- הודעות
- 3,865
- תודות
- 8,056
- נקודות
- 897
מתוך ה'מגדלות מרקחים':
הרמב"ן כתב לחלוק על דברי הרמב"ם שכתב שהרגו את אנשי שכם משום שביטלו את מצות ה"דינים", משום שאם לא הושיבו דיינים אינם נהרגים, שהמצוה להושיב דיינים היא מצות עשה, ולא אמרו אלא "בני נח אזהרה שלהן זו היא מיתתן", ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו, עכ"ד. הרי שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן האם בני נח נהרגים על ביטול מצוה בשוא"ת. והמל"מ מלכים פ"י ה"ז כתב דנפק"מ בזה לענין בני קטורה שחייבים במילה לדעת הרמב"ם שם, דלהרמב"ן אם ביטלו את המילה אינם נהרגים, אבל להרמב"ם י"ל דנהרגים דאזהרה שלהם זו היא מיתתן גם בביטול מצות עשה, וכן מבואר לכאורה במהרש"א נדרים לא: בשם פענח רזא, דהטעם שרצה המלאך להעניש את משה רבינו במיתה על שלא מל את בנו, הוא משום דהיו אז בני נח דאזהרה שלהן זו היא מיתתן.
ובשו"ת יד אליהו (הקדמון) סי' ל"ח הקשה על הרמב"ן, הרי בסנהדרין נח: אמרינן דגוי ששבת חייב מיתה, והרי שביתה היא בשב ואל תעשה. ועוד הקשה דהא גוי שכבש שכר שכיר נהרג, כמבואר בסנהדרין נז. וברמב"ם מלכים פ"ט ה"ט. ובאילת השחר (בהערות על המנ"ח מצות מילה) כתב להעיר, דא"כ האשה בעריות אינה עושה שום מעשה דקרקע עולם היא, ולהרמב"ן לא תהיה חייבת מיתה.
והנה יש לחקור בדברי הרמב"ן דב"נ נהרג רק על אזהרה ולא על מצות עשה, במה תלוי הדבר. וראיתי להגרי"פ (לאוין ל"ת רס"ד רס"ה) שנקט שהדבר תלוי בלשון האיסור, האם נאמר בלשון אזהרה או בלשון מצות עשה, והוכיח מזה דלאו הבא מכלל עשה נחשב "איסור", שהרי איסור אבר מן החי נאמר בבני נח "אכל תאכל" ולא אבר מן החי, וכן איסור אשת איש "ודבק באשתו" ולא באשת חבירו, עי"ש. ולפי"ז לק"מ מגוי ששבת, שנאמרה בלשון אזהרה "יום ולילה לא ישבותו". אך באמת קשה מאד לומר כן, שהרי יש מן האזהרות של ב"נ שלא נכתבו בלשון ציווי או אזהרה כלל אלא רק ברמז, כגון ויצו "ה'" זו ברכת ה', "אלקים" זו עבודה זרה, כמבואר בסנהדרין (נו:). ולכן נקט ביד אליהו שם שהדבר תלוי בקום ועשה ושב ואל תעשה.
אמנם נראה לומר, דאין זה תלוי לא בלשון האזהרה, וגם לא תלוי בקו"ע ושב ואל תעשה, אלא לפי הענין, וגם בדבר שעוברים עליו בשב ואל תעשה, פעמים שהוא נחשב ביטול מצוה, ופעמים שה"שב ואל תעשה" נחשב עבירת איסור. דבמילה וכן להושיב דיינים, מעשה המילה והושבת הדיינים היא הפעולה הרצויה שנצטוו עליה כמו מילה, והעובר על זה רק ביטל מצוה ולא עשה איסור. אבל בגוי ששבת, השביתה היא איסור, דאין הביאור שנצטוו לעשות מלאכה וכששובת מבטל את המצוה, שהרי אין חיוב לעשות מלאכה ואם אינו עושה מלאכה מחמת שאין לו כח וכדומה אינו עובר, דכל האיסור הוא כשכוונתו לשביתה והוא מחדש דת לעצמו כמ"ש הרמב"ם מלכים פ"י ה"ט, א"כ השביתה בשוא"ת היא איסור.
וגם בכובש שכר שכיר הוי בכלל גזל, והוא אותו האיסור ממש, ואין חילוק בין גוזל בידיים או מעכב ממון אחרים, בשניהם הוי איסור גזל, ולא מצוה לשלם את השכר, שהרי הוא חד איסור [ואינו דומה לדינים שאע"פ שלדברי הרמב"ן כולל גם להתנהג בדיני הממון וגם להעמיד דיינים, ועל העמדת דיינים אינו נהרג, היינו משום שהוא חלק בפני עצמו באותה המצוה, והוא רק מצות עשה ולא איסור, משא"כ כובש שכר שכיר הוא ממש אחד עם איסור גזל, ומה שמעכב ממון חבירו הוי איסור]. וכן בעריות האיסור על האיש והאשה הוא אחד, ואע"פ שאין האשה עושה מעשה מ"מ במעשה הנעשה בה יש לה איסור בדבר, ולא הוי ביטול מצוה.
הרמב"ן כתב לחלוק על דברי הרמב"ם שכתב שהרגו את אנשי שכם משום שביטלו את מצות ה"דינים", משום שאם לא הושיבו דיינים אינם נהרגים, שהמצוה להושיב דיינים היא מצות עשה, ולא אמרו אלא "בני נח אזהרה שלהן זו היא מיתתן", ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו, עכ"ד. הרי שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן האם בני נח נהרגים על ביטול מצוה בשוא"ת. והמל"מ מלכים פ"י ה"ז כתב דנפק"מ בזה לענין בני קטורה שחייבים במילה לדעת הרמב"ם שם, דלהרמב"ן אם ביטלו את המילה אינם נהרגים, אבל להרמב"ם י"ל דנהרגים דאזהרה שלהם זו היא מיתתן גם בביטול מצות עשה, וכן מבואר לכאורה במהרש"א נדרים לא: בשם פענח רזא, דהטעם שרצה המלאך להעניש את משה רבינו במיתה על שלא מל את בנו, הוא משום דהיו אז בני נח דאזהרה שלהן זו היא מיתתן.
ובשו"ת יד אליהו (הקדמון) סי' ל"ח הקשה על הרמב"ן, הרי בסנהדרין נח: אמרינן דגוי ששבת חייב מיתה, והרי שביתה היא בשב ואל תעשה. ועוד הקשה דהא גוי שכבש שכר שכיר נהרג, כמבואר בסנהדרין נז. וברמב"ם מלכים פ"ט ה"ט. ובאילת השחר (בהערות על המנ"ח מצות מילה) כתב להעיר, דא"כ האשה בעריות אינה עושה שום מעשה דקרקע עולם היא, ולהרמב"ן לא תהיה חייבת מיתה.
והנה יש לחקור בדברי הרמב"ן דב"נ נהרג רק על אזהרה ולא על מצות עשה, במה תלוי הדבר. וראיתי להגרי"פ (לאוין ל"ת רס"ד רס"ה) שנקט שהדבר תלוי בלשון האיסור, האם נאמר בלשון אזהרה או בלשון מצות עשה, והוכיח מזה דלאו הבא מכלל עשה נחשב "איסור", שהרי איסור אבר מן החי נאמר בבני נח "אכל תאכל" ולא אבר מן החי, וכן איסור אשת איש "ודבק באשתו" ולא באשת חבירו, עי"ש. ולפי"ז לק"מ מגוי ששבת, שנאמרה בלשון אזהרה "יום ולילה לא ישבותו". אך באמת קשה מאד לומר כן, שהרי יש מן האזהרות של ב"נ שלא נכתבו בלשון ציווי או אזהרה כלל אלא רק ברמז, כגון ויצו "ה'" זו ברכת ה', "אלקים" זו עבודה זרה, כמבואר בסנהדרין (נו:). ולכן נקט ביד אליהו שם שהדבר תלוי בקום ועשה ושב ואל תעשה.
אמנם נראה לומר, דאין זה תלוי לא בלשון האזהרה, וגם לא תלוי בקו"ע ושב ואל תעשה, אלא לפי הענין, וגם בדבר שעוברים עליו בשב ואל תעשה, פעמים שהוא נחשב ביטול מצוה, ופעמים שה"שב ואל תעשה" נחשב עבירת איסור. דבמילה וכן להושיב דיינים, מעשה המילה והושבת הדיינים היא הפעולה הרצויה שנצטוו עליה כמו מילה, והעובר על זה רק ביטל מצוה ולא עשה איסור. אבל בגוי ששבת, השביתה היא איסור, דאין הביאור שנצטוו לעשות מלאכה וכששובת מבטל את המצוה, שהרי אין חיוב לעשות מלאכה ואם אינו עושה מלאכה מחמת שאין לו כח וכדומה אינו עובר, דכל האיסור הוא כשכוונתו לשביתה והוא מחדש דת לעצמו כמ"ש הרמב"ם מלכים פ"י ה"ט, א"כ השביתה בשוא"ת היא איסור.
וגם בכובש שכר שכיר הוי בכלל גזל, והוא אותו האיסור ממש, ואין חילוק בין גוזל בידיים או מעכב ממון אחרים, בשניהם הוי איסור גזל, ולא מצוה לשלם את השכר, שהרי הוא חד איסור [ואינו דומה לדינים שאע"פ שלדברי הרמב"ן כולל גם להתנהג בדיני הממון וגם להעמיד דיינים, ועל העמדת דיינים אינו נהרג, היינו משום שהוא חלק בפני עצמו באותה המצוה, והוא רק מצות עשה ולא איסור, משא"כ כובש שכר שכיר הוא ממש אחד עם איסור גזל, ומה שמעכב ממון חבירו הוי איסור]. וכן בעריות האיסור על האיש והאשה הוא אחד, ואע"פ שאין האשה עושה מעשה מ"מ במעשה הנעשה בה יש לה איסור בדבר, ולא הוי ביטול מצוה.
