מה פשר הניסוח של "זכותו ותביעתו"? כיצד נוצר לו אותה "זכות ותביעה"? מדוע היא חלה? מדוע היא פוקעת בעת גזילה? למה היא מזקיקה כה הרבה פרטים לתחולתה (כפי שאנו נוכחים מהאורך העצום במשפטי הקניינים שבתוה"ק)? מדוע אותה זכות משפיעה על כה הרבה תחומים מלבד החושן משפט, וכגון גבי איסור תחומים עי' ביצה לז, א ושביתת בהמתו עי' שבת קנו, ב וחשיב שינוי קודש עי' זבחים ז, א ופסחים ס, ב רשות משנה עי' ב"ק לט, ב ועוד רבים, כיצד ניתן להבין כל זאת אם הבעלות היא רק "זכות ותביעה שהממון יעמוד לו"? מהו קניין איסור לפי גישה זו? הרי בכל המקרים של קניין איסור אין אף זכות ממונית עבור שנקראנו כקנוי לו?
א. פשר הניסוח של זכותו ותביעתו הוא הניסוח הכי מתאים שמצאתי לעניין (אינני חושב שזה נוסח כ"כ "שרייבריסטי") אם יש לך ניסוח אחר אתה מוזמן להציגו.
ב. אותה זכות ותביעה חלה לה ונוצרה לה באותה הדרך שהבנת עד היום, או (כמסתבר לי יותר) ע"י דיני התורה (מבראשית ועד לעיני כל ישראל, בכל פרשיות נזיקין, מכירה, גזילה, גניבה, שומרים, שאלה ושכירות, נחלות, אבידה, הלוואה, ריבית, ומן הסתם יש עוד), או כהגרש"ש ע"י השכל האנושי.
ג. היא אינה פוקעת בעת גזילה, מה שפוקע הוא הברשותו, (והאחרונים (הגרא"ו, הגרב"ד, ועוד) כתבו שלולא חידוש התורה בדין והשיב את הגזילה גם השלו היה פוקע (ניסיתי להסביר את זה ברמז בהודעתי).
ד. היא מזקיקה "כה הרבה פרטים לתחולתה" בדיוק כשם שדיני נזיקין "מזקיקים כה הרבה דינים בתחולתם" וכמו כן, הל' שבת שהרי הם כהררים התלוים בשערה, וע"ז נאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.
ה. לא הבנתי מה הבעיה להבין שזכות זו (וה"ברשותו") תשפיע על "כה הרבה תחומים מלבד חושן משפט" שהינם תלוים בדין הבעלים, וכי אם דין הבעלות אינו אלא שכל אנושי המתחייב כדי שיהא סדר בעולם וכו' וכד' וכיוצא בטענות מעין אלו, אתה כן מבין שעניין ספציפי שלא יהיו מריבות אמור להשפיע על כה הרבה תחומים שלא קשורים לבעיה הנ"ל (איני יודע מה דעתך באופן אישי, אני רק שואל תיאורטית מה נטפלת דווקא לי).
ו. מהו קניין איסור לגישה זו זהו נושא לעצמו, וכיון שלצערי איני בקי כה"צ בסוגיות השייכות להנ"ל, איני יכול להשיב, תוכל לפתוח אשכול חדש בעניין.
אך שוב, וכי אם נאמר ככל אותם טענות (אפי' בפחות הקצנה) בפיסקא הקודמת, יובן לך יותר? כלפי לייא?
כידוע וכמפורסם - שניתן להפקיר אך ורק אם הממון ברשותו.
לגבי הפקר כמדומני, שצריך להוציא החפץ מרשותו קודם שמפקיר, איני זכור מקור מדויק לזה, אך נראה לי שכך מנהג העולם בביעור שביעית, (בשילוח הקן אמנם לא נהוג כמובן, ואולי אם דעתו שלא לזכות ה"ז כמוציא מרשותו כשם שלא יזכה בחצירו אם אינו רוצה),
אשמח אם לאי מי יהיו ידיעות ברורות יותר בעניין.
לגבי ייאוש כ"כ הרמב"ן במלחמות ב"מ די"ד מדפי הרי"ף להדיא, אך יש לחלק.
בכל אופן גם אם אני טועה, יש לחלק בין הפקר שמסלק את קניינו, לבין מקח שמעביר את קניינו (ואם ב'קנין מצד הקונה' ודאי שלא יועיל ללא הכנסה לרשות הקונה, ופשוט).
איך "דעת" יכולה לקבוע זכות לקונה?
מסברא פשוטה הבעלים מכח בעלותו יכול לקבוע בדעתו ודיבורו בעלים אחר לחפץ, ללא זכות זו אין תחילת הבנה לדיני הקניינים,
ובפעם השלישית (לפחות) אל תפיל עלי אי הבנות שלא קשורות בדווקא לדרך שכתבתי אני, (אלא א"כ כוונתך סתם כך לברר עניינים סתומים בתורתנו הקדושה).
סלח לי עם ההתפרצות - אבל התחיל להימאס לי לראות ניסוח כזה כתוב בכל פלטפורמה מכל סוג שהוא.
אני שמח שלפחות אתה מתנצל.
האמת, שכשכתבתי הגרחי"ש כבר התכוננתי למתקפה, רק שבכנות, איני מבין למה כל פעם שמו מקפיץ את כל העצבים?
תוכן דברי אינו כ"כ מחודש כך שלא נראה לי שזה הסיבה.
בכל מקרה, יש ע"ז כבר אשכול "פופולרי" במיוחד... כך שאין טעם לחזור על כל המשא ומתן...
