מעיקר הדין חיוב ת"ת הוא קביעת עיתים ביום ובלילה*, ואם כבר קבע עיתים ביום ובלילה שוב אינו מחויב, ורק שהוא מצוה לכתחילה ללמוד כל הזמן, אך הדבר נתלה לפי העניין והשעה ואינו חיוב חלוט.
*עי' רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ח ושו"ע יור"ד ר"ס רמו; והיינו כמ"ד במנחות צט, ב דבעי' פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, ושא"ר פסקו כמ"ד דסגי בק"ש שחרית וערבית, וכפשטות הגמ' נדרים ז, א עיי"ש בראשונים [ודלא כהר"ן], וכ"פ הרמ"א שם.
ז"א, שהרי הרמ"א גופיה כ' שם ס"א דסגי בק"ש שחרית וערבית, ואף לכתחילה אי"צ כ"א קביעת עיתים ביום ובלילה*, ומש"כ הרמ"א שם הוא רק שאסור לשוחח שיחת חולין, והוא איסור בפנ"ע דילפי' מדברת בם שניתנה לו רשות השיחה רק לדברי תורה, וכמש"כ בביאור הגר"א שם מיומא יט ב, אך מ"מ מסתבר שאי"ז איסור גמור, שאטו אסור לכל ילד בן י"ג שנים לשוחח שיחת חולין, וע"כ שאי"ז אלא מידה טובה והנהגה ראויה למי שנדבו ליבו**.
*ומקורו מהג' מיי' פ"א מהל' ת"ת, והדברים צ"ב, שהרי כיון שעיקר הדין הוא בקביעת עיתים ביום ובלילה מנ"ל דבדיעבד סגי בק"ש שחרית וערבית, וצע"ג.
**והוא מוכרח, שהרי בגמ' שם אמרו שעובר בלאו, ולא אישתמיט חד למנות לאו זה במניין הלאוין, וע"כ שאינו איסור גמור, וכ"כ המאירי שם שהוא דרך צחות בעלמא.