- הודעות
- 180
- תודות
- 581
- נקודות
- 76
אחר בקשת המחילה, לא נכנסתי לפורום זה זמן, וראיתי שהתפתח כאן דיון בעניין, ואיני יכול להכנס באמצע הנידון ולהשיב על כל העניין כאשר יש כאן ויכוח בסברא בין הרב @בד קודש להרב @אוהב ספר ,
רק זאת אומר לעניין זה, יש צורך לדעת את דרכו של הרמב"ם במניין המצוות, כי גם בדברים שאמרו חז"ל שעוברים על כמה עשין, הרמב"ם מונה למצווה אחת.
כי הנושא של "מניין" המצוות, הוא על מהות העניין, ולא על חלקים במצווה. ולא מונים כל חלק וחלק במצווה כמצווה בפני עצמה - במניין התרי"ג. אבל ודאי שהתורה ציוותה על כל פרט ופרט, וכל פרט הוא צווי התורה, והמבטלו מבטל עשה. וברוב המצוות המושלמות על ידי כמה פרטים הדין הוא שמעכבין זה את זה, כלומר שכשנחסר חלק אחד מפרטי אותה המצווה אזי יש חסרון בעצם המצוה, והמצוה לא יכולה להתקיים כשאינה מושלמת על ידי כל החלקים. אבל הסיבה שהוא מבטל עשה כשלא קיים אחד מפרטי המצוה אינה רק משום שלא עשה כלל את המצוה, אלא יש כאן ביטול עשה של החלק שלא קיים, רק שממילא לא קיים גם את שאר החלקים, כי שאר החלקים לא יכולים להתקיים לבדם.
ובמצוה המורכבת מחלקים, שהחלקים לא מעכבים אחד את השני, אז כשלא קיים את אחד החלקים, מבטל עשה של אותו החלק במצוה, אבל המצוה עצמה יכולה להתקיים גם עם החלק השני לבד.
נאמר זאת כך - אדם שלא נטל ארבעת המינים בסוכות, הוא מבטל ארבעה עשין במצוה אחת.
וזה לשון קדשו של הרמב"ם בשורש האחד עשר בספר המצוות:
"פעמים יהיה הצווי האחד שהוא מצוה אחת ויש לה חלקים רבים כמו מצות לולב שהוא ארבעה מינים, הנה לא נאמר כי פרי עץ הדר מצוה בפני עצמה וענף עץ עבות מצוה בפני עצמה וערבי נחל מצוה בפני עצמה, לפי שאלו כלם חלקי המצוה כי הוא צוה לקבצם, ואחרי קבצם תהיה המצוה לקיחת הכל ביד ביום ידוע. ועל זה ההיקש בעצמו אין ראוי שימנה אמרו במצורע שהוא יטהר בשתי צפרים חיות ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ומים חיים וכלי חרש בשש מצות, אבל טהרת המצורע מצוה אחת בכל תאריה ומה שיצטרך בה מאלו וזולתם כלומר הגלוח, כי כל אלו הם חלקי המצוה שנצטוינו בה והוא טהרת המצורע, והוא שתהיה על התואר הזה, וזה ההיקש בעצמו בהיכר אשר צונו לעשות למצורע בעת טומאתו כדי שירחיקוהו. והוא אמרו: "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה" וגו', ואין פעולה מכל אלו מצוה בפני עצמה, אבל קבוצם הוא המצוה והוא שאנחנו נצטוינו שנעשה היכר למצורע עד שיכירהו מי שיראהו וירחיקהו והכרתו תהיה בכך וכך ענינים, כגון מה שצונו שנשמח לפני ה' ביום הראשון של סוכות, והוא מבואר שהשמחה תהיה בלקיחת כך וכך, וזה השרש דק להבין מאד, ואופן דקותו זה שאספר לך. שכל מה שאמרו חז"ל בו שהדבר הפלוני והפלוני מעכבין זה את זה, הנה הוא מבואר שהוא מצוה אחת כמו ארבעה מינין שבלולב ולחם הפנים עם לבונה זכה שתעשה עמו שלשונם מזה: "לחם הפנים והבזיכין מעכבין זה את זה", הנה זה מבואר שהוא מצוה אחת. וכן כל מה שהתבאר לך שתכלית המבוקש לא יגיע לחלק אחד מאותן החלקים, הנה הוא מבואר כי קבוצם הוא הענין הנמנה, כמו הכרת המצורע שהוא יתבאר לך שאילו היו בגדיו פרומים ולא פרע ראשו ולא עטה על שפם ולא קרא טמא שהוא לא עשה דבר ולא הגיע הכרתו עד שיעשה כלם, וכן טהרתו לא תגיע אלא בכל מה שזכר מהצפרים ועץ ארז ושני תולעת והגלוח ואז השלים לו טהרתו. ואמנם מקום הקושי הוא בדברים שאמרו בהם אין מעכבין זה את זה, כי העולה במחשבה היה אחר שאלו החלקים כל חלק מהם בלתי צריך לחבירו שיהיה כל חלק מצוה בפני עצמה, כמו אמרם: "התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת" והנה היה אפשר לנו שנאמר שלבן ותכלת ימנו שתי מצות לולא מה שמצאנו להם לשון מבואר במכילתא דרבי ישמעאל נאמר שם: "יכול שהם שתי מצות, מצות התכלת ומצות הלבן, תלמוד לומר: 'והיה לכם לציצית' – מצוה אחת היא ואינה שתי מצות", הנה כבר התבאר לך שאפילו החלקים שאינן מעכבין זה את זה פעמים יהיו מצוה אחת כשיהיה הענין אחד, כי הכוונה בציצית "למען תזכרו", אם כן כלל הדבר המחוייב בזכרון ימנה מצוה אחת.
הנה לא נשאר לנו אם כן שנביט במנין המצות לאמרם מעכבין או אין מעכבין כי אם אל הענין לבד, האם הוא לענין אחד או לענינים רבים כמו שבארנו בשרש תשיעי מאלו השרשים אשר אנחנו משתדלים לבארם". עכ"ל.
ומבואר הדבר, שכאומרים חז"ל שאינם מעכבים זה את זה, אנחנו יכולים להבין שזה שתי מצוות, ולכן אינם מעכבים, (כמו בתפילין), אבל אם אנחנו יודעים שזה מצווה אחת, שכך מבואר במכילתא, אז אינם מעכבין זה אומר שאפילו שהעניין אחד וזה מצווה אחת, אפילו הכי אין מעכבים, כלומר שאפילו שביטל עשה של חלק מהמצווה מכל מקום את המצווה עצמה - את העניין עצמו של 'למען תזכרו' - הוא קיים.
ועיין עוד בשורש התשיעי ברמב"ם שם.
