אב כ"ג אב - רבי יעקב ישראל קנייבסקי, הסטייפלער. (1 צופה)

[אחד יחיד]

את המעשה דלהלן סיפר הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל, והיה מקדים ואומר שהסיפור שהוא עומד לספר הוא 'מסמר שיער' הדברים הובאו בקונטרס המופלא 'אגן הסהר' שיצא לזכרו של הגאון ז"ל. מעשה ביהודי שהיה רגזן במיוחד, והדבר הציק לו במאד, שהרי כבר אמרו חז"ל שהרתחנים חייהם אינם חיים (פסחים, דף קי"ג עמוד ב'). מחמת כעסו, לא היה איש זה נסבל בביתו, וגם לא בקרב ידידיו. הוא ניסה להיגמל מהכעס בדרכים שונות, אבל לא הצליח.

בשלב מסוים הגיע האיש למרן הסטייפלער זצ"ל, ותינה לפניו את צערו הגדו: "כבר ניסיתי את כל העצות שבעולם ולא הועילו לי", אמר האיש.

רבן של כל בני הגולה הביט בו ברוך, ואמר שיש עצה שיתכן ותגמול אותו מהכעס, אבל בתנאי אחד, "האם תהיה מוכן לקיים את התנאי שאציע בפניך?" – שאל.

"כל תנאי שיאמר לי הרב, לא יהיה קשה בעדי על מנת להיפטר מההרגל הנורא של הכעס", הבטיח האיש.

"לא אבקש ממך דבר קשה מדי", אמר לו מרן זצ"ל, "רק שתביט על הפנים שלי במשך חמש דקות תמימות, בלא הפסק והיסח הדעת כלל". היהודי שמע ושמח עד מאד. ראשית, באמת לא מדובר בתנאי קשה, ושנית, מי לא יסכים להסתכל על פניו של צדיק כהסטייפלער!

והנה, רבינו זצ"ל מתחיל לעשות פרצופים שונים ומשונים בפניו הקדושות והעדינות, עין אחת למעלה ועין אחת למטה, לפתע הוא מראה פנים זועפות, מלאות חמה. וכך מחליף מפעם לפעם את פני קודשו ממבטים רגועים, לכאלה המביעים כעס וריתחה…

והאיש עומד ומשתאה לנוכח המראה הכל כך חריג, אך כיון שהתחייב להסתכל חמש דקות ברציפות, לא הזיז עיניו מפניו הקדושות של מרן זצ"ל, והיה זה עבורו סיוט בל יתואר… והנה, חלפו להם 5 הדקות, והסטייפלער חוזר לתואר (ולטוהר) פניו הרגילות. הוא פונה אל היהודי ואומר לו: "דע לך, כך נראה אדם כועס! ולא אחרת!"

"רבינו", אמר הגר"א גניחובסקי: "ביקש להראות לאיש את עצמו ב'מראה' ולהציג בפניו כיצד הוא נראה כאשר הוא כועס, כדי שיבין וירגיש את צורתו הנלוזה, ויחדל ממידתו הגרועה". ואכן, היהודי סיפר שההמחשה של הסטייפלער מלווה אותו לאורך כל שנותיו, וכאשר הוא עומד לכעוס, הוא מצייר לעצמו את הבעות הפנים של אותו צדיק, ומיד הוא נמנע מן הכעס.

(מתוך הספר "שמחה בבית" – בעריכת הר' משה מיכאל צורן)

 

[אחד יחיד]

מסופר עליו שבגיל שתים עשרה כבר למד בישיבת נובהרדוק שנשארה שם גם בימי המלחמה, לאחר שהסבא מנובהרדוק – ר' יוסף יוזל הורוביץ ערך גורל הגר"א ועלה הפסוק "יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך".

רבינו עשה בה חיל ובגיל עשרים מונה על ידי הסבא להיות משגיח בישיבה שנוסדה ברוגאטשוב, אך לאחר זמן השיגוהו שם השלטונות ובביקורת פתע שעשו בישיבה לקחוהו וגייסוהו לצבא הרוסי. רבנו דקדק אף במחנה הצבאי על כל קוצו של יו"ד מתרי"ג המצוות ולא עשה לעצמו שום הנחה בלימוד התורה ובקיום מצוותיה.

המזון במחנה היה כאוצר, כל פרוסת לחם נחשבה לשלל רב ועל אחת כמה וכמה מאכלו של הסטייפלער אותו שיגר לו יהודי ממוסקבה, כיון שלא עלתה בדעתו של הסטייפלר לאכול מהמאכלים שנעשו במחנה. אך עבורו האוכל לא שימש בהכרח למאכל אלא גם למקח וממכר, הסטייפלר קיבל את מאכלו פעם אחת ביום ובשמחה עילאית קנה בו מצוות. ברצותו להיפטר מלשאת את רובהו בשבת כאשר הגיע תורו לעמוד על משמרתו ביום השבת, נהג להעניק לחייל רוסי את מנת האוכל שלו כדי שהלה יניח את רובהו על האילן – דבר שהיה כרוך בעונשים גדולים שעליהם הענישו בצבא מיידית ובלא דין ומשפט, אך הסטייפלר לא חשש מכך, הלא רובהו מוקצה בשבת.

באחד מן השבועות לא הגיע מזונו של הסטייפלר במשך יומיים – רביעי וחמישי, כמובן שבאותם ימים לא הכניס אוכל לפיו. והנה ביום שישי מגיע מאכלו, רבינו חלוש מחוסר מאכל, אך איננו מהסס כלל ומוסר את מאכלו לחייל שעומד הכן לקבל את המגיע לו תמורת כך שיניח את הרובה על האילן, וצם במשך שלושה ימים!

כאשר נתבקש לירות בשבת במסגרת אימונים הכריע שלא יהא לו כל מנוס מלירות ברובהו – אך להקטין את החילול שבת על ידי שינוי מהמקובל אפשר גם אפשר, רבנו דן עם חברו בסוגיא וסבר שעדיף לירות בשינוי, חברו לעומת זאת גרס שעדיף לירות כרגיל וכך ימנע ממספר רב יותר של יריות, אך רבנו נותר בעמדתו לירות בשינוי על אף הסיכון שיענש מעצם השינוי שאינו יורה "כדרך היורים", רבינו יורה והכדור קולע במטרה ביריה הראשונה! המפקדים ההמומים מן הפליאה העצומה במקום להענישו על הפרת הסדר וחוסר המשמעת פרסמו בהתפעלות ובגאון בעיתונות הרוסית: "בחור יהודי מישיבת נוברדהוק הצליח לקלוע למטרה ביריה בודדת ברובה הפוך!!". (הרב אברהם פוקס)

 

[אחד יחיד]

הזדמן לי פעם לראות את הסטייפלער צועד ברחוב רבי עקיבא בדרכו לביתו. והנה, כאשר היה צריך לחצות את דרכו ולהגיע לרחוב אחר, לא ניכנס דרך חצרות הבתים, למרות שהיה בכך משום קיצור-דרך, אלא האריך את פסיעותיו בצורה ניפרזת והמשיך ללכת בכביש הראשי, כדי לא להיכנס לחצר חברו שלא ברשות. אחד הדיירים ניגש אל מרן זצ"ל וביקש ממנו שיעבור דרך חצר הבית שבו התגורר, אבל הסטייפלער השיב שההסכמה שלו אינה מועילה כיוון שבמקרה זה הוא זקוק להסכמתם של כל השכנים, ועד שלא תינתן לו הסכמה זו, לא יוכל לעבור בחצר. (טובך יביעו)

 

[אחד יחיד]

היה זה כאשר תלמיד חכם מבני ברק שהגיע אל הסטייפלער לבקש ברכה, שכח את הקופסא בחדרו, ומרן זצ"ל רץ אחריו כדי לקרא לו, אבל כבר לא הצליח להשיגו, אם כי זכר את מראה פניו קופסת הגפרורים היתה מונחת בחדר במשך תקופה ארוכה מאוד, תוך שהגאון מבקש תדיר מבני הבית שישגיחו היטב אם האיש ההוא ניכנס שוב לביתו, כדי שיוכל לקיים מצוות השבת אבידה.

ויהי היום, והנה הוא בפתח הבית, ומי שלא ראה את שמחתו העצומה של אותו צדיק בעת שהתרומם ממקום מושבו כדי להשיב את האבידה לבעליה, לא ראה שמחה של מצווה מימיו. גם בני הבית העידו שמזה זמן רב לא ראו את אביהם בשמחה כה גדולה. שמחה על שזכה לקיים רצונו של מקום.

ועל כך אפשר להמליץ ולומר שגם הריצה אחרי המאבד היא בכלל 'מסעי בני ישראל', שכולם על פי ה'.

(טובך יביעו)

 

[אחד יחיד]

בשעתו נכנסו מרן ראש הישיבה הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל והגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל אל מרן הסטייפלער זצ"ל ודנו עמו על 'בין הזמנים'. "הכיצד יתכן" – הם תמהו – "להוציא את הבחורים היקרים, המסולאים בפז, אל הרחוב הנורא דוקא בימי הקיץ הלוהטים, כשהשטן מרקד ברחובות, והעולם נראה בחוץ כמו ג'ונגל?"

הסטייפלער ענה להם כך: "אצלי ה'בין הזמנים' הוא כאילו נטלו את הלב של הזמן. הרי בלי ה'בין הזמנים' היו לומדים ברציפות מאחרי פסח עד יום הכיפורים, במהלך אחד, והנה השלוש שבועות של בין המזנים עוקרים את הלב של הזמן".

וכאן סיפר להם הסטייפלער ידיעה מרעישה: "כל הבין הזמנים הזה התחיל שלא לשם שמים. הכל התחיל כי באלול הבחורים החסידים היו נוסעים, כל אחד לאדמו"ר שלו, והישיבות התחילו להתרוקן מבחורים. המצב הכספי של הישיבות היה קשה מאוד, למנהלי הישיבות היה קשה לספק אוכל לבחורים, והחליטו שבלאו הכי הישובות ריקות בתקופה זו, אז יקבעו את הימים הללו של אלול לבין הזמנים, כך ירוויחו גם שהישיבה תחסוך מעט כסף, כי המטבח יהיה סגור. וגם שהר"מים ינוחו מעט.

"אחרי זמן חככו רבני הישיבות בדעתם, וכי איך אפשר לקבוע את ימי אלול לימי בין הזמנים? וכי זו ההכנה הראויה לראש השנה?! כך אמור להיראות אלול בישיבות?! לא יתכן כדבר הזה! והחליטו להחזיר לימי האלול את הלימוד בישיבות. אלא שאז התעוררה בעיה, מה יהיה עם המטבח? איך מנהלי הישיבות יפרנסו את הימים שהם כבר חסכו בימי בין הזמנים? וכדי לפתור בעיה זו החליטו להחליף את הימים, ובמקום ימי האלול, קבעו את ימי הקיץ לבין הזמנים…" (רבי דן סגל)

 

[אחד יחיד]

בשנת תשל"ה (בערך) התקלקלה מכונת הכביסה בביתה של הרבנית ברזם (אחותו של מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א), ולאחר שכבר לא היתה ברירה התכוננה לנסוע לעיר תל אביב כדי לקנות את החלק שהתקלקל. בעודה מתכוננת לנסיעה, ראה אותה אביה בעל ה'קהילות יעקב' זי"ע ושאלה לאן היא הולכת, וסיפרה לו שהתקלקלה המכונה והיא נוסעת לתל אביב לקנות את החלק שהתקלקל. שאלה אביה: "מדוע את לא אומרת בעזרת ה'? על כל דבר צריך לומר בעזרת ה'".

לאחר מכן המשיכה בדרכה, כאשר הגיעה לעיר תל אביב ירדה מהאוטובוס והנה היא מנסה להיזכר למטרת בואה לת"א – ואינה מצליחה להזכר! ניסתה וניסתה, עד שראתה שאינה מצליחה להיזכר ועלתה לאוטובוס וחזרה לביתה. כאשר נכנסה הביתה מיד נזכרה מדוע נסעה, והבינה שאביה צדק כששאל מדוע לא אמרת בעז"ה. (דברי שיח)

 

[אחד יחיד]

בקריינא דאיגרתא מביא שהיה בחור בישיבת פוניבז' שהיה לו מכונת צילום בראש, היה מסתכל פעם אחת על דף גמרא, והיא היתה נשארת בראשו לעולם ועד עם רש"י ותוס'. [אני גם זוכר בחור כזה, לא למד כל השבוע, לפני המבחן היה מסתכל על הדפים, פשוט צילם אותם וידע אותם על בוריו והיה נראה כאילו שינן אותו הדף שבעים פעמים].

לאחר זמן נאבד ממנו כישרון זה, ונשבר לבו בקרבו על זאת, והלך לגדולי ישראל שיברכוהו שיחזור לו הכישרון הזה. בבואו אל הסטייפלער עמד וצעק עליו, בשום פנים ואופן לא אקלל אותך בכישרון הזה, כי אין זה ברכה אלא קללה, ואמר לו בחריפות: "מה יהיה לך ממכונת צילום בראש, העיקר הוא להתייגע בתורה".

הבחור המשיך להתחנן על עצמו, הסטייפלער לא הרפה ואמר "אדם לעמל יולד" – נולדת בעל מום, כמו חרום ושרוע, ראש שאינו צריך להתייגע, הרי רחמנות גדולה מאד, כי אין לו תכלית החיים שהוא להתייגע, ואכן לא ברכו שיחזור לו כישרון זה. (רבי מנשה ישראל רייזמן)

 

[אחד יחיד]

בשנותיו האחרונות, בשל חולשתו הגדולה נמנע מרן הסטייפלר להשיב בכתב לשואלים.

פעם אחת – סיפר הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל – נכנסתי אליו וראיתיו מעיין טובא במכתב קצר מאוד שהגיע אליו. לפניו היה מונח כרך אחד מכרכי 'קהילות יעקב', הוא עיין ממושכות בספר ובמכתב וניכר היה שמחשבותיו תפוסות בענין המכתב, שכנראה נגע למה שכתוב ב'קהילות יעקב'.

בעודי עומד וממתין, פנה אלי ואמר: אינני מכיר את הכותב הזה, אבל צריך לענות לו. הוא שואל כאן שאלה על הספר, וניכר מהמכתב שהוא באמת רוצה לדעת. לשואל כזה מוכרחים להשיב אפילו כשאין כח.

('משל האבות' מתוך 'פניני רבנו הקהילות יעקב')

 

[אחד יחיד]

כשהציעו לסבא הסטייפלר את בתו הצעירה של הרב מקוסובה, כבר הייתה משפחתה של המדוברת מוכרת לו. שנים מספר קודם לכן, כאשר הוזמן לוועדת הגיוס של הצבא הפולני, פקד הסטייפלר את בתיהם של גדולי התורה בפולין, וקיבל את ברכתם לשחרורו. בעוברו בברנוביץ' נכנס אל הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל, והם שוחחו ביניהם בדברי תורה. לבקשתו של רבי אלחנן, למד עמו סבא בסדר טהרות. הלימוד בחברותא נמשך מספר ימים, שבהם עמד רבי אלחנן על גדולתו בתורה. לאחר מכן, כשפנה סבא להמשיך בדרכו, הציע לו רבי אלחנן שידוך, אולם סבא השיבו כי עתה אין הוא פנוי לשידוכין, ואם ישוב מן הצבא בשלום, ידונו בדבר שנית.

כעבור מספר שנים הציעו לסבא את בתו של הרב מקוסובה. רבי שמריהו יוסף קרליץ נפטר תשע שנים קודם לכן, ובניו הגדולים טיפלו בהצעות השידוכים של אחותם היתומה. עתה נזכר סבא בהצעתו של רבי אלחנן: 'אחת מבנותיו של הרב מקוסובה, צנועה וחסודה, גדושה ביראת שמים', וענה בחיוב להצעה

ירא שמים מרבים

כבר מהרגע הראשון נוכחה משפחת קרליץ ביראת השמים המופלגת של סבא הסטייפלר. לאחר שהוצע השידוך נקבעה פגישה בין סבא למדוברת. סבתא הגיעה למקום הפגישה, וגילתה לתדהמתה כי הבחור, שהקדים לבוא, פורש זה עתה לשינה…

מאוחר יותר התבררה הסיבה לדבר: הסטייפלר היה רגיל לסדרי לימוד ארוכים שנמשכו שעות רבות. פעמים רבות היה נותן תנומה לעפעפיו רק לאחר יומיים של לימוד, כלומר יום ולילה ויום רצופים. אף קודם שיצא לפגישה עם סבתא ישב ולמד שעות ארוכות, כשהוא מתכנן לעצום את עיניו במהלך הנסיעה ברכבת, אולם כשעלה לרכבת, גילה כי המושבים מרופדים. סבא חשש שמא יש בהם שעטנז, ועל כן עמד במשך כל הנסיעה, כשהוא ממשיך לשנן את תלמודו.

במקום שנקבע לפגישה המתין סבא למדוברת, שהייתה אמורה להגיע בלוויית אחיה רבי מאיר, אולם הם התאחרו, ועל כן החליט להפיג קמעה את עייפותו הרבה – קרא קריאת שמע, בירך 'המפיל', והנה הודיעוהו כי הנערה הגיעה… מה עשה? כדי שלא תהיה ברכת 'המפיל' לבטלה, סימן להם בידו שעליו לשכב לשינה מועטת.

סבתא סיפרה כי בפגישתם זו, שח לה סבא על המכות שספג בהיותו בצבא הרוסי, משום שמיאן לחלל שבת. הוא אמר לה כי נהנה הנאה רוחנית גדולה ממכות אלו, ובחן האם היא מבינה את משמעות ההנאה ומסוגלת לחוות אותה… (הרבנית ר. צביון)

 

[אחד יחיד]

הסטייפלר הוזמן להתארח בחג אצל רבי מאיר, גיסו הגדול. הימים, ועוד יותר הלילות, היו קרים במיוחד, ורק הסטייפלר ההין לישון בסוכה. מפני חששות שונים של איסור ייחוד ביקש שינעלו את דלת הסוכה מבחוץ. באמצע הלילה החלה סערה גדולה, וגשמי זעף הציפו את הסוכה. הסטייפלר נמנע מהלעיר את בני הבית הישנים – הוא נשאר בסוכה המוצפת, כשהוא הולך ונרטב עד לשד עצמותיו, עד שאי-מי הקיץ משנתו ופתח לו את הדלת… (הרבנית ר. צביון)

 

[אחד יחיד]

לאחר הפגישה בין סבא לסבתא לא מיהרה סבתא לענות תשובה חיובית. החזון איש, שהכיר בגדלותו של הבחור, כתב לה בלשונות הציורית: "לכל דבר בעלם מוצמד פתק שבו נכתב מחירו; המחיר שכתוב על הפתק המוצמד לסטייפלר הריהו גבוה מאד…".

החזון איש הוא שיזם את השידוך, והוא שדחף ועודד את אחותו להשיב להצעה בחיוב.

בפגישתם סיפר סבא לסבתא כי הוא לוקה בשמיעתו (הליקוי היה עדיין קל, וסבתא עצמה לא חשה בו). סבתא שאלה את אחיה החזון איש האם יש לחשוש מכך, והוא השיב לה: "הוא אכן אינו שומע היטב, אך 'עוד ישמעו לו'…".

מובן כי כל ענייני השידוך התנהלו בין משפחת קרליץ לבין הסטייפלר עצמו, שהרי אביו נפטר שנים רבות קודם לכן, ואמו התגוררה ברוסיה שמעבר לגבול.

בחודש אב תרפ"ו, נערך בוילנא מעמד כתיבת התנאים של סבא וסבתא קנייבסקי. מסתבר של'צד החתן' – שכלל רק את החתן עצמו – לא היה לתת דבר להוצאות החתונה…

קיים מכתב מהחזון איש לסבא, שבו כותב החזון איש כי משפחת הכלה מתעתדת לשלוח לו כסף לשם תפירת המלבושים העליונים, ואילו בהכנת שאר הבגדים יעסקו הם בוילנא ובקוסובה, על פי המידות שישלח להם. נראה שהחזון איש חשש כי הסטייפלר, בהיותו נובהרדוקאי, יזלזל בבגדים, ועל כן כתב לו כי יקפיד על 'חייט מומחה ביופי התבנית המודרני'. הוא הוסיף לבאר כי באומרו 'מודרני', כוונתו לדברים הנהוגים גם בבגדי תלמידי חכמים.

החתונה התקיימה בסוף חורף תרפ"ז, והשתתפו בה חבריו של סבא הסטייפלר מישיבת נובהרדוק בביאליסטוק. אחד החברים היה בחור בשם מתתיהו זאבת שצ'יגל. כיתר המשתתפים נחשף הוא לראשונה לדמותו של החזון איש, שעשתה עליו רושם כביר. להיכרות זו הייתה השפעה מרחיקת לכת.

מסדר הקידושין היה הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, רבה של וילנא. רבי חיים עוזר הכיר את הסטייפלר והעריכו מאד. כאמור, שנתיים קודם לכן כתב רבי חיים עוזר הסכמה לספרו הראשון 'שערי תבונה'. זמן מסוים אחר החתונה למד סבא הסטייפלר בכולל של רבי חיים עוזר, שהתבטא עליו כי הוא ואברך נוסף הם המצוינים ביותר בכולל. (הרבנית ר. צביון)

 

[אחד יחיד]

רבי יצחק מאיר קרלנשטיין נאלץ לנסוע פעמים רבות לעיר תל אביב, בעגלה רתומה לסוס או ברכבים מזדמנים, לצורך אספקת חומרי גלם עבור מפעל הבדים שברשותו. באחד הימים, הציע לו אחד מידידיו לרכוש רכב במחיר מוזל של שלוש מאות וחמישים לירות בלבד. כתנאי נלווה לעסקה, הבטיח האיש כי ילמד את רבי יצחק מאיר כיצד לנהוג. רבי יצחק מאיר נענה להצעה, מסר לידידו את שלוש מאות וחמישים הלירות ורכש את הרכב. בעיצומם של ימי חול המועד, הביא האיש את הרכב לבני ברק והחל ללמד את רבי יצחק מאיר את תורת הנהיגה, כשהם נוסעים הלוך ושוב ברחוב נחמיה בבני ברק של אותם הימים. תוך כדי נסיעה, הבחין רבי יצחק מאיר בדמות הפוסעת לצד הרחוב. היה זה מרן בעל הקהילות יעקב. בליבו של רבי יצחק מאיר התעורר חשש, הוא ביקש מידידו לעצור את הרכב, ושאל את מרן הסטייפלער האם ראוי ללמוד נהיגה בימי חול המועד. מרן הסטייפלער לא אסר את הדבר, ורק השיב בשתי מילים: "לא כדאי!".

המילים הקצרות זעזעו את רבי יצחק מאיר, שלא אבה לעלות עוד לרכב, והודיע לידידו כי לא ילמד כעת נהיגה, וכי הוא יכול לשוב עם הרכב לתל אביב. האיש נסע לדרכו, ולאחר חול המועד, הביא את הרכב לבני ברק, אמר לו רבי יצחק מאיר: "נכון קניתי אותו ממך, ולא אתחרט על הקניה, אבל בבקשה, החנה את הרכב כאן בסמוך לבית, כי אני כבר לא אסע בו עוד!"

רבי יצחק היה נחוש בהחלטתו שלא לעשות כל שימוש ברכב, כיון שלמד בו נהיגה בחול המועד ו"לא כדאי". מאותו יום חנה הרכב מתחת לביתו שברחוב בית הלל, וברבות הימים הפך לגרוטאה ושימש כאתר משחקים לילדי השכונה. הרכב נח בחצר הבית כ'אבן שאין לה הופכין', אך גם כ'אבן האזל', המודיעה ומכרזת מהו דקדוק הלכה, מהי זהירות ומהי יראת שמים!

(מתוך ההקדמה 'יחי ראובן' שמות)

 

[אחד יחיד]

פזמון שהיה רגיל מרן הסטייפלר זצוק״ל לזמר ביום טוב שהיו שרים כן בבחרותו כשלמד בישיבת נובהרדוק:

תנו רבנן קדמנא בתרייתא בריך הוא רחמנא דיהב לן אורייתא.

אחד מי יודע, אחד אני יודע

אחד החופר בור שיח ומערה (ב״ק נ׳ ב׳)

שנים אוחזין בטלית (ב׳׳מ ב׳ א׳)

שלשה שאכלו כאחד (ברכות מ״ה א׳)

ארבעה אבות נזיקין (ב״ק ב׳ א׳)

חמשה תמין וחמשה מועדין (ב״ק ט״ו ב׳)

ששה עריות חמורות מאלו (יבמות י״ג א׳)

שבעת ימים קודם יוה״כ (יומא ב׳ א׳)

שמונה שרצים האמורים בתורה (שבת ק״ז א׳)

תשעה חנויות מוכרות בשר שחוטה (כתובות ט״ו א׳)

עשרה יוחסין עלו מבבל (קדושין ס״ט א׳)

אחד עשר יום שבין נדה לנדה (נדה ע״ב ב׳)

שנים עשר דדין היו לכיור (יומא ל״ז א׳ ועי׳ לשון המשנה)

שלשה עשר כהנים זוכים בו (יומא כ״ה א׳)

מכאן ואילך הוסיף בנו מרן הגר"ח זצ"ל:

אור לארבעה עשר בודקין את החמץ (פסחים ב׳ א׳)

חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן (יבמות ב׳ א׳)

ששה עשר שחל להיות בשבת (פסחים פ״ג א׳)

שבעה עשר יובלות מנו ישראל (ערכין י״ג א׳)

שמונה עשר דברים גזרו בו ביום (שבת י״ג ב׳)

תשעה עשר דברים נאמרו בגרע (ברייתא מעשה תורה וע׳׳ע בקדושין פ״ב א׳)

עד עשרים אמה אדם יושב בצל סוכה (סוכה ב׳ א׳ ועי׳ לשון המשנה)

(מנחת תודה – הרב גדליה הוניגסברג)

 

[אחד יחיד]

סיפר לי בן משפחה של הסטייפלר זצ"ל, שתמיד השתוקק לחטוף איתו איזו שיחה, לשמוע ממנו על שנות בחרותו, איך היה בנובהרדוק וכדומה. אבל אף פעם לא היה שייך לעשות זאת. תמיד למד.

עד שמצא הזדמנות…

הרעבעצין של הסטייפלר הכינה את המאכלים ל"חזון איש" [בהלווייתה ביקש הסטייפלר מרבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל להספיד. ר' משה מרדכי היה אז אברך צעיר כבן שלושים, והוא ניסה להתחמק. אמר לו הסטייפלר: "אינך צריך להאריך, תאמר רק שזכתה לשמש את אחיה הקדוש החזון איש במשך עשרות שנים, וגדולה שימושה יותר מלימודה"].

בימים ההם, הכל היה "אייגנע" – תוצרת בית. חלב הביאו מהמחלבה, וממנו היו מכינים חמאה. לא היו מכונות ומכשירים. היה כלי מיוחד שבו דפקו את החלב הקרוש עד שהפיקו ממנו את החמאה. הכנת החמאה בכלי הזה היתה מלאכה קשה והסטייפלר לא איפשר לרבנית לעשות זאת. ומי עשה זאת במקומה? כמובן, הסטייפלר עצמו, שאגב, היה בעל כוח.

אותו בחור ניצל את הזמן שבו הסטייפלר היה מכה בכלי שוב ושוב ומכין את החמאה. הנה, סוף סוף יש לו הזדמנות לשוחח עם הסטייפלר. כעת לא יפריע לו בלימוד…

הבחור ניגש אליו וניסה לפתוח איתו בשיחה. אך הסטייפלר התנצל: "מצטער, אני כעת באמצע הלימוד"…

כן, גם כשמכינים חמאה אפשר ללמוד… להכות בכלי – ולהגות בתורה. לא רק שזה לא סותר, זה מחויב המציאות – אין זמן שהוא פנוי מתורה.

"אדם כי ימות באהל"!

(רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל – יחי ראובן)

 

[אחד יחיד]

עת ערב מאוחרת. בבית הקטן בעיבורה של בני ברק דולקים האורות כביום. הבית, ביתו הפרטי של כלל ישראל, הוא מעונו של מרן הגאון רבי ישראל יעקב קנייבסקי זצ"ל, 'הסטייפלער', כפי שהוא כונה בפי כל, על שם עיר מוצאו, הורונסטייפל שבאוקראינה.

קשור הייתי בלב ונפש ל'סטייפלער' זצ"ל ונועץ עמו רבות. נהגתי לעלות רבות לביתו שהיה תל תלפיות לשאול דבר ה' זו הלכה. פעם אף חרג מגדרו והעניק לי מכתב גלוי ואוהב, בו תיאר את פעולותי למען אחינו בני ישראל כ"מקדש שם שמים ברבים". אשרי חלקי.

ליד דלת הבית אשר לא פסקה מלסוב על צירה, עמדה קבוצת בנות שבאו לכאן ורצו להכנס לפני ולפנים, לקיטונו הצר של ה'סטייפלער' שהיה כולו תורה, להתברך מפי קודשו.

אנשי הבית הסבו את תשומת לבן של הבנות כי הרב אינו מקבל נשים. הן התאכזבו קשות והתקשו להיפרד מהבית. הן פנו שוב ושוב בדמעות וסיפרו לבאי הבית כי הן רק מבקשות ברכה למציאת זיווג הגון. "רק יברכנו הרב ונצא מחדרו".

ראיתי את אמונת החכמים התמימה והזכה הבוערת בעצמותיהן, רחמיי נכמרו עליהן ופניתי להרגיען. שאלתי אותן, מהיכן אתן. הן השיבו לי כי הן בנות המגוררות בערי הפריפריה, לומדות ומתחנכות במוסדות 'אור החיים' והן באו הנה כדי להתברך מפי הרב.

הצעתי להן כי כל אחת תכתוב את בקשתה אל הרב על דף ואני אשתדל להעביר לרב את בקשתן ומשאלת לבן. נעמדו כולן ורשמו את בקשותיהן האישיות מה'סטייפלער'. באמונה תמימה וזכה שיגרו באמצעותי את ה'קויטלא'ך' שלהן אל הקודש פנימה.

נכנסתי בלאט אל חדרו של ה'סטייפלער'. אותו חדר שהכיל בקשותיהם של כלל ישראל וצרות צרורותיהם. אותם כתלים שספגו אל תוכן שעות של תורה, עבודת ה' וגמילות חסדים באופן מופלא, והיו גם עדים לבכיות, ולזעקות שבר, לדמעות, כמו גם לחיוכים ולאנחות רווחה של העומדים בתור המתברכים מפי רבן של ישראל, זכותו תגן עלינו.

אני מתקרב אל ה'סטייפלער' ומצביע על שקית ה'קויטלאך' אותם אני נושא בידי ומסביר כי אלו נשלחו על ידי בנות הלומדות כאן בבני ברק, אך ה'סטייפלער' מבקש לסלק על אתר את הפתקאות מעל שולחנו, כי כן דרכו הייתה בקודש, היה מתרחק מן הכיעור ומן הדומה לדומה. לא די שלא נכנסו נשים לפניו בחדרו, אף לא הביט בצורת כתב ידן.

*

עמדתי חסר אונים בחדרו של ה'סטייפלער'. הייתי בדילמה קשה. מחד, הבנתי את הקפדתו של הרב בגינוני הקדושה שלו. מאידך, חשתי החמצה גדולה. הבנות כל כך התכוונו בכנות לכך. הן באו באמונה תמימה. מה גדולה תהיה אכזבתן לשמוע כי הרב לא העיף ולו מבט על תכריך פתקאותיהן ומשאלותיהן.

התכופפתי אל הרב ואמרתי לפניו שבפרשת ויקהל מסופר כי בעת הקמת המשכן נדרשו בני ישראל לתת מחפציהם לבניית המשכן. גם הנשים נרתמו בהתלהבות והזדרזו להביא את מראות הנחושת האישיות שלהן עבור המשכן.

אמנם משה רבנו לא אבה לקבל אותן, כי לטענתו אין זה מן הראוי להשתמש באוהל מועד במראות העשויות לקישוט. אבל הקב"ה לא הסכים עמו והורה לו לקבל מהם, וכדברי חז"ל: "אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים".

המראות שימשו את הנשים בשעותיהן הקשות וגם במצבים הקשים של שפלות מצרים על מנת להקים דור חדש, אור מתוך האופל. לכן זכו ודווקא כלי זה המשמש לקישוט יהפוך לכלי המקדש.

וכמו לא היה דך בכך, חז"ל אומרים לנו שהנשים הביאו נדבתן האחרונות לבסוף אבל זה הפך להיות כלי השרת הראשון אשר בו מתקדשים הכהנים עם תחילת עבודתם בבית המקדש. הכל בזכות מסירות נפשן של הנשים.

*

רכנתי ואמרתי ל'סטייפלער', מדובר כאן בבנות שמגיעות מבתים מסורתיים, מכל יישובי הארץ. הן עברו במסירות נפש דרך ארוכה רצופה נסיונות רוחניים בדרכן לסמינר בבני ברק. מטרתן אחת ויחידה: להעמיד דור של יראי אלוקים, אוהבי השם ולכך הן מבקשות ברכה לזיווגים הגונים ולהקים בתים נאמנים בישראל.

כשמוע ה'סטייפלער' דבריי, נשא לעברי את עיניו הקדושות והורה לי להניח את פתקאות הבנות על הכוננית. ראיתי את הרצינות בעיניו של ה'סטייפלער' וידעתי כי זה רגע מכונן ופעלתי ישועות לבנות.

ה'סטייפלער' התכופף והוציא מתחת לשולחן מפה צחורה, מסרה בידי והורה לי לכסות עמה את צרור ה'קויטלאך'. או אז הניח את ידיו הקדושות על המפה והרעיף עליהן ברכה נאצלת:

"רבונו של עולם מלא כל משאלות לבן לטובה ויזכו לכל הברכות".

(רבי יצחק דוד גרוסמן - בקהילה כ"ג אדר תש"פ)

 

[אחד יחיד]

הסטייפלר זצ"ל אמר פעם לאבי ז"ל, שעסק במסחר: "דע לך שבחיידר מלמדים את הילדים תורה, אבל בנושאים של יראת שמיים, עולם הבא, שכר ועונש – כמעט ולא עוסקים. את זה חייב כל אב להעביר לבנו בבית! ללמוד אתו ספר מוסר לפחות חמש עד עשר דקות ביום. הוא יכול לבחור כל ספר מוסר שליבו חפץ, ובלבד שיקפיד ללמוד בו יום יום. ואם יום אחד אינו יכול – שיקח לאותו יום ממלא מקום, כדי שלא יישאר הבן אפילו יום אחד בלי לימוד!". (רבי אריה שכטר)

 

[אחד יחיד]

אמר לי הסטייפלר בלשון הזאת: "רואים ילד בגיל חמש עשרה, שמשליך מעליו ופורק כל עול. הסובבים עומדים ותמהים: הרי הוא גדל בבית טוב, בבית שמקפידים בו על קלה כבחומרה, למה עזב את הכל? התשובה: האם האבא סיפר לו אי פעם שיש גן עדן? שיש גיהנום? הרי הוא אף פעם לא למד אתו מוסר ולא סיפר לו על כך. מה, אפוא, הפלא?"…

כמובן שלא צריכים להעביר לילד את הדברים בצורה מפחידה. לא צריכים לאיים עליו: "אם תעשה כך וכך יהיה לך גהינום"… אולם את המסר הזה ניתן בהחלט להעביר באהבה, בכדי שיבין שלעולם הזה יש המשך. (רבי אריה שכטר)

 

[אחד יחיד]

"כשמרן הסטייפלר זצוק"ל ראה את הכותל, הוא פשוט רץ אליו, לא הלך, אלא רץ", מספר הרה"ג רבי ירחמיאל בויאר שליט"א, שזכה לקחת את מרן בעל ה'קהילות יעקב' זצוק"ל ואת בנו, מרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל, לביקור נדיר בכותל המערבי, שלושה ימים לאחר שחרורו מידי הירדנים בשנת תשכ"ז.

את הביקור החשוב הזה הרב בויאר נוצר בלבו. מתרפק על הרגעים ההם כשזכה להתלוות לגדול הדור לנסיעה כה בעלת משמעות, נזכר בתפילות המיוחדות של מרן הסטייפלר, ובהתרגשות שלו למראה הכותל, שהתגלה לעיניהם במלוא הדרו, אחרי כל כך הרבה שנים שהיה מעבר לגבול.

'איך אעשה קריעה…'

"הנסיעה הזאת היתה מיד לאחר השחרור של הכותל", משחזר הרב בויאר, "זכיתי להיות מקורב מאוד למרן הגרי"י קניבסקי זצוק"ל. ניגשתי אליו לאחר כיבוש העיר העתיקה, ושאלתי אם הוא מעונין לנסוע לכותל. הוא השיב לי שהוא רוצה, אבל אינו יכול לנסוע, כי יש לו רק קפוטה אחת, ואם יעשה בה קריעה, לא יהיה לו מה ללבוש… אלו היו המושגים של גדול-הדור. קפוטה אחת בלבד.

ביקשתי את רשותו לבדוק את העניין עם הרבנית, ניגשתי אל המטבח, סיפרתי לרבנית מרים ע"ה על הבעיה, ושאלתי מה לעשות. היא ענתה לי: 'נכון שיש לו רק קפוטה אחת [ליום חול, ואחת לשבת], אולם תלך לחיים (מרן הגר"ח קניבסקי זצוק"ל), לחיים יש את הקפוטה הישנה של אביו, תאמר לו שיתן לך'. וכך היה. הלכתי למרן הגר"ח, הסברתי לו את הבעיה והוא נתן לי את הקפוטה הישנה של הסטייפלר. הוא אמר לי, שבכוונתו גם כן להצטרף לנסיעה".

לדברי הרב בויאר, באותם ימים ראשונים שלאחר השחרור, אי אפשר היה להגיע לכותל ללא אישור מיוחד: "השגתי רשיון כניסה מהרב מנחם פרוש זצ"ל, במיוחד עבור הסטייפלר. הצלחתי לארגן רכב ממישהו, ויצאנו לדרך. היתה זו נסיעה מאד מעניינת, מיוחדת ביותר. זמן לא רב לאחר צאתנו אל הדרך, הוא אמר את תפילת הדרך. זה היה ליד צריפין. לבקשתו עצרנו את האוטו בשוליים, הוא יצא מן הרכב, נעמד ואמר את התפילה. כאמור, נסענו במסלול הנסיעה הישן לירושלים כפי שהיה פעם.

דקות אחר כך נכנסנו אל העיר רמלה, אשר הכביש לירושלים חצה אותה, ואמר את התפילה הנאמרת בכניסתו לעיר, והנה אנו כבר ביציאה מרמלה, והוא אומר תפילה שאומרים ביציאה מן העיר. מי שזוכר היה שם ביציאה בית קברות של גויים, ומיד אמר את התפילה הנאמרת במקום שכזה, את הפסוק 'ובושה אמכם וחפרה יולדתכם וכו'".

'אנחנו יותר קרובים…'

המסע לירושלים אל שריד בית מקדשנו, עבר דרך הר-הצופים, הרב בויאר: "הגענו לכותל מכיוון הר-הצופים, כדי שניתן יהיה לראות את ירושלים מלמעלה, ונוכל לערוך את הקריעה ללא שום פקפוק. מה שאין כן אם היינו מגיעים הישר דרך 'שייך ג'ראח', היינו קודם לכן נפגשים בחומות העיר העתיקה, ונקלעים לתוך הספק ההלכתי על הקריעה, האם יש לקרוע כבר על ראיית חומות העיר.

אחרי שמרן הסטייפלר עשה את הקריעה, ובנו הגר"ח קרע קריעה באותה קפוטה, ואף אנחנו קרענו, ירדנו לכיוון הכותל. כפי שתיארתי, הוא פשוט רץ אליו. לא כאלו הנוהגים לעמוד מרחוק, הוא אץ לעבר הכותל ופשוט נפל והתרפק על אבניו.

אחרי התפילה, התחלנו לצעוד בחזרה לכיוון הרכב. הסטייפלר פנה אלי ושאל, האם אנחנו ממשיכים עכשיו לקבר-רחל, או שמא פנינו קודם למערת המכפלה – שני יעדים נוספים שהיו מתוכננים במסענו. תחילה נסענו לקבר רחל, כשהגענו למקום, הסטייפלר לא רצה להיכנס פנימה, לציון, בשל תערובת של גברים ונשים שהיתה שם, בטרם הצליחו לסדר את המקום שזה עתה נכבש. במקום זאת, הוא נעמד בצד, ליד הקיר, והתפלל".

מקבר-רחל המשיכו לחברון: "הגענו למערת המכפלה, הסטייפלר סירב לעלות במדרגות. הוא אמר לכולם לעלות, ואמר שהוא עצמו נשאר למטה. אני נשארתי לצדו, והוא בתחילה אמר לי: 'לך מפה עלה למעלה כמו כולם'.

פחדתי. לא רציתי להשאיר אותו לבדו, הרי זה מצב חדש, סביבה ערבית שזה עתה נכבשה אחרי שנים רבות. לקחתי מיד צעד לאחור, הבטתי בו, כשהוא ניגש לפינה הדרום-מזרחית של הבנין. שם נעמד והתפלל. כעת, משהתקרבתי מעט לכיוון שלו, הוא חייך אלי ואמר לי: 'אנחנו יותר קרובים…'.

אינני יודע לומר אם זו אכן היתה הסיבה שהניעה אותו לעשות כך, אולם זה מאד הגיוני מה שאמר. הרי קברותיהם של אבותינו נמצאים מתחת לאדמה. כלומר, שהעולים במדרגות מתרחקים מהם, ואנחנו שעמדנו מבחוץ היינו יותר קרובים. עד היום, כשאני מגיע למערת המכפלה, אני מתפלל רק שם, במקום שבו מרן זי"ע התפלל". (אמנם בידוע, שסיבה שלו היתה, היות ובנו מסגד בבנין שעל הקבר לכן העדיף לעצמו שלא להכנס).

מהי הנהגה

גם היום למעלה מ-45 שנה לאחר אותה נסיעה היסטורית, הרב בויאר אינו שוכח את החוויה המיוחדת, שנחקקה בלבו ונצרבה בזיכרונו. כמה אנשים, נפלה בחלקם הזכות להסיע את גדול הדור לכותל המערבי, מיד לאחר שחרורו, ולספוג תוך כדי נסיעה מהנהגתו, מתורתו, מזיוו ומהדרו?

"לנסוע עם הסטייפלר במכונית, כשאתה הנהג, כשלאורך כל הדרך שומעים ברכות, תפילות או סיפורים, זה דבר מאד מאד מיוחד. חוויה נשגבה, מעניינת ומרגשת. כך גם התפילות בכותל, ולאחר מכן התפילות סמוך לקברה של רחל אמנו ע"ה וליד מערת המכפלה". הרב בויאר מציין, כי העוברים והשבים המעטים שהיו אז בכותל, כולם אנשים שהצליחו לקבל אישורים מיוחדים, לא הקדישו יותר מידי תשומת לב לרב החרדי שלא היה מוכר בעיניהם: "מי שזכה להכיר את הסטייפלר, ידע שהוא ברח מהכבוד כמו מאש. גם אז, הוא הלך בענווה, בהתבטלות מוחלטת, בלי פמליות, בלי רעש, בפשטות בלתי מצויה".

"מי שזיהה אותו, הוא מי שהיה אז חבר מועצה בבני-ברק, מטעם המפד"ל. הוא צילם את התמונה הראשונה וביקש ממישהו שיצלם את התמונה השניה, כדי שגם הוא יוכל להופיע בה, לזכות בכבוד הגדול. מעבר לכך, ההתייחסות אלינו משלחת קטנה ובראשה גדול הדור, היתה שוות נפש.

אלו היו המושגים של הסטייפלר. הוא שנא את הכבוד, וכעס על מי שניסה לכבד אותו. אני זוכר פעם אחת ,בהזדמנות נדירה, שליווינו אותו מבית הכנסת בשמחת תורה. הוא אמר לנו בטרוניה, 'מה, אני המשוגע של העיר, שכולם הולכים אחרי?…'"



(מתוך הספר 'הסטייפלר' מצוטט 'יתד נאמן' מוסף 'תמונות חייהם' פסח תשע"ה, עם הוספות מתוך שיחה עם דרשו)

 

[אחד יחיד]

סבא הסטייפלר היה מהיר מאוד בחישובי גימטריאות. בסוף ספרו על התורה 'ברכת פרץ' מופיע קונטרס שלם של גימטריאות מפסוקי התורה הרומזות לפירושי רש"י. סבא היה מחשב זאת במהירות רבה – בין העליות לתורה או בלכתו לישון. הוא היה מכין גימטריאות של השנה לשערים של ספריו וכן לכל ההזמנות לשמחות במשפחה. כל זה לא גזל מזמנו כלל ונעשה כבדרך אגב. (הרבנית ר. צביון)

 

[אחד יחיד]

בנובהרדוק עוצבה אישיותו של סבא ונבנתה דמותו המוסרית, ואף הנהגתו כל השנים היה כ'נובהרדוקאי'. סבא היה בעל ביטחון מופלג ולא האמין ברופאים ובטיפוליהם; רק על ה' שם יהבו. כבודו האישי לא היה בעיניו לכלום, הוא לא התייחס למראהו החיצוני ובז לכל העניינים מסוג זה.

סיפר לנו תלמיד חכם אחד: פעם נזקקתי לשמוע את דעתו של הסטייפלר בענין חשוב. הלכתי לביתו ומצאתי אותו עומד מחוץ לבית. הוא פנה אלי וסיפר לי מפתח הבית אבד, והאפשרות היחידה להיכנס הביתה היא דרך החלון. "ובכן, אני אתכופף, אתה תעלה על גבי, תיכנס דרך החלון ותפתח את הדלת"… הוא אמר זאת בפשטות גמורה עד להדמים, אבל אני מיאנתי לעשות זאת… לדרוך על איש קדוש כזה? היתכן?

עם זאת, סבא לא זלזל בכבוד התורה, כפי שאמרו חז"ל, שתלמיד חכם שיש רבב על בגדו חייב מיתה. בשמשו כראש ישיבה היה מגיע לשמחות תלמידיו ולשמחות משפחתיות כשהוא לבוש בפראק ובעניבה, וכן היה הולך כשמקל הליכה בידו, כדרך ראשי הישיבות באותה תקופה.

כשחדל מלשמש כראש ישיבה פסק מללבוש את הלבוש הרבני. עם זאת, כאן בארץ הוא גילה את ה'קפוטה', שמצאה חן בעיניו, וביקש לתפור לו כזו לשבת, באומרו כי נאה היא ומתאימה לכבד בה את שבת קודש. מלבדה היתה מונחת בארונו קפוטה נוספת שמישהו שלח לו, והוא ייעדה כבגד שבו יקבל את פני משיח צדקנו. (הרבנית ר. צביון)