דעת ומעשה קנין

[הגאון מבגדאד]

תוכן העמדת הראת הבעלות שנפעלת בקניין הוא שנדרשת הסכמת המקנה והקונה לקיים חילופי הבעלות, ובהפקר שאין את דעת המקנה הראת הבעלות לא נצרכת לשלול את הבעלות הקודמת משא"כ בשאר קניינים שבכדי להעמיד את האלימות קניין שלו מוכרח לפנ"כ לשלול את הבעלים הקודמים.

 

[מחכה]

להבנתי הדלה יסוד עניין הבעלות הוא שמי שהחפץ נמצא בשליטתו ולקוח אליו, כך ראוי שלו יהיה החפץ ותהיה לו זכות לשלוט בו
ועוד קודם מתן תורה כך הוא סדר יישובו של עולם. שכל חפץ וחפץ יעמוד למי שהוא לקוח לשליטתו.

יש לדון בדברי מעכ''ת, דהרי בהל' אישות פותח הרמב״ם בלשונו הק' ''קודם מ''ת היה פוגע אישה בשוק'' ודייקו בדבריו שר''ל שאישות זו שהייתה קודם מ''ת, היא זו שנותרה לאחריה, אלא שנוספה עליה מצוות קידושין שנותנת קדושה באישות זו וכפי שחקרו בזה בריש קידושין.

אמנם גבי קניינים לא התחיל הרמב״ם בלשון זו ואוי''ל שמחלק בינהם.

אמנם מהא דהשוו כאן בין קידושין אישה דאסרה אכו''ע וקידשה לו, אוא''ל שהרמב''ם לא חייש לאשמועינן הא דכ''ה בקניינים.

אמנם אפ''ל ג''כ באו''א, ובהקדים שיש בדעת בקניונים ב' חלקים (מלבד מעשה הקניין):
א. האומדנא דהבי''ד שכן דעת המקנה והקונה (כפי שביארו את חלקם בזה)
ב. פעולת דעת האדם הקניין

בעניין האומדנא, ב''ה קמו, ב מאן תנא דאזלינן בתר אומדנא
ויסודו שבי''ד לפעמים יכולים לפסוק עפ''י ראיות כעדים ושטרות ולפעמים שנותר להם לפסוק עפ''י אמדן דעתם (כשהיא דעת של תורה עפ''י היסודות שבראשונים בסוגיות אלו) ובזה כמה סוגים באומדנא ומח', אמנם נביא השייך לענייננו.

נת' העניין המאירי בימות יז, ב. וכן ראה בדברי המהרי''ק שרש קכט, שו''ת רדב''ז. ח''ג סי' תרלד.

ובעניין פעולת האדם,
גבי אונס מצינו כמה מאורעות שונים וכמה דעות באיזה סוג אונס להגדיר כל מאורע מאלו שהובאו. אביא סיכום הדברים.

מעשה האדם מורכב מג' חלקים:
גברא
חפצא
כוונה ורצון (מה שמדבק הגברא לחפצא)
ישנם באופן כללי ד' סוגי אונס

א. אונס שאע''פ שהאדם לא נתכוון לתוצאה, מעשיו הם שגרמו לה.
ב. אונס שיש שייכות והאדם הוא עושה המעשה, אלא שאין להעניש אותו ע''כ
ג. אונס שבו נגדיר כי המעשה נעשה, אך אין לייחס אותו לאדם כלל
ד. אונס גדרות הוא כי לא נעשה מעשה כלל.

ולענ''ד עפ''י העולה מסוגיית מעשה באונס ושייכות הדעה של האדם למישהו, כן יש ללמוד למעשה את דעת האדם בעניינים, ואשמח לדעת דעותיהם של הרבנים הגאונים דכאן בזה

 

[הלמדן]

יש לדון בדברי מעכ''ת, דהרי בהל' אישות פותח הרמב״ם בלשונו הק' ''קודם מ''ת היה פוגע אישה בשוק'' ודייקו בדבריו שר''ל שאישות זו שהייתה קודם מ''ת, היא זו שנותרה לאחריה, אלא שנוספה עליה מצוות קידושין שנותנת קדושה באישות זו וכפי שחקרו בזה בריש קידושין.

אמנם גבי קניינים לא התחיל הרמב״ם בלשון זו ואוי''ל שמחלק בינהם.

אמנם מהא דהשוו כאן בין קידושין אישה דאסרה אכו''ע וקידשה לו, אוא''ל שהרמב''ם לא חייש לאשמועינן הא דכ''ה בקניינים.

אמנם אפ''ל ג''כ באו''א, ובהקדים שיש בדעת בקניונים ב' חלקים (מלבד מעשה הקניין):
א. האומדנא דהבי''ד שכן דעת המקנה והקונה (כפי שביארו את חלקם בזה)
ב. פעולת דעת האדם הקניין

בעניין האומדנא, ב''ה קמו, ב מאן תנא דאזלינן בתר אומדנא
ויסודו שבי''ד לפעמים יכולים לפסוק עפ''י ראיות כעדים ושטרות ולפעמים שנותר להם לפסוק עפ''י אמדן דעתם (כשהיא דעת של תורה עפ''י היסודות שבראשונים בסוגיות אלו) ובזה כמה סוגים באומדנא ומח', אמנם נביא השייך לענייננו.

נת' העניין המאירי בימות יז, ב. וכן ראה בדברי המהרי''ק שרש קכט, שו''ת רדב''ז. ח''ג סי' תרלד.

ובעניין פעולת האדם,
גבי אונס מצינו כמה מאורעות שונים וכמה דעות באיזה סוג אונס להגדיר כל מאורע מאלו שהובאו. אביא סיכום הדברים.

מעשה האדם מורכב מג' חלקים:
גברא
חפצא
כוונה ורצון (מה שמדבק הגברא לחפצא)
ישנם באופן כללי ד' סוגי אונס

א. אונס שאע''פ שהאדם לא נתכוון לתוצאה, מעשיו הם שגרמו לה.
ב. אונס שיש שייכות והאדם הוא עושה המעשה, אלא שאין להעניש אותו ע''כ
ג. אונס שבו נגדיר כי המעשה נעשה, אך אין לייחס אותו לאדם כלל
ד. אונס גדרות הוא כי לא נעשה מעשה כלל.

ולענ''ד עפ''י העולה מסוגיית מעשה באונס ושייכות הדעה של האדם למישהו, כן יש ללמוד למעשה את דעת האדם בעניינים, ואשמח לדעת דעותיהם של הרבנים הגאונים דכאן בזה

חוץ מהפצצת ידע, לא כ"כ הבנתי מה אתה רוצה.

 

[מחכה]

אנסה למקד ע''מ שיוכל מעכ''ת להבין

לא כ"כ הבנתי מה אתה רוצה.

דעת בקניינים היא הדבק המקשר בין מעשה הקניין לאדם כפי שהיטיבו לבאר הת''ח כאן.

בי''ד נזקקים לאומדנא, כדי לידע שאכן היה דעת ודעת המועיל לקניין (שיש בזה כמה דעות מהו הדעת הנ''ל שהביאו כאן).

אמנם מצד המקנה יש לדון אם בדעת שנצטרך לקניין, יועיל דעת באופן שלילי (היינו שאינו מתנגד) או שמוכרח לדעת באופן חיובי ועד כמה.

ובאם נניח שדווקא אחר מ''ת נתחדש הצורך בקשר ברמה הכי גבוהה בין סוג הדעת בקניין (יועיל דעת שאינה מהסוג הכי נעלה) נוכל לומר שאף שהרמב''ם לא התחיל את דבריו כמו בהל' אישות [קודם מ''ת...] בכל זאת הרי הקניינים שעכשיו דומים לקודם מ''ת, אלא שנתחדש הצורך ברמת דעת גבוהה יותר בקניינים מאשר קודם מ''ת.

 

[דבר היושר]

מעודי תמהתי על כל הביאורים האמורים שה'דעת היא המקשרת בהמעשה', הדעת 'מהווה' את רצון הבעלים, ההסכמה צריכה 'תוקף מציאותי' ועוד כהנה וכהנה, גדרים נדושים וידועים (מעולם לא הייתי נוטל לעצמי עטרה לדון בדבריהם של גדולי עולם כדוג' אביו של החזו"א, הגר"ע ענגיל, הפנ"י, הגרש"ש, הגר"ש קלוגר ועוד, אלמלא כך אמר מו"ר הגאון רבי אשר וויס).

אלא דהנה סוגיות ערוכות לפנינו כנגד אותם שיטות.

כל הנושא שזכין לאדם שלא בפניו, שלכאורה הרי האדם מעולם לא גמר דעתו לקנות את הממון ולהיעשות בעלים [ובוודאי לא בגלל 'המעשה' שכלל לא ידע על עצם היותו] ומעולם לא הועלה צד שיש לו חסרון בגוף המעשה קנין.

דין שליחות, דקיימא לן דהמגביה מציאה לחברו - קנה חבירו, דהדברים משוללי שכל והגיון לומר שעצם מעשה השליח, מגמר ומהווה את דעת הקונה, שהרי אינו נוכח במקום.

ובכלל וצריך ביאור בכל ענינו של קנין "חצר" היאך קיי"ל דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו הרי שם המעשה כלל לא עושה ופועל שום דבר ברצון הקונה ומ"מ קני, ולכאורה אם יש ענין ש'דעתו' תהיה מוגמרת מצד המציאות ועוד נוסחאות כעין זה, מדוע שיהא על קניית החצר - שם קנין.

רוב הקניינים נדרשים מפסוקים שונים, ועל כרחך שאינם רק סימן לרצונו של הקונה, אלא חלק מהותי בהעברת הבעלות, ולכן כאשר המעשה אינו מושלם מבחינה הלכתית (למשל, הגבהה פחות מטפח או משיכה ברשות הרבים), אין הקניין תקף, ולכאורה אם כל ענין המעשה הוא לגמר או להוות וכו' וכו' את דעתו - למה לא יקנה, הלא אין הקנין עושה כלל את עצם ההקנאה, אלא דעת האדם בלבד, והלא בודאי הוכיח רצונו ע"י קנין.

ועוד יש להקשות ממה דמבואר בבכורות (י"ג ע"א) דישראל בחדא ועכו"ם בחדא, וכי שאני עכו"ם מישראל בענין גמר דעתו, ואם יתגייר משתנה תכונתו וגמר דעתו, וע"כ דהקנין בעצם פועל הפעולות וז"פ.

ועוד קשה להבנה זו, ממה שנחלקו הראשונים והאחרונים בקנין דרבנן אי מהני לדאורייתא (עיין אבן העזר סי' כ"ח סעיף י"ג ובב"י שם) שהרי אם הקניין היה רק ביטוי לרצון האדם, מדוע לא יחול קניין מדרבנן גם לעניין דין תורה.

ישנם עוד הוכחות רבות לזה, אלא שכמדומה שדי בזה, אמנם לפי מה שכתבתי כאן נתיישבו ההדורים בסי"ד.

 

[מחכה]

מעודי תמהתי על כל הביאורים האמורים שה'דעת היא המקשרת בהמעשה', הדעת 'מהווה' את רצון הבעלים, ההסכמה צריכה 'תוקף מציאותי' ועוד כהנה וכהנה, גדרים נדושים וידועים (מעולם לא הייתי נוטל לעצמי עטרה לדון בדבריהם של גדולי עולם כדוג' אביו של החזו"א, הגר"ע ענגיל, הפנ"י, הגרש"ש, הגר"ש קלוגר ועוד, אלמלא כך אמר מו"ר הגאון רבי אשר וויס).

אלא דהנה סוגיות ערוכות לפנינו כנגד אותם שיטות.

כל הנושא שזכין לאדם שלא בפניו, שלכאורה הרי האדם מעולם לא גמר דעתו לקנות את הממון ולהיעשות בעלים [ובוודאי לא בגלל 'המעשה' שכלל לא ידע על עצם היותו] ומעולם לא הועלה צד שיש לו חסרון בגוף המעשה קנין.

דין שליחות, דקיימא לן דהמגביה מציאה לחברו - קנה חבירו, דהדברים משוללי שכל והגיון לומר שעצם מעשה השליח, מגמר ומהווה את דעת הקונה, שהרי אינו נוכח במקום.

ובכלל וצריך ביאור בכל ענינו של קנין "חצר" היאך קיי"ל דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו הרי שם המעשה כלל לא עושה ופועל שום דבר ברצון הקונה ומ"מ קני, ולכאורה אם יש ענין ש'דעתו' תהיה מוגמרת מצד המציאות ועוד נוסחאות כעין זה, מדוע שיהא על קניית החצר - שם קנין.

רוב הקניינים נדרשים מפסוקים שונים, ועל כרחך שאינם רק סימן לרצונו של הקונה, אלא חלק מהותי בהעברת הבעלות, ולכן כאשר המעשה אינו מושלם מבחינה הלכתית (למשל, הגבהה פחות מטפח או משיכה ברשות הרבים), אין הקניין תקף, ולכאורה אם כל ענין המעשה הוא לגמר או להוות וכו' וכו' את דעתו - למה לא יקנה, הלא אין הקנין עושה כלל את עצם ההקנאה, אלא דעת האדם בלבד, והלא בודאי הוכיח רצונו ע"י קנין.

ועוד יש להקשות ממה דמבואר בבכורות (י"ג ע"א) דישראל בחדא ועכו"ם בחדא, וכי שאני עכו"ם מישראל בענין גמר דעתו, ואם יתגייר משתנה תכונתו וגמר דעתו, וע"כ דהקנין בעצם פועל הפעולות וז"פ.

ועוד קשה להבנה זו, ממה שנחלקו הראשונים והאחרונים בקנין דרבנן אי מהני לדאורייתא (עיין אבן העזר סי' כ"ח סעיף י"ג ובב"י שם) שהרי אם הקניין היה רק ביטוי לרצון האדם, מדוע לא יחול קניין מדרבנן גם לעניין דין תורה.

ישנם עוד הוכחות רבות לזה, אלא שכמדומה שדי בזה, אמנם לפי מה שכתבתי כאן נתיישבו ההדורים בסי"ד.

לכל לראש וודאי פשוט למר שגם מעשה שלא נעשה מדעתו, הרי הוא מעשה שמקושר בצורה מסויימת לרצון האדם, שהרי אמדינן דעתו.

ובנוגע לעיקר דבריו:
בסוגי' דקניין ד' אמות (ב''מ י, א) חלקו הרמב''ן (גיטין עח, א) והר''נ (ראה באב''מ שם וכ''ה בריטב''א) אם הקנו לו את הד''א עצמן או רק את החפץ (ולהדעה שהקנו רק את החפץ לכאו' ה''ז כהלכתא בלא טעמא).

ולכאורה סברת מחלוקתם היא אם המעשה שהוא אופן פעולת הקניין הוא עיקר הקניין, או שמא עיקר פעולת הקניין היא לא צריכה שהד''א יהיו ממש שלו והעיקר הוא בדעתו