אב כ"ג אב - רבי יעקב ישראל קנייבסקי, הסטייפלער. (2 צופים)

[שירת העשבים]

כ"ג אב - רבי יעקב ישראל ב"ר חיים פרץ קניבסקי, הסטייפלר, בעל קהילות יעקב

 

[הצעיר שבחבורה]

ימלאו ארבעים שנה לפטירתו, בשנה זו.

 

[אחד יחיד]

כ"ג אב - רבי יעקב ישראל קניבסקי, הסטייפלר, בעל קהילות יעקב.

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[אחד יחיד]

כאברך צעיר למדתי בכולל שעל ידי ישיבת 'תורה אור' בירושלים, בית מדרשו של הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל, מזקני ראש הישיבות ואדירי התורה. באחד הימים ניגש אלי אחד מבני הישיבה ושיתף אותי במקרה שאירע לו אמש:

"היתה לי חתונה אתמול בבני-ברק, וניצלתי את ההזדמנות כדי להיכנס למעונו של ה'סטייפלער' להתברך מפי קודשו. מיד עם כניסתו לחדר, שאלני ה'סטייפלער': "אתה תלמיד חכם?" והשבתי בשלילה: "עדיין איני תלמיד חכם". שוב שאל ה'סטייפלער': "אתה בן ישיבה?", והשבתי בחיוב.

אמר לי ה'סטייפלער' בנימת תוכחה: "אם כן מדוע אתה יוצא לשוק מבושם? הרי חז"ל אומרים (ברכות מג, ב): ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם, והראשון בהם: 'אל יצא כשהוא מבושם לשוק'!… כל בן ישיבה בדורנו יש לו דין תלמיד חכם לענין זה. תלמיד חכם צריך להיזהר ולהישמר עד מאוד בהנהגותיו בפרט בלכתו ברשות הרבים, כי כולם רואים בו דוגמא כמי שמייצג את דרכי התורה, וכשאינו נוהג חלילה כהוגן הוא גורם לחילול השם ולבזיון כבוד התורה".

הן הן דברי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ה, יא): "ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואף על פי שאינן עבירות הרי זה חילל את השם… וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין… עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את השם".

"דע לך!", סיים ה'סטייפלער את דבריו בפני איש שיחו: "בזמננו החילוניים רואים בכל מי שלבוש שחור לבן, ובפרט בבני ישיבה העוטים חליפה ומגבעת, כתלמידי חכמים לכל דבר וענין, ומשכך עליהם לנהוג ביתרת זהירות כמו שנדרש מתלמידי חכמים".

(מתוך אוצרותיהם אמלא')

 

[אחד יחיד]

אברך מבני ברק בהיותו בחור עבר תאונה קטנה, קיבל מכה בחזה וסבל מבעיות נשימה. הוא נכנס אל מרן הסטייפלר זצוק"ל, שתקף באוזניו את הרופאים במילים חריפות, והורה לו: "תשב במקווה רבע שעה". הוא עשה כך, אך לא חש שום שיפור.

הבחור ידע שמרן הסטייפלר נוהג לטחון לעצמו זנגוויל לחרוסת של פסח, שכן אביו היה זה שהשיג מדי שנה את מקל הזנגוויל, אליו המתין וציפה מרן הסטייפלר כבר מחודש אדר.

באותה שנה ביקש הבן שהוא יהיה זה שימסור את הזנגוויל לסטייפלר, ואכן ביום המיועד נכנס לבית הקדוש והכריז: "איך האב געבריינקט די זאנגוויל" – הבאתי את הזנגוויל. מרן הסטייפלר הביע קורת רוח. "אה, ברוך השם! אה, א מצווה!".

מספר בעל המעשה: "עשיתי זאת כדי לנצל את ההזדמנות הטובה. באותו רגע עשיתי את עצמי כאילו שאני ממש הולך למות, והתחננתי בפניו: 'עס טוט מיר וויי' – כואב לי!

"הוא סובב את הכיסא שלו וביקש שאראה לו היכן כואב. התקשיתי למקד את נקודת הכאב, והוא גער בי: 'דא! דא! דא!… איז א סימן פון נארווייזקייט' [=כאן, כאן, כאן…' כלומר, הכאב לא ממוקד, אתה לא יודע להצביע בדיוק היכן כואב, זה סימן לעצבים] דו ביסט א משוגענער' – אתה משוגע, ומיד המשיך: 'אתה בטח חושב: מי יודע איזו מחלה יש לי? אתה 'נארווייזער' [=טיפוס עצבני]. זה כלום! כל הזמן פוחדים מאותה המחלה, כל הזמן!…'

"הגערה הישירה הזו הפריחה לי מהראש את כל ה'נערווין' שהיו לי. קלטתי שהכל בסדר ואין לי מה לחשוש. יצאתי מחדרו שמח וטוב לב.

"אכן, הוא היה רופא נפשות הטוב בעולם"…

(הרב רפאל ברלזון, מוסף שבת קודש כי תבוא תשע"ג)

 

[אחד יחיד]

בעלון הנפלא 'מרבים שלום' הובא סיפור אמיתי ומצמרר, המלמדנו עד כמה מילים יכולות להרוס ולהטיל ארס מפעפע, ומאידך איך אפשר להתמקד בטוב ולבנות עולמות.

המעשה היה בבחור חלש מבחינה לימודית, את שנות ילדותו הוא עבר בקשיים גדולים של קשיי למידה וריכוז ונאבק משנה לשנה על ידי כח הרצון העצום שהיה בו להמשיך ולהתעלות. לצד זאת היה לו לב זהב והיה אהוב על הבריות.

כך צעד אחר צעד התקדם עד שהגיע לישיבה גדולה, וגם שם הפער היה גדול בין הבחורים, ועל אף שהיה לו מקום של כבוד בין הבחורים – הם אהבו אותו, העריכו את מידותיו התרומיות, הוא לא הסתפק בכל אלו. שאף בכל לבו להיות תלמיד חכם. השתוקק להגות בתורה, לזכות להבין את הוויות דאביי ורבא. להתפלפל בחידושים ובסברות. להתייגע…

המשגיח ראה בצרת נפשו והשיאו בעצה נבונה. הוא יעץ לו להמשיך ולהשקיע את כל כולו, אבל בפרק אחד בלבד. להתחיל ללמוד את פרק 'אלו מציאות', ולהמשיך להתעמק בו, ורק בו. להתפלפל ולהגות בסוגיות, ולא להרפות. להיות בבחינת תלמיד חכם אמיתי, אבל בפרק הזה, האחד.

הוא קיבל את העצה, כי נבונה היתה, למד את פרק 'אלו מציאות', שינן והתאמץ להבין, וכשסיים – התחיל אותו שוב. ההר היה גבוה, אבל כל פסיעה קידמה אותו אל הפסגה והוא טיפס בכל כוחותיו. התייגע להבין לעומק, ככל יכולתו. לא התייאש. ההצלחה נסכה בו עידוד וכוחות נפש, הלימוד העניק לו סיפוק רוחני עצום. הרוותה את נשמתו. הפרק הזה, אותו ידע על בוריו, היה עוגן ההצלה שלו. הוא זוכה להגות בתורה, שאיפת חייו מתגשמת.

קול ששון וקול שמחה החל להישמע בקרב חבריו לישיבה, וטוב הלב המפורסם שלו מצא כרי פעולה נרחבים. הוא היה מברך את החתנים בכל לב, מפזז ומכרכר לפניהם, מצהיל פנים, משתתף בשמחתם בכל מאודו. אבל כשמרבית החברים נישאו ובנו את בתיהם, ורכבת החיים המשיכה לדהור, הזמן לא עצר מלכת. חבריו ערכו בריתות והובילו ילדים אל ה'חיידר', צעירים ממנו נישאו והקימו בתים, והוא המשיך להמתין על ספסל הישיבה. הוא ופרק 'אלו מציאות'. הוא נשאר להמתין, ולקוות בכל לבו כי תמצא המשפחה שתביט על חצי הכוס המלאה שיש בו, ולא רק על זו הריקנית…

עד לאותה פגישה אומללה עם השדכן, בחתונה של בחור צעיר מהישיבה.

השדכן עמד באחת מפינות האולם, משלב זרועותיו בנחת ומשלח מבטים מלאי עניין בבני הישיבה. מישהו מידידיו יעץ לו לגשת ולהציג את עצמו. 'משיחה קצרצרה איתו לא תוכל להפסיד', כך אמר, ודחק בו לגשת אל השדכן המהולל.

לא תוכל להפסיד… הוי, כמה קצר רואי עלול להיות מבטו של אדם…

הוא ניגש בחביבות והציג את עצמו. 'שמוע שמעתי עליך', הגיב השדכן בניד ראש וסקר את הבחור בחוסר סימפטיה מכף רגלו ועד קודקודו. 'אז מה, ללמוד יודע אתה?

הוא התבלבל. הזלזול הציני שנשזר בקולו של השדכן לא נעלם מאוזניו הרגישות. גם המבטים פצעו את נפשו. 'יודע אני את פרק 'אלו מציאות' על בוריו', ענה בנעימות, משתדל לגייס שרידים של כוחות נפש כדי להמשיך בשיחה, 'אף כתבתי עליו 'חידושי תורה' במחברתי'.

השדכן פרץ בצחוק. צחוק מצמרר, צחוק שנובע מהמחוזות האפלים בנפשו של האדם. צחוק מר מלענה… והצחוק הזה ננעץ כחיצים וכחרבות בלב הדווי, משבר אותו לרסיסים. מאז אותה פגישה אומללה, השתנו חייו. הצחוק הנורא המשיך להדהד באוזניו, לרדוף אחריו. הדיו של הצחוק מחקו לחלוטין את הביטחון העצמי, העלימו את כוח הרצון, דכאו את נשמתו עד לעפר. הוא לא היה מסוגל יותר לכלום. עזב את הישיבה, הסתגר בד' אמותיו ולא מצא טעם להמשיך לחיות.

ידו של המשגיח קצרה מלהושיע. בפיו לא נמצאו מלים שיוכלו לחבוש את פצעי לבבו של תלמידו האומלל. ישב מולו כמחריש, משתתף בכאבו, ולבסוף הובילו אל הקודש פנימה, ליטול עצה וברכה אצל מרן בעל ה'קהילות יעקב' – ה'סטייפלר' זצוק"ל.

בחדרו של הסטייפלר סיפר המשגיח את הסיפור מתחילתו. סיפר על כח הרצון העצום שלו, על מאבק אדיר מול קשיים. סיפר על פרק 'אלו מציאות' שנקנה בדם ובדמע, ועל מלים פוצעות וצחוק הרסני שהשחיתו כל חלקה טובה ושיברו את הנפש לרסיסים.

הסטייפלר ביקש להישאר ביחידות עם הבחור. מבעד לדלת שנותרה פתוחה קמעה, שמע המשגיח את שיחו ושיגו, וחיל ורעדה אחזתהו.

הסטייפלר נטל את ידו של הבחור ואמר לו: "מבטיח אני לך, כשאתה יושב ללמוד את פרק 'אלו מציאות', הרבונו של עולם עוזב את ה'קהילות יעקב' ואת ה'אבי עזרי' ורוצה לשמוע רק אותך. כשאתה פותח את הגמרא שלך ומתחיל ללמוד, התורה שלך חשובה אצל ה' יותר מהשיחות ומהשיעורים כלליים שאומרים בכל הישיבות הקדושות. התורה שלך ראויה להערכה הרבה יותר. כשאתה לומד את 'אלו מציאות' אתה חשוב יותר מכל ה'תלמידי חכמים'…

הבחור החריש, מביט בעיניים קמות בסטייפלר, שהמשיך והסביר: "אין דבר יקר בעיני ה', יותר מתורה שנלמדת בלב שבור. אין יקר בעיני ה' יותר מתורה שנלמדת בעמל ובהתגברות על קשיים וניסיונות. אין יקר יותר מהתורה שלך".

הבחור יצא מביתו של הסטייפלר, ויצא גם מהדיכאון המר שאיים להטביע אותו. חייו השתנו בשנית. בתוך תקופה לא ארוכה זכה להקים בית, העמיד משפחה לתפארת וגידל דור ישרים מבורך. היה אב מסור לילדיו וזכה לרוות נחת יהודי אמיתי, כשבניו וחתניו כשתילי זיתים סביב לשולחנו. הוא היה מקפיד לקבוע עיתים לתורה, כשמילות העידוד הנפלאות של הסטייפלר ממשיכות להתנגן באוזניו, לרפד את נתיב חייו, לחבוש את פצעי לבבו: 'אין דבר יקר בעיני ה' יותר מתורה שנלמדת בעמל ובקושי. אין יקר יותר מהתורה שלך'!

מילים שעלולות להרוס. מילים שמסוגלות לבנות. מילים שבנו עולמות!!

(האמנתי ואספרה, הובא בגיליון 'קבלת שבת)

 

[אחד יחיד]

מעולם לא ראו את רבינו זצ"ל יושב ודומם ולו לרגע. תמיד היה פיו ממלמל בדברי תורה. גם כשנרדם על כסאו כשגופו נופל על משענת הכסא וראשו שמוט לצדדיו, פיו מלמל פרקי משניות, ממש כאילו זרמו בעורקיו דברי תורה. פעם אמר כי העינוי הקשה מכל העינויים בתשעה באב הוא האיסור ללמוד תורה. גם בעת שישב 'שבעה' על זקנתי הרבנית ע"ה, היה בעינוי עצום על איסורו אז ללמוד תורה.

עד זקנותו ממש, למרות שכוחותיו לא עמדו לו, היה רכון על תלמודו עד לשעות הקטנות של הלילה ביגיעה נוראה, ולא עזב את תלמודו עד שנרדם מרוב עייפות, אז נח קימעא ומיד בתוך שעה או שעתיים כבר היה ניעור וחוזר לתלמודו מלא חיות והתלהבות כבחור צעיר.

 

[אחד יחיד]

עסק אחד שאל פעם את מרן אאמו"ר שליט"א, מהו הזמן המתאים ביותר להתייעץ עם אביו הגדול בעניני השעה, ללא הפרעות של מבקרים? יעץ לו אאמו"ר שליט"א להיכנס בשעות שתים שלוש לפנות בוקר, שאז צולל הוא בים התלמוד בלא מפריעים, וכנראה יוכל אז לשוחח עמו. כשנכנס אליו בשעה זו, מצאו שקוע כל כולו בסוגיה במס' חולין. הוא חיכה למעלה משעתיים כדי שירגיש בו, אך לשוא. משכך, קירב את ראשו סמוך לראשו של רבינו, בתקוה שירגיש בו, אך רבינו הדף בידו את ראשו, כמגרש זבוב הטורדו מלימודו, בלי להרגיש כלל שהוא נוגע בראש של אדם!

 

[אחד יחיד]

תקופה מסוימת בצעירותו קיבל על עצמו, כי על כל סיגריה שירצה לעשן – ילמד ארבעה דפי גמ' קודם. לשם כך שינן את כל מסכת נדרים בע"פ, כדי שלא יצטרך לבטל קבלתו אף אם יהיה באיזו שמחה או במקום שאין ספרים, שאם ירצה לעשן יוכל תיכף ללמוד ארבעה דפי גמ'. בענוותנותו התבטא פעם ואמר: "עוד יחשבו שאני מתמיד – ולא היא, אני פשוט מתאוה לסיגריה"…

 

[אחד יחיד]

גדולי עולם זי"ע מהדורות הקודמים כבר הפליאו את קדושתו ופרישותו הנוראה, ואת יראת החטא שלו. מעולם לא התרחץ בסבון וכדו', גם עם סבון עם הכשר, הן מחמת פרישותו והן מחשש שמא מעורב בו חומר שאינו כשר. היתה זו אחת מהנהגותיו הקדושות, שדבר ששייך בו חשש איסור שוב לא השתמש בו אף עם הכשר טוב. כשהיה לו כתם על אצבעותיו וחשש מחציצה בנט"י, הסירו עם אבן שמורידה כתמים, משום שחשש לשיטת הגר"א דסיכה כשתיה. ועם כל זאת גופו היה נקי צח טהור.

שרוול חולצתו היה תמיד סגור, גם בימי חום ושרב כבד כאשר הזיע לרוב. לא הסכים שיתקינו בביתו מאוורר, ואף כשהביאו לו מאוורר הוציאו מחדרו. כך גם לא הרשה להתקין בביתו מזגן למרות החום הנורא השורר בתקופת הקיץ בב"ב, ולמרות קשיי, הנשימה שסבל מהם רבות. נימוק נוסף היה לו בזה, שכיון שבשבת אינו יכול ליהנות מהמזגן, שהרי אינו משתמש בחשמל בשבת, אין זה ראוי ליהנות ממנו רק בחול!

 

[אחד יחיד]

אחד מגדולי הת"ח בב"ב הראה לו פעם כי באחד מחידושיו ב"קהלות יעקב" כיון יפה לדברי הג"ר יעקב מהרמילוב זצ"ל בשו"ת 'כוכב מיעקב'. מיד צהלו פניו מן הגילוי, והעיר בהתנצלות: "יאמין לי מר שלא ראיתי את הדברים ב'כוכב מיעקב', אמנם הספר ישנו בביתי, זה לי ארבעים שנה מאז רכשתי אותו בדוכן ספרים בת"א, אך עד עצם היום הזה לא עיינתי בו, לפי שהמוכר ספרים מכרו לי בזול מאוד, וחששתי שאולי אם היה יודע יקרת הספר לא היה נותנו לי במחיר כזה, וא"כ איננו שלי…"

 

[אחד יחיד]

כאשר הדפיס את ספרו קהלות יעקב האחרון עמ"ס שבת, והביאו לביתו כאלפיים ספרים, פתאום אמר לבני הבית להביא רכב ולהוציא הספרים ולגנזם, ולא גילה את הסיבה. חשבנו שאולי מצא טעות, כי כידוע הקפיד מאד שלא למכור ספר שהיתה בו טעות. אך לאחר זמן נודעה הסיבה: נדיב אחד נתן לו סכום כסף להדפיס הספר, אך שכחו להדפיס את שמו של הנדיב בשער הספר. בתחילה הדפיס במקום זאת פתק עם שם הנדיב כדי להדביקו על שער הספר, אולם אח"כ חשש שמא יפגע הלה מכך. גם לשאול אותו לא רצה, שמא יגרום לו חלישות הדעת, וגם שמא ההסכמה תהיה רק מהשפה ולחוץ, לכן גנז את כל העותקים והדפיס את הספר מחדש על חשבונו הפרטי. עד כדי כך היתה זהירותו!

 

[אחד יחיד]

סיפור אחד מני רבים: יהודי אמיד מארה"ב נהג לשלוח לו בקביעות לקראת פורים סכום גדול מאוד לצדקה שיחלק לעניי ארה"ק. שנה אחת כאשר הבאתי לו את הכסף מהדואר, אמר לי להפתעתי: "כסף שאינו כשר איני לוקח". התפלאתי – והרי הכסף הוא מאותו נגיד מארה"ב ששולח בקביעות זה מספר שנים? אולם הוא ענה בשנית: "כסף שאינו כשר אינני לוקח".

התקשרתי לאותו נגיד וסיפרתי לו על כך. הוא ביקש ממני שאמתין כשעתיים, ואז התקשר ואמר לי: "בבקשה, תגיש עתה שוב את הכסף לרבינו ונראה איך יפול דבר". ניגשתי שוב לרבינו והבאתי לו את המעטפה, והפעם הסכים לקחתה… ואף ביקש שאמסור לנדיב יישר כוח.

התקשרתי לנגיד וסיפרתי לו בשמחה על כך, ואז הוא גילה לי מה שהיה: אמו ע"ה נפטרה לפני מספר חודשים, והתעורר ויכוח בינו לבין אחיו בענין סכום מסוים שהותירה. לכן, מיד כששמע שרבינו אינו מעוניין לקחת את הכסף כי אינו כשר, התקשר לאחיו ושוחח עמו עד שהתפשרו ביניהם ומחלו אחד לשני. רבינו ברוח קדשו הרגיש בדבר, ועד שאחיו לא מחל לו, לא הסכים לקחת את הכסף…

 

[אחד יחיד]

ענוותנותו היתה נדירה בממדים שלא שמענו. לא אחת היה אומר בכאב לבו: "אוי לו למי שהעולם טועין בו"… פעם התבטא: "מה שההמונים באים אלי זה משום שאינני נוטל כסף פדיון. אם הייתי עושה כן, היו ממעטים לבוא אלי". לפעמים שמעו אותו אומר: "הדור צריך מנהיג, מחפשים את מי לשאול, ומצאו יהודי זקן שחיבר ספרים וחושבים שמצאו את האדם הנכון"… בהזדמנות אחרת אמר: "הציבור חושב שהואיל ואני גיסו של החזו"א, אז גם אני יודע"…

 

[אחד יחיד]

כשנתיים לפני הסתלקותו, חלה מאוד. שכב עם חום גבוה ביותר כשכולו מיוסר ביסורים קשים. כשירד חומו שאלתיו אם רוצה שאלך להתפלל לרפואתו בקברו של החזו"א, והשיבני בזה"ל: "ה' ירחם עלי, אני יודע למה באו עלי הייסורים האלו. יש רב אחד באמריקה, ת"ח גדול ומחבר ספרים, שלאחרונה הו"ל ספר ובו כתב עלי תארים מופלגים, ומזכיר את שמי הרבה. עד עכשיו לא ידעו ממני כ"כ, אבל הוא הלך ועשה לי פרסום גדול כאילו אני רשכבה"ג, ובגלל הפרסום הזה נענשתי. כי חז"ל אמרו בסנהדרין – 'אמר רבי אלעזר, לעולם הוי קבל וקיים', ומפרש רש"י ז"ל: 'תהיה אפל ונחבא ותחיה'. אני ביקשתי ממנו הרבה שלא יפרסמני, אך הוא חושב שעושה עמדי חסד שכותב עלי כך, ועכשיו אני סובל ונענש בגלל זה".

 

[אחד יחיד]

"היה אברך אחד שהרופאים חששו למחלה קשה אצל רעייתו. הוא נכנס לרבינו להשיח צרתו, ורבינו אמר לו כי אינו מבין ברפואה. שוב עיין רבינו בפתק, וכקורא מתוכו התבטא: "נראה לי שזה נסיון הרופאים. תוציאו אותה מבית החולים ותתנו לה תרופה" – ורשם את שם התרופה על פתק. כעבור שבועות אחדים בא האברך וסיפר שב"ה התרופה הועילה והיא נרפאה. רבינו חרד שיחשבו זאת למופת, ואמר לו: "היודע אתה מה היא 'דעת תורה'? הרי אין לי כל שייכות לזה. אינני אלא זקן עובר בטל"… וחזר על כך שוב ושוב בבכי. כשהלה פנה ללכת, קרא אחריו בקול ואמר: "שומע אתה אברך? לעולם אין לסמוך על דברי".

 

[אחד יחיד]

גם במכתביו ממש התחנן שלא יכתבו עליו תארים גדולים. במכתב אחד כתב אני עני נהנה יותר כשאין בהמכתבים תוארים מופלגים". ובמכתב נוסף הוא מבקש: "נא שלא לכתוב עלי תואר רשכבה"ג, אשר זה מנקר את העינים, ואיזו כבוד הוא לכתוב תואר שמזויף מתוכו לגמרי, די שיכתוב 'הרב הגאון' או כמנהג הזמן לכתוב 'הגאון' בלבד, וזה די לכל היותר"…

בעניין זה, לפנינו מספר קטעים ממכתב נדיר שכתב אל הגר"ח קרייזוירט זצ"ל לאחר שהזמינו לבקר באנטוורפן ולחזק שם את הקהילה.

"…ואכתוב לכבוד פא"מ קצת מהצרות שבעוה"ר יש לי מעת שנתפרסם לרבים עלי שאני גאון וצדיק. אמת כי בהספרים שזיכני ה' לחבר נמצאים הרבה דברים חשובים… אבל המושכל ראשון שלי הוא בעוה"ר כהה מאוד, שאינו מגיע אפי' למעלת ת"ח רגיל, ותפיסתי כבדה הרבה. זהו האמת לאמיתו בלא הגזמה כלל. גם הזכרון חלש, וביותר לעת זקנה נחלש, עד אשר דברים פשוטים וידועים לכל ת"ח – אני בעניי מסתבך בזה. אינני מגזים רק כותב דברים כהווייתן.

"והנה באים אצלי הרבה פעמים מופלגי תורה לשוחח בד"ת עם 'גאון', וידוע לי בבירור שיוצאין מאוכזבין מאוד מכיון שלא ראו אצלי שום עדיפות מת"ח פשוט, ולפעמים גם זאת שלא ראו, וכש"כ אם מתחילים לדבר עמי בעניני הלכה למעשה, אשר בעוה"ר איני מוצא בהם ידי ורגלי… והבא לראות בי 'גאון' מוצא אותי כעם הארץ ממש בעניני הלכה, גם זה לא גוזמא רק דברים כהווייתן…

"גם הבאים ורוצים לראות בי 'צדיק' יוצאים ע"פ רוב מאוכזבים מאוד, מכיון שמכירין שבאמת אני איש פשוט, מתפלל כאדם פשוט ומתנהג כאדם פשוט. גם ההתמדה בלימוד בעוה"ר נחלש הרבה לעת זקנה, וגם מקודם לכן לא היה במלואו, שעיקר הלימוד היה אצלי בזמן שאין אנשים וכו'.

"והנה מכל זה יש לי צער וכאב עצום, ולא על כבודי אני כואב, שבאמת תלי"ת לא איכפת לי כ"כ תאוות הכבוד, רק כי זהו חילול ה' ח"ו, כי האנשים אומרים בלבם – אם זהו הגדול המפורסם, מה עם שאר הת"ח וכו'. ומחשבות כאלו הוא ח"ו קלקול גדול לכל היר"ש… והנה ברור אצלי שבאם אבוא לאנטוורפן ירוצו המונים לראות את המפורסם וכו', ויצאו מאוכזבים כי לא ימצאו בי לא צדיק ולא גאון"…

ומסיים את מכתבו הנורא בזה"ל: "אני משער שהדר"ג יאמין במקצת לדברים אלו, אבל יחליט שהן מוגזמים וכו'. ומה אוכל לעשות יותר אם אין דברי נאמנים?…"

 

[אחד יחיד]

"אברך אחד, שהיה קרוב לגיל שלושים ושבע ולא ראה סימן ברכה בעמלו בתורה, אמר לו רבינו: "גם זו היא עצתו של היצה"ר, להוכיח כביכול לעוסק בתורה כי אין הוא מתעלה כראוי, כדי להביאו לידי יאוש". ויעץ לו שיכתוב כל חידוש שמזדמן, בין אם הוא 'אייגינע' [חידוש שלו] ובין ששמע מאחרים, ואפילו קושיא של מהרש"א ומהר"ם על הסוגיא שעוסק בה, וברבות הימים רוכשים אוצר בלום.

 

[אחד יחיד]

פעם הגיעה אליו שאלה אודות בחור שסובל מחוסר ריכוז, איך לחזקו? ענה רבינו שענין הריכוז תלוי בהרגל. בקטע אחד או במשנה אחת – אפשר ויכול הוא להתרכז, וישננם כמה פעמים עד שיהיו מבוררים היטב, ואז ימשיך לקטע הבא, וכך יצבור על יד. הצרה היא, הוסיף, שכיום רוצים לדעת הכל בבת אחת, ורוחו של הלומד נשברת כשאינו יודע את כל השיעור, בו בזמן שעדיין אינו יודע את המהרש"א והרע"א שעליהם נסוב השיעור, והשיעור נועד רק לכוון אותו.

כך גם היה אומר לבחורים רבים, שיש היום בעיה שעמלים שעות רבות על חידושים. גדולי הדור הקודמים לא אחזו מזה. חידושים צריכים לבוא ממילא, וכל זמן שאין ידיעות בש"ס לא נהיים חידושים. כל דבר צריך לעיין כמה שהשכל מחייב, אבל לא על חידושים. החובה היא רק רק לדעת.

 

[אחד יחיד]

פעם התבטא: "היום יש 'מאדע' חדשה, קוראים לזה 'משבר'… בחור שבתקופה מסויימת קשה עליו העיון בלימוד וצריך לנוח, זה נקרא 'משבר' והוא עוזב הישיבה והלימודים ונוסע למנוחה וכדו'. הם חושבים שאני היה לי קל תמיד ללמוד? גם לי היו תקופות שנחלשתי, והעיון בלימוד היה לי בלתי אפשרי. מה הייתי עושה? הייתי לומד אז בצורה קלה יותר, למשל, הייתי לומד קצת משנה וגמרא עם רש"י וקורא לאט התוס' הקלים, ואם היה תוס' ארוך וקשה הייתי לומד קצת ממנו ומחלקו לכמה וחוזר שוב, והכל לאט ובסבלנות, עד חלוף הקושי. וב"ה התקופות היו עוברות מהר, וחוזר הייתי ללמוד כרגיל. והיום מפונקים, עושים מזה עסק גדול ומפסיקים ללמוד בכלל.