אב ט' אב - יומא דהילולא של החוזה מלובלין (2 צופים)

[אחד יחיד]

כאשר עמד הישמח-משה על דרכי החסידים, היה קשה בעיניו מנהגם של החסידים להיות תמיד בשמחה, והרי כתוב בפירוש בשולחן-ערוך "ראוי לכל ירא שמים שיהא מצר ודואג על חורבן בית המקדש"! לכן, לפני שנסע לחוזה, התפלל אל ה': "אתה יודע מחשבותי ועומק לבבי… היה נא בעזרתי שבבואי אל הצדיק הקדוש יתרץ לי את הקושיא הזו". והנה, תיכף כשנכנס אל חדרו של החוזה, אמר לו הרבי: "מדוע פניכם כחושים היום? הן אמת שכתוב בשולחן ערוך 'ראוי לכל ירא שמים'… אבל כבר אמר החכם 'צהלה בפני ואבלי בלבי'… הן תאמינו לנו כי אנחנו אומרים תיקון חצות בבכיה והספד, ועם כל זה הכל בשמחה. וכך לִמְדַנּוּ רבינו הקדוש הרבי ר' שמעלקא מניקלשבורג, על פי משל למלך שנשבה למרחקים ועמד לפוש אצל אחד מאוהביו, וכראותו את המלך בשביה הלך ובכה מאין הפוגות, ועם כל זה שמח כי המלך הוא מתאכסן אצלו. והנמשל מובן, כי השכינה עמנו"… [התשובה הזו הניחה לגמרי את דעתו של התלמיד, שדבק מאז ברבו הקדוש].

 

[אחד יחיד]

ידוע שהיה החוזה מלובלין זיע"א אומר בנושא של 'חשבון הנפש'. לכאורה מה עוזר לאדם שעושה חשבון נפש, כל עוד לא מירק את חטאיו ושב עליהם בתשובה שלמה?

החוזה מלובלין היה ממשיל זאת לאדם שיש לו עסק, הוא קונה ומוכר ונשאר חייב לכל מיני ספקים, לכל אחד סכום אחר, ונהיה לו בלגאן בחשבונות עד שכשבאים אליו לתבוע ממנו את מה שהוא חייב, הוא אינו יודע מימינו ומשמאלו כמה הוא חייב לכל אחד מבעלי החוב שלו.

כשאותו בעל עסק ישב בכובד ראש, ויחבר את כל החובות הקטנים לחשבון אחד גדול, שבסופו ידע כמה הוא חייב לכל אחד ואחד, הרי זה כבר חצי פירעון. "מאכט א חשבון – איז האלב בצאלט", היה החוזה מלובלין מכנה זאת. כי כשהחובות מסודרים לפניו, הוא כבר יכול להתחיל להשיב אותם, וגם אם ייקח לו זמן לעשות זאת, לפחות חצי דרך הוא כבר עשה.

כך גם לגבי תשובה. אדם שאינו חי עם חשבון הנפש, אין לו מושג בכלל על מה הוא אמור לשוב בתשובה. מגיע חודש אלול, עשרת ימי תשובה והוא בכלל לא יודע על מה להתוודות, ואילו קבלות טובות הוא צריך לקבל על עצמו. הוא אומר 'חטאתי עוויתי פשעתי', והוא לא מצליח להיזכר אפילו לא בחטא אחד שעשה במהלך השנה האחרונה.

אבל אם הוא יושב ועושה חשבון הנפש, הוא מתחיל לבדוק כמה פעמים בשנה האחרונה הוא הפסיד זמן תפילה או זמן קריאת שמע, כמה פעמים הוא נכשל בלשון הרע וברכילות, כמה פעמים הוא איחר לתפילה והתעצל לחפש מניין ועוד ועוד, לב יודע מרת נפשו, הרי הוא כבר עשה חצי דרך לתשובה. עכשיו הוא יודע על מה להתוודות, הוא יודע באילו תחומים הוא צריך להתחזק ולהשתפר, הוא יכול לבדוק את עצמו אם הוא נמצא בדרך עלייה, או חלילה וחלילה בדרך ירידה… חצי פירעון כבר יש בידו, עכשיו נשאר רק להשלים את המלאכה.

 

[אחד יחיד]

החוזה נולד למשפחה מיוחסת (אמו הייתה בתו של רבי יעקב קאפיל מהעיר ליקווע – פולין). בנעוריו למד אצל המגיד ממעזריטש ורבי שמעלקה מניקלשבורג בעת שזה האחרון היה רבה של שינווה, והיה תלמידו של רבי אלימלך מליז'נסק. בערך בשנת 1780, עבר ללאנצוט, נישא לרבנית שפרינצה לבית שטרנפלד, ושם הנהיג עדת חסידים בתקופה זו של חייו כונה הצדיק מלאנצוט. מלאנצוט עבר לזמן קצר לרוזואדוב, ב-1800 הגיע ללובלין, שם נשאר עד פטירתו. במרכז הרובע היהודי בלובלין הקים קלויז (בית מדרש) אליו הגיעו רבים מכל שכבות האוכלוסייה לקבל את עצתו.

הפך את לובלין של המחצית הראשונה של המאה ה-19, למוקד חסידות חשוב, יחד עם רבי ישראל הופשטין – המגיד מקוז'ניץ. קיבל על עצמו תקופה ארוכה ללכת עם כיסוי סביב עיניו כדי להישמר ממראות אסורים ונודע אחר כך כבעל ראיה רוחנית ועל כן נקרא החוזה.

החוזה מלובלין גיבש שיטה עיונית מקורית סביב תורת הצדיק אותה למד ממוריו המגיד ר' דב בער ממזריטש ור' אלימלך מליז'נסק, אך הוסיף עליה ממדים חדשים והעמיק בה מנסיונו המעשי בהנהגת עדה בגליציה בשנות השמונים של המאה השמונה עשרה. בספריו זאת זיכרון, זיכרון זאת ויושר דברי אמת הכתובים בחלקם כאוטוביוגרפיה, פרש את לבטיו בהנהגת הציבור ואת מחשבותיו אודות יסודות המחשבה המיסטית שההנהגה הצדיקית נשענת עליה.שמו וזכרו נערצים בעיקר בחסידויות פולין וגליציה שיצאו בעיקר מתלמידיו, ומכונה בהן:"הרבי מלובלין".

 

[אחד יחיד]

מקום קבורתו:

 

[אחד יחיד]

רבינו ראה במלחמת רוסיה – צרפת שפרצה בשנת ה'תקע"ג את מלחמת גוג ומגוג והחליט לפעול יחד עם ר' ישראל הופשטיין [המגיד מקוזניץ] ור' מנחם מענדל טארים מרימנוב להבאת הגאולה. בראש השנה ה'תקע"ה לפני תקיעת השופר אמר לתלמידיו כי הוא מוכן למלחמה במעכבים את בואו של גואל צדק, בשמחת תורה רקד עם ספר תורה קטן אך לפתע נעלם וחסידיו מצאו אותו שרוע בחצר. כאשר רבי חיים דוד פרופסור ד"ר ברנהרד מפיטרקוב הגיע לחדרו אמר לו 'כמו השמחת תורה כך הוא התשעה באב' וסיפר כי הושלך מבעד לחלון אך אמו תמכה בו בצד שמאל והמגיד מקוזניץ תמך בו בצד ימין.

מאז היה רתוק למיטתו וכאשר אדמו''ר רבי נפתלי צבי הורביץ מרופשיץ הגיע לבקרו בחודש ניסן כתב לו אלו מאורעות יהיו באותה שנה עד חודש אב למרות שכל שנה היה יודע ברוח קודשו בשנים עשר הימים הראשונים לחודש ניסן כל יום מה יהיה בכל חודש משנים עשר חודשי השנה.

בשבת פרשת פנחס רמז על מינוי ממלא מקומו וצווה להעלות לעליית 'לוי' את תלמידו (אדמו"ר רבי מאיר הלוי מאפטא) לקריאת התורה ולקרוא עד הקריאה של העולה החמישי "יפקוד... איש על העדה אשר יצא לפניהם" ובתשעה באב תלמידו (אדמו''ר רבי נפתלי צבי הורביץ מרופשיץ) נשאר בסמוך למיטתו עד שהשיב את נשמתו ליוצרה.

 

[אחד יחיד]

כאשר הביט רבינו במצחו של אדם או קרא את שמו של אדם מפתק הבקשה [פדיון] התבונן ברוח קודשו בכל מעשיו, קרא את מחשבותיו וראה את כל גלגולי נשמתו מזמן אדם הראשון.

פעל לביטול גזירת הגיוס של היהודים לצבא הפולני.

נודע במידת ענוותנותו וסבלנותו וסלח לכל מי שציער אותו. כל לילה התעורר בדיוק בחצות הלילה ושקד על לימוד התורה, הדריך את חסידיו להתנהג בענווה, לעבוד את הבורא באהבה, בהתלהבות ובשמחה, להכיר בחשיבות המידות בין אדם לחברו וקטנות האדם אל מול הבורא והתנגד לסיגופים.

ב'שולחנות' שערך נהג לשיר ולהלל את הקב"ה וגילה לתלמידיו כי בליל שבת טרם ברכת המזון שמע את 'שיר המלאכים' – 'לא-ל אשר שבת מכל המעשים'.

בכל תנועה ודיבור ערך ייחודים וטען כי כאשר אי אפשר לייחד ייחודים העצה לומר "שיר הייחוד" שהוא כולל כל הייחודים ואם אי אפשר לומר אז טוב לדבר על מחבר השיר רבנו שמואל הנביא ובנו רבנו יהודה החסיד.

 

[אחד יחיד]

מנהג מיוחד היה לחוזה מלובלין על פי האר"י הקדוש (שיום פטירתו חל ארבעה ימים לפניו): בכל ערב שבת, כשהיה קורא שנים מקרא ואחד תרגום, היה עושה זאת מתוך ספר תורה כשר.

בכל פעם שהיה מוציא את ספר התורה מהארון כדי לעבור על הסדרה, היה עומד ליד הספר וצועק לעצמו את הפסוק "ולרשע אמר אלהים: מה לך לְסַפּר חוקי?!". אחר כך הרים ידיו ואמר "איך טו תשובה [אני עושה תשובה]". ומיד פנה שוב לעצמו ואמר "אבל לפני שבוע אמרת אותו הדבר!" והשיב "אבל עכשיו אני מתכוון באמת"… כך חזר על עצמו מידי שבוע.

 

[אחד יחיד]

הרה"ק רבי יוסף ניישטאט זיע"א המכונה "גוטער איד", בנו של בעל מאור ושמש זיע"א, שח פעם אודות בית מדרשו של החוזה, קרא ואמר: "בבית מדרשו של החוזה היו ארבע מאות בעלי רוח הקודש ואור גדול האיר שם".

שאלו אותו השומעים: אם היה שם קיבוץ גדול כזה של צדיקים, מדוע אפוא לא החישו את הגאולה?

הסכיתו ושמעו את תשובתו של ה"גוטער איד"! כשהחוזה היה בקרב תלמידיו היה שם בחינה של בית מקדש מעט ולא הרגישו שם את שבר החורבן, ולכן לא ידעו מהחשכות הגדולה השוררת בעולם, ואילו היו מרגישים את החשכות הגדולה, בוודאי היו מרעישים עולמות והיו מביאים את הגאולה.

כשמסרו את תשובתו לגה"ק מצאנז זיע"א, הסכים לדבריו ואמר: כך באמת היה אצל מורי ורבי, לא היו מרגישים אצלו כלום מחשכות הגלות.

 

[אחד יחיד]

בדומה לזה התבטא פעם הרה"ק רבי אורי מסטרעליסק זיע"א לאמור:

אם רוצים לצייר את האור הגדול שהיה בבית מדרשו של מורי ורבי החוזה, הנה העיר לובלין היתה כמו ארץ ישראל, חצר בית הכנסת היתה כמו עיר הקודש ירושלים, בית הכנסת היה כמו הר הבית, דירתו של הרבי היתה כמו העזרות האולם וההיכל, וחדרו של הרבי היה כמו קודש הקדשים כאשר השכינה מדברת מתוך גרונו.

 

[אחד יחיד]

הגאון מפאפא זצ"ל סיפר: פעם חל להיות צומו של תשעה באב במוצאי שבת, ולא ערך אז החוזה את שולחנו יחד עם תלמידיו, אלא התלמידים סעדו לבדם. והנה קרה שמרוב קדושת השבת נמשכה שמחתם שמחת השבת הרבה מעבר לזמן יציאת השבת, וכל כך גברה דביקותם ושמחתם מחמת קדושת השבת עד שיצאו ברקידה של שמחה בתוך לילו של תשעה באב.

לפתע נפתחה הדלת והרבי הקדוש הופיע פנימה לבוש בבגדי חול מוכן ומזומן להתחיל בתפילת ערבית, והנה הוא רואה את תלמידיו מפזזים בריקוד של שמחה. בהרגישו שהריקוד בא ממקום קדוש וטהור, קרא ואמר: אתם שמחתם שמחה של חינם, חייכם שתשפיעו בזה שמחה לדורות.

 

[אחד יחיד]

כפי הידוע מסר החוזה את נפשו הן בחיי חיותו והן בעת הסתלקותו לגנזי מרומים למען החשת הגאולה. יחד עם רעהו בקודש הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זיע"א פעל רבות לגאול שכינתא מגלותא, והיה רגיל על לשונו לשאול: אימתי קאתי מר? מתי כבר יבוא הגואל האחרון?

פעם אמר לתלמידו היהודי הקדוש מפשיסחא זיע"א: ייחלתי וציפיתי שבזו השנה תבוא הגאולה השלימה, ומצד פשוטי העם לא היה שום עיכוב כי כבר שבו בתשובה שלימה, עיקר העיכוב היה מצד אנשי המעלה שהיה קשה להם להשפיל את עצמם ולשוב בתשובה שלימה מתוך הכנעה. יסוד זה מובא הרבה בספרו שעל האדם להיות בשפלות הכנעה מתוך שמחה, ואף הוא היה נוהג – להשפיל את עצמו ולדבר על עצמו דיבורים של שפלות.

 

[אחד יחיד]

דעתו הקדושה של החוזה מלובלין היתה שעל הצדיקים להשפיע עשירות על בני ישראל, וכך היה הוא עצמו פועל רבות להשפיע עשירות על כל המשחרים לפתחו. וכך מובא בליקוטים משמו על נוסח התפילה "טובים מאורות שברא אלינו יצרם בדעת בבינה ובהשכל, כוח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל". טובים מאורות שברא אלוקינו וגו' אלו הצדיקים, כוח וגבורה נתן בהם, באלו הצדיקים, להיות מושלים בקרב תבל, להביא אחדות וקירבה בין בני ישראל, וזאת על ידי שהם ממשיכים להם עשירות, שהרי כן אמרו חז"ל (ב"מ נט, א): "כמשלם שערי מכדא נקיש ואתי תגרא בביתא", כשנגמר השעורים מן הכד ואין מה לאכול, מתעוררת המריבה בבית, וכשהשפע מצוי בבית אין באים לידי מריבה והשלום והשלווה שוררים בבית.

 

[אחד יחיד]

לראש-הברזל חרה שאלפים נהרו אחריו, ואז עוד היה להם דיבור. הוא שאל את החוזה – אתה לא יודע ללמוד, אז למה נוהרים אחריך? החוזה אמר שהוא מסכים איתו, וגם הוא לא יודע למה, אבל לא יודע מה לעשות. ראש-הברזל אמר לו – אתן לך עצה, תעלה בשבת על הבימה ותכריז שאינך יודע ללמוד תורה ואין סיבה לבוא. נשמע רעיון טוב, והוא עשה כך – בשבת הבאה הגיעו כפול אנשים, ואחר כך שוב הכפיל את עצמו. כשנפגש שוב עם ראש-הברזל שאל אותו – נתתי לך עצה ובכל זאת מתרבים האנשים. אמר לו החוזה – קיימתי את העצה, אבל הגיעו יותר, מה לעשות? אמר לו ראש הברזל – אולי זה כי חושבים שאתה ענו, ורוצים ענוה, לכן באו יותר. אז כעת אני מציע הפוך – תעלה ותדפוק על הבימה, ותגיד שאתה הלמדן הכי גדול בעולם, ואז ידעו שאתה בעל גאוה ויברחו. ענה החוזה – נשמעת עצה טובה, אך איני יכול לעשות זאת, כי לשקר איני יכול.

 

[אחד יחיד]

יש סיפור שפעם אחת בא יהודי בעל תשובה, אבל בעל תשובה מאד רציני, שכבר הרבה זמן עושה תשובה, ועוד לפני שהגיע לחוזה לקח לעצמו דרך של סיגופים בעבודת ה'. מי שעושה סיגופים הוא סגפן – סיגופים זה לצום, לצער את עצמך בכל מיני דברים. הוא למד בספרי המוסר שמי שרוצה לעשות תשובה צריך להסתגף (זה כתוב גם בתניא, אבל כתוב שזה לא העיקר, והיו לפני החסידות שחשבו שזה עיקר התשובה). הוא היה סגפן רציני, ובכל זאת החליט שכדאי ללכת לאיזה צדיק שיתן לו דרך תשובה עוד יותר טובה. בא לצדיק, אמר לו מה ענינו ומה עשה עד כה, במשך שנים, והחוזה אמר לו שלא זאת הדרך. קודם אתה צריך להיות חזק, כי בלי זה לא תוכל לעמוד בתשובה שאני אתן לך – חדשיים תאכל ותשתה טוב שתתחזק. כך הוא עשה, כמצות החוזה, הפוך מהנהגתו עד אז. אחרי חדש בא לחוזה ואמר שאכלתי ושתיתי וישנתי חדש, ואני כבר חזק, אך החוזה אמר לו שלא מספיק, ושצריך חדשיים כפי שאמר לו. נהג כך עוד חודש, חוזר אל החוזה, והחוזה הביט בו ושואל – אתה מוכן? הוא אומר – ודאי שכן. החוזה מפקפק, אני לא בטוח שיש לך מספיק כח, אבל האם אתה בטוח? ענה – ודאי שכן. החוזה אמר לו שאם כן – נאמר ביחד את הוידוי (הרבה פעמים החוזה נהג לומר עם מישהו משהו מהתורה). הוידוי מתחיל "אשמנו", ואחרי שאמר איתו את המלה הראשונה אותו אחד התעלף ובקושי אפשר היה להעיר אותו. אחרי שהוא התעורר אמר לו החוזה – אמרתי לך שעדיין אין לך מספיק כח לעשות תשובה, אפילו אין לך מספיק כח לומר מלה אחת של וידוי.

 

[אחד יחיד]

פעם אחת אמר החוזה – אני מכיר טוב את מלך המשיח, ולא רק שאני מכיר אותו, אלא שהיה מאוכלי שולחני. רק מה? אחרי שהוא הרגיש שאני מכיר בו, שהוא מלך המשיח, הוא התרחק ממני – הוא לא אוהב שמכירים בו ומגלים אותו. הוא הלך לו עד קצה העיר לובלין, אבל אחרי שהוא הרגיש שאני עוקב אחריו גם שם – שאני רואה כל מה שהוא עושה ואני מכיר בסודות שלו, הוא התרחק עוד יותר והלך למדבר, ועכשיו הוא נמצא במדבר.

 

[אחד יחיד]

ל שנה, לפני פסח, הרבי עצמו היה עובר על כל המצות של החסידים – מאות ואלפי חסידים שהסתופפו בצלא דמהימנותא של החוזה – וממיין את כולם. היה לוקח כל מצה ביד ומסתכל עליה, וממיין – היו מצות שאמר עליהן צדיק ושם בערימה אחת, היו בינוני בערימה אחרת, והיו של רשע. בסוף, אחרי כל המיון שעשה בדייקנות – וזה אלפים, כל המצות של כל החסידים – יצאו מעט צדיקים, הרבה יותר בינונים, והרבה מאד רשעים. את הצדיקים הוא חלק לעצמו ולתלמידים הקרובים – אותם מאה ועשרים שעתידים להיות מנהיגי הדור הבא – את הבינונים לכל החסידים, ואת הרשעים שם בצד. הכי הרבה מצות זה היה הרשעים, אז יצא שלא היה הרבה מה לאכול בשבוע של הפסח, אז זה היה חג של רעב בין החסידים. מגיע היום האחרון של הפסח, אחש"פ, שאז יש הרבה קולות – חסידים מקפידים לא לאכול שרויה במשך כל החג, אבל ביום השמיני כן אוכלים – ואז כל שנה צוה לאשתו ולכל המבשלות לעשות המון קניידלאך (מאכל מסורתי של פסח, שהוא שרויה, אז חסידים לא אוכלים אותו כל החג), וגם הוציא את כל הרשעים וחלק אותם לכולם, וכולם אוכלים את הרשעים, ויש המון מצות והמון קניידלאך לאכול ביום האחרון, כך שאם רעבו משך שבעה ימים היה להם פיצוי גדול ביום האחרון, שיצאו שבעים מכל מצות הרשעים ומכל הקניידלאך.

 

[אחד יחיד]

פעם אחת רבי נפתלי מרופשיץ הביא את בנו – אברך צעיר שרק התחתן (אולי בן שש עשרה או שבע עשרה) – לקבל ברכה מהחוזה. מה המנהג? כל אחד שרוצה לקבל ברכה כותב צעטל ומכניס אותו בלי לדבר. הבן של רבי נפתלי נכנס, ונתן את הפתק, והרבי הסתכל בעינים פקוחות ואומר "נעבעך, נעבעך". זה לא נשמע הכי טוב, וכמובן שהאברך הצעיר נכנס לפאניקה ויצא לאביו, ואמר לו מה הרבי אמר – מדאיג ביותר. רבי נפתלי אמר לבנו מיד להכניס את הפתק שוב. שוב החוזה הסתכל על הפתק ואמר "נעבעך נעבעך". זה עוד יותר גרוע – פעמיים. רבי נפתלי אמר – לא יכול להיות, צריך להכניס עוד הפעם. בפעם השלישית החוזה אמר – "לא רחמנות על ילדה צעירה שהרה עם תאומים? לא 'נעבעך נעבעך'?". זה אחד שהתחתן רק לפני שבוע, ובסוף ה"נעבעך נעבעך" זה היה שילדה צעירה – בת 12-13 – וכבר יש לה תאומים בבטן. זה מה שיצא בסוף מה"נעבעך נעבעך" – שהאשה הצעירה הרה עם תאומים.

 

[אחד יחיד]

נוהג היה החוזה מלוּבּלין להריח טבק בשעת התפילה. פעם אחת אמר לו אחד החסידים:

"רבי, הלוא אין ראוי להפסיק לשם כך באמצע התפילה."

השיב לו הרבי במשל:

"פעם אחת עבר מלך גדול בשוק, וראה אחד מזקני העניים שר ופורט בכינור. המלך אהב מאד את מה ששמע, ורצה לשמוע עוד משירי האיש. ציווה המלך כי האיש הזקן יהיה בין המשוררים המנגנים לפניו, ובכל יום היה נכנס הזקן להיכלו לנגן לפניו בכינורו.

והנה, בכל פעם שניגן, התנתקו מיתרי הכינור. באמצע השיר היה על המלך להמתין שעה ארוכה עד שיתקין הזקן מחדש את מיתרי הכינור ויכוון אותם.
אחד מן המקורבים לחצר המלך אמר לכנר הזקן: 'הרי אתה מורד במלכות, בכך שאתה מצער את המלך. עליך להכין את כינורך כראוי מראש, כדי שהמלך לא ייאלץ להמתין!'

ענה הזקן: 'תודה לאל, יש למלך משוררים ומנגנים רבים שבקיאים בנגינה יותר ממני, ויכולים לשמח את לבו. ובכל זאת רצה המלך להשתעשע בכינור שלי. ואם כן, ודאי רצונו הוא לסבול את דרכי ומנהגי, כי לולא כן לא היה לוקח אותי ועוזב את המנגנים והמשוררים העומדים לפניו.'"

כשסיים את המשל שלו, אמר החוזה:

"הלוא יש לפני בורא העולם כמה רבבות מלאכים שעושים את רצונו ומשמיעים את תהילתו, ובכל זאת הוא עוזב אותם ולוקח אותנו. ואם כך, הוא מוכן לסבול גם את ההפסקות שאני עושה בשעת התפילה."

 

[אחד יחיד]

ראש השנה תקע"ה. ה'חוזה' מלובלין החליט כי בראש השנה זה, ייעשה מאמץ מיוחד לשבור כבלים שעל ידיו של משיח, ולהחיש את הגאולה. מבעוד מועד תיאם את הענין עם צדיקים נוספים כמו רבי ישראל מקוז'ניץ ורבי מנדלי מרימנוב.

עם הגיע זמן תקיעת השופר. מתאחדים הצדיקים בכוונות משותפות לבלבל את השטן ולהפריעו מעבודת הקטרוג ובכך לסלול את הדרך לקירוב קץ הגלות. התוקע הוא הצדיק רבי דוד'ל מלעלוב, תלמידו הנאמן של 'החוזה'. הכל יודעים כי בשופר הקטן הזה שאוחז רבי דוד'ל צריך לעורר את השופר הגדול – שופרו של משיח; עוד ידעו הכל כי השטן לא יישב בחיבוק ידיים, והוא יחגור אומץ וחיל להתגבר על שונאיו ומנדיו שמנסים להעבירו מן העולם.

מחשבות טורדות ואיומות ממלאות את לבם של המוני החסידים שהיו נוכחים בבית מדרשו של 'החוזה' מלובלין, שאינו מפחד להתמודד עם השטן בעצמו.

גם 'החוזה' עצמו יודע היטב כי המלחמה הכבדה בעיצומה, אבל הוא היה בטוח שיוכל להתגבר על המכשולים שעומדים לפניו ויוכל לסלול דרך לפני מלך המשיח שיתגלה בקרוב.

'החוזה' מפשיל את טליתו מעל לראשו ועד לחזהו, בייחדו ייחודים נוראים. שני תלמידיו הגדולים עומדים לידו כשהם רועדים מפחד. הם מבינים כי ברגעים אלו מתחוללת מלחמה עזה בכמה חזיתות, נגד כוחות הסטרא אחרא. 'החוזה' מתעכב, גופו הקדוש רועד, לא מפחד המלחמה אלא מפחד ה', מאור השכינה הקדושה שמצאה מקום בליבו.

רק לאחר שעה ארוכה נשמע סוף סוף קולו המצווה של 'החוזה' – "תקיעה!"

רבי דוד'ל מלעלוב מברך את הברכה בקול שבור, הוא מכניס את השופר לפיו ומנסה לתקוע, אך הקול מסרב לצאת. ידוע רבי דוד'ל כתוקע מומחה ומנוסה, אבל כעת לא יצא כל קול מן השופר, איזה שיהיה. רבי דוד'ל מנסה שופר אחר, מכעכע בגרונו, מנסה מצד אל צד, אולם התקיעה אינה נשמעת. הכל יודעים בבירור כי אין זה אלא "מעשה שטן". פניו של 'החוזה' להבים, והוא גוער בקול מחריד: "רחמנא אמר 'תקעו!'" כלומר, התורה מצווה לתקוע, ואם ה'בעל דבר' מעכב שיתקע הוא…

לפתע פתאום, הצליח רבי דוד'ל בנסיונותיו והתקיעות יצאו ברורות ונאות. הישג ראשון במלחמה נגד השטן – – –

 

[אחד יחיד]

שנים רבות החוזה מלובלין לא מצא מנוחה לעצמו ושנתו נדדה מעליו בלילות. הסיבה לכך נבעה בשל מחשבותיו התדירות אודות הצורך לקרב את ה"קץ". ה"שכינה בגלותא" היה אומר כל העת כשדמעות מבצבצות מעיניו. "חבלי המשיח" הממושכים הסורקים את גופו של העם היהודי כבמסרקות ברזל, שברו את לבו של החוזה.

שנה אחת, תלה החוזה תקוות מרובות בחג הפסח שהתקרב. הוא היה סמוך ובטוח ש"ליל השימורים" יהיה שעת רצון להבאת הגאולה... "כל הפסוקים שבספר דניאל וכל ה"רמזים" בפיוטיו של רבי אלעזר הקליר מדגישים במפורש כי השנה היא "שנת פקודה" - דברים אלה חזר ואמר החוזה בפני מקורביו והפציר בהם לחזור בתשובה.

עם תלמידו "היהודי הקדוש" הסתגר החוזה בחדרו המיוחד במשך שלשה ימים רצופים והיה מייחד "צירופים" שתפקידם לנתק את השלשלאות הכבדות הכובלות את משיח בן דוד מלגאול את עמו...

במהלך שלושת הימים הללו היו החסידים שקועים בדומיה מסתורית ומסתובבים הלוך וחזור בין קירות בית המדרש. הם למדו את הפרק "חלק" במסכת סנהדרין שבו מפורטים כל הסימנים של ימות המשיח.

מפעם בפעם היו החסידים שולחים מבטיהם כלפי שמים כדי לראות שמא כבר נראה "עמוד האש" שאמור ללוות את העם בדרכו אל ארץ ישראל...
כל רשרוש שנשמע בחוץ היה מזעזע את לבבות החסידים. הם עשו אוזנם כאפרכסת ושאלו את עצמם: "רשרושים אלה", האם הם צעדיו הראשונים של המשיח? קריאה רמה זו, האם היא "התקיעה הגדולה" המקדמת את בואו של "גואל צדק"?...
בכל אורח חדש שהיה בא אל בית המדרש, היו החסידים נועצים מבטים נוקבים כאילו שואלים האם זה הוא אליהו הנביא הבא לבשר את בואו של הגואל...

מיד אחרי שברכו את ברכת החודש של "ראש חודש" ניסן, שלח החוזה אל רבי אייזיקל קאליווער ואל רבי נחומ'קה מצ'רנוביל שליחים שבפיהם הבשורה: "על כולם להתכונן לליל שימורים של הסדר הראשון"... באמצעות השליחים העביר החוזה סודות מסתוריים וכן "יחודים" נשגבים שצריכים לייחד אותם בשעת הסדר בכדי "להכריח" כביכול את הגואל צדק שיבוא ויגאל את העם מגלותו...

"שלשה עמודי עולם" שכאלה כמו היהודי הקדוש מפשיסחה, רבי אייזיקל קאליווער ורבי נחומ'טשע צ'רנובעלער חזקה עליהם שיבקעו שערי שמים ויביאו את המשיח.
ולא לשווא גייס החוזה לעזרתו אל שלושת הרביים הללו.

"הצ'רנובעלער" הרי נחשב ל"צדיק הדור".
ר' אייזיק קאליווער היה כל ימיו ושנותיו הופך עולמות כדי להביא את המשיח. הוכחה לכך, יעיד הסיפור הבא: שנה אחת בחג הפסח הגיעה אל הקאליווער רייזלה, כלתו של ר' אייזיקל ובתו של ר' הירשלע מזידיטשוב. היא באה להתארח בפסח אצל החותן שלה. מיד אחרי אמירת חצי ההלל של הסדר, הסתגר רבי אייזיקל בחדר הייחוד והתחיל פוסע בו הלוך וחזור.
בבית אביה לא הורגלה רייזלה להפסקות שכאלה בין תפילות הסדר ובין הסעודה, ולכן התלוננה על כך בפני בעלה.

"וכי אינך שומעת את הרעש הבא מבחוץ", שאל אותה בעלה.
ברגע זה נעמדה בפני שער ביתו של הרבי מרכבה ובה שלשה ישישים.
במהירות הבזק יצא רבי אייזיקל אל המרכבה, תפס את ידי הזקנים והחל לחבקם ולגפפם. הקשיש מבין הזקנים התכופף אל ר' אייזיקל ולחש לו באזנו סוד כמוס...

מיד לאחר מכן שב רבי אייזיקל לביתו והמשיך לנהל את סדר הפסח.
"הידעתם מי היו שלושת הזקנים?" - שאל את הנוכחים. "היו אלה האבות אברהם יצחק ויעקב, שבאו לומר לי שלא אעכב את מהלך הסדר. שעתו של המשיח להתגלות עדיין לא הגיעה ולכן אינו יכול לבוא כעת...

ואולם מעתה שוב לא יהיה רבי אייזיקל לבדו... החוזה מלובלין, רבי נחומטשע והיהודי הקדוש, כולם יפתחו במאמצים משותפים לבקוע את שערי הרחמים ולנתק את הכבלים האוסרים את משיח בן דוד מלגאול את עמו...

בטוחים אנו שפעולתם של צדיקים נשגבים אלה נמשכת ומתעצמת גם כעת בגן עדן ובקרוב ממש נזכה לגאולה השלמה וכהבטחתם של חז"ל: "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל". (הרב עידו וובר)