ריטלין - האם רצון הקב"ה שאקח עזרה חיצונית או שאעבוד אותו כפי שעשאני ???

[יעקב 5]

אולי כדאי לשנות את הכותרת עם אותה שאלה במקום רטלין למשקפים...
וכך השאלה תהיה פשוטה יותר

 

[רבי]

אני יכול להעיד על ת"ח עצום שלומד איתי.
והוא לקח ריטלין והוא אמר לי שהלימוד שלו באותו יום היה לימוד אחר.
הריכוז היה יותר עמוק והמקומות שהוא הגיע בסוגיא היו הרבה יותר עמוקים ומסודרים.

 

[כערער בערבה]

בשנים האחרונות נתעורר עניין לקיחת כדורים למיניהם, למען הפרעות הקשב וריכוז שנתרבו בדורנו, הדור האחרון.
והנה זה ברור, שישנם בנ"א שבלא זה, לא יוכלו להתנהל ולתפקד כלל בתפקוד היום יום - וודאי שחובה עליהם לקחת את הדבר, ואי"ז שונה מכל לקיחת תרופה אחרת...

אמנם.. נתעוררה השאלה בביהמ"ד,
שהרי במבחן המציאות [וגם ע"פ מחקרים רבים] לרובינו יש הפרעות קשב - אחד המרבה ואחד הממעיט, אלא שאי"ז חזק כ"כ, וניתן להתמודד עם הדבר..
ברם - בוודאי שגם לאלו האנשים, נטילת התרופות למיניהם מועילה לבלתי היכר, והאדם מגלה יכולות אדירים שטמונים בו, שלא זוכה להפיקם ביום יום..

והשאלה הקשה היא - שלכאו' יאמר כל אדם, מדוע שלא אקח את התרופה, ועי"ז אגדל ואצמח לאילנא רברבא, ואשקיע את כל כוחותי בתורה ללא הפרעות כל שהם ???
אך בזה מנקר החשש - אולי הקב"ה רוצה אותי איך שאני, שאקח את יכולותי המולדות ואיתם אפיק את המיטב שניתן ???

מה דעת חו"ר ביהמ"ד בהאי ענינא, שהוא עניין המטריד רבים וטובים ???
[כמובן שאין הספק אמור בעניין התופעות לוואי הנגרמות מהדבר, אלא עסקינן בכה"ג שאין תופעות לוואי !!! ואין השאלה אמורה רק מבחינה השקפתית טהורה...]

לחץ כדי לכווץ...

בלת"ק.
לא חידדת מספיק את הצד שהכדורים שמלעיטים לילדינו כמעט ללא הבחנה - שאמנם גורמת להם להם להשתיק את סערוריתם ומיישבת אותם אך זה גם מוריד את הפוטנציאל שיש להם [בפרט הHD], והמה נשארים כבויים ללא חיות ואקשן דקדושא שנצרכת לגופם ובעיקר לנפשם מאוד.
וע"ד צחות - לו יוציר שהיו נותנים לר' מיילך בידרמן או לר' שלום בער סורוצקין בילדותם ריטלין - לא היה יוצא מהם כלום...

 

[מחזיק ברכה]

אני חושב שצריך לשאול את השאלה בנוסח הזה..
האם הקב''ה רוצה את הדרך...
או שהוא רוצה תוצאות....
לענ''ד יש ויש...
יש דברים שהקב''ה מעוניין בתוצאה
ויש דברים שהקב''ה מעוניין רק בדרך והתוצאה רק מראה שהדרך נכונה!!

 

[כערער בערבה]

אני חושב שצריך לשאול את השאלה בנוסח הזה..
האם הקב''ה רוצה את הדרך...
או שהוא רוצה תוצאות....
לענ''ד יש ויש...
יש דברים שהקב''ה מעוניין בתוצאה
ויש דברים שהקב''ה מעוניין רק בדרך והתוצאה רק מראה שהדרך נכונה!!

לחץ כדי לכווץ...

ר"י הוטנר כותב באחד ממכתביו, שבכל פעם שהאנושות המציאה פתרון למשהו, אזי הבעיה התגברה ביתר שאת. הוא מציין שם בתור דוגמא את המשקפיים שפעם כמעט הכל ראו טוב, וככל שהמשקפיים השתכללו האנשים יותר ויותר חלו בקוצר ראיה.
כך אולי גם בנושא הריטלין, ככל שזה נכנס יותר לתודעה, אזי זה נראה שיותר ויותר אנשים זקוקים לכך.

 

[אין עוד]

אני חושב שצריך לשאול את השאלה בנוסח הזה..
האם הקב''ה רוצה את הדרך...
או שהוא רוצה תוצאות....

לחץ כדי לכווץ...

ברור שהוא רוצה את הדרך והמאמץ.
אבל הדרך היא דוקא מה שמביא לתוצאות.
א"א לזרוע תפוחים ולקוות שיגדלו תפוזים.
כך שהשאלה בעינה עומדת.

 

[יעקב 5]

לא לגופו של דיון אבל חשוב.
שמעתי מרופא (ולהבדיל ממחנך שנים רבות) שגם מי שכילד ובחור צריך לקחת פעמים רבות אחרי מספר שנים המח מתרגל לעבוד נכון ואפשר להפסיק עם זה.

 

[איש חסיד היה]

עברתי על כל ההודעות באשכול, סימנתי לי מתחילה רבים מההודעות להגיב עליהם, ובסוף גיליתי כי אי אפשר לפורטם כי רבים הם.
רק אומר:
אני מוכן להעיד על רוב המגיבים דלעיל שאין להם מושג בכדורים אלו וכותבים או מהשערה או משמועה רחוקה וכדו'.
אני מתנצל על החריפות של הדברים, אבל בדיני נפשות הכתוב מדבר,
כי מי שצריך לקחת ולא לוקח הוא הורס את נפשו, הוא נכנס לסיכון מוגבר על כל המשתמע מכך.
ויש גם כאלו שמצליחים לשרוד את החיים בלי זה, ואולי אפילו הם לא מעלים בדעתם שיש להם איזו שהיא בעיה בענין,
אבל הם לא ממצים חצי מהפוטנציאל שלהם.
להגיד שהכדורים האלו גורמים לאנשים ירידה או חוסר מיצוי פוטנציאל, זה שטות שאין כדוגמתה. אין אחד כזה. יש כאלו שלוקחים כדור לא נכון, או מינון לא נכון, או שהם לא מסתדרים עם תופעות הלואי, ומחמת כך לפעמים נדירות יחסית עדיף לא לקחת, אבל אין זה בהשפעת הריטלין ודומיו אלא להפך מחמת שהוא לא משפיע טוב.
לעומת זאת להגיד שהאדם נהיה רובוט זה גם אמירה מצחיקה. יש תקופה מאוד קצרה עד שהגוף מתרגל שאדם יכול להרגיש שהוא מונע ע"י כוח אחר חיובי, אבל זה מאוד מהר עובר, ואז אדם מתמודד עם עצמו ועם יצריו ועם רצונותיו, אלא שהוא מתמודד, ולא איזה רובוט רע שבתוכו מכריע אותו עוד לפני ההתמודדות.
ואני כותב את הכל מניסיון אישי.

 

[פשוט כפשוטו]

עברתי על כל ההודעות באשכול, סימנתי לי מתחילה רבים מההודעות להגיב עליהם, ובסוף גיליתי כי אי אפשר לפורטם כי רבים הם.
רק אומר:
אני מוכן להעיד על רוב המגיבים דלעיל שאין להם מושג בכדורים אלו וכותבים או מהשערה או משמועה רחוקה וכדו'.
אני מתנצל על החריפות של הדברים, אבל בדיני נפשות הכתוב מדבר,
כי מי שצריך לקחת ולא לוקח הוא הורס את נפשו, הוא נכנס לסיכון מוגבר על כל המשתמע מכך.
ויש גם כאלו שמצליחים לשרוד את החיים בלי זה, ואולי אפילו הם לא מעלים בדעתם שיש להם איזו שהיא בעיה בענין,
אבל הם לא ממצים חצי מהפוטנציאל שלהם.
להגיד שהכדורים האלו גורמים לאנשים ירידה או חוסר מיצוי פוטנציאל, זה שטות שאין כדוגמתה. אין אחד כזה. יש כאלו שלוקחים כדור לא נכון, או מינון לא נכון, או שהם לא מסתדרים עם תופעות הלואי, ומחמת כך לפעמים נדירות יחסית עדיף לא לקחת, אבל אין זה בהשפעת הריטלין ודומיו אלא להפך מחמת שהוא לא משפיע טוב.
לעומת זאת להגיד שהאדם נהיה רובוט זה גם אמירה מצחיקה. יש תקופה מאוד קצרה עד שהגוף מתרגל שאדם יכול להרגיש שהוא מונע ע"י כוח אחר חיובי, אבל זה מאוד מהר עובר, ואז אדם מתמודד עם עצמו ועם יצריו ועם רצונותיו, אלא שהוא מתמודד, ולא איזה רובוט רע שבתוכו מכריע אותו עוד לפני ההתמודדות.
ואני כותב את הכל מניסיון אישי.

לחץ כדי לכווץ...

ייש"כ על הדברים הנכוחים ונכונים,
וצריך לדעת שנתקבע תפיסה מוטעית כאילו הצורך בכדור לנצרך, הוא רק בשנות הלימודים..
אבל בחיים האמיתיים הוא כבר נכון להוציא את כוחותיו המלאים וכו'
והאמת יורה דרכו שכל הנצרך מכפיל(!) את יכולותיו והצלחותיו בכל נושאי וענייני ה'חיים האמיתיים'
(זוגיות ,מערכות יחסים,עסקית וכו') בלקיחת הכדור

 

[שמריהו בן יוסף]

אולי כדאי לשנות את הכותרת עם אותה שאלה במקום רטלין למשקפים...
וכך השאלה תהיה פשוטה יותר

לחץ כדי לכווץ...

הקדימך הרמב"ם בפירושו לפסחים

 

[מחזיק ברכה]

ר"י הוטנר כותב באחד ממכתביו, שבכל פעם שהאנושות המציאה פתרון למשהו, אזי הבעיה התגברה ביתר שאת. הוא מציין שם בתור דוגמא את המשקפיים שפעם כמעט הכל ראו טוב, וככל שהמשקפיים השתכללו האנשים יותר ויותר חלו בקוצר ראיה.
כך אולי גם בנושא הריטלין, ככל שזה נכנס יותר לתודעה, אזי זה נראה שיותר ויותר אנשים זקוקים לכך.

לחץ כדי לכווץ...

וכנראה שהסיבה לכך היא....
שה' רוצה את הדרך שנעבור, שניפול ונקום וכו'...
ולא תוצאה מושלמת ונוצצת...
ולכן תמיד כשמצאו פיתרון הבעיה התגברה ביתר שאת וביתר עוז...

 

[שמריהו בן יוסף]

ר"י הוטנר כותב באחד ממכתביו, שבכל פעם שהאנושות המציאה פתרון למשהו, אזי הבעיה התגברה ביתר שאת. הוא מציין שם בתור דוגמא את המשקפיים שפעם כמעט הכל ראו טוב, וככל שהמשקפיים השתכללו האנשים יותר ויותר חלו בקוצר ראיה.
כך אולי גם בנושא הריטלין, ככל שזה נכנס יותר לתודעה, אזי זה נראה שיותר ויותר אנשים זקוקים לכך.

לחץ כדי לכווץ...

כמדומה שבד"כ אינו כן אלא שמגלים דברים שלא ראו לפני כן... וגם מגדירים באופן שונה (ויש כאלה- בלי קשר לרב הנ"ל - שיתעקשו תמיד שלא לראות טוב)

 

[יעקב 5]

הקדימך הרמב"ם בפירושו לפסחים

לחץ כדי לכווץ...

אני ישמח שתסביר אני לא בקי עד כדי כך

 

[אהרן הירש]

שלום וברכה לרבני הפורום הנכבדים, לא עברתי בעיון על כל השרשור הארוך, כן עברתי מלמעלה, והנני להעיר כמה הערות, האם הקב"ה רוצה שאדם יבלה את כל היום במלחמה עם המוח שלו? נניח שראובן לא נוטל ריטלין, ולומד שעתיים במאמץ ומפתח סבלנות, ושמעון כן לוקח ולמד 4 שעות והפיק תועלת מרובה בכמות באיכות, מי עבד את ה' יותר טוב? זה שאלה שאין עליה תשובה חד משמעית, אבל מהיכן ההנחה שהקושי עצמו הוא כביכול חלק מעבודת ה'? אולי עבודת ה' זה ללמוד, עיין בתשובתי הקודמת באשכול זה, וההפרעת קשב זה מכשול שראוי לצמצם כמו כל בעיה גופנית או טכנית שמטרידה את האדם? זה נכון שעבודת ה' גדלה יותר כשהיא באה מתוך קושי ולפום צערא אגרא, אבל למה להניח שיש עניין שיהיה קושי שניתן להסירו? ומאידך גם אחרי שנוטלים תרופה, זה לא מבטל את הקושי, בין אם התרופה משפיעה במלואה ובין אם לא,

וכן כלפי הטענה שהתרופה זה בעצם לא האדם, אז כמה הערות, א. מי שמבין איך התרופות פועלות, זה משמר את החומרים שהאדם מפריש ומאפשר להם יותר זמן להיות במוח, אבל לגופו של עניין, האדם יש לו כישרון, יש לו כוחות, ויש לו הפרעת קשב שמונעת ממנו להביא את זה לידי ביטוי, אז אולי ההפרעה היא זו שעושה את האדם משהו אחר? שמונעת מהכוחות שלו לצאת, נכון, אפשר להתפלסף שלמעשה האדם זה כל המכלול, אבל עדיין יש כאן כישרון, יכולות שלא באים לידי ביטוי, והכדורים יכולים לעזור, צריך להבחין בין שינוי האישיות לבין שיפור היכולת לממש אותה, [מי שמרגיש שהתרופות משנים אותו שיפנה בדחיפות לרופא...]

המאמץ חשוב, אבל הוא לא ערך מנותק מהמטרה.

אם אפשר להגיע לעבודת ה' טובה יותר באמצעות כלי מתאים אין סיבה להניח שהדרך הקשה יותר היא בהכרח הדרך הרצויה

מה שכתבתי שהתרופה רק משמרת את החומר הקיים נסביר בקצרה במוח יש חומרים כמו דופמין, נוראדרנלין וסרוטונין, שמשפיעים בין היתר על קשב, ריכוז, מצב רוח ומוטיבציה. בהפרעות שונות יש בעיה בוויסות הפעילות שלהם.

אפשר להמשיל את זה לחבית שמשחררת מים דרך חמישה ברזים. נניח 100 ליטר בדקה, עכשיו ברז נשבר, ויוצא מהפתח שלו 30 ליטר במקום 20 אז אם המים יוצאים מהר מדי, לא בהכרח צריך להוסיף עוד מים לחבית, אלא אפשר לסגור את פתחי הניקוז כדי שהמים יישארו בה יותר זמן.

זה בערך המנגנון של ריטלין הוא מעכב את הספיגה החוזרת של דופמין ונוראדרנלין, וכך מאפשר להם להישאר זמינים יותר זמן בין תאי העצב, ולפעול את הפעולה המקורית שלו במוח אטנט פועל גם בעיכוב הספיגה החוזרת וגם בהגברת שחרור החומרים. וויאנס הופך בגוף לחומר הפעיל שבאטנט ופועל באופן דומה.

גם ציפרלקס [לחרדה ודיכאון] פועל באמצעות עיכוב הספיגה החוזרת, של סרוטונין. כך הוא מגדיל את הזמינות שלו בין תאי העצב.

כלומר, התרופות לא בהכרח מוסיפות למוח חומרים חדשים, אלא משנות את אופן השחרור, הפינוי והזמינות שלהם, כדי לשפר את פעילות המערכות הרלוונטיות.

כך שזה אותם חומרים שהמוח מפריש, שבאמצעות תרופות אנו מחזירים אותם לפעולתם התקינה,

המשל של החבית הוא לא לגמרי מסביר את כל מנגנון ההשפעה, כי יש עוד חלקים נוירולוגיים, אבל בגדול זה הרעיון, [כך שמי שמפחד לקחת ציפרלקס, כי זה לא הוא... שיקח את הדברים לתשומת ליבו... למרות שבציפרלקס יש שוני מריטלין ודומיו, אבל העיקרון ברור]

 

[שמריהו בן יוסף]

אני ישמח שתסביר אני לא בקי עד כדי כך

לחץ כדי לכווץ...

רמב"ם על פסחים ד – ויקיטקסט

he.wikisource.org

 

[אהרן הירש]

אשמח להבהיר מעט את דעתי, ולהתייחס לשאלה הזועקת כאן בכל הפורום,

מבחינה פרקטית, הפרעת קשב לא רק מקשה על הלימוד, היא יכולה לקחת מהאדם את חוויית הלימוד עצמה, תחושת המסוגלות, הערך העצמי, היכולת להחזיק, ועוד, כידוע לכל מי שנמצא ומבין בתחום, אז אולי דווקא ההימנעות מטיפול היא זו שמקריבה את עבודת ה' בשם ההתמודדות איתה? אם היית רוצה לחנך ילד לאהבת תורה היית נותן לו להתמודד? אז נכון שצריך גם לחנך להתמודדות, ואפשר לטעון גם שלילד מקילים את הכל, בשונה ממבוגר, אבל גם אדם מבוגר שהלימוד חשוב לו, אמור לחפש את הצורה להתחבר אליה, ועדיין הרי גם ללמוד להתמודד זה חשוב, אך באמת הרי אין סתירה בין חינוך להתמודדות לבין יצירת תנאים שמאפשרים אהבת תורה, ולהיפך יש הרי מקרים שהמאמץ מוליד אהבה, [ומה שאנו מחנכים ילד קטן, תקף גם אלינו, כי הנפש פועלת אותו דבר, ובכל אחד בוגר יש ילד קטן בפנים...] אך צריך לדעת ולנהוג בשום שכל, מתי לאתגר ומתי להסיר מכשול, ועיין ע"כ בהמשך,

גם אם יש ערך למאמץ ובוודאי שיש ערך למאמץ, עדיין, מי אמר שהקב"ה רוצה שאדם יבחר דווקא במאמץ המסוים הזה? הרי כל דבר שהאדם משתמש בו משנה את תנאי ההתמודדות שלו, את מקום ההתמודדות שלו, אין לנו מושג מהו חשבון הניסיונות שהקב"ה היה רוצה להציב לאדם אין לנו הבנה בחשבונות שמים, ומשפטיך תהום רבה, אנחנו כן יודעים שיש לנו אחריות, וציווי, להשתמש בתבונה בכלים העומדים לרשותנו, להפוך את המצב הרפואי הנתון לאידיאל רוחני, ולהניח שככה זה אמור להיות, זו כבר הנחה שדורשת הוכחה

הקב"ה נתן לאדם גם את ההפרעה, וגם את השכל, התרופות, והיכולת לבחור איך להתמודד איתה למה להניח שרק הראשון הוא רצונו והשני הוא התערבות בו? הרי גם מחלות, כאבים, [כרוניים] ומגבלות מולדות, הם חלק מהמציאות שהקב"ה נתן לאדם, ובכל זאת אף אחד לא מגיע למסקנא שצריך להימנע מטיפול בהם,

אך כאן מגיעה וזועקת השאלה שאיתה התחיל פותח הפורום, [לענ"ד זה בעצם השאלה שלו] וסביב זה מסתובב הדיון, שאם אנחנו מניחים שהריטלין פותר את הקושי בלי תופעות לוואי ובלי ניסיון משמעותי שנותר אחריו אז אי אפשר לטעון שהניסיון הוא עצם ההתמודדות עם הפרעת הקשב, הרי הוא כבר לא מתמודד איתה וא"כ יוצא שבעצם הוא ברח מהניסיון שה' נתן לו, כי בשביל מה ה' נתן לו את ההפרעת קשב, אם לא בשביל שיתמודד,

אז נכון, השאלה מאד מובנת, ויש בה היגיון, אך צריך להודות במשהו, מאד פשוט, שאין לנו תשובה לשאלה מדוע הקב"ה נתן לו דווקא את ההפרעה הזאת אם אפשר להסיר אותה באמצעות טיפול, וכשהשאלה הזו מנקרת, נולדת ההנחה שצריך להישאר עם הקושי, אבל מאידך אפשר להפריד בין הדברים, ולהבין שאין לנו תשובות לשאלה הזו, בדיוק כמו שאין לנו תשובה למה ה' נתן עוד מחלות שמטופלים תרופתית באופן מלא, אבל אין שום הכרח שכל נתון מולד נועד לייצר ניסיון מתמשך, למעשה יש כאן מצב רפואי שצריך לטפל בו, עצם העובדה שהקושי ניתן משמים עדיין זה לא הסבר לכך שלא צריך לפתור את זה. כלומר יש כאן גרעין אמת שיש כאן קושי, ויש גם גרעין אמת נוסף שקושי בד"כ נועד כדי שנתמודד איתו, מכאן כבר נעשו הקשרים נוספים, שבהכרח שזה קושי שהאדם אמור "להתמודד" איתו, ודווקא בצורה הזו, בעוד לא נלקח בחשבון זה שיש דברים שהם פתירים, איזה פלא, איזה דבר מוזר, שה' נותן לאדם מחלות, ונותן לו תרופות שפועלות שהוא כמעט לא ירגיש את המחלה, הן במחלות גופניות, והן במחלות נפשיות,

יש לנו נטייה ללכת ישר לכיוון של לשמר את הקושי, כי בד"כ זה מה שאנו מכירים שקושי נועד להתמודד, ויש כאן עירבוב נוסף בין סבל להתמודדות, אבל יש כאן משהו נוסף שגורם להטייה הזו, מכיוון שהפרעת קשב קצת נתפס אצלנו לא כמחלה אלא כסוג של אופי, כמשהו באישיות, ויש בזה לפעמים גרעיני אמת, אבל חשוב להפריד אותם, וזה גם משהו מופשט ולא נראה לעין כמו מחלות רגילות, וזה גם מחלה שמתנגשת עם תחומים רוחניים, ושמה אנחנו כבר מערבבים הכל, [ופועלים מתוך חרדות פנימיות, שזה עוד עניין] וממילא התרופה נתפסת כמשהו שהוא במקום האדם, [שבאמת אין לטענה זו שום שחר] [סביר להניח שאם הייתה הפרעה נוירולגית מוחשית יותר, אבל מבחינת איכות ההפרעה היא הייתה שווה להפרעת קשב היחס היה אחרת, -ונחדד את זה בצורה מוחשית יותר, אילו אותה פגיעה בדיוק בתפקוד הייתה נגרמת ממצב רפואי שנתפס כמחלה מוחשית ממש מוחשית כגון פרקינסון וכדומה,, האם היינו עדיין דורשים מהאדם להתמודד איתה ללא טיפול בשם עבודת המידות?? כך שהטיעונים מבוססים על דימיון ורגש]

מכאן אפשר להתחיל לדון על נקודה נוספת, והיא עצם ההרגל שהאדם מרגיל את עצמו לפתור קושי באמצעות כדור במקום להתמודד איתו, אבל באמת זה חוזר לאותו מקום, מי אמר שצריך להתמודד עם זה? ובאמת צריך לשקול מבחינה פרקטית, מה ההתמודדות, מה המחיר של לקחת תרופות, מה המחיר של לא לקחת, זה כבר שאלות נקודתיות, בכל מקרה לגופו,
ובלחישה אפשר לומר, שגם אחרי התרופות, נשארים ניסיונות...
אשמח להערות והארות מחברי הפורום.

 

[איש חסיד היה]

אני לא מצליח להבין מדוע מסתכלים על הפרעת קשב כעל דבר שמפריע ללימוד.
הפרעת קשב היא הפרעה שמפריעה לחיים עצמם, לכל פרט בחיים, ולכל מחשבה בחיים, בכל גיל.

מבלי להכנס באריכות למהות ההפרעה ואיך היא בנויה, אבל בקיצור האומר ממש אפשר לומר שהתוצאה של הפרעה זו היא פעולה רגשית או יצרית ללא מחשבה. יכול להיות האדם הכי חכם והכי נבון בתבל, והוא מבין היטב שהתגובה / מעשה וכדו' שהוא מגיב עכשיו יהיו לרעתו והוא יתחרט עליהם, הבעיה היא שעד שהמוח עיבד את ההבנה הזו הוא כבר היה לאחר מעשה. זה לא שהוא לא חושב, והוא גם לא עם קליטה איטית, אבל התקשורת בין החלק 'החושב' במוח לחלק המבצע איטית יותר מהתקשורת המהירה של החלק הרגשי/יצרי שבמוח לחלק המבצע.

התוצאה הזו מתבטאת אצל כל אחד בצורה שונה, אבל הצד השוה של כל התופעות הוא שהמחשבה אינה שולטת על החלק המבצע.
זה אומר: שכשהוא רוצה להתרכז בלימוד הוא לא מצליח, כי הוא בורח אוטומטית למקומות שיותר מעניינים אותו. כנ"ל בתפילה, ובכל דבר אחר.
וזה אומר גם שהדברים שמעניינים אותם מאוד, אי אפשר לנתק אותם מזה בשום אופן, הם פתאום הכי מרוכזים בעולם, וסובביהם אומרים להם: אה... כשאתה רוצה אתה יכול להיות שקוע ב... ולא לקום אפילו לרגע'.
נ.ב. וזה אחד ההסברים לכך שהיו גדו"י שהיו עם הפרעת קש"ר, כי התורה עניינה אותם יותר מהכל וזה היה המנוע לצמיחה שלהם.
וזה אומר גם לפעמים תגובות חסרות פרופורציה על כל דבר קטן שעשו להם.
וזה אומר לפעמים השתלחות באחרים אם פיזית ואם בפגיעה וכדו' [היפראקטיביות].
וכן עוד ועוד על זה הדרך.
זה לא רוע, זה לא חוסר אחריות, ולא שום מידה רעה. מי שהכי כועס על מה שהם עושים זה הם עצמם, כי הם מבינים יותר טוב מכולם שזה לא נכון, והם לא מבינים למה הם עשו זאת. לעומת זאת יש כאלו שבשביל להצדיק את עצמם בתת מודע מתחילים לאחוז שכך היא הדרך הראויה והנכונה ביותר [לדוג': חושך שבטו שונא בנו/זרוק מרה בתלמידים/ועוד כהנה וכהנה, וד"ל].
בקיצור: אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי.

האם ניתן לומר לאדם כזה: תתמודד! אם תרצה תצליח!
זה פשוט לא יתכן! כי הוא מאוד רוצה!
איך הוא יכול לעשות דבר שפשוט אין לו את הידע והיכולת לעשות?
וכשהוא לא יקח את הכדור, זה לא שהלימוד שלו בסכנה שאז אפשר לדון האם עדיף מעט בהתמודדות מהרבה בלי התמודדות. אלא זה כל החיים. וגם אם הוא עצמו טוב לו עם המצב, אז סובביו הרבה מאוד פעמים סובלים.
אבל אם הוא ישתמש בכלי שהקב"ה נתן לעולם שהוא הכדור הקטן, הוא יוכל אוטומטית להשתמש בכל הכלים האחרים שהקב"ה נתן לו.

ודוקא אחרי שלוקחים תקופה מסוימת יש כאלו [לא כולם, בהחלט] שזה עובר להם.
גם עצם ההפרעה יכולה להשתנות לטובה עם הגיל.
אבל ובעיקר גם כשהיסוד נשאר ניתן גם להתמודד איתו לפעמים טוב יותר גם בלי הכדור, א. בגלל שהאדם לומד לאט לאט [לא תמיד במודע, אלא המוח לומד] לפעול גם לפי החלק המחשבתי של האדם, ואטומטית הוא ממתן את עצמו וממתין למחשבה שתורה לו כיצד לנהוג. ב. עצם הבנת המצב וההבנה ממה נובע הדחף להגיב בצורה מסוימת גם הוא עוזר למתן [למשל: אם יש אדם רעב מאוד והוא יודע שכשהוא רעב הוא עצבני יותר. ועכשיו הוא נקלע לסיטואציה מעצבנת, אם הוא מודע לעצמו הוא יגיד לעצמו 'זה לא הסיטואציה מעצבנת זה הרעב מעצבן', והוא יצליח יותר בקלות להתמודד עם הדבר כי הידיעה שמחר או אתמול הוא התמודד עם הסיטואציה הזו בדיוק אחרת, מעמידה את הכל במקום הנכון.

מקוה שהדברים נכתבו בצורה ברורה מספיק.

 

[אהרן הירש]

אני לא מצליח להבין מדוע מסתכלים על הפרעת קשב כעל דבר שמפריע ללימוד.
הפרעת קשב היא הפרעה שמפריעה לחיים עצמם, לכל פרט בחיים, ולכל מחשבה בחיים, בכל גיל.

מבלי להכנס באריכות למהות ההפרעה ואיך היא בנויה, אבל בקיצור האומר ממש אפשר לומר שהתוצאה של הפרעה זו היא פעולה רגשית או יצרית ללא מחשבה. יכול להיות האדם הכי חכם והכי נבון בתבל, והוא מבין היטב שהתגובה / מעשה וכדו' שהוא מגיב עכשיו יהיו לרעתו והוא יתחרט עליהם, הבעיה היא שעד שהמוח עיבד את ההבנה הזו הוא כבר היה לאחר מעשה. זה לא שהוא לא חושב, והוא גם לא עם קליטה איטית, אבל התקשורת בין החלק 'החושב' במוח לחלק המבצע איטית יותר מהתקשורת המהירה של החלק הרגשי/יצרי שבמוח לחלק המבצע.

התוצאה הזו מתבטאת אצל כל אחד בצורה שונה, אבל הצד השוה של כל התופעות הוא שהמחשבה אינה שולטת על החלק המבצע.
זה אומר: שכשהוא רוצה להתרכז בלימוד הוא לא מצליח, כי הוא בורח אוטומטית למקומות שיותר מעניינים אותו. כנ"ל בתפילה, ובכל דבר אחר.
וזה אומר גם שהדברים שמעניינים אותם מאוד, אי אפשר לנתק אותם מזה בשום אופן, הם פתאום הכי מרוכזים בעולם, וסובביהם אומרים להם: אה... כשאתה רוצה אתה יכול להיות שקוע ב... ולא לקום אפילו לרגע'.
נ.ב. וזה אחד ההסברים לכך שהיו גדו"י שהיו עם הפרעת קש"ר, כי התורה עניינה אותם יותר מהכל וזה היה המנוע לצמיחה שלהם.
וזה אומר גם לפעמים תגובות חסרות פרופורציה על כל דבר קטן שעשו להם.
וזה אומר לפעמים השתלחות באחרים אם פיזית ואם בפגיעה וכדו' [היפראקטיביות].
וכן עוד ועוד על זה הדרך.
זה לא רוע, זה לא חוסר אחריות, ולא שום מידה רעה. מי שהכי כועס על מה שהם עושים זה הם עצמם, כי הם מבינים יותר טוב מכולם שזה לא נכון, והם לא מבינים למה הם עשו זאת. לעומת זאת יש כאלו שבשביל להצדיק את עצמם בתת מודע מתחילים לאחוז שכך היא הדרך הראויה והנכונה ביותר [לדוג': חושך שבטו שונא בנו/זרוק מרה בתלמידים/ועוד כהנה וכהנה, וד"ל].
בקיצור: אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי.

האם ניתן לומר לאדם כזה: תתמודד! אם תרצה תצליח!
זה פשוט לא יתכן! כי הוא מאוד רוצה!
איך הוא יכול לעשות דבר שפשוט אין לו את הידע והיכולת לעשות?
וכשהוא לא יקח את הכדור, זה לא שהלימוד שלו בסכנה שאז אפשר לדון האם עדיף מעט בהתמודדות מהרבה בלי התמודדות. אלא זה כל החיים. וגם אם הוא עצמו טוב לו עם המצב, אז סובביו הרבה מאוד פעמים סובלים.
אבל אם הוא ישתמש בכלי שהקב"ה נתן לעולם שהוא הכדור הקטן, הוא יוכל אוטומטית להשתמש בכל הכלים האחרים שהקב"ה נתן לו.

ודוקא אחרי שלוקחים תקופה מסוימת יש כאלו [לא כולם, בהחלט] שזה עובר להם.
גם עצם ההפרעה יכולה להשתנות לטובה עם הגיל.
אבל ובעיקר גם כשהיסוד נשאר ניתן גם להתמודד איתו לפעמים טוב יותר גם בלי הכדור, א. בגלל שהאדם לומד לאט לאט [לא תמיד במודע, אלא המוח לומד] לפעול גם לפי החלק המחשבתי של האדם, ואטומטית הוא ממתן את עצמו וממתין למחשבה שתורה לו כיצד לנהוג. ב. עצם הבנת המצב וההבנה ממה נובע הדחף להגיב בצורה מסוימת גם הוא עוזר למתן [למשל: אם יש אדם רעב מאוד והוא יודע שכשהוא רעב הוא עצבני יותר. ועכשיו הוא נקלע לסיטואציה מעצבנת, אם הוא מודע לעצמו הוא יגיד לעצמו 'זה לא הסיטואציה מעצבנת זה הרעב מעצבן', והוא יצליח יותר בקלות להתמודד עם הדבר כי הידיעה שמחר או אתמול הוא התמודד עם הסיטואציה הזו בדיוק אחרת, מעמידה את הכל במקום הנכון.

מקוה שהדברים נכתבו בצורה ברורה מספיק.

לחץ כדי לכווץ...

מילה בסלע, אתה בעצם מחזק את השאלה שלי שאם התרופה מאפשרת לאדם לממש את הרצונות הטובים שלו, לשלוט בעצמו ולהיות אדם טוב יותר, למה להניח שהקב"ה רוצה שיישאר עם הקושי הזה?

 

[ממגד שמים]

בשנים האחרונות נתעורר עניין לקיחת כדורים למיניהם, למען הפרעות הקשב וריכוז שנתרבו בדורנו, הדור האחרון.
והנה זה ברור, שישנם בנ"א שבלא זה, לא יוכלו להתנהל ולתפקד כלל בתפקוד היום יום - וודאי שחובה עליהם לקחת את הדבר, ואי"ז שונה מכל לקיחת תרופה אחרת...

אמנם.. נתעוררה השאלה בביהמ"ד,
שהרי במבחן המציאות [וגם ע"פ מחקרים רבים] לרובינו יש הפרעות קשב - אחד המרבה ואחד הממעיט, אלא שאי"ז חזק כ"כ, וניתן להתמודד עם הדבר..
ברם - בוודאי שגם לאלו האנשים, נטילת התרופות למיניהם מועילה לבלתי היכר, והאדם מגלה יכולות אדירים שטמונים בו, שלא זוכה להפיקם ביום יום..

והשאלה הקשה היא - שלכאו' יאמר כל אדם, מדוע שלא אקח את התרופה, ועי"ז אגדל ואצמח לאילנא רברבא, ואשקיע את כל כוחותי בתורה ללא הפרעות כל שהם ???
אך בזה מנקר החשש - אולי הקב"ה רוצה אותי איך שאני, שאקח את יכולותי המולדות ואיתם אפיק את המיטב שניתן ???

מה דעת חו"ר ביהמ"ד בהאי ענינא, שהוא עניין המטריד רבים וטובים ???
[כמובן שאין הספק אמור בעניין התופעות לוואי הנגרמות מהדבר, אלא עסקינן בכה"ג שאין תופעות לוואי !!! ואין השאלה אמורה רק מבחינה השקפתית טהורה...]

לחץ כדי לכווץ...

ןצ"ת מ"ש מאקמול?