אב ט' אב - יומא דהילולא של החוזה מלובלין (1 צופה)

[אחד יחיד]

רבי יעקב יצחק הורביץ זצוק"ל, מגדולי האדמו"רים בתנועת החסידות.

היה תלמידו של רבי אלימלך מליז'ענסק.
נפטר בט' אב תקע"ה.

הערך עליו במכלול:

רבי יעקב יצחק הורוביץ – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

הידיעה על פטירת המתווך היהודי התקבלה ברחובות לובלין במשיכת כתף. גם בחייו לא זכה המנוח להערכה יתרה. עסקיו המפוקפקים ואורח חייו הקלוקל היו ידועים לכול.

על כן נתקבלה בהפתעה רבה בקשת ה'חוזה' מלובלין להודיע לו את מועד ההלוויה. הצדיק מיעט ללוות נפטרים, ופתאום הוא מבקש לדעת את שעת ההלוויה של איש רע-מעללים?!

מראה הצדיק ההולך בעקבות המיטה הִשרה באוויר תחושת מסתורין. בתום ההלוויה פנו מקורבי הרבי אליו בבקשה להסביר את פשר המחווה הנדירה.

פני הצדיק הרצינו. "האיש הזה", פתח ואמר, "קנה את עולמו בשעה אחת". והחל לספר:

שנים רבות קודם לכן טלטלה פרשייה מעציבה את חצרו של רבי נחום מצ'רנוביל. אנשי מדון רדפו את הצדיק והצרו את דרכו. הם הגדילו לעשות כשטפלו עליו עלילות כזב לפני השלטונות. הללו פתחו בחקירה, ובעזרת עדי שקר הרשיעו את הצדיק וחרצו את גורלו למוות.

גזר הדין הנורא הפיל אימה על אלפי חסידיו ומעריציו של הצדיק. שתדלנים פתחו במאמצי הצלה; קשרים הופעלו בכל הדרגים – לשווא. דומה היה כי כל השערים ננעלו. רבני העיר גזרו ימי תענית, ובתי הכנסת התמלאו המוני יהודים השופכים דמעות כמים, מתפללים ומנסים לקרוע שערי שמים.

ימים אחדים לפני ביצוע גזר הדין הגיעה ידיעה כי בלובלין מתגורר שר המשפטים, שבסמכותו לבטל את הגזירה. מייד שוגר שליח מהיר ללובלין, ובידו מכתב הממוען לרבה של לובלין, בבקשה למצוא איש קשר אל השר. עורך דין צייד את השליח במכתב מנוסח כהלכה, שהשר יוכל לחתום עליו מייד, אם ייאות.

רבה של לובלין נחרד למקרא המכתב. הוא מיהר לזַמן לאסיפה את נכבדי הקהילה, וביקש מהם להתגייס להצלת הצדיק. אלא שאיש מהם לא ידע כיצד להגיע אל השר.

האסיפה כמעט התפזרה, ואז נזכר אחד הנוכחים כי יש יהודי המנהל קשרים עם השר. למשמע שמו של האיש נפלו פניהם של הנאספים. זה היה המתווך מיודענו. "אל תבזבזו רגע!", דחק בהם הרב, "גשו אליו מייד ודברו על ליבו".

בלי תקוות רבות מילאו האנשים את מצוות הרב. תשובת האיש הייתה צפויה. "אכן", אישר, "אני מכיר את השר, אך היום אי-אפשר לפנות אליו. הוא מארח בביתו נשף חגיגי, ובו הוא שותה לשוכרה".

למשמע התשובה יצא הרב בעצמו אל בית האיש. שעה ארוכה דיבר על ליבו. האיש התכנס בהרהורים. ופתאום קם ואמר: "אם אלך אליו עכשיו, אני מסתכן שישלוף את אקדחו ויירה בי. אך אני מוכן לשים את נפשי בכפי. אלא שכל עוד אחרון האורחים לא עזב את ביתו – איש אינו מורשה להיכנס פנימה".

הלילה ירד. האיש התהלך סמוך לארמונו של השר, והמתין שמצהלות החוגגים יגוועו. רק בשעות הקטנות של הלילה דעכו הקולות ההוללים, והאיש החל לנסות להיכנס פנימה. בתחילה נהדף בידי שומרי הסף, אך הוא לא הרפה, ולבסוף נעתרו השומרים והניחו ליהודי לגשת אל בעל הבית השרוי בגילופין, בעודם מגחכים על טיפשותו להיכנס ללוע הארי.

שיניו של היהודי נקשו בחרדה כאשר עמד על מפתן סלון הבית המפואר. בתוך ליבו השלים עם גורלו הצפוי. באותם רגעים הציפו אותו רגשות חרטה על מעשיו הפסולים. "ניחא", הפטיר, "יהא מותי בעבור הצדיק כפרה על עוונותיי!".

האיש, שגורלם של נידונים רבים נתון בידיו, היה שרוע על הארץ, שיכור כלוט. המתווך הרהיב עוז, ניגש אל השר וניסה לעוררו משנתו. זמן רב טלטל את גופו הכבד, קרא בשמו וניסה להקיצו. לבסוף פקח הלה עין אחת, ומתוך דמדומי השכרות זיהה את היהודי העומד מולו. "מה רצונך?", קצף עליו.

"כבוד השר", רעד קולו של היהודי, "אני יודע שראוי אני לעונש מוות על בואי אליך עכשיו, אך אני מוכן למות ובלבד שלא יישפך דמו של צדיק חף מכל פשע". הוא תיאר בקיצור באוזני השר את העוול שנעשה בצ'רנוביל. "אנא", התחנן, "חתום על צו האוסר את הוצאתו להורג!".

מוחו ההלום של השר הצטלל מעט. "הלבלר שלי איננו כאן", אמר, "ואיך אוכל למלא את בקשתך?".

המתווך ניגש אל שולחן השרד, נטל את נייר המכתבים של השר וכתב עליו את הנוסח שהכין עורך הדין מצ'רנוביל. "הנה, חסרה רק חתימת ידו של השר!", פנה אליו. הלה הניע את אצבעותיו באיטיות ו…חתם על המסמך.

עוד באותו לילה יצא רץ בהול מלובלין לצ'רנוביל. שם כבר החלו ההכנות להוצאתו להורג של הרבי. השליח הדהיר את הסוס בכל כוחו, ותלה את האיגרת על מוט בתקווה שיתנוסס לעיני האנשים בטרם יהיה מאוחר. הוא בא למקום ברגע האחרון ממש וחיי הצדיק ניצלו.

עיניו של ה'חוזה' יקדו כשאמר: "ראיתי כי נשמתו של רבי נחום, שנסתלק כבר לבית עולמו, ועמו נשמות עוד צדיקים, ירדו ללוות את האיש שסיכן את חייו למען הצלתו. לכן הלכתי גם אני ללוותו".

(אור לישרים מתוך גל' שיחת השבוע)

 

[אחד יחיד]

לאחד מתלמידיו של החוזה הקדוש מלובלין היה בן עילוי נפלא, בצלאל שמו. הכל הכירו אותו כלמדן גדול, הבקי בש"ס ובפוסקים. בנוסף לכך, היה גם ירא שמים מרבים והצטיין בכל מעלה ומידה טובה שמנו חכמים.

באחד הימים, הגיע אל חצר הקודש בלובלין הגביר הנגיד המפורסם, רבי יהושע העשיל, שבא אל החוזה הקדוש ושאלתו בפיו:

"בת יש לי, כלילת השלמות מופלגת בכל המעלות, ומבקש אני להשיאה עם חתן מופלג, גדול בתורה וביראה. שמעתי שכאן ישנם בחורים טובים, ובאם יימצא עבור ביתי חתן שכזה, אתן לו 'הכל בכל מכל כל', ומזונות 'קעסט' כל ימיו".

על אתר הציע לו החוזה מלובלין את בצלאל העילוי, והשידוך נגמר למזל טוב. יהושע העשיל לקח את חתנו החשוב ותמך בו בשפע. נתן לו כל צרכיו ופרנסו בשפע וביד רחבה.

בני הזוג התגוררו בסמוך להוריה העשירים של הכלה, וקבלו מהם כל דבר שנזקקו לו מקרני ראמים ועד "טויבן מילאך" (=חלב יונים, ביטוי ישן באידיש שכוונתו: עד הפרט הקטן ביותר). יהושע העשיל התכבד מאוד בחתנו הלמדן, ומידי פעם כאשר התעוררה לו שאלה בהלכה או בלימוד היה בא אל חתנו ושואל אותו כאשר ישאל איש בדבר האורים, יען כי החתן הצעיר היה אכן בקיא עד לאחת בכל מכמני הש"ס וההלכה, וידע להשיב תשובה כהלכה לכל שאלה. הבריות סחו אחריו בהתפעלות כי "כל רז לא אניס ליה".

חלפו כמה חודשים בטוב ובנעימים, כאשר בצלאל יושב על התורה ועל העבודה, וחמיו דואג לו לכל צרכיו.

יום אחד, סעד בצלאל בבית חמיו ובסוף הסעודה ברכו הכל ברכת המזון. נדמה היה לו כי משהו מוזר קורה כאן, חמיוהתנדנד על מקומו כפי שנהג תמיד, אבל לא הניע את שפתיו בעת הברכה ולא אמר מילה, משל אילם היה.

לאחר מכן, הלכו השניים לבית הכנסת להתפלל מנחה ובצלאל שחריף מוח ועין היה, העיף מבט מידי פעם לעבר חמיו, ומה נדהם לראות כי כמעשהו בבית כך גם בבית הכנסת. פיו אינו נפתח כלל. רק עיניו מסתכלות בסידור, אך הוא אינו מוציא הגה מפיו. שפשף החתן את עיניו בתמיהה, אבל לגודל פליאתו נתברר לו כאשר עקב אחריו כי כך הוא הדבר.

מה קרה לחמי? ניקרה השאלה במוחו, שמא נתבלעה עליו דעתו, או אולי שמץ של מינות נזרק בו בסתר, חלילה?! הוא אינו מתפלל ואינו מברך. שפתיו אינן נעות וקולו לא ישמע. אולי טעיתי וחמי התפלל כבר מקודם?

אבל בימים הבאים כאשר הביט אחריו הבחין, שאפילו כאשר הוא נוטל את ידיו לסעודה – אינו מברך את הברכה 'על נטילת ידיים'. את הפת הוא אוכל בלי לברך 'המוציא'. לאחר הסעודה הוא אינו מברך ברכת המזון…

מדוכדך כולו מן התגלית המרעישה, החל בצלאל לתהות מה אירע לחמיו. הרי הוא יהודי נאמן דמתקרי 'ערליכער יוד'. בן תורה הוא מיסודו, ורק לאחר כמה שנים מנישואיו החל לעסוק במסחר. התנהגות כזאת אינה הולמת אותו.

החתן ציפה להזדמנות נאותה, ויום אחד כאשר היו יושבים ומשוחחים, ואווירה של קורת רוח נישבה בחלל, היתה ביניהם קרבת לבבות, ושאל את חמיו:

"שמא ירצה מורי וחמי לנסוע איתי ללובלין, אל הרבי הקדוש?"

"וכי למה?"

בצלאל כחכח בגרונו באי נעימות, "אצלו יש כוח התפילה".

חמיו נעץ בו מבט תקיף: "אני לא חסיד" ענה, "אבל אם אתה רוצה לנסוע אל רבך, סע ככל שתאווה נפשך".

בצלאל דיבר בשפל קול ובחצי גמגום: "אולי השווער צריך חיזוק? אצל הרבי מלובלין ישאב חיזוק מלוא הדלי".

"וכי למה אני צריך חיזוק?" נזרקה נימה של קפידה לקולו של יהושע העשיל.

בצלאל כמעט נחנק, אבל המילים נורו ממנו ככדורי מתכת בוערים: "ראיתי שהשווער לא מברך ולא מתפלל"…

"מה?! אני לא מאמין למשמע אוזניי!!" רקע יהושע העשיל ברגליו בחוזקה מחמת כעסו, "האם שמעתי נכון?! כלום אתה בולש אחרי?! נעשית משגיח שלי?"

בצלאל הסמיק כסלק ולא ידע מה לענות, ואילו יהושע העשיל התיז בכעס: "אני מבקש ממך שלא תתערב בדברים שלי!"

ויצא מן הטרקלין בשצף קצף.

למרות ההכחשות והכעסים נוכח בצלאל לראות כי הוא לא טעה. חמיו הפסיק להגות שם שמים. אינו מתפלל ואינו מברך. לפעמים נוטל הוא גמרא ליד, אבל עיניו בוהות בחלל האויר וניכר ממנו שדברי הגמרא ממנו והלאה.

בצלאל כאב מאוד את הירידה של חמיו ברוחניות ורצה להחזירו למוטב. בשום פנים ואופן לא היה מוכן להסתגל לעובדה, שחמיו ירא השמים, כמו הפך לגוי שאינו מוציא מילה יהודית מפיו. בנסיעה הראשונה שלו לובלינה לחצר הקודש, סיפר לרבו ה'חוזה' בכאב לב על ההידרדרות של חמיו שהפסיק להתפלל ולברך, ומתנהג שלא כראוי ליהודי חשוב כמוהו.

"תראה לפעול אצלו שיבוא אלי בהקדם", ענה לו הרבי הקדוש.

וכך היה. בשובו מן הנסיעה, זימן עצמו למחרת לבית חמיו וברגע הנכון, העלה בקול מהסס ובגמגום קל את הרעיון שחמיו יקום וייסע ללובלין.

"כבר אמרתי לך, אינני חסיד!" שיסע אותו ר' יהושע העשיל נחרצות. "אני מאוד נהנה מכך שה'איידעם' שלי חסיד המתחסד עם קונו, אבל מכאן דרכינו נפרדות. אתה בדרכך ואני בדרכי. אני לא הולך בדרכי החסידות ולא הולך לרבי'ס".

דממה מעיקה השתררה בחדר. הכל נשתתקו לשמע הטון הנרגז שנמסך בקולו.

גם יהושע העשיל הרגיש שהגדיש את הסאה, והוא התכופף קדימה לעבר חתנו והחל מדבר בקול מפויס, "למען האמת, אני מאוד מתכבד בך, זכיתי ברוך השם לחתן שהוא תלמיד חכם מופלג ויש לי נחת רבה ממך. אנשים מספרים לי שכולם שואלים אותך שאלות בהלכה ובפלפול. אבל לא הגעתי למדרגה לנסוע לרבי שלך".

אולם בצלאל נחוש היה בדעתו. הוא לא הרפה מחמיו וביקש ממנו שוב בכל לשון של בקשה ותחנונים לנסוע עמו ללובלין.

או אז ניאות החותן ואמר לו: "בא אלי מחר ונדבר על זה שוב".

כיון ששמע בצלאל נימה של התרככות – שמח.

למחרת נכנס אל חמיו ושאל בחשש: "ומה השווער החליט?"

"ניסע ללובלין", ענה החותן בחיוך קלוש של הסכמה.

נסעו שניהם ללובלין.

ויהי כבואם אל החוזה, נכנסו אליו שניהם וישבו לשוחח שיחה קלה של נימוס.

באמצע השיחה, רמז החוזה לבצלאל בניע קל של אצבע, שייצא מהחדר וישאיר אותו לבד עם חמיו. תיכף ומיד יצא משם. אך נסגרה הדלת מאחוריו, שאל הרבי מלובלין את ר' יהושע העשיל: "האם אתה יודע איזה חתן יקר יש לך?"

"רק אני יודע?" ענה הלה בסיפוק רב, "כל העיר יודעת. כולם מדברים עליו. הוא אברך יקר, יהלום של ממש, יקר המציאות, מתמיד, צדיק. כולם מתפעלים ומדברים על האופן שבו הוא מתפלל. איזה כוח תפילה יש לו!"

את זה ביקש הרבי לשמוע. אך אמר יהושע העשיל את המילים האלה, עצר אותו הרבי ושאלו:

"האם אתה יודע מהי תפילה?"

"איזו שאלה?!" התפלא האיש. "איזה יהודי אינו יודע מהי תפילה?"

אמר לו החוזה:

"תפילה, הרי זה מלשון 'נפתולי אלוקים נפתלתי', אומר רש"י 'נתחברתי', התפילה היא חיבור של האדם עם הרבש"ע. התפילה מחברת את האדם עם העולמות העליונים".

ר' יהושע העשיל נענע בראשו בתנועות נמרצות, לאות שהוא יודע והדברים אינם בגדר חידוש עבורו.

אמר לו החוזה בלשון רכה: "אם כן, מדוע אתה לא מתפלל? שמעתי מהחתן שלך שהפסקת להתפלל ולברך!"

באותו רגע החלו דמעות רותחות נושרות מעיניו של יהושע העשיל, הוא נאנח אנחה כבדה מעומק לבו.

"מה אומר ומה אדבר", החל משיח ליבו בקול בוכים, "לפני כארבעה חודשים ניהלתי כמה עסקאות מסחריות, שהיו אמורות להכניס לי הון תועפות. אך נסתחפה שדי ואיתרע מזלי. העסקאות כשלו כולן ואני איבדתי את כל הכסף. אני שבור לרסיסים. איבדתי בעסקאות אלו סכום כסף עצום שהופקד אצלי. יתומים ואלמנות הפקידו אצלי בתמימות את כספם, כשהם סומכים עלי שבוודאי אשיב להם את הכסף. והנה הפכתי בעצמי לקבצן מרוד, אלא שאיש אינו יודע על כך, אולם לאמיתו של דבר כיסי ריק ואיני יכול להשיב כעת אף פרוטה. אינני מסוגל לחזור לעצמי. צא וספר לבצלאל הלמדן, חתני המפואר שהלשין עלי לרבי… על מצבו האמיתי של חמיו. הרי אני מפרנס אותו. הוא לא יודע את עומק השבר שלי, ולא מעלה הוא על דל דעתו שבעוד זמן קצר לא אוכל לתת לו אפילו פת קיבר".

שמע הרבי מלובלין את דבריו של האיש, ושוב שאל: "נו? עדין לא קבלתי תשובה לשאלה מדוע אינך מתפלל".

"רבי", ענה האיש, "אסור לי להתפלל, אסור לי לברך, הרי כתוב שתפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. אינני יכול לברך, כיון שמצוי אניבהיסח הדעת ולכן אין לי כוונה כלל. אם אברך בפה מלא תהיה זו ברכה לבטלה".

לא בכדי נקרא שמו 'החוזה', הרבי הקדוש מלובלין אכן ראה בעיני קדשו כי דברי אמת בפיו של האיש, ואת דבריו אומר הוא מתוך כאב אמיתי.

"האם יש לך תהילים בבית?"

"פשיטא", ענה יהושע העשיל.

"אם כן, בודאי ראית פעם את קפיטל פ"ז בסופו: 'ה' יספור בכתוב עמים, זה יולד שם סלה'.

מה פירוש 'ה' יספור בכתוב עמים'? מדוע צריך הקב"ה להשתמש בלשון לועזי של הגויים? האם אינו יכול להשתמש בלשון הקודש?"

"זאת באמת שאלה. אף פעם לא חשבתי עליה", אמר יהושע העשיל.

"אסביר לך", אמר לו החוזה מלובלין, "כיצד כותב יהודי את המילה "מאה"? – באותיות לשון הקודש, אבל הגוי כותב זאת במספרים, כך: 100. מימין לשמאל הוא כותב אפס ועוד אפס ואחרי זה אחת וזהו המספר מאה. אם כותב הוא שלושה אפסים – זהו המספר אלף, ואם רשם ששה אפסים, ומשמאל לזה את הספרה אחת זה נהיה מליון. מה הנפקא מינה בין שורה של אפסים ריקים לבין מספר בעל משמעות? כאשר יש את המספר אחד בראשם".

"אמנם נכון שכעת, בשל מצבך", אמר לו החוזה, צודק אתה שתפילתך אינה שווה מאומה, והיא בגדר אפס, יען היותה תפילה בלי כוונה. אבל הרבש"ע, א-ל רחום וחנון הוא, ואינו משליך את התפילה שלך חלילה. הוא רואה את התפילה חסרת הכוונה, סופר גם אותה, ומניח הכל למשמרת. הכל שמור וצבור אצלו ליום פקודה. עד שיגיע יום בו יתעורר בך לבך לפתע. וקרוב הוא בעיקר בימי הדין והרחמים של ראש השנה, ויום הכיפורים. כאשר מתפלל אתה תפילה אחת בכוונה, הופכת התפילה הזו להיות כמו המספר אחד, הקב"ה שם אותה מן הצד השמאלי, לפי ספירת הגויים, "בכתוב עמים", בצידם של האפסים, אזי כל האפסים, דהיינו התפילות החלולות, נטולות הכוונה, שנאמרו מן השפה ולחוץ, מצטרפות לתפילה האחת והיחידה – וכולן עולות למקומן ובוקעות רקיעים".

"ולכן", אמר לו החוזה מלובלין, "אני מייעץ לך לשנות את הנהגתך. חזור להתפלל ולברך מתוך חיתוך המילות, ולא כמו אילם. הוצא מפיך את כל התיבות ואפילו בלא כוונה, כי יום יבוא ולבך יתעורר וייפתח, ואתה תתפלל תפילה אחת לכל הפחות בכוונה, או אז ייטול הקב"ה את כל התפילות ה'אפסים' שלך ויעשה מכולן מספר אחד ענק".

לא חלפו אלא ימים מועטים, ויהושע העשיל נתברך מן השמים. הוא קנה ומכר, וערך עסקאות שהצליחו מעל המשוער. הונו שב אליו כבימים ימימה.

הודות לעצתו של החוזה מלובלין, לא אבדו לו תפילותיו האומללות, והצטרפו כעת לתפילותיו הנרגשות והמרוממות, כשהן הופכות לשיירה מלכותית העושה דרכה מעלה מעלה עד מתחת לכסא הכבוד…

(יישר כח לעומד על ימיננו הסופר הרה"ח יאיר וינשטוק הי"ו, שמסר לנו סיפור זה אותו שמע מאת הרה"ח ר' יעקב משה שפיצר הי"ו)

(תבונות – פרשת ויצא)

 

[אחד יחיד]

שמעתי מרבי שלום שבדרון זצ"ל: יש סיפור שמספרים חסידים על החוזה מלובלין, שנקרא בשם זה משום שאמרו עליו שהוא רואה בכל העולמות, מתחילת העולם ועד סופו. אלפי חסידים היו נושאים אליו את עיניהם.

ובעירו, לובלין, היה גאון עצום, רבי עזריאל הורביץ זצ"ל, המכונה "ראש הברזל", כי היה בעל ראש חזק וחריף.

רבי עזריאל זצ"ל שם לב, שכשהיתה מגיעה רכבת ללובלין, ובתחנה היו יורדים הרבה אנשים, רובם ככולם היו הולכים לחוזה מלובלין, ואילו אליו כמעט ולא מגיעים. אולי מתי מעט, חריפי מוח.

פעם הוא אסף קבוצה של חסידים ושאל: "למה אתם נוסעים לחוזה מלובלין ולא באים אלי? בואו אצלי ותלמדו תורה".

"רבי! אם אתה תלמד אותנו מה שהחוזה מלמד אותנו – נבוא אליך", השיבו.

"מה? החוזה יכול ללמד אתכם דברים שאני לא יכול ללמד?" התפלא.

"כנראה שכן", השיבו.

"אִמְרוּ לי בבקשה מה יכול החוזה ללמד אתכם, שאני לא יכול?"

"החוזה מלובלין קורא מחשבות והוא מלמד אותנו לקרוא מחשבות. אם אתה יכול ללמד אותנו לקרוא מחשבות נבוא אליך".

"מה"? התפלא ראש הברזל. "הוא מלמד אתכם לקרוא מחשבות? ולמדתם ממנו את זה"?

"כן".

"אעשה לכם, אפוא, ניסיון. אני חושב עכשיו על משהו, תגידו לי: מה אני חושב ברגע זה?"

– הסתכלו עליו ואמרו: "אנחנו רואים שעכשיו הרב חושב על 'שויתי ה' לנגדי תמיד', והרב רואה אותיות הוי"ה זוהרות נגד העיניים".

"יש לכם טעות", נענה כנגדם. "דוקא הרגע לא חשבתי על זה".

"עכשיו תבין למה אנחנו לא נוסעים אליך אלא אל החוזה מלובלין. לחוזה אין רגע אחד של היסח הדעת מ'שויתי ה' לנגדי תמיד'"…

(רבי מאיר צימרוט שליט"א- נאה דורש בראשית)

 

[אחד יחיד]

בלובלין היה יהודי פשוט שבכל ערב שבת לפני לכתו למרחץ היה קונה כמה מסרקות ומחלקם לעניים במרחץ. שמע על כך ה”חוזה” הקדוש מלובלין זיע”א ואמר: יהי חלקי עמו, מצוה גדולה בידו.

כשנאמרו דבריו להגאון רבי עזריאל בעל ה”ראש הברזל” זיע”א אמר: יש ראיה מהגמרא שאין זו מצוה, שכן הגמרא מספרת שדוד המלך עמד במרחץ ונצטער על שהוא ערום מן המצוות (מנחות מ”ג) ואם חלוקת מסרקות מצוה היא, הרי היה יכול לקנות כמה מסרקות ולחלקם לעניים.

כשסיפרו ל”חוזה” את דברי רבי עזריאל, נענה ואמר: במחילת כבוד תורתו הגדולה, נתעלמה ממנו משנה מפורשת: מלך אין רואין אותו… כשהוא בבית המרחץ, שנאמר ‘שום תשים עליך מלך’ שתהא אימתו עליך” (סנהדרין כב.) ואם כן ודאי שדוד המלך התרחץ במרחץ נפרד, ומשום כך לא יכול היה לחלק מסרקות.

(באר בשדה)

 

[אחד יחיד]

הגאון הקדוש רבי יעקב יצחק הורוויץ – ״החוזה מלובלין״, היה לו סדר קבוע מידי יום ביומו, ללמוד עם תלמידיו בתורת הסוד, מהשעה 9 בבוקר עד 12:00 בצהרים, ומינה אחראי שישגיח ששום אדם לא יכנס בשעות אלו כלל ועיקר. והנה באחד מן הימים, בשעה 10:00, הגיעה אשה אחת זקנה מאוד, וביקשה להיכנס אל הקודש פנימה, אך השומר אמר לה שהרב איננו מסכים, ואי אפשר להיכנס עד השעה 12:00, היא לא ויתרה והתעקשה שוב ושוב שרוצה להיכנס דוקא עכשיו, הואיל וקשה עליה ללכת לביתה ולחזור.

לאחר הפצרותיה הרבות פקעה סבלנותו של השומר, ואמר לרב שאיננו יכול לעמוד בהפצרותיה של אשה זו, אמר לו הרב שיכניס אותה, היא ניגשה אל הרב, ושאלה: האם הרב מכיר אותי? אמר לה: לא. אמרה לו: לפני כך וכך שנים כשהרב נולד, אמך היתה חולה, ולא היה לה חלב להניק אותך. ואביך זצ״ל חיפש אשה מינקת צדקת שאוכלת רק כשר, ולא מכניסה לפה שום דבר בלי לברך. אך תנאי נוסף קשה היה לו, שבאם התינוק צריך לאכול בלילה, לא להניק אותו כך כששוכבים במיטה, אלא לקום מהמיטה, ליטול ידיים ולשבת ולהאכילו, ולא היתה אשה שהסכימה לכך, ורק אני הסכמתי, ושמחתי שנפלה לידי זכות גדולה זו, כי ידעתי שתצא אדם גדול בתורה.

והנה עתה אני מרגישה שזמני קרב, ומאחר ואין לי בנים שיגידו עלי קדיש, לכן באתי לחלות את פני הרב, שיאמר עלי קדיש במשך שנה שלימה. אמר לה הרב, בודאי בכל הכבוד, זו הכרת הטוב שלי אליך, ברך אותה הרב והלכה לשלום, לאחר ימים מספר, שמעו כי אשה זו נפטרה, הלך הרב ללווייתה, ומאז התחיל לומר עליה קדיש מידי יום ביומו, מילה במילה בכוונה מרובה וגדולה מאוד, וכמו כן, לפני כל ברכה שברך, ולפני כל שיעור, היה אומר שיהיה לעילוי נשמתה.

(כבוד אב ואם בהלכה ובאגדה)

 

[אחד יחיד]

סערות, סופות שלגים, ברקים ורעמים ורוחות עזות פקדו את העיירה לובלין מזה תקופה ארוכה. על הכבישים נערמו ערימות השלג לגובה, כך שאיש לא יכול היה לצאת מפתח ביתו. פירושו של דבר היה כי האיכרים לא יכלו להגיע לעיר עם תוצרתם. המצב הכלכלי היה ירוד באותה העתף ואספקת המזון נידלדלה במהירות.

פריטים רבים חסרו לחלוטין, מיני ירק, פירות ואף מצרכים בסיסיים. גם בצלים למשל חסרו בשוק. כך שהגיע מצב שלא היו אפילו בצלים למאכלי השבת החגיגיים. עובדה זו הייתה 'טראגית' כמעט, שכן בלובלין, המנה הקרויה ביידיש 'אייער-און-ציבעל', המורכבת מתערובת של ביצים ובצל קצוצים, נחשבה למרכיב שכמעט אי אפשר בלעדיו ביום שבת קודש. יהודי לובלין זכרו מקרים שבהם לא היה בשר או דגים, אך מי שמע על מחסור גמור בבצלים לסלט הביצים?

בבית הצדיק המפורסם, החוזה מלובלין, שרר גם כן המחסור בבצלים. אחרי הכל, המסורת החסידית מייחסת חשיבות רבה לסלט פשוט זה. הם ניסו להשיג כמה בצלים בכל דרך אפשרית, אך מאמציהם עלו בתוהו. מישהו אפילו הצליח לפלס דרכו בין ערימות השלג עד חוותיהם של כמה מאיכרי הסביבה, אך גם להם לא היו בצלים.

בבוקר יום שישי, השכים קום רבי נפתלי מרופשיץ, אחד מתלמידיו הגדולים של החוזה כהרגלו, כדי לצאת לבית הכנסת של הרבי ולשפוך לבו בתפילה לבוראו. בדרכו חזרה הביתה עבר דרך כיכר השוק ושם נתקל במפתיע באיכר שהיה לו שק מלא בצלים!

"הו!" אמר לעצמו רבי נפתלי, ורעיון נועז עלה במחשבתו. "זו בדיוק ההזדמנות לה חיכיתי! ברוך השם!" הוא ניגש לגוי והציע לו לקנות את השק כולו. האיכר ידע היטב את ערכה של 'סחורתו' היקרה וציפה לעשות רווח נאה ממכירתה. לא זו העת לפשרות והנחות! הוא נקב בסכום גבוה במיוחד. להפתעתו הרבה, הסכים רבי נפתלי מיד ונתן לו את הכסף.

אך לא היה קץ להפתעות. "אני רוצה לקנות גם את מעיל הפרווה שלך ואת כובעך", הוסיף רבי נפתלי.

תחילה הביט האיכר ביהודי כעל 'משוגע'. בקושי האמין למשמע אוזניו. הוא סירב לבקשה כשהוא נדהם לחלוטין. כיצד יוכל לשוב לביתו בקור המקפיא בלי מעילו וכובעו? אך חבילת השטרות שבידו המושטת של לקוחו קרצה לו ופיתתה אותו, ועד מהרה נסגרה גם העסקה השנייה. ר' נפתלי צעד לביתו עם שק מלא בצלים ועם פריטי לבוש חדשים בלתי רגילים.

מאוחר יותר באותו יום, הופיע איכר מחוץ לביתו של החוזה. הוא היה לבוש בפרוות בסגנון האיכרים, עם כובע עצום שכיסה את מצחו ואת חלקם העליון של פניו, ועם מגפיים מכוסות בבוץ. בשפת הגויים ובנימה המאפיינת אותם, הוא קרא: "בצלים! בצלים למכירה!".

המוני חסידים הגיעו מכל עבר. כולם רצו לקנות בצלים לכבוד שבת קודש. הם התקבצו סביב מוכר הבצלים וניסו לשאת ולתת אתו, אך הוא סירב להוריד מן המחיר שנקב. ואז לפתע פתאום, הכריז כי הוא מפסיק למכור באותו יום. לא עוד בצלים למכירה! החסידים התחננו בפניו. "אך עדיין עלינו להביא כמה בצלים לרבי! הוא איש דגול וקדוש. אם רק תרשה לנו לקנות לו בצלים, יבואו עליך שפע ברכות".

"אם הוא מיוחד כפי שאתם אומרים, אמכור לו", אמר האיכר, "אך רק אם אוכל למכור לו ישירות, פנים אל פנים". החסידים היו מזועזעים. כיצד יוכלו להביא בפני הרבי טיפוס גס שכזה? לאחר כמה רגעי בלבול ומבוכה, הבינו שאין להם ברירה. משלחת מיוחדת הובילה את האיכר המגושם העמוס בצלים אל ביתו של הרבי.

כשהגיעו, היה ה'חוזה' עסוק בצחצוח גביע הקידוש המיוחד שלו, כפי שעשה בכל יום שישי לפני השבת. היה זה גביע מיוחד במינו, עשוי זהב טהור, בעל גילופים עדינים ומסובכים המראים אתרים קדושים מארץ ישראל. שמועות רבות סבבו את כוס הקידוש ואת תולדותיה. אמרו שהחוזה ירש אותה מאחד מגדולי החסידות של הדור הקודם, וכל מי שזכה לברך על תכולתה ולשתות ממנה ראה ברכה רבה בחייו. אלא שלא קל היה לזכות בחסד זה. החוזה לא הרשה לאף אחד אחר להשתמש בה או אף לגעת בה. כל השבוע כולו עמדה הכוס בארון נעול עד יום שישי, ואז נהג לצחצחה, עד שהבריקה ונצצה על מפת השבת הלבנה.

כשהביאו החסידים את הגוי עם שק הבצלים שלו, הבין הצדיק מיד את הסיבה לכך. "כמה אתה רוצה בעד הבצלים שלך?" שאל את האיכר. "רק רגע, לא כל כך מהר", השיב האיכר בגסות והרים ידו כאילו רצה לדחות את הצעתו של הרבי. "אני קופא מקור. אני זקוק למשקה הגון כדי לחממני".

היה ברור שלא חשב על כוס תה דווקא. החוזה הורה למשרתו לתת לאיש כוס ויסקי, ובמהרה הונחה לפני האיכר כוס ויסקי גדושה עד שפתה. "זה הכל?" קרא האיכר כנעלב. "רק הכוס הקטנה הזו?". "תנו לו את כל הבקבוק והניחו לו לעשות כחפצו", אמר הרב והפנה את גבו.

כעת נראה מוכר הבצלים כמי שנעלב עלבון עמוק. "מה! אתה חושב שאני שתיין?" צעק בכעס. "אני אראה לך! אני אלך הביתה ולא אמכור לך כלום!" הוא קשר את השק והיטיב את מעילו כאילו עמד לעזוב. החסידים מיהרו לנסות להרגיעו כשהם ממלמלים בדאגה מילות פיוס. לבסוף נרגע וחייך. "אני אגיד לכם מה", הוא אמר, בהצביעו על גביע הזהב הנוצץ שעל השולחן. "אתן לך את הבצלים שלי אך ורק אם תמלא את הגביע הזה בוויסקי ותיתן לי לשתות ממנו".

החסידים נסוגו לאחור, המומים. איש לא העז לשתות מגביע הקידוש הזה מלבד החוזה עצמו. האם איכר ערל ושתוי זה ישתה את הטיפה המרה שלו מתוך הגביע המקודש? הם הציעו לו כוסות וספלים אחרים, גדולים יותר, לחוד או ביחד, אך הוא התעקש. "כמו שאמרתי לכם, רק מן הגביע הזה. אחרת אלך הביתה". הם ניסו שוב להניאו מכך, אך כלום לא עזר. הוא פשוט סירב.

בידיים רועדות ובלב כבד מילא החוזה בעצמו את הגביע היקר בוויסקי הגס, ובמשיכת כתפיים נואשת נתן אותו בידי האיכר. זה הרימו בידו הימנית, צמצם את עיניו ובריכוז וכוונה גדולים קרא, "ברוך אתה… שהכל נהיה בדברו". לשונם של הנוכחים נעתקה בפיהם. והם אנו אחריו "אמן". רק החוזה, אחרי שנעץ מבטו לרגע באיש, קלט מה התרחש. חיוך רחב התפשט על פניו. "לחיים, רבי נפתלי! אתה כל כך פיקח, מן הסתם ראוי אתה לשתות מגביע זה. לחיים, חיים טובים ולשלום!". (חוט של חסד)

 

[אחד יחיד]

מסופר על הרה"ק הסבא קדישא מראדושיץ שנסע פעם עם חסידיו ועל אם הדרך התאכסן בבית אכסניה. מיד בהיכנסו לחדר שהוכן לו, התמלא הסב"ק בשמחה עצומה שהלכה והתגברה ככל ששהה בחדר.

ברצותו להבין את פשרו של דבר, קרא לבעל האכסניה וחקרו מנין לו השעון התלוי על קיר החדר. השיב בעל האכסניה כי פעם התאכסן כאן יהודי צדיק בשם רבי יוסף ומאחר שלא היה בידיו לשלם עבור האירוח, נתן בידיו את השעון הזה.

נענה הסב"ק ואמר – אכן נודע הדבר, הלא היה זה הרה"ק רבי יוסף מטורטשין בנו של רבינו הקדוש החוזה מלובלין, וכעת מבין אני את פשר השמחה – כי בדרך כלל משרה קולו של השעון עצבות, שהרי הוא מראה כי עתותיו ושנותיו של האדם הולכים ואוזלים ומתקרב הוא ליום מיתתו.

אולם שעון זה שהיה שייך להחוזה מלובלין מראה במחוגיו ומבשר שהנה חלף עוד רגע בדרך אל הגאולה, והנה מתקרבת העת של הנה זה עומד אחר כתלינו, לכן קולו של השעון הזה משרה שמחה רבתי, כה גדול היה אצלו הענין של צפיה לישועה עד שהשפיע הדבר עם הדומם, וזה ללמדנו בא כמה גדול כוחה של מחשבה טובה כמו שהיא משפיעה על המקום שבו שרוי ועל הדומם.

 

[אחד יחיד]

מובא בספר 'סגולות ישראל' בשם רבי יעקב יצחק הלוי הורוויץ, החוזה מלובלין זי"ע, שהזקוק לרפואה או מי שיש לו ל"ע חולה בביתו, יקבל על עצמו בלי נדר, לערוך סעודה לעילוי נשמת הושע בן בארי, ביום ג' בשבוע לאחר שירפא החולה.

 

[אחד יחיד]

הצדיק השר שלום מבעלזא זי"ע בצעירותו היה אצל החוזה מלובלין זי"ע ושמע את הפשוטי העם בבית הכנסת מדברים בינם לבין עצמם, מה הועלנו בכל נסיעתנו אל הרבי, לא עשינו מאומה רק קצת תהלים אמרנו …

אמר להם השר שלום: אספר לכם מה שאירע בשמים, המלאך מיכאל הביא 'מעשים טובים וצדקה של בני ישראל, והלך השטן והביא לעומתו מעשים טובים וצדקה של אומות העולם, מיד הלך מלאך מיכאל והביא לבבות נשברות של ישראל ואת זה לא מצא השטן אצל אומות העולם.

וכה אמר להם השר שלום: מכאן תדעו עד כמה יקר וחביב מאד אצל הקב"ה התהלים שאתם אומרים בלב נשבר.

[דברים ערבים – מהרה"צ ר' מיילך בידרמן שליט"א]

 

[אחד יחיד]

מסופר על תלמידו של ה"חוזה מלובלין" שערך את ליל הסדר ברוממות הרוח ובכוונות נשגבות ונשאר ער עד לשחר והמשיך בשפע האורות את סדר התפילות וכך עד לצהרי יום הפסח, לאחר מכן נתנמנם מעט כדי שיהיו לו כוחות לעריכת ליל סדר שני של גלויות אך נתאחרה תנומתו וקם ממש קודם חצות הלילה ומיהר לקיים את סדר המצוות בחיפזון ללא כוונות, רק לבו נשבר בקרבו על ליל סדר שכזה הנערך בלי שום השגות.

לאחר החג נכנס ובא לו אצל רבו ומיד אמר לו ה"חוזה" "בואו נבחן את חג הפסח שלך. סדר ראשון היה נחמד. כוונות, ייחודים, כן יפה. אבל סדר שני מאיר באור יקרות. קיום המצוות בפשטות כי כך ציווה הבורא בלב כנוע וישר בלי לתפוס מלאכים, זהו סדר שאין כדוגמתו".

 

[אחד יחיד]

כמה נאים דברי החוזה הקדוש מלובלין זצ"ל (המובאים ב'אור לשמים', חקת) בפסוק: "והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו"- "איל אחר, היינו שמלבד אותה עקידה יש עוד עקידה, כשהאדם נאחז בסבך תאוותיו וברשת מדוחי היצר ובפח מידותיו הרעות, ועוקר עצמו משם, ומתגבר ונשמר, גם זו בחינת עקידה. "בקרניו", מלשון: "כי קרן עור פניו" (שמות ל"ד, כ"ט), שאורו יהל עד כסא כבודו יתברך שמו".

(הגה"צ רבי אהרן טויסיג, מתוך 'מקרבן לתורה' ראש השנה)

 

[אחד יחיד]

מפורסם בשם החוזה מלובלין זצ"ל בדברי הגמרא (שבת י ע"א), שהתחלת אכילה משיתיר חגורה, ואם התיר חגורתו לסעודה סמוך למנחה לא הטריחוהו לחגור, אלא ישלים סעודתו ואחר כך יתפלל.

ושאלו שתי שאלות, הראשונה: וכי איזו טרחה היא לשוב ולחגור את האבנט? ושאלה שניה, שיעמוד כך ויתפלל? וענו: משום "הכון לקראת אליך ישראל" (עמוס ד, יב), התנאה לפניו (רש"י).

ויש לעיין, שזו התשובה לשאלה השניה, מדוע לא יעמוד כך ויתפלל. ולא ענו כלל על השאלה הראשונה, וכי טרחה היא לחגור חגורה?

וענה החוזה מלובלין זצ"ל, שהא בהא תליא. ודאי, אין זו טרחה לחגור חגורה. אבל ברגע שזו מצוה, מגיס היצר כל כוחותיו למנעה, ואין לך טרחה גדולה ממנה! (והגדת)

 

[אחד יחיד]

היה יהודי חשוב שנקרא בשם רבי מרדכי ראקובער זצ"ל, והוא היה מחשובי תלמידי הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע, ודרכו היה לשמח אצל רבו, והיה אומר לפעמים מילי דבדיחותא מעלייתא ומשמח את האנשים. פעם אחת ראה את רבו החוזה שהוא מקונן נוראות על חורבן בית המקדש, והיה שם בכיות נוראות, וחשש ר' מרדכי שרבו יגיע לידי כלות הנפש ויהיה סכנת נפשות, החליט לעשות מעשה ולשמח קצת את רבו, הלך לרבו ואמר לו: אמת שהבית נחרב, אמנם הרי השטח עולה הון רב…

 

[אחד יחיד]

ושוב פעם ניגש רבי מרדכי הנ"ל לאחד הרבנים המתנגדים, ואמר לו שהוא רוצה להזמין את הקב"ה לדין תורה… הסתכל עליו הרב בעינים תמהות, ושאלו "למה אתה בא אלי – לך אל רבך ה'חוזה' ואמור לו שיזמין את הקב"ה לדין תורה!" השיב ר' מרדכי בשנינות ואמר "הלא מורי ורבי החוזה הוא נוגע בדבר, מפני שהוא מאוד קרוב אל השי"ת"…

 

[אחד יחיד]

ה"חוזה" ראה יהודי טובע בנהר שוצף, הוא היה על הגשר ולא הייתה לו אפשרות להצילו.

הוא החל לומר לו מילתא דבדיחותא כדי להצחיק ולשמח אותו.

אותו יהודי מכוחה של השמחה קיבל כוחות חדשים, והצליח לצאת מהמים.

 

[אחד יחיד]

כתב הרה“ק בעל הבני יששכר בספרו אגרא דכלה (פר‘ פקודי ד“ה ביום החודש) בשם הרה“ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זי“ע, שכל יום ויום משנים עשר הימים הללו (שמר“ח עד י“ב בו) מורה על חודש אחד מחודשי השנה הבאה, יום הראשון בו הוא כנגד חודש ניסן, השני הוא כנגד אייר וכן הלאה בשאר הימים.

ומביא שהרה“ק החוזה מלובלין זי“ע, היה כותב ברוח קדשו בכל יום ויום מה יהיה בכל חודש ”כנודע הדבר בפרסום לחבורתינו קודש“, ובאותה השנה שנתבקש לישיבה של מעלה (בט‘ באב שנת תקע“ה) לא כתב רק עד חודש מנחם אב.

[ובספר יגל יעקב להגה“צ רבי חיים יעקב גוטליב ממישקאלץ זי“ע (פר‘ צו) מביא בשם הרה“ק בעל האמרי יוסף מספינקא זי“ע שכתב החוזה כל מה שיהיה עד חודש אב באותה שנה, וסיים כתיבתו: ”עד כאן טוב, מכאן ואילך כולו טוב“].

 

[אחד יחיד]

רבי נפתלי מרופשיץ שהה אצל רבו החוזה מלובלין.

פעם שמע כי מאחת החצרות בוקעים קולות מריבה. הוא הבין כי מדובר בשני מחותנים שמתווכחים ביניהם מי ישלם את הוצאות הבדחן בחתונה. הוא התקרב למחותנים, אמר כי אינו אוהב לשמוע מריבות, והוסיף: "אני אבוא לחתונתכם ואעשה את הבדחנות בחינם". המחותנים שמחו על המציאה וקבעו עם רבי נפתלי שיגיע במועד. כעבור כמה ימים נערכה החתונה.

לאחר החופה עלה רבי נפתלי על השולחן והחל לספר בדיחות במשך זמן רב והקהל צחק מאוד. החוזה מלובלין קם באמצע אותו לילה והחל לערוך תיקון חצות. המילים לא יצאו מפיו כראוי והדמעות לא זלגו מעיניו כרגיל, והוא חש שמשהו מתרחש בעולמות העליונים. הוא קרא לשמשו ושאל אם מתרחש משהו חריג בעיר.

השמש יצא לברר ולאחר זמן מה חזר והודיע לרבי: "יש חתונה בקצה העיר, ושם רבי נפתלי עומד על השולחן ועושה בדחנות במשך שעות. כולם מתמוגגים מרוב שמחה וצחוק".

החוזה הבין כי כאשר כולם צוחקים בשמים הוא לא יכול לבכות. אז החליט ללכת לשמוע את רבי נפתלי בהיחבא. הוא הגיע למקום, עמד מאחורי החלון והשתעשע לשמע בדיחותיו של תלמידו הגדול, ובפרט מהחכמה האלוקית המסתתרת בהן. מישהו הבחין ברבי והלך להודיע לרבי נפתלי כי רבו החוזה מלובלין מקשיב לבדיחותיו. רבי נפתלי נבהל, ירד מהשולחן והלך לבקש סליחה מהחוזה. הרבי ביקש שיחזור לעמוד על השולחן ולספר בדיחות. אמר רבי נפתלי: "אני מסכים להמשיך בתנאי שהרבי ירקוד בסוף החתונה מצווה טאנץ".

החוזה נעתר והמשיך להתענג מחידודיו של רבי נפתלי, ולבסוף קיים ריקוד מצווה טאנץ עם הכלה.

ברבות הימים נולד לבני הזוג של אותה חתונה אחד מצדיקי הדור.

 

[אחד יחיד]

מעשה בשני חסידים של הרבי מלובלין, החוזה הקדוש, שנסעו פעם לראש השנה בלובלין, ובהיותם על אם הדרך אזל כספם ולא היתה בידם אפילו פרוטה לצורך מימון המשך הוצאות הדרך, וגם לא כדי להתקיים במקום אליו נקלעו.

ניסו לטכס עצה כיצד יוכלו להתקדם מכאן הלאה ולהגיע אל הרבי לראש השנה, ולבסוף החליטו שאחד מהם יתחפש לרבי, חברו ישמש כגבאו של הרבי, וכך הם יברכו יהודים ויקבלו מתת הגונה שתאפשר להם להמשיך בדרכם.

הלכו והתקרבו לבית אכסניה של יהודי אחד, המתין ה'רבי' בחוץ בעוד ה'גבאי' נכנס פנימה ומספר בהתרגשות מעושה לבעל האכסניה שהנה עומד להיכנס לכאן רבי גדול וחשוב, וכדאי שיכין לקראתו את המקום כראוי.

אבל בעל האכסניה שהיה יהודי קשה יום לא מיהר להתלהב: "עזוב אותי מאדמו"רים", הוא אמר ל'גבאי' המאוכזב. "אני נשוי כבר למעלה מעשר שנים ואין לי ילדים. ביקשתי ברכה מכל אדמו"ר או רבי שרק עבר כאן באזור ואף אחת מהברכות הללו לא עזרה לי. אני כבר לא מאמין לאדמו"רים. אם אתם רוצים לקבל מאכל ומשתה, תשלמו בבקשה כמו כולם, או שפשוט תמשיכו הלאה לתחנה הבאה"…

ה'גבאי' ניסה ללחוץ עליו: "ר' יהודי, תשמע, זה לא רבי כמו כולם, זה רבי הרבה יותר חשוב, כל היוצא מפיו קודש קודשים".

אבל בעל האכסניה לא התרכך, והמשיך להסביר שהוא כבר איבד אמון באדמו"רים. עד שלבסוף אמר: "אם הרבי שלך ייתן לי קמע, אני מוכן להכניס אותו בחינם…". לא היתה להם ברירה אחרת. ה'גבאי' התחייב שהוא יוציא מהרבי 'קמע', והנה נכנס ה'רבי' ונאלץ להסכים לאותה עסקה.

באותו הרגע השתנתה לחלוטין הגישה של בעל האכסניה. פתאום התרחב לבבו והוא מיהר להגיש להם מאכל ומשקה ביד רחבה, ולאחר שסיימו לאכול ולשתות כדבעי, אף הוסיף להם כמה רובלים במזומן כדי לממן את הוצאות הדרך. או אז התיישב ה'רבי' וכתב 'קמע סודי', אותו קיפל כמה וכמה פעמים והזהיר את האיש באלף אזהרות לבל יהין לפתוח את הקמע.

כך יצאו השניים שמחים וטובי לב, המשיכו בדרכם לרבם בלובלין ועשו אצלו את ראש השנה בהתרוממות הרוח כיאה וכיאות לאש הקודש המלהטת בחצרו של הרבי מלובלין ומשפיעה על כל הבאים בצלו.

לפקודת השנה, יצאו שני החסידים פעם נוספת כדי לשהות בצל רבם הגדול. הפעם נזהרו מראש לבחור בדרך עוקפת, מפני שחששו להיקלע שוב לאותו הכפר שבו מתגורר היהודי חשוך הילדים. לא היה להם צל של ספק שאותו יהודי בוודאי לא נושע בזכות הקמע שנתנו לו, ולכן חששו שירגום אותם באבנים כאשר יראה אותם מתקרבים לביתו.

כשהחלו לנצנץ זהרי חמה בבוקרו של ערב ראש השנה, ניצבו רגליהם של שני החסידים על מפתן בית מדרשו של החוזה מלובלין, לקראת אמירת סליחות 'זכור ברית', כנהוג.

ומה עושה חסיד כשהוא מגיע לבית מדרשו של הרבי, דבר ראשון מפלס לו דרך בין ההמון הממלא את בית המדרש, ומתאמץ להתקרב כדי שיוכל לחזות בפניו המאירות של הרבי.

רק הציצו השניים לעבר הרבי והנה חשכו עיניהם… בצמוד לרבי ניצב לא אחר מאשר אותו בעל אכסניה.

"בוודאי בא האיש להלשין עלינו", אמרו זה לזה, "הוא בטח ניחש שנסענו לראש השנה בלובלין בשנה שעברה, ולכן בא גם השנה כדי להלשין עלינו באוזניו של הרבי…".

אבל החלחלה שאחזה בהם פינתה במהרה את מקומה להפתעה גדולה… מתוך הדברים וצורת הדיבור הם הבינו שהאיש מזמין את הרבי לשמש כסנדק לבנו שנולד לו במזל טוב!!!

"כשהיה רבינו ה'ברכת משה' מספר את הסיפור, הוא אמר שלרגע הרגישו השניים כמו מחותנים בסיפור הזה, כי בזכותם באה לאיש הישועה…" – מתאר רבי נח גולדברג – "אבל אז קרא להם החוזה מלובלין ואמר להם: 'זאת לא ה'עבודה' שלכם שהביאה לאיש את הישועה… אלא תפילותיהם של כל הצדיקים שבירכו אותו והתפללו עליו לאורך השנים…'.

"או אז הסביר הרבי מלובלין, כי מחיצה של ברזל מנעה מהתפילות של הצדיקים לעלות לפני כסא הכבוד, בגלל גזרה שנגזרה על האיש, וכל התפילות הגיעו רק עד לאותה המחיצה ולא עברו אותה.

"בשלב זה ביקש הרבי לפתוח את הקמע שהעניק לו אותו 'רבי' בשנה שעברה, ומצא כי כתובה בה מילה בת ארבע אותיות בראשי תיבות – 'סקמ"ד'.

"'מה הן ראשי התיבות שכתבת?' התבקש ה'רבי' להסביר. הוא התבייש לספר אבל לא היתה לו ברירה. הוא נאלץ לגלות כי האותיות הללו הן ראשי תיבות של פתגם בשפה הפולנית: 'סטארא קאראווא מילקא דאווא'. משמעותו של הפתגם הזה היא: 'פרה זקנה נותנת חלב'…

"הסביר הרבי מלובלין, שכאשר ראו בשמים את ה'קמע' הזה, התעורר שם צחוק גדול ומחמת אותו הצחוק נבקע סדק קטן במחיצת הברזל שמנעה מהאיש את ישועתו, ומשנפתח פתח קטן מיד השתחלו ועברו כל התפילות שהתפללו עליו הצדיקים קודם לכן, והגיעו לפני כסא הכבוד, ומיד באה לו הישועה.

 

[אחד יחיד]

מובא מהרה"ק בעל האבני נזר זיע"א שסיפר כי הגישו פעם לפני החוזה מלובלין קוויטעל ששלח יהודי שהיה ידוע כמוציא את דיבתו רע על אחיו בפני המלכות וגורם לעמו צרות רבות, כשהביט החוזה בקוויטעל מיד החל לרקוק ושמט את הקוויטעל מידו, כעבור מספר ימים כשהגישו לו שנית קוויטעל ממנו אמר הלוא הוא מאיר בכל העולמות, וכשתמהו הסובבים לפשר הדבר נענו באמרו בפעם הראשונה כשהבטתי בקוויטעל שיחק הלה בקלפים האסורים אולם עתה הדליק נרות חנוכה ומצוה זו האירה לי את שמו.