הלכות ציצית ותפילין ביטול ברוב בציצית (1 צופה)

[אור זרוע לצדיק]

אם חלק מהחוטים נטוו לשמן וחלק מהחוטין לא נטוו לשמן ונתערבו מה דינן של אלו שנטוו שלא לשמן?

 

[אני יודע]

חוטי ציצית שלא נטוו 'לשמה' שהתערבו בחוטים שנטוו 'לשמה'

ב. מלבד הצורך בקשירת הציציות 'לשמה', בשלחן ערוך (או"ח סי' יא סע' א) נפסק כי גם טווית חוטי הציציות צריכה להיות 'לשמה', ואם החוטים לא נטוו 'לשמן' הם פסולים לשימוש בהם לקשירת הציציות: "החוטים, צריך שיהיו טוויים לשמן, שיאמר בתחילת הטוויה שהוא עושה כן לשם ציצית, או שיאמר לאשה טווי לי ציצית לטלית. ואם לא היו טוויים לשמן, פסולים".

לאור הלכה זו הסתפק רבי עקיבא אייגר בהגהותיו על השלחן ערוך (שם) "אם יכול לבטל חוטים שאין נטווים לשמה תוך חוטים שנטווים לשמן ולתלותם בבגד". כלומר, כאשר חתיכת איסור מעורבת עם שתי חתיכות היתר, האיסור מתבטל ברוב היתר, כמפורש בשלחן ערוך (יו"ד סימן קט סע' א) "חתיכה שנתערבה באחרות מין במינו יבש ביבש חד בתרי, בטיל" – מיעוט איסור שנתערב ברוב היתר, מתבטל, ומופקע ממנו האיסור. והספק הוא, האם דין ביטול ברוב מועיל גם לפעול חלות דין והכשר על המיעוט – כגון ציצית שיש בה שלושה חוטים שנטוו 'לשמה' וחוט אחד שלא נטווה 'לשמה', האם על החוט הרביעי יש דין 'לשמה' מחמת הרוב שבו הוא מתבטל. או שהרוב מועיל רק לסלק את האיסור מהמיעוט, אבל לא לפעול במיעוט הכשר.

רבי עקיבא אייגר הכריע למעשה כי בתערובת חוטי הציצית לא נאמר דין ביטול ברוב, אבל מסיבה אחרת: "ואפשר דהוי דבר שבמנין, דחוטי ציצית נמנים כמו בנר חנוכה, סי' תרעג ס"א". כוונתו להלכה המפורשת בשלחן ערוך בהלכות תערובת (יו"ד סי' קי סע' א) כי דבר שמחמת חשיבותו נמכר במנין ולא ב'אומד', אינו מתבטל בתערובת. ועל פי זה נפסק בהלכות חנוכה (או"ח סי' תרעג סע' א) "אם נתערב נר חנוכה האסור בהנאה בשאר נרות, אפילו אחד באלף, לא בטיל דהוי דבר של מנין". ומאחר וחוטי ציצית נמכרים לפי 'מנין', לא נאמרו בהם דיני ביטול ברוב.

מדברי רבי עקיבא אייגר נראה איפוא, כי מעיקר דיני ביטול ברוב, הרוב לא רק מסלק את האיסור מהמיעוט אלא גם מועיל לפעול הכשר במיעוט – שכל ארבעת החוטים נחשבים כאילו נטוו 'לשמה'. אלא שלמעשה אי אפשר לומר כן, היות ואין בחוטים דיני ביטול ברוב כי הם "דבר שבמנין".

האם הדבר המתבטל מקבל את הכשר ומעלת הדבר המבטלו

ג. ספק זה מפורש גם בשו"ת עונג יום טוב (סימן ד) שהוסיף ביאור ביסודם של הדברים:

"שאלה: על דבר שנתערבו חוטים שלא נטוו לשם ציצית בחוטים שנטוו לשם מצות ציצית, אם מותר להטילם בבגד ד' כנפות, או לא. תשובה: לכאורה יש לדון בזה דין ביטול, דמהתורה חד בתרי בטל וכשרים כל החוטים למצות ציצית, מיהו נסתפקנו טובא בזה אם יש לדון בזה דין ביטול. והערנו מקום ספק, דאפשר לומר דלא מהני ביטול אלא בדבר שאנו דנים עליו שיש בו איסור או פסול, בזה אמרה התורה שאם נתערב ברוב נסתלק פסולו מעליו, ונעשה כדבר שנתבטל בו ואין בו עוד פסול. אבל בדבר שפסולו מפני שמחוסר מעשה, כמו מצה שלא נאפה לשמה. בזה אפילו נתערב במצות האפויות לשמן, נמי לא מהני, דמשום שנתבטל לא ישיג מעלת המבטל. ודי לנו שמועיל ביטול להסיר חסרון המתבטל ולא להשיג מעלת המבטל. ולהכי כל המצות התערובות אינן ראויות לצאת בהן ידי חובת מצה משום הך תערובות".

העונג יום טוב הכריע, כי דין ביטול ברוב נאמר רק "להסיר את חסרון המתבטל", דהיינו כאשר מיעוט איסור מתבטל ברוב היתר, אין באיסור כבר "חסרון", כי על ידי הביטול הופקע ממנו האיסור. אבל על ידי הביטול, הדבר המתבטל – חוטי ציצית שלא נטוו 'לשמה' או מצה שלא נאפתה 'לשמה', אינו יכול על ידי דין הביטול ברוב "להשיג מעלת המבטל" – להפוך ולהיחשב כחוטים שנטוו 'לשמה' או כמצה אפויה 'לשמה'.

ולפי זה הסביר את דברי הגמרא במסכת פסחים (פח, ב) "חמשה שנתערבו עורות פסחיהם זה בזה ונמצאת יבלת [רש"י: מום לפסול] באחד מהם [רש"י: באחד העורות, ואין ידוע מאיזה פסח היה עור זה, ואותו הפסח פסול הוא]. אם נתערבו לפני זריקה, חייבים לעשות פסח שני". כלומר, כאשר חמשה עורות שבאחד מהם נמצא מום הפוסל בקרבן, נתערבו קודם זריקת הדם, נמצא כי בשעת זריקת הדם, הבשר לא היה ראוי לאכילה, ולכן לא יצאו ידי חובתם ויש לעשות פסח שני. והקשה החוות דעת (יו"ד סי' קא, ביאורים ס"ק ה) "אמאי לא היה חזי לאכילה הא נתבטל ברוב" [ומחמת קושיה זו החוות דעת הביא ראיה לשיטת הרמ"א (שם) כי "חתיכה הראויה להתכבד" אינה בטלה ברוב, וכבש שלם בעורו נקרא "חתיכה הראויה להתכבד"]. וכתב העונג יום טוב: "אמנם לפענ"ד אתי שפיר דלא מהני ביטול אלא לבטל מהדבר האסור כח האיסור שבו, אבל לא שישיג המתבטל חשיבות המבטל. ולהכי לא מהני ביטול להשיג עליו שם קרבן כשר, כיון דבעל יבלת פסול הוא לפסח, כל התערובות אסורים באכילה. דהא לא נעשה בו כל הכשר קרבן להתירו באכילה, כשאר קדשים".

וכדעתו כתב גם האור שמח בהלכות ציצית (פ"א הי"א) – שהביטול רק מסלק את האיסור מהמיעוט "והוא כמאן דליתא", אבל אינו מועיל לפעול בו מעשה הנצרך בו: "האחרונים נסתפקו בנתערב חוט אחד שלא נטווה לשם ציצית, בין חוטים אחרים שנטוו לשם ציצית, מי בטיל לעשות מהם ציצית אע"פ שידעינן שאיכא חד בינייהו שלא נטווה לשם ציצית. והעיקר דענין ביטול הוי כמאן דליתא ומסלקינן ליה, אבל לא שיצטרף. אם כן הכי נמי סלק את חוט שלא נטווה לשמה מהם, והוי כמאן דליתא. אבל כאן שתאמר ע"י ביטול שכשירה לציצית והוי כמו שנעשה בה מעשה של טויה לשמה, דאם אינו טווי לשמה לא הוי כשר לציצית, זה לא אמרינן".

לפנינו מחלוקת האחרונים – האם דין ביטול ברוב רק מסלק את האיסור מהמיעוט, או גם מועיל לפעול במיעוט המתבטל את "מעלת" ו"הכשר" הדבר המבטלו, ולהשלים מעשה הנצרך בו [טוויה 'לשמה']. מדברי רעק"א בהגהותיו על השו"ע נראה כי חוט ציצית שלא נטווה 'לשמה', שהתבטל ברוב חוטים שנטוו 'לשמה' מקבל את "מעלת" הטוויה 'לשמה'. אולם לדעת העונג יום טוב והאור שמח, הרוב מבטל מהמיעוט את "כח האיסור שבו", אבל "לא שישיג המתבטל חשיבות המבטל", ונמצא שיש בתערובת חוטים שאינם ראויים לקיום מצות ציצית, שלא התבטלו ברוב החוטים הכשרים.

https://olamot.net/shiurim/ביטול-ברוב-בציציות-שלא-נטוו-לשמה-ונמסר/

 

[יהודי פשוט ממש]

לפנינו מחלוקת האחרונים – האם דין ביטול ברוב רק מסלק את האיסור מהמיעוט, או גם מועיל לפעול במיעוט המתבטל את "מעלת" ו"הכשר" הדבר המבטלו, ולהשלים מעשה הנצרך בו [טוויה 'לשמה']. מדברי רעק"א בהגהותיו על השו"ע נראה כי חוט ציצית שלא נטווה 'לשמה', שהתבטל ברוב חוטים שנטוו 'לשמה' מקבל את "מעלת" הטוויה 'לשמה'. אולם לדעת העונג יום טוב והאור שמח, הרוב מבטל מהמיעוט את "כח האיסור שבו", אבל "לא שישיג המתבטל חשיבות המבטל", ונמצא שיש בתערובת חוטים שאינם ראויים לקיום מצות ציצית, שלא התבטלו ברוב החוטים הכשרים.

לחץ כדי לכווץ...

רציתי להוסיף שלכאו' המח' היא בכל דבר ולא רק בציצית, ב' שכבר בראשונים מצינו מח' זו, כדלהלן. ג'. שתלוי אם הלשמן הרוב או השלא לשמן הוא הרוב.

המח' ראשונים היא בבכורות כב. בסוגיא של ציר ומים של ע''ה, דאף שציר לא מקבל טומאה, נראה מרש''י שם שהציר עצמו ניהיה כמו המים והוא אף מקבל טומאה, ותוס' חולקים שם, והיד יהודה בצ''ט מבאר [לא ראיתי בפנים, רק באוצ''מ של מתיבתא] שרש''י ותוס' נחלקו בדין ביטול, דלרש''י הוא מקבל את הדינים של הרוב ולתוס' הוא לא מקבל את הדינים של הרוב, אלא רק שהאיסור שבו לא מפריע, דאזלינן בתר הרוב.

והנה כ''ז עם הרוב הוא לשמן והמיעוט שלא לשמן, ויש לדון בהיפוך עם הרוב שלא לשמן ומיעוט לשמן, אי המיעוט מקבל דין הרוב [אם זה לא בעיה ללובשן, אני לא לא למדתי הלכות ציצית], דיש רן בנדרים נט: שהיתר בטל באיסור, אבל כמה שיודע לי שבעיקרון לא נוקטים שהיתר שנופל לרוב איסור הוא מתבטל באיסור, [כמדומני שהפמ''ג בפתיחה לתע' הביא מהמנח''כ שהביטול הוא רק איסור להיתר ולא הפוך].

 

[אור זרוע לצדיק]

עצם השאלה היא האם המיעוט מקבל את המעלות של הרוב, כמו בלשמן ושלא לשמן, האם אזה ע"י הביטול נחשב כאילו נעשה לשמו?

 

[יהודי פשוט ממש]

עצם השאלה היא האם המיעוט מקבל את המעלות של הרוב, כמו בלשמן ושלא לשמן, האם אזה ע"י הביטול נחשב כאילו נעשה לשמו?

לחץ כדי לכווץ...

נכון
אבל יתכן שזה לא דו צדדי, דהרי נבילה בכשירה מתבטלת חד בתרי ומותר הכל, משא''כ כשירה שנופלת לנבילה לא ניהית נבילה, ולא לוקים על ג', [אבל לוקים לכאו' על ב' מהג', דה'הלך אחר הרוב' כנלענ''ד לפי פמ''ג שהבאתי מקודם] ולכן אני חושב שאולי אף ש'שלא לשמה' מתבטל בלשמה, וקמבל את דין הרוב.
מכ''מ אולי מיעוט לשמה לא מתבטת בשלא לשמה, אף שבדר''כ המיעוט ניהיה כמו הרוב [לסוברים כן], ד'דין ביטול' אין בכל עניין. אלא רק איסור בהיתר ולא היתר באיסור. ויל''ע בזה.

ויש לעיין אי בכלל אי שלא לשמה זה כמו 'היתר באיסור'

 

[חילך לאורייתא]

מהיכי תיתי לך לומר כך ?

ויש לעיין אי בכלל אי שלא לשמה זה כמו 'היתר באיסור'

לחץ כדי לכווץ...

 

[יהודי פשוט ממש]

מהיכי תיתי לך לומר כך ?

לחץ כדי לכווץ...

אני לא אומר כך, אני רק אומר שבאם קיים דין ביטול.. וכו' הוא מקבל דין של המיעוט. אבל אני לא יודע אי בכה''ג יש דין ביטול

 

[אברך קלאסי]

בלת''ק כדי הצורך
העוניו''ט בסי' ד' דן בנתערבו חטי ציצית התווים לשמה אם חוטים שאינם תווים לשמה אם יש בזה דין ביטול ברוב.

והעוניו''ט תולה א''ז במחלוקת הראשונים אם היתר גם נהיה איסור בדין ביטול ברוב, והרגילות היא להגדיר שנחלקו אם דין ביטול מהני גם להוסיף דינים או רק להוריד דינים, ולכן מהני להרויד הדין איסור אך לא להוסיף הדין איסור.

והגרש''ש בשער''י פליג על העוניו''ט בהבנת האי פלוג' ועימש''כ בב''מ ו' ב' ובקושיא מהתוס' שם בביטול ברוב במנוים.

ואמנם בעיקר הגדר שרגילים להבין שהנידון הוא אם מהני להוסיף דינים אינו מחוור לי כ''כ האי נוסחא, ויותר נראה לבאר כונת העוניו''ט שהנידון הוא האם הדין של ביטול ברוב הוא רק דין של הגבלה באיסורי הצורה שאין מחויבות לאיסור בגונא של ביטל ברוב, או שהווה דין כללי ביחס לדבר שהוא מתבטל ואי''ז רק קולא והיתר באיסורים.

ובזה יש לדחות מש''כ המשמר''ח זללה'''ה לישב התוס' הנ''ל בב''מ ו' ב' [שכותב מנוי שקפץ לדיר יהיו כולם חיבים בדין מעשר בהמה כיון שיבוטל ברוב שאינם מנויים] שמיושב גם לדברי העוניו''ט דשם לא הגדר שאין המנוי מחויב כלל, אלא הווה גדר של פטור וע''כ ג''כ הווה הסרת הדינים ע''י ביטול, ולדברינו אינו מועיל כלל האי חילוקא כיון ששם סו''ס אינו ענין של איסור והיתר.