב'לעשות מה שאתה יודע'.
 
טען לי בחור צעיר שכיום שיעור 'מופרעי הקשב' צמח מאוד ומשכך בחלק מהישיבות אף אחד לא טורח להסתיר את הכדורים שלו. ואם כנים דבריו ליכא למיחש להאי.

ב"ה שאצלכם בישיבה זה קיים אמנם בהרבה מקומות אין את זה או שאין לגיטימציה לזה.

אכן אנו בדור חסר תקדים שבו כולם נדרשים לשבת על המקום במשך כל היום ובסדרים ארוכים, ללמוד כל היום לימודים עיוניים וכו' וכו', ויש לעיין אם שיעור המופרעים עולה כפי שכתבו לעיל, או שהמסגרות הופכות ליותר ויותר בלתי אפשריות לאנשים 'רגילים'.
צמח עקב מודעות כך שלא צמח אלא התגלה הצמח
 
נאלצו להכיר כשגילו את מחיר ההכחשה...
מי שמתנגד מן הסתם לא ניסה בעצמו, מחולל פלאות ומייצר חדות חשיבה.
החסרונות בעיקר נטילת החיות ופעמים אף נטיה לדיכאון, אולם ישנם סוגים רבים
מהידוע לי ה ATENT הכי פחות תופעות לוואי.
 
עברתי כמעט על כל הנכתב ולכאורה אין כ"כ מה להוסיף ובכל זאת
שמעתי שרטלין במידה מסוימת סותם את המוח ומצמצם אותו וצריך לבדוק אם זה משתלם ואולי יש לחלק בגילאים שבחידר וישיבה קטנה שצריך הרבה הקשבה בשיעורים וכדומה יש יותר צורך לקחת אבל בישיבה גדולה שיש פחות מחויבות להקשבה ומסגרת אולי עדיף שהבחור או האברך יתאמץ יותר[לפי מצבו האפשרי כמובן] ולא יקח וכידוע מהחזו"א ועוד שדווקא מהשובבים וכדו יצאו ת"ח יותר וכו[ואולי זה תנחומים של הבל להורים ולרבס הממושברים...]
ריטלין לא סותם את המוח ולא מצמצם אותו. נקודה!!!
מי שאמר לך כזה דבר אינו יודע על מה הוא מדבר.
מי שצריך ואינו לוקח, מרגיש [בחלק מהמקרים, לא אצל כולם] כמו טשטוש על המוח, אינו יכול לרדת לעומקם של דברים, לא מצליח לנתח היטב דברים.
אחרי שלוקחים, פתאום משתחרר מחסום של חשיבה, העיניים נפקחות, מגלים עולם חדש ומופלא של הקב"ה.
לפני כמה שנים למדתי תקופה עם בחור בסדר ב' באחת הישיבות [- הליטאיות] המובחרות. כבר ביום הראשון שהתחלנו הרגשתי שלבחור יש רצון עצום, והוא גם ניסה כל הזמן ללמוד אבל אין עם מי לעבוד, כמה שהוא לומד לא נכנס כלום למוח, וכאילו מחליק מלמעלה.
בררתי ונאמר לי שבעקבות בעיה רפואית אחרת שיש לו ומחמתה הוא נוטל תרופות אינו יכול לקחת ריטלין.
אחרי תקופה היה הבחור אצל רופא מומחה שהתאים לו את התרופות כך שיוכל לקחת את שניהם מבלי שיסתרו אחד את השני.
בתחילת לימודינו ביום שלמחרת סיפר לי הבחור שהוא התחיל לקחת, אבל הוא לא מרגיש משהו אחר. עד הרגע שהתחלנו ללמוד...
כי היה מדובר באדם אחר לחלוטין, לימוד רצוף, שאלות טובות, הבנה מעמיקה, תענוג ללמוד.
ואיני יכול לשכוח איך שאמר לי בסוף הסדר עם דמעות בעיניו: 'זו פעם ראשונה בחיי שאני לומד'!
ומאז הוא לא הפסיק ללמוד ב"ה.
ועוד נקודה נראה שרבה בחידר לא יכול להמליץ לקחת רטלין כי הוא נגוע שרוצה שיהיה לו שקט וכדומה
מלמד בחיידר שיש לו תלמיד בכיתה שצריך ריטלין והוא לא לוקח, חייב להמליץ לקחת, ואחרת הוא מועל בתפקידו, ופעמים רבות זה פוגע בשאר הילדים, ומונע להתקדם בצורה נכונה [אני לא מדבר באופן שיש סירוב של ההורים, שיש לדון מה לעשות, אבל המלצה כשזה נכון פשיטא שהוא חייב].
ושקט בכיתה זה לא אינטרס של מלמד, אלא אינטרס של כלל התלמידים.
ובפרט שמדובר בהצלת נפשות כפשוטו.
ואם מפני החשש שהוא ימליץ לכולם, אין זה כלום: א. כי אי אפשר 'להמליץ' לקחת, אפשר לתאר מצב, להמליץ ללכת לאבחון וכו', וככל שהילד אובחן עם בעיית קשו"ר אז זה כבר לא המלצה של המלמד, אלא של הרופאים. ואם הוא לא אובחן, לא תועיל ההמלצה.
ב. מניסיון, ילד [וגם מבוגר] שלא סובלים מבעיית קשו"ר ממילא זה לא יועיל להם כלום, אז המלמד לא ירויח כלום.
 
ריטלין לא סותם את המוח ולא מצמצם אותו. נקודה!!!
מי שאמר לך כזה דבר אינו יודע על מה הוא מדבר.
יש כאלו שמדווחים על תחושת זומבי אפאטיות דיכאון, זה הגיוני במינון גבוה, זה יוצר מצב שהגוף עייף, והמוח לא מצליח להרפות, זה גם קשור למיקוד יתר ודריכות, כלומר זה כן יכול לקרות, רק צריך לדייק מאד, מה בדיוק התחושה ולהבין אם זה קשור למינון, או לסיום השפעה, או לזה שהאדם לא אוכל, או לא ישן טוב בגלל הכדור, צריך לקחת הכל בחשבון.
 
טען לי בחור צעיר שכיום שיעור 'מופרעי הקשב' צמח מאוד ומשכך בחלק מהישיבות אף אחד לא טורח להסתיר את הכדורים שלו. ואם כנים דבריו ליכא למיחש להאי.

ב"ה שאצלכם בישיבה זה קיים אמנם בהרבה מקומות אין את זה או שאין לגיטימציה לזה.

אכן אנו בדור חסר תקדים שבו כולם נדרשים לשבת על המקום במשך כל היום ובסדרים ארוכים, ללמוד כל היום לימודים עיוניים וכו' וכו', ויש לעיין אם שיעור המופרעים עולה כפי שכתבו לעיל, או שהמסגרות הופכות ליותר ויותר בלתי אפשריות לאנשים 'רגילים'.
זה שהיןם זה גדל זה גם כי יש פחות מודעות לכך שנדרש מאמץ, וע"ז יושב האיבחון יתר שיש בדורינו..., אם כי ודאי שיש סיבות נוספות
 
יש כאלו שמדווחים על תחושת זומבי אפאטיות דיכאון, זה הגיוני במינון גבוה, זה יוצר מצב שהגוף עייף, והמוח לא מצליח להרפות, זה גם קשור למיקוד יתר ודריכות, כלומר זה כן יכול לקרות, רק צריך לדייק מאד, מה בדיוק התחושה ולהבין אם זה קשור למינון, או לסיום השפעה, או לזה שהאדם לא אוכל, או לא ישן טוב בגלל הכדור, צריך לקחת הכל בחשבון.
צודק ב100%
התכוונתי לכתוב זאת בתגובתי ונשמט מרוב להט.
בפועל כל מי שניסה והכדורים יצרו לו תופעת לוואי כל שהם, ויש המון, ברור שצריך לבדוק לשנות מינון / כדור.
אמר לי פעם נוירולוג בכיר, שהתשובה שהוא עונה לשואלים איזה כדור הכי טוב היא: תנסה ותחליט. שם המשחק הוא ניסוי ותעיה.
ולכן לא כדאי להישבר.
אם כי יש כאלו, באחוזים בודדים, שלא מסתדרים עם שום כדור. ואולי עבורם זה סימן משמים שרוצים את ההתמודדות שלהם בפועל.
 
עוד הערה קטנה לאלו שלא מסתדרים עם הכדורים, וגם לאלו שכן:
לא כל מאובחני הקש"ר הם באמת כאלו. ישנם עוד גורמים שיכולים לגרום לאותם תסמינים של קש"ר,
העיקרי שבהם הוא הפרעה בויסות חושי.
לאלו שזו הבעיה היחידה שלהם [כי ברוב המקרים זה משולב] הכדורים לא יועילו כלום, כי לא נמצאים בכיוון הטיפול הנכון.
במקרים כאלו [ולא רק] מומלץ לבדוק גם את הכיוונים האלו.
 
וי"ל זו שאלה רפואית גרידא והבורא ברא רופא והמציא את הרפואה והתיר ללכת אליו , והרופא ע"פ דעתו קובע אם זה הכרח לאדם לקחת לבעיות
קש"ר ואם לא וע"פ זה נמדד איך הבורא רוצה אותך ואין זה כלי עזר אלא זה ממש תרופה בעיות קשב שהם מעל הנורמא ע"פ רופא זה לקות
ואין למה להוסיף
 
צודק ב100%
התכוונתי לכתוב זאת בתגובתי ונשמט מרוב להט.
בפועל כל מי שניסה והכדורים יצרו לו תופעת לוואי כל שהם, ויש המון, ברור שצריך לבדוק לשנות מינון / כדור.
אמר לי פעם נוירולוג בכיר, שהתשובה שהוא עונה לשואלים איזה כדור הכי טוב היא: תנסה ותחליט. שם המשחק הוא ניסוי ותעיה.
ולכן לא כדאי להישבר.
אם כי יש כאלו, באחוזים בודדים, שלא מסתדרים עם שום כדור. ואולי עבורם זה סימן משמים שרוצים את ההתמודדות שלהם בפועל.
מעניין לעניין באותו עניין, בעיקרון עדיף ייעוץ אצל פסיכיאטר מאשר נוירולוג
 
שאלה: האם אתה אותו האישיות עם אותן הרגשות וההרגשים הרוחניים בעבודת השם וכגון הרגש בתפילה ובמתיקות בלימוד (למי שזוכה) תחת השפעת הכדור כמו בלעדיו? או שמא ההרגשה כמו 'זומבי' (כפי שנראים ילדים תחת השפעת הכדור).
אם התשובה היא לא (וכן מסתבר) נראה שאם אין הכרח לקחת, יצא שכרו בהפסדו.
וזה מבלי להתייחס לתופעות הלואי של הכדור.
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓