שני חסידים סוחרים היו לו לחוזה שבאו לשהות בצל קורתו. כעבור מספר ימים, באו להפרד מהחוזה ולקבל את ברכת הדרך. “מדוע אתם יוצאים בשעת לילה?” שאל החוזה, “אדם צריך לבוא בכי טוב ולצאת בכי טוב, מוטב שתמתינו לבוקר”. החסידים הסבירו לרבי שעליהם לצאת בהקדם כדי להספיק לסגור עסקה חשובה. החוזה שמע ולא ענה והחסידים יצאו לדרך. באמצע השביל, ביער עבות, אבדו החסידים את דרכם. כעבור זמן מה ראו החסידים מרחוק נקודת אור, בית בלב היער. שמו החסידים פעמיהם לכיוון הבית, וכשנכנסו ראו להפתעתם שבמקום נערכת חתונה יהודית. בראש השולחן יושב זקן נשוא פנים, וכל האורחים יושבים סביב לשולחן ולא רוקדים. כששאלו החסידים את הנוכחים מדוע לא רוקדים נענו שכולם מחכים לר’ משה הבדחן שיבוא ויאמר דברי בדחנות בטרם הריקודים.
תוך רגע קט הגיע ר’ משה הבדחן, נעמד על השולחן והתחיל לומר דברי בדחנות כמנהג ישראל [מנהג ישראל בחתונה להביא בדחן ולשלם לו כראוי, אפילו יותר מהוצאות התזמורת, כדי שישמח את החתן והכלה ואת כל הנוכחים. היו גם צדיקים גדולים שקודם פרסומם היו בדחנים בחתונות, כמו רבי נפתלי מראפשיץ ורבי אייזיק מהאמיל – המשכיל החב”די הנודע, שכן כדי להיות בדחן אמתי, צריך להיות פִקח]. ר’ משה הבדחן אומר את דברי הבדחנות שלו, כולם שמחים וצוחקים, קמים לרקוד, ואז תוך כדי הריקודים נפתחת תקרת הבית, יורדת מהשמים יד אוחזת בחרב מלובנת ודוקרת את ר’ משה הבדחן בבטן ומשליכה אותו החוצה מהגג.
החסידים נבהלו ולא הבינו מה קורה כאן. כששאלו את המסובים לפשר העניין, ענו להם שכולם מחכים עכשיו לר’ משה הבדחן שיבוא ויאמר דברי בדחנות. עברו מספר דקות ושוב מגיע ר’ משה הבדחן, כאילו לא קרה דבר, וכל הסדר חוזר על עצמו. בדיחות, צחוק, ריקודים ושוב החרב המלובנת. כך חזר על עצמו המעשה מספר פעמים. החסידים כבר הבינו שיש דברים בגו וכי הם נקלעו למקום של החיצונים וכנראה שזהו עונש משמים לר’ משה. בפעם הבאה שנכנס ר’ משה, נגשו אליו החסידים ושאלו אותו לפשר העניין, “מדוע מגיע לך העונש הזה?”. ענה להם רבי משה “כל חיי הייתי בדחן ובשעת הבדחנות שלי, הייתי מקל ראש עם הנשים בדברי ליצנות וכו’, וזהו העונש שלי. אבל אמרו לי”, שאל הבדחן, “כל היושבים כאן, כולל הזקן נשוא הפנים, הם שדים, ואילו אתם בני אדם מן היישוב – מי אתם?”. נענו החסידים ואמרו לר’ משה שהם שני סוחרים מחסידי החוזה מלובלין שנקלעו לכאן בדרך. מששמע ר’ משה שהם חסידי החוזה, התחנן בפניהם שכשיצאו מן המקום הזה ילכו חזרה לרבם ויבקשו ממנו שיעורר רחמים על נשמתו, שיסיים כבר את תיקונו.
כך היה – החסידים יצאו מהבית ומיד מצאו את עצמם על דרך המלך. במקום להמשיך לעסקיהם, שמו פעמיהם בחזרה ללובלין, לרבי. כשהגיעו סיפרו מיד לרבי אודות כל הקורות אותם והתיקון שבקש ר’ משה לנשמתו. הרבי עשה מה שעשה לתיקון נשמת הבדחן ולחסידים פנה ואמר, “דעו לכם שכל מה ששלחתי אתכם למקום הזה היה בשביל סיבה אחת, שתדעו ש’אית דין ואית דיין’ בעולם.
