מאמר תורני יסוד דחיית המצוות (1 צופה)

סוג המאמר

מאמר תורני

יש לעיין בדברי רש"י בבבא קמא דף ס' ע"ב, שכתב שאין פיקוח נפש דוחה איסור להזיק [עיין באורך בשו"ת בנין ציון סי' קסז והלאה דפסק כן להלכה] ולכאורה הדברים תמוהים, דהא קיי"ל בכל מקום דפיקוח נפש דוחה את כל מצוות התורה, לבד משלוש החמורות, ומהיכי תיתי שאיסור ממוני גרידא לא ידחה ומה גם דכבר מצינו שהתירה תורה לחלל שבת, לאכול איסורין, ולעבור על עשה ול"ת, ואף איסורי כרת ומיתה, כולם נדחים מפני פיקו"נ, וכי איסור הזקת ממון חבירו, שאין בו עונש גופני כלל, ולא כרת ולא מיתה, חמור מהם הוא עד שאינו נדחה.

עוד יש להקשות דהנה לא מצינו באף מקום אפי' סלקא דעתך, דיהני מצוות עשה שתדחה לא תעשה ד'לא תגזול' וכגון שיגנוב מצה או לולב מחברו ויצא בהם ידי חובה, דהנה הא קיימא לן דלולב הגזול פסול, ולכאורה אמאי לא נא' ביה דמצוות העשה ד'לקחתם לכם' תדחה את הלאו כדוג' 'לא תגזול'.

הגמרא מתפלאת על מקרה בו קב חיטים של אדם התערב בעשרה קבין של חברו, ושואלת בתמיהה וכי שייך שהם יתבטלו ברוב [ביצה לח:] וזהו בשונה מאיסורי אכילה שמתבטלים ברוב [שלדעת הרבה ראשונים, האיסור עצמו נהפך להיתר] אין אומרים כך לגבי איסור גזל, והדברים תמוהים דמדוע לא נימא הכי כבשאר לאווין האמורים בכל התורה שמתבטלים ברוב.

וצריך לומר בזה יסוד עמוק ויסודי, אשר עליו תלוי כל דין פיקוח נפש ודחיית מצוות, דהנה פשוט שאין כוונת התורה לומר שבהגיע פיקו"נ מותר לאדם לעבור על רצון ה', אלא אדרבה, שבאותה שעה זהו רצון ה', ואין משמעות הדבר היא שפקעה החובה, אלא שהמצווה עצמה נהפכה, דמצווה היא לחלל שבת כדי להציל נפש, ומצווה היא לאכול ביום כיפור במקום פיקוח נפש, והיינו שכל החיוב הקודם, שהיה נגזר מהתורה, כעת התורה עצמה אומרת ההיפך, והחיוב נעתק מן הצד ההוא אל צד אחר, ונמצא שאין כאן היתר לעבור, אלא עצם הגדרת החיוב השתנתה שהרי אמור בקרא 'וחי בהם'.

וכעין זה מצינו בענין הרודף, בא במחתרת, מוסר ודומיהם, דאף שהתורה אסרה "לא תרצח", בכל זאת התירה להרגן, ואין פירוש הדבר ש"הותר" לעבור על 'לא תרצח' מחמת המצב המתהווה, אלא שזו היא גזרת התורה עצמה, דבמקום רדיפה, אין לרודף זכות קיום, ואותו הדין שאמר שלא לרצוח, הוא עצמו מורה עכשיו להרגו, ואם כן, כל דין שהופיע בתורה, הרי הוא בר שינוי, כי כוח התורה בוראתו וכוח התורה עוקרתו.

אבל מציאות הבעלות, איננה מדין התורה, אלא מהמציאות האנושית, והתורה לא יצרה את זכות האדם לממונו, אלא רק הכירה בה, וכמו שנאמר "הארץ נתן לבני אדם" [תהילים קטו] וביאורו שהבעלות האנושית היא חלק מהמציאות הקדומה, שקדם לדין [שו"ת חת"ס יו"ד סי' שי] וממילא אינו בר שינוי על ידי התורה, וכל מה שהתורה אמרה "לא תגזול", הרי הוא מתייחס לדבר קיים, ואינו יוצר אותו, ולכן, כשהאדם מזיק לחבירו אין כאן עבירה על ציווי התורה, אלא פגיעה בעצם מציאות קניינו של חבירו, וממילא אין זה ענין שהתורה יכולה לומר בו "עתה תעבור עליו", שהרי אין זה דין, אלא מציאות, ואין זה כגדר שבת, ששם עצם האיסור תלוי בדין, וכשהתורה אומרת, אין איסור, בטלה המצווה, ואילו בהיזק, יש פגיעה בדבר שאין כוח בתורה לעוקרו, כי לא היא יצרתו, וסו"ס כיון שהוא חלק מהמציאות, לא יהני בו אמירת הדין.

ונמצא לפי זה יסוד גמור, כל דין שהינו יציר התורה, כפוף ליכולתה לשנות את מצבו לפי צרכי המציאות ודיני פיקו"נ, אבל דבר שהוא ממוסד בעצם מציאות העולם האנושי, אינו בר שינוי גם בדין זה, וזהו מה שכתב רש"י, שפיקוח נפש אינו דוחה היזק, שכוח הפיקוח נפש הוא לומר שה'דין' האוסר – נתהפך ל'דינו' לאכול, אלא שאם מושא הנידון הוא ה'מציאות' לא יהני כלום.

עוד עולה בפשיטות מה שהקשינו בפתיחת המאמר וזהו יובהר כמין חומר, דהנה מה שמצוות עשה אינה מועלת לדחות איסור לא תגזול, זהו בא מצד שיסוד כל הדין הזה בא שכיון שהתורה עצמה היא אומרת 'לא תעשה' כך וכך, עתה היא אומרת 'עשה' כך וכך, ואותו הדין שאסר עליו את העשייה מעין זו, עתה מחייב אותו עקב הנסיבות המתהוות, אבל כי האי גוונא שאנו עוסקים בעצם מציאות הבעלות, מה יהני שישנה מצוות עשה המורה את ה'דין', הא כשם שה'דין' איננו אומר שהדבר נקנה עבורו ויש לו סיבה לזכות בו, מחמת שזהו לא קרה בהמציאות, כך גם מצוות העשה לא תוכל לומר שהדבר שייך לפלוני המשתמש בו, שאף שזהו מה שה'דין' אומר, סו"ס כיון שהענין הוא בהמציאות ל"י מידי.

וזהו גם הטעם דלא שייך בזה דינא דביטול ברוב, שכשם שביטול ברוב אינו יכול לומר שמחמת שה'דין' אומר כן - הרי החיטים נהפכים לשעורים - באותה מידה הוא גם אינו יכול שה'בעלות' נכחדת שהרי הבעלות היא מציאות ככל מציאות דעלמא.

 

[ללמוד וללמד]

אבל דבר שהוא ממוסד בעצם מציאות העולם האנושי, אינו בר שינוי גם בדין זה

לחץ כדי לכווץ...

למה?
ועוד למה היזק הוא חלק מהמציאות, ורציחה זה רק דין תורה וכי בגלל שרציחה הוזכרה בתורה?
ועוד דכל מה שאני איני מזיק זה לא כי אני מתנהג כפי הדבר הממוסד בעצם מציאות העולם האנושי אלא רק בגלל ציווי הקב"ה ומדוע אין לומר שכוח הפיקוח נפש הוא לומר שה'דין' האוסר לגזול נתהפך דינו להתר?

ולכן חוקי האומות משתנים בהתאם לנסיבות ולתפיסות המשתנות של החברה

לחץ כדי לכווץ...

לפי"ז אז בעלות אינו דבר הממוסד בעצם מציאות העולם האנושי

 

[דבר היושר]

למה?

לחץ כדי לכווץ...

בעלות היא מציאות ככל המציאות של העולם, כמו שיש מציאות של כיסא או שולחן, זה אומר שאדם מרגיש שדבר מסוים "שייך לו", שהוא יכול להשתמש בו ולהחליט מה לעשות איתו, התחושה הזו קיימת אצל אנשים באופן טבעי, עוד לפני שיש חוקים מסודרים שאומרים מה זה בעלות וכדו'.

כדי להוכיח את זה, אפשר לראות שגם ילדים קטנים יודעים להגיד "שלי!" על הצעצועים שלהם, גם בעלי חיים מגנים על הטריטוריה והאוכל שלהם, כאילו הם "בבעלותם", בכל מקום בעולם, אנשים מבינים את הרעיון של "זה שלי וזה שלך".

החוקים והמשפטים שקיימים בנוגע לבעלות לא המציאו את הרעיון הזה, הם פשוט באו כדי לסדר את העניינים ולמנוע בעיות בין אנשים בנוגע למה ששייך למי, הם בנויים על ההבנה הבסיסית הזו של "שלי" ו"שלך" שכבר קיימת במציאות, אלא שכאן מגיע הנקודה החלוקה בינינו לבין האומות שהרי פשוט שהבעלות היא מציאות ככל המציאות דעלמא, אלא שיש לדון כיצד אנו 'מתנהלים' עם אותה המציאות, אם מצד ה'צדק' [ואז יהו לנו דינים כדוג' צדקה, הענקה וכדו'] אלא שזא בא בתורת 'סדר' גרידתא והארכתי שם.

וכמו שנאמר בתורה, "והארץ נתן לבני אדם", זה אומר שניתנה לנו האפשרות להשתלט על דברים בעולם, השליטה הזו, התחושה שהדבר הזה קשור אלי באופן מיוחד, היא הבסיס המציאותי של הבעלות, אלא שהחוקים והכללים שניתנו בזה הם רק עוזרים לנו להסדיר את זה בצורה טובה יותר.

רציחה זה רק דין תורה וכי בגלל שרציחה הוזכרה בתורה?

לחץ כדי לכווץ...

הדברים פשוטים וידועים שהטעם הכללי לאי רציחה במדינות העולם נובע מתחושה אינטואיטיבית שאנשים חשים שרצח הוא מעשה פסול, אין בדברים טעם בעל מהות, אלא זהו ענין 'סדרתי' גרידתא, שיהא תחושת זילות לערך החיים וכו' וכו', אבל אנו זהו מטעם שב'צלם אלוקים ברא את האדם', עד כדי כך שאם צרו על עיר ואמרו לה תנו לנו אחד מכם, ואם לאו נהרוג את כולם, שהדין הוא ימותו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת [ירושלמי, בתרומות פ"ח] שהדברים לכאורה מתמיהים ואף מקוממים, הרי כל ענין איסור הרציחה הוא למעט בכך שימותו אנשים, אם כן בוודאי שחיבים להרוג אחד אם האפשרות השניה היא שכולם ימותו כולל אותו אחד [ופשוט שבענייני ה'סדר' אין שום טעם לדין זה, ואדרבה הם מחוייבים להוציא אותו מעירם כדי למעט ככל הניתן בהרג שממנ"פ יעשה, והנה במשפט העברי נפסק לא כן - על כרחך שענין ה'לא תרצח' בתורה עומד על כך שאנו 'צלם אלוקים' ומכאן מסתעף שיש לנו 'זכות קיום'.

 

[ללמוד וללמד]

בעלות היא מציאות ככל המציאות של העולם, כמו שיש מציאות של כיסא או שולחן, זה אומר שאדם מרגיש שדבר מסוים "שייך לו", שהוא יכול להשתמש בו ולהחליט מה לעשות איתו, התחושה הזו קיימת אצל אנשים באופן טבעי, עוד לפני שיש חוקים מסודרים שאומרים מה זה בעלות וכדו'.

כדי להוכיח את זה, אפשר לראות שגם ילדים קטנים יודעים להגיד "שלי!" על הצעצועים שלהם, גם בעלי חיים מגנים על הטריטוריה והאוכל שלהם, כאילו הם "בבעלותם", בכל מקום בעולם, אנשים מבינים את הרעיון של "זה שלי וזה שלך".

החוקים והמשפטים שקיימים בנוגע לבעלות לא המציאו את הרעיון הזה, הם פשוט באו כדי לסדר את העניינים ולמנוע בעיות בין אנשים בנוגע למה ששייך למי, הם בנויים על ההבנה הבסיסית הזו של "שלי" ו"שלך" שכבר קיימת במציאות, אלא שכאן מגיע הנקודה החלוקה בינינו לבין האומות שהרי פשוט שהבעלות היא מציאות ככל המציאות דעלמא, אלא שיש לדון כיצד אנו 'מתנהלים' עם אותה המציאות, אם מצד ה'צדק' [ואז יהו לנו דינים כדוג' צדקה, הענקה וכדו'] אלא שזא בא בתורת 'סדר' גרידתא והארכתי שם.

וכמו שנאמר בתורה, "והארץ נתן לבני אדם", זה אומר שניתנה לנו האפשרות להשתלט על דברים בעולם, השליטה הזו, התחושה שהדבר הזה קשור אלי באופן מיוחד, היא הבסיס המציאותי של הבעלות, אלא שהחוקים והכללים שניתנו בזה הם רק עוזרים לנו להסדיר את זה בצורה טובה יותר.

לחץ כדי לכווץ...

אבל כמו שכבר ביארת בכמ המקומות בפורום

דחפץ שאני בעלי עליו חל קביעה ב"מהות הדבר" כעומד ומשוייך לאותו האדם שיש לו 'סיבה' לקבלת הממון

לחץ כדי לכווץ...

וא"כ זה דברים פשוטים שהבעלות שלנו היא אינה מציאות ככל המציאות של העולם, ומי שחידש לנו שיש איזה שהוא חלות בעלות בגוף החפץ הוא אמר שזה מוגבל עד פיקוח נפש

 

[פסיק פומיה]

מה עם אסתכל באורייתא וברא עלמא ?
היינו אי חיות האדם קודמת לכל מדוע ישנה מציאות בבריאה שמנוגדת לה
וביארת לגדר ולא לשורש

 

[דבר היושר]

וא"כ זה דברים פשוטים שהבעלות שלנו היא אינה מציאות ככל המציאות של העולם, ומי שחידש לנו שיש איזה שהוא חלות בעלות בגוף החפץ הוא אמר שזה מוגבל עד פיקוח נפש

לחץ כדי לכווץ...

נראה לך שהתורה היא זו שקובעת שזה חל במהות החפץ????
זה קביעה שבאה מבני האדם, והיא מציאות ככל מציאות דעלמא.

 

[ללמוד וללמד]

נראה לך שהתורה היא זו שקובעת שזה חל במהות החפץ????
זה קביעה שבאה מבני האדם, והיא מציאות ככל מציאות דעלמא.

לחץ כדי לכווץ...

לא נראה לי" אלא ברור לי שהבעלות אצל בני האדם היא נטו מוסכמה חברתית. כלומר, העולם החומרי עצמו אינו מכיל "בעלות" כשלעצמו, אלא כציבור מעניקים את היחוס הזה באמצעות חוקים, מוסכמות ומוסדות משפטיים. לפי הגישה הזו, אם למשל חברה תחליט לשנות את הכללים, ייתכן שחפץ שהיה שייך לאדם אחד ייחשב פתאום כשייך לאחר, מבלי שהמהות הפנימית של החפץ השתנתה.

 

[דבר היושר]

לא נראה לי" אלא ברור לי שהבעלות אצל בני האדם היא נטו מוסכמה חברתית. כלומר, העולם החומרי עצמו אינו מכיל "בעלות" כשלעצמו, אלא כציבור מעניקים את היחוס הזה באמצעות חוקים, מוסכמות ומוסדות משפטיים. לפי הגישה הזו, אם למשל חברה תחליט לשנות את הכללים, ייתכן שחפץ שהיה שייך לאדם אחד ייחשב פתאום כשייך לאחר, מבלי שהמהות הפנימית של החפץ השתנתה.

לחץ כדי לכווץ...

אני רק רוצה לפשט את דבריך - אתה טוען שאם כל העולם יפסיקו להתייחס למושג הבעלות, אדם שקנה חפץ או שירש חפץ מאביו הוא פשוט לא הבעלים של הדבר?!

אם כן, עפרא לפומיה ובאג למקלדתיה, דפשוט שהמושג 'בעלות' קיים כמציאות גם כאשר כל העולם לא יתייחס כך [ואכן, אם כל העולם יתייחס כך לבעלות - פשוט שהמושג בעלות יתרוקן מתוכן, אבל בגלל העדר יחס ולא חסרון מהותי חלילה].

 

[צריך עיון]

לא זכיתי למידה זו של עיון עמוק הראויה לדברים הנדונים כאן
אך מקופיא יש להעיר, א''כ אמאי גזל עכו''ם מותר [למ''ד דמותר] אטו אין לו בעלות כמו ישראל [אם לא לדעת הצ''פ, שכמדו' דבריו איך שיהיה לא שוין עם משנ''ת כאן].

 

[דבר היושר]

פשוט שיש לו בעלות כדמשמע בגמ' שלגוי יש יורשים [קידושין יז:] והוא יכול לקנות ולמכור [סוכה ל.].

 

[צריך עיון]

וא''כ חזינן דלולי איסור גזל לא איכפ''ל בבעלותו

 

[דבר היושר]

וא''כ חזינן דלולי איסור גזל לא איכפ''ל בבעלותו

לחץ כדי לכווץ...

אדרבה, חזינן דגם לולי איסור גזל היה לו בעלות, שהיא כפשנ"ת - מציאות ככל מציאות דעלמא [וכמבו' בגמ' ביצה לח: דבעלות איננה שייכת בביטול ברוב, דכ"ז שייך באופן שנידו"ד הוא בה'דין' ולא בה'מציאות'] וכדחזינא בהא דקרקע אינה נגזלת, ושאין גזילה בעבדים וכו' וכו', דדבר פשוט הוא דשגם אם לא נא' בהם איסור גזל, אסור להשיג גבול או לקחת ולהשתמש בעבדו, בתורת המלוה שאינה כתובה בתורה הקרויה - בעלות!

 

[צריך עיון]

אכן מסתברא כדבריו דבעלות היא ענין שכלי מוקדם, ואומנם א''א להוכיח מזה שהרי גזל הוא מז' מצות ב''נ.
גם על הראיה מהא דממון לא בטיל יל''ד כמובן [דבפשוטו י''ל דה''ט דל''ש ביטול על זכות ותביעה]

אך איך שיהיה לא הבנתי התשובה, למאי דאמרינן דהמחויבות לבעלות היא אף היכא דהאיסור בעצמו אין בכוחו לאסור [כמו גונא דפיקו''נ שדיברו ממנו], איך שייך לומר דגזל עכו''ם מותר. [אם לא דנימא דהוא הפקר מיוחד של התורה לממונם].

 

[דבר היושר]

ברור שבעלות היא מציאות ולא דין בעולם התורני כמו שמעולם לא מצינו שעשה [דנטילת לולב לדוג'] תדחה 'לא תעשה' דאיסור גזל, וכן מהא דל"מ ביה ביטול ברוב, וכן מהא דמעולם לא מצינו שעוסק במצווה יפטר מתשלום החוב בתורת 'העוסק במצווה פטור מן המצווה', וכן מהא דחשו"ק דגזלו, מוציאים מהם, וכן מהא דספיקו לקולא, וכן מהא דאף שהגוזל מעכו"ם הותר, פשיטא דל"ה 'לכם' וכו' וכו'.

איך שייך לומר דגזל עכו''ם מותר

לחץ כדי לכווץ...

חלוק ענין הגזילה מענין הבעלות - ואין עיתותי בידי.

 

[צריך עיון]

חלוק ענין הגזילה מענין הבעלות - ואין עיתותי בידי.

לחץ כדי לכווץ...

לכשיהיו בידו, יסביר נא גם אם כן, מה הועלנו בישוב הא דאסור מפני פיקו''נ.

 

[יחזקאל יחזקאלי]

לא זכיתי למידה זו של עיון עמוק הראויה לדברים הנדונים כאן
אך מקופיא יש להעיר, א''כ אמאי גזל עכו''ם מותר [למ''ד דמותר] אטו אין לו בעלות כמו ישראל [אם לא לדעת הצ''פ, שכמדו' דבריו איך שיהיה לא שוין עם משנ''ת כאן].

לחץ כדי לכווץ...

אתה שואל מצוין
אך ידועה שיטת היראים שגם למ"ד גזל עכו"ם מותר אין הממון נעשה של הישראל ולא נחשב לכם לצאת בו יד"ח ד מינים

 

[יחזקאל יחזקאלי]

וביחס לגוף העניין
כל בר בי רב דחד יומא יודע שהפקר בי"ד הפקר והיינו שברור שהממונות נתונים לשינוי ע"י התורה עד כדי שנתנה כח וסמכות אפילו לבי"ד לשנות את מצב הממונות

 

[צריך עיון]

אתה שואל מצוין
אך ידועה שיטת היראים שגם למ"ד גזל עכו"ם מותר אין הממון נעשה של הישראל ולא נחשב לכם לצאת בו יד"ח ד מינים

לחץ כדי לכווץ...

שי' הרא''ם המו' במג''א במחלוקת תלויה.
ומ''מ נחזי, לשי' היראים גופיה דאין הממון שלו, מ''מ אין איסור להשתמש בו או לכלותו ולעשות בו כחפצו, ורק ל''ח 'לכם', וא''כ האם עדיין אין בכך קושי אי נימא דכל ענין הבעלות וזכויותיה הפשוטות [שלא יקחו לי את החפץ או יכלו אותו] אי''צ לדין של תורה?

וביחס לגוף העניין
כל בר בי רב דחד יומא יודע שהפקר בי"ד הפקר והיינו שברור שהממונות נתונים לשינוי ע"י התורה עד כדי שנתנה כח וסמכות אפילו לבי"ד לשנות את מצב הממונות

לחץ כדי לכווץ...

הפקר בי''ד הוא דין חדש, וכמו שלא נשאל איך מותר לאבד את ממונם של עיר הנדחת [אף דל''ד דשם זהו דין הממון, וכאן זהו כח ושליטה שניתן לחכמים, אבל הכוונה שבעיקר הדבר הוא דין חדש, שנובע מכוחם של חכמים על הגברי, ויש להאריך בזה].