סיפר הגאון רבי אפרים אשרי זצ"ל, שהיה שם בשעת מעשה והיה לכך עד ראיה: בתו של החפץ חיים, מרת פייגל ע"ה, סבלה פעם מאבני מרה, שמאכל ה"חמין", מזיק מאוד לאלו הסובלים ממחלה זו. כשהגיע שבת בבוקר ואביה ראה שאינה אוכלת מהחמין, שאל אותה לפשר הדבר. אמרה: "אבא! הלא ידוע לך שאני סובלת מאבני מרה". אמר לה אביה החפץ חיים זצ"ל: "פייגל! אכלי, אכלי, מאכלי שבת אינם מזיקים".
וכידוע בזה שגדולי הדורות היו אומרים כי כשהשבת תפסיק מלזעוק על חילולה, אז תבוא כמו כן רפואה לאלו המקבלים עליה לשמרה. וכשהיו באים לפני ה"חפץ חיים" זצ"ל לבקש ברכתו לרפואה שלמה, היה אומר: יש לכם לבדוק את עצמכם מה עם השבת שלכם, שכן אדם שהשבת שלו שלמה איתו לא צריך שיארע לו מקרה רע. המקרים הרעים נמצאים אצל אלו שהם מכעיסים את השבת
ועוד היה אומר ה"חפץ חיים", כשהיו באים אליו אנשים בצרתם לבקש ברכתו: וכי הברכות נמצאות באמתחתי?! הלא השבת היא מקור הברכה! ולכך אם תקבלו עליכם להיזהר בכבודה כהלכתה, רק אז אהיה מועיל גם אני בברכתי, אולם אם לא תסתדרו עם השבת – מה יועילו ברכותי אחר שצרור הברכות מונח אצל השבת?!
ובאמת, סיפורים רבים היו מרבים שבאו לבקש ברכה מה"חפץ חיים" ונתן ברכתו רק בתנאי שיזהר המתברך בשמירת שבת ביותר, וכשנתקים התנאי נתקימה ברכתו. וגם לאלו שטענו לו: רבי, והלא שומרים שבת אנחנו! – השיב ה"חפץ חיים": קבלו עליכם להקדים את כניסת השבת מבעוד היום גדול ותוושעו, ובכך ראו רבים ישועות ונפלאות.